שעבר לא יכולתי להגיע, היה מחליף והשבוע אנחנו ממשיכים במה שהחילון הוא בו בפעם הקודמת, הלו הוא ספר איוב.
מדוע ספר איוב? בין היתר בגלל שהוא מבחינה מסוימת עניינתי, הוא אמר, קוראים את ספר איוב בתשעה באב בחלק מהקהילות
והוא עוסק בשאלה של הסבל האנושי שהיא שאלה מרכזית, קרדינלית וכולי.
אני רוצה להזכיר פה כמה דברים. ראשית כל
במה מדובר? אז מדובר, אמרנו, באדם שהוא צדיק לפי כל הקריטריונים, אגב, לא יהודי לפי הפשט והוא אדם שאף על פי שהוא צדיק הוא סובל וזה סותר את הנחת היסוד המוסרית שאם האדם הוא טוב אז צריך שיהיה לו טוב ואם הוא רע צריך שיהיה לו רע והנה האדם הזה הוא טוב ויש לו סבל גדול הרע.
ואז נידונים במהלך הספר הרבה עניינים, בין היתר מדוע יש הצלחה לרשעים, כלומר לא רק סבל הצדיקים, מדוע הרשעים מצליחים וכדומה.
ואנחנו ראינו שהסבל של איוב נגרם עד ידי השטן,
כן? ההסתה
של השטן.
השאלה מה זה השטן?
שטן.
מה הוא השטן הזה שגורם לאיוב את כל סבלו?
הוא תואר בכתוב בתור איזה מין אישיות שמסיתה את הקדוש ברוך הוא לפגוע באיוב.
ויהי איום ויבואו בני האלוהים להתייצב על השם ויבוא גם השטן בתוכם.
מה אומר השטן?
שאיוב,
"החינם ירא איוב אלוהים הלא אתה סחת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב, מעשה ידיו ברכת ומקנה ופרץ בארץ"
באה בעצם הטענה של השטן.
הטענה של השטן היא שיש לאיוב הרבה.
הוא מתפוצץ מרוב יש.
יש לו.
יש לו צאן,
יש לו גמלים,
יש לו בנים,
יש לו בנות,
יש לו עבדים,
יש לו כסף,
יש לו הכל.
מרוב יש,
חסר אצלו קצת עין.
וזה מה שאומר הקדוש ברוך הוא לשטן, ויאמר השם אל השטן,
מעין תבוא.
כלומר,
מאחר ויוב מלא,
הוא מלא בחיות,
אז אין לו אפשרות לפנות
אל מעבר לחיים שלו, דהיינו לפנות אל הקדוש ברוך הוא. הרי אצלו הכל מסודר.
הילדים שלו מסודרים,
השדות והרכוש שלו מסודרים.
ומה עם אלוהים שלו?
גם כן מסודר.
אלוהים מקבל באופן קבוע בדיוק את מה מגיע לו.
אם הוא מקבל קורבנות,
ובאלה עולות מספר כולם.
כלומר, גם אלוהים מקבל את המגיע לו.
אז הכל מסודר.
קוראים לזה חיים בורגניים,
מרוצים מעצמם.
וזה חבל, אם כן, יוב מפסיד משהו.
עכשיו, בכתוב נאמר, ויאמר השם אל השטן מאין תבוא,
ויען השטן את השם ויאמר משוט בארץ ומתהלך בה.
אז חז"ל יש להם אוזן רגישה, אמרו, מה זה להתהלך?
מצאנו אצל אברהם שנאמר בו, התהלך לפניי, ואהיה תמים.
אם כן, אומר השטן,
לא מצאתי צדיק כאברהם שנאמר בו יתהלך לפניי ויהיה תמים ואז יוצא שבעצם כל המאבק
של השטן זה בעצם מאבק סמוי בין אברהם לבין יוב.
יוב הוא צדיק מלא
ואברהם הוא צדיק מתהלך.
הצדיק המתהלך הוא צדיק שבא במגע עם האלוהות.
עד כאן מובן.
מה שאין כן,
הצדיק איוב הוא מקריב קורבנות, הוא יוצא ידי חובתו, ידי חובת הפולחן,
אבל איננו נפגש עם האלוהות.
ולכן כבר דייקו המדייקים שנאמר באיוב
"איש היה בארץ עוץ, איוב שמו והיה איש ההוא טעם וישר,
ירא"
מה?
יש לכם פה שתי תשובות. יש כאלה שאמרו שכתוב "ירא אלוהים",
ויש כאלה שאומרים שכתוב "ירא ה'".
אז מה נבחר?
שניהם. שניהם? אז אתה אומר שכתוב ירא השם אלוהים.
כן, גם שם שם אלוהים ושר מרע. מה? אז אצלך כתוב ירא אלוהים.
זה מודפס, נכון? כן. אז אני אלך על זה.
שכתוב,
והיה איש ההוא תם וישר,
ירא אלוהים ושר מרע.
אמרו המדייקים,
רבי חיים ויטל, בין היתר בפירושו על דרך הפשט,
אומר ירא אלוהים אבל לא ירא השם.
כלומר הוא מכיר את האלוהות דרך מסכים.
המסכים של הטבע, מסכים מנטליים.
הוא לא מכיר את האלוהות, אין לו מפגש כזה.
ולכן באו אליו הייסורים.
הייסורים הם לא עונש,
כי איוב איננו חוטא.
כלומר, כדי לומר שיש פה עונש, צריך לחפש איזה עבירה איוב עשה. מחפשים עבירות?
אין עבירות.
מעשים טובים? יש לו מעשים טובים.
אבל בכל זאת,
אין ייסורין בלא עוון.
אז מהו העוון של מי שאין לו עוון?
לא, לא, זו שאלה שאני מעלה,
כי זה אמצעי דידקטי כדי לתת תשובה אחר כך. לפעמים המרצה אומר שאלה,
והיא לאו דווקא מופנית אל הציבור, המרצה בעצמו מתכוון לענות על השאלה.
אז אם כן, מה יכול להיות העוון, זה אחד המקרים,
מה יכול להיות העוון של מי שאין לו עוון?
אין לו עוון במעשה,
יש לו עוון בזהות.
הוא עדיין לא באופן מושלם מה שהוא צריך להיות.
כאן קורה דבר מאוד מעניין.
אנחנו רואים
למשל בעבודת השם של הקדמונים.
עבודת השם של הקדמונים הייתה
של קורבנות.
זו הצורה העתיקה של עבודת אלוהים אצל כל בני אדם.
ויש דבר שהתרחש בתקופה מאוחרת יחסית בתולדות האנושות,
זה העבודה דרך התפילה.
התפילה היא חידוש. כלומר, אצלנו,
כשאנחנו מורגלים בתפילות ואין לנו שום הרגל בקורבנות,
נראה לנו הדבר תמוה.
אנחנו שוכחים שהאינטואיציה המקורית של האדם הייתה הפוכה,
שהאדם החל בקורבן ובשלב מאוחר יותר גם גילה את התפילה.
לפי חז"ל,
האבות הם אלה שתיקנו את התפילה.
תפילות, אבות תיקנום.
זה לא אומר שלא היה מי שהתפלל מקודם,
אבל זה לא היה על דרך הקבע.
עבודת השם הקלאסית לא הייתה זאת. ברוך אתה ה' במלאכות העולם שהכול מבורך.
אם כן, מה החידוש כאן?
התפילה פותחת את האדם לעולמות שמעבר לו.
עכשיו, אם נסתכל בספר איוב,
כשבאים על איוב הייסורים,
הם באים בשני שלבים, בהתחלה רכושו ובניו ואחרי זה גופו.
ואיוב כתוב שהוא לא חוטא,
בכל זאת לא חטא איוב
ולא נתן
תפלא לאלוהים.
מה זה תפלא?
דברים תפלים, דברים שאינם ראויים.
אז יואב באמת לא דיבר נגד הקדוש ברוך הוא. יפה מאוד.
המילה תפלא מזכירה לנו מבחינת הצליל,
אפילו מבחינת האותיות, מילה אחרת.
תפילה.
תפילה. יפה.
יש לך חשיבה אסוציאטיבית.
זאת אומרת, גם יואב לא נתן תפילה.
כשליהודי קוראים אסונות, מה עושה היהודי?
הדבר המיידי שעושה יהודי, כשמתפלל, נכון?
לעומת זה, לאיוב יש תגובה, הייתי אומר, גויית ממש.
מה הוא אומר?
ערום יצאתי מבטן עימי, וערום אשוב שמה.
השם נתן והשם לקח.
יהי שם השם מבורך.
תגובה של גוי.
מה? זה בכלל לא תפילה.
התפילה זה דווקא ההפך מן ההסכמה.
כשאדם מתפלל הוא דורש שינוי. זה קבלה אבל זה מגדילה, זה כאילו עונש. מה? שיש, ותפילה זה הצעה החוצה.
בתפילה אני בא לדרוש שינוי, זו ההגדרה של תפילה.
כן, חסר משהו, אני בא לדרוש שמה שחסר יושלם.
זו ההגדרה של תפילה.
וכאן יש צידוק הדין.
הצידוק הדין, כל הכבוד, אבל זו לא התגובה הספונטנית של היהודי.
מעניין שבעקבות הסיפור הזה באים הרעים של איוב, מתווכחים איתו, מדברים איתו וכו' וכו'.
בסוף הקדוש ברוך הוא נגלה אל אליפז התימני והוא אומר לו,
חרא אפי בך ובשני רעיך,
כי לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב,
ואתה,
אז אומר הקדוש ברוך הוא, אני לא זוכר בדיוק למילים,
הוא אומר ללכת אל איוב
ויתפלל בעדכם, כי את פניו אשא.
טוב, אז הולכים אליפז התימני,
בלדד השוחי
וצופר הנעמתי, הולכים ליוב.
ויוב מתפלל עליהם.
עכשיו, במצב הזה שבו איוב מתפלל,
איוב עדיין עם כל האסונות.
הוא עדיין חולה, עדיין עני, עדיין בלי ילדים,
הכל נשאר.
אבל כתוב,
ואדוני שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו.
הדבר הזה מורה שזה מה שהיה חסר.
בעצם דרך כל המהלך של ספר איוב,
איוב למד להתפלל,
ובזה הוא נהיה כאברהם.
אז זה בעצם מגלה לנו משהו עצום,
שהאיסורים באו כדי לשנות משהו בזהות שלו. הוא לא ידע להתפלל, עכשיו הוא יודע.
כן.
התורה דורשת מאיתנו כן לקבל את הדין.
התורה דורשת מאיתנו לקבל את הדין.
כן?
באמת? איך זה אומר שאסור לנו להתפלל על...
התורה אומרת שחייבים לקבל את הדין, איפה ראית דבר כזה?
כן. אני חושב שהתורה כולה מלמדת אותנו לא להשלים עם המצב, עם שום מצב.
לא להשלים עם המצב, אבל כן, לברך על הפרט, משום דבר של הטוב. לברך על הר...
זה שאדם מבין.
כלומר, לברך על הרעש, הוא מבין שהרעש היא לטובה, בסדר, צריך להבין את זה.
אבל מה שאיוב אומר זה משהו אחר לגמרי.
התגובה של איוב היא תגובה של השלמה בעצם עם חוסר הצדק שיש בעולם.
או נגיד,
אמירה שזה צודק אבל ללא משמעות.
השם נתן, השם לקח.
בסדר, מי שנתן יכול לקחת בחזרה.
בסדר?
תראו מה שהיה על איוב לעשות זה מצד אחד לשמין, מצד שני גם.
לא, יאוב היה צריך להתפלל,
הוא לא התפלל.
בסדר?
זה מאוד מעניין הדבר הזה.
הוא מתווכח עם הקדוש ברוך הוא, הוא אומר, זה לא בסדר מה שעשית, זה כן.
אבל להתפלל?
הוא לא מתפלל, הוא גם לא דורש את השינוי, הוא לא מאמין באפשרות השינוי אולי.
אבל אחד הדברים כן, מה שעולה לנו בשלב הזה של אלימות זה שיש דבר כזה שינוי בזהות.
עד כאן ברור.
טוב.
עכשיו,
בספר יאוב אנחנו רואים שיש
יש לו חברים, לאיש הזה.
שמעו שלושת הרעים שלו,
שהם אנשים מכובדים מאוד לפי מה שרואים בתוך הספר עצמו, אפילו חלק מהם נביאים,
הם באים כדי לנחם את יוב.
ויוב מקלל את יומו.
הם מגיעים, שלושה ימים לא מדברים,
אחרי שלושה ימים יוב פותח את הפה ומקלל את יומו.
יאבד יום יבלד בו והלילה אמר אור הגבר היום ההוא יגלמוד
אל תבור עיני נבו
נרשכו כוכבי נשפו יקב לאור ועין
ואני אראה באף עפי שחר כי לא סגר דלתי בטני ויסתר עמל מעיניי
כן מה זה לאיוב יש טענות
זה לא בסדר כל מה שקורה ולכן הוא מקלל את יומו מה זה יומו?
בעצם אפשר לומר
הרגע שבו הוא נולד, זו תפיסה אסטרולוגית,
כן? כי איוב מייחס את כל הצרות שלו לרגע שבו הוא נולד.
והוא אומר, הרגע הזה היה רגע מקולל,
ולכן חבל שבכלל באתי לעולם.
זה הטענה של איוב.
ואז אריים מגיבים.
אליפז עונה,
ויוב דוחה את דבריו.
בלדד עונה,
יוב דוחה את דבריו. צופר עונה, יוב דוחה את דבריו.
זו מערכה ראשונה.
אחרי זה עוד מערכה שנייה, אחרי זה עוד מערכה שלישית.
וכל פעם יוב דוחה.
מעניין מאוד מה הטענה של יוב נגד כל הטענות. אולי אני אסביר קודם כל מה הטענות של כל אחד.
אליפז אומר,
תראה,
אין אדם שאין לו איזשהו חטא.
אז בטח יש לך איזה חטא.
עם אבן בידך, הרחיקהו. אל תשכן בהולך עוולה. אולי יש משהו לא בסדר שעשית.
מה אתה עושה מזה בעיות?
אז תחזור בתשובה, יהיה בסדר, כל הצרות ילכו.
אומר הרמב״ם,
אליפז התימני הוא כדעת תורתנו,
שאומרת
אין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון. האמת היא, זו מחלוקת בין התנאים והאמוראים,
בין האמוראים עצמם. יש גם מחלוקת
בין הגרסאות של התלמוד, מה מסקנת התלמוד בזה, אם יש מיתה בלא חטא או אין מיתה בלא חטא. דעת הרמב״ם שמסקנת התלמוד היא
אין מיטה בלוחת, אין ייסורים בלא עוון,
ולכן אומר לו אליפז, צריך לחזור בתשובה.
זה מה שנקרא, תפשפש במעשיך.
מוריי ורבותיי, אם באו אסונות, כל אחד מאיתנו צריך לפשפש במעשיו, לבדוק
מה קרה.
הוא לא, הוא לא, הוא אדם קרא בחזרת השץ,
ויש אחד שלא נתן צדקה כפי כוחו.
מוריי ורבותיי, עלינו לחזור בתשובה. זה בעצם מה?
סגנון של אליפז התימני.
מאוד נחמד, אבל בעצם הוא אומר לאיוב, אתה חוטא.
בלדד אומר, תשמע,
אין לך חטא אבל יש לך חלק לעולם הבא, חבל על הזמן, אתה תקבל מזה.
כלומר, זה נכון, לא מגיע לך, אבל זה כדי להגדיל את החלק שלך לעולם הבא.
צופר אומר לו,
מי מבין דרכי השם?
יש דברים נסתרים, אתה לא מבין.
בקיצור, ויוב דוחה את כולם.
עכשיו, מה הדחייה של יוב?
הרב, אלוהים והשם זה לא אותו דבר?
מה, למדתי שיש לנו רק אל אחד.
לא למדתי, מצא אלוהים, השם, אל. תחליט, כן?
זה ודאי לא אותו דבר. השם זה מידה אחרת מאשר אלוהים.
השם זה גילוי ישיר של האלוהות,
של האינסוף. אלוהים זה דרך מסכים.
ברור.
עד כדי כך שאתה אומר, השם הוא האלוהים, זה חידוש.
אתה מגלה שבתוך האלוהים האלה מסתתר השם, בוודאי.
שלום כבוד הרב, שמעתי בשיעור שאיוב הקריב שלמים,
הכל לשם וליצר הרע לשטן כלום,
חיכה לו בפינה,
וכשהשם שואל את השטן לדעתו על איוב מיד קטרג,
ומזה למד שלמה המלך שצריך לשכל את היצר ולכן הקריב גם עולות.
דברים אלה מחוסרי כל משמעות, במחילה מכבוד השואל הנכבד.
הרי איוב לא הקריב שלמים, הוא הקריב עולות.
וכאן הוא כותב, השואל, שהוא הקריב שלמים ולא עולות.
זה בדיוק הפוך.
כלומר, איוב היה מקריב עולות, מה מיוחד בעולה?
עולה לשם.
הכל עולה לשם, כן? הבעל הבית
לא אוכל שום דבר.
זאת אומרת, זה אדם טהור לגמרי.
מה שאין כן מי שאוכל שלמים,
מי שמקריב שלמים, הוא מקריב קצת על גבי המזבח ואת הרוב הוא אוכל.
בעצם בשלמים האדם לא מפסיד כמעט כלום, חוץ מהעלייה
שבחולין היא נאכלת על ידי הבעלים ובקודשים היא עולה לגבוה.
אז יוצא שיש צד לומר שאיוב דווקא מפני ריבוי טהרתו
לא נתן שום מקום ליצר הרע.
לכן יצר הרע מקטרד.
נגיד במילים אחרות,
אם אתה מחפש טהרה בלבד ומנסה לא לתת מקום לשלמות של האדם, שזה כולל את היצר הרע שלו,
אז בא הקטרוק,
בסדר?
אז אולי השואל חשב שמשהו שמקריבים את כולו נקרא שלמים ושמשהו שלא מקריבים את כולו נקרא עולה, אבל זו טעות במינוח,
במינוח.
למרות שכתוב בפרשת משפטים שהקריבו שם נערי בני ישראל, הקריבו שלמים לשם פרים,
אז יש דעה בחז"ל ששם השלמים הכוונה עולות.
ולמה נקרא שלמים? שהקריבו את העולה עם העור.
בדרך כלל עולה מקריבים אותה בלי העור,
אבל שם הקריבו אותה שלמה,
שלמה עם העור.
אז אולי זה היסוד של הטעות של השואל הנכבד.
עכשיו בואו נחזור.
איפה היינו לפני כל השאלות?
אה, יוב דוחה. יוב דוחה את דברי כולם. עכשיו, מה הטענה של יוב
נגד כל ההסברים?
הטענה איננה טענה פילוסופית.
יש לפעמים פה ושם טענות פילוסופיות של יוב,
אבל כמעט הכל הן טענות אקזיסטנציאליות, קיומיות.
כלומר, יוב אומר,
אני סובל.
זהו.
איך אומר?
לו שכל יישקל כעשי,
והבאתי במאזניים יישאו יחד,
כי עתה מכל ימים נכבד,
על כן דברי לעו,
כי חוצי שדי עימדי,
אשר חמתם שותה רוחי,
ביעותי אלוה יערכוני.
אי נהג פרא על ידי דשא אם יגעשור על בלילו?
מהנה לנגוע נפשי, מה כתבי לחמי?
כי לפני לחמי,
הנחתי תעבור,
ויתחוך המים שאגותיי.
אז בעצם מה הטענה של איוב במילים המאוד מובנות שקראנו עכשיו?
הוא אומר שבעצם כל מה שבא אליו מונע ממנו לשמוע הסברים.
לכאורה זה לא טענה.
בסדר, אז אתה אידיוט,
כן?
אז איזה מין טענה זאת? הרי אני נתתי לך הסבר מלומד למה יש לך ייסורים,
ובמקום זה אתה אומר לי, כואב לי.
תענה לטענות שלי, הטענות שלי הן הגיוניות.
מה התשובה האמיתית של יוב? יוב אומר,
הטענות נבראו בשביל מי שלא סובל.
למשל, אני מסתכל מבחוץ על מישהו שסובל ואני שואל את עצמי איך הוא הגיע לזה.
אז באים כל מיני מומחים ומסבירים לי איך הוא הגיע לזה.
ואז אני מאוד מרוצה כי יש משהו שלא הבנתי, שעכשיו אני מבין.
אבל עבור האיש הסובל, הסבל מונע ממנו להקשיב להסבר.
סימן שההסבר לא נברא בשבילו.
מובן?
וזה היסוד של מה שאמרו:
אין מרצים לאדם בשעת כעסו,
או בשעה שמתו מוטל לפניו.
באמצע ההלוויה לא מנחמים.
למה?
כי הניחומים נאמרו בשביל השכל,
ובשעת ההלוויה אין שכל.
מובן?
לכן זו טעות מה שעשו הרעים, שניסו לתת הסברים לאיוב.
עכשיו, לפי זה מובן דבר מאוד עמוק שאומר הרמב״ם.
הרמב״ם אומר שדברי אליפז הם דעת תורתנו.
אבל הקדוש ברוך הוא אומר, לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב.
יוצא שיש דעת הקדוש ברוך הוא ויש דעת התורה.
אלא
דעת התורה נאמרה בשביל לומדי התורה,
אבל בשביל איוב עצמו יש משהו אחר לגמרי.
יש לו דיאלוג סודי עם הקדוש ברוך הוא,
ולכן אסור לנחמו.
עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אם יוב היה מקבל את ההסברים של חבריו
היה קורה משהו מאוד עצוב
היו בסוף דברי המנחמים
מביאים קפה ועוגות והיו אומרים רבותיי צריך לברך ברכות יעלו נשמת הבנים והבנות של יוב
והיו אומרים תודה רבה לכבוד הרב הגאון אליפז שהגיע לתת דברים מתוקים מדבש, דברים כדרבונות
והדרשן המופלא בלדד אשוחי שהאיר את עינינו בהבנת הסבל האנושי
וכבוד הצדיק צופר הנעמתי שהסביר לנו כל מה שקורה כאן
מורי רבותיי, אנחנו מתחזקים מכוח דברי הרבנים החשובים האלה. רבי חנניה בן הקשייא אומר.
ואז היו אומרים, קדיש דרבנן, אשכבה לכל הבנים של יוב,
וכל אחד היה הולך הביתה מבסוט.
ויוב היה גם משוכנע שהוא קיבל הסבר.
אתם יודעים מה היה קורה אחרי זה?
שום דבר.
הקדוש ברוך הוא לא היה מדבר עם יוב.
במקום זה,
בזכות הסירוב של איוב להיכנע לדרשנות הדתית הרדודה הזאת,
בזכות זה הוא נפגש עם הקדוש ברוך הוא.
בעצם מה מתברר? שהאיסורים של איוב
היו מעשי קידוח.
כאילו הקדוש ברוך הוא רצה לקדוח חורים מבעד לנפש של איוב. כשקודחים בתוך נפש זה כואב,
אבל זה פותח פתח בסוף.
ולכן היה לאיוב, כדאי, אפשר לומר,
כל האיסורים בגלל שינוי הזהות שהפגיש אותו עם האלוהות.
אגב, מעניין, איך הקדוש ברוך הוא דיבר עם איוב?
מה הוא אמר לו? מה ההסבר שהקדוש ברוך הוא נותן לאיוב?
מה, וכי אתה יודע? אז מה? זה כמו צופר הנעמתים ככה.
אז זה כמו צופר הנעמתים.
יותר עמוק, איך זה יותר עמוק?
אם תסתכלו בספר איוב, תראו שהקדוש ברוך הוא לא נותן שום הסבר לאיוב.
שום דבר.
ובסוף איוב אומר, פששש, מעניין.
לשם האוזן שמעתיך ועתה עיני רעתך.
על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר.
כלומר, איוב חוזר בו מהכל.
מאוד משונה.
בעצם הקדוש ברוך הוא נותן לך שום הסבר.
אבל מה הקדוש ברוך הוא כן אמר לו?
הוא שאל אותו חמישים שאלות, כנגד חמישים שערי בינה.
איפה היית ביאזדי ארץ,
חולל היה לו תשמור,
הידעת הלדת יעלה סלע,
התיתן להרסוס גבורה, התלביש צווארו רעמה וכדומה.
יש הרבה דברים שם שהקדוש ברוך הוא שואל את יהודה ולא נותן תשובות לשאלות.
הוא מדבר איתו שם על הלוויתן
ועל הציפורים היפות
ועל שור הבר,
על בהמות,
מדבר איתו על מיליון דברים,
והוא שואל אותו שאלות.
מה זה עושה לאיוב?
אדם שמתרגל לשמוע חמישים שאלות בבת אחת, מה זה עושה לו?
ניכנס ללחץ.
זה מכניס ללחץ.
אני חושב שזה פותח את הלב.
כלומר, איוב עובר שינוי מעצם העובדה שהוא שואל את עצמו שאלות שהן לאו דווקא השאלות של עצמו,
לאו דווקא שאלות על עצמו, אלא שאלות על כל העולם.
ואדם שפותח את עצמו לשאלות,
אז הוא פוגש את האינסוף.
את האינסוף.
ואז בעצם איוב מבין כל מה שקרה לו.
כמובן.
עכשיו יש פה הערה.
הרב, מי זה השטן הזה?
ואיזה זכות יש לו לשחק עם החיים של האנשים?
ועוד הסכמתו של אלוהים?
אני אגיד לכם מי זה השטן.
זה הקדוש ברוך הוא בעצמו.
כן, כלומר,
הקדוש ברוך הוא יצר באדם משהו לא יציב
שמזעזע את הסגירות של האדם ומפגיש אותו עם השם.
פשוט מאוד.
אבל למה מתוך צער? למה לא לגרום לאדם לפנות לשם מתוך עושר?
אין שום הכרח שזה מתוך צער.
יוב היה יכול להיות כאברהם עוד לפני שבאו אליו הצהרות. לא היו באות אליו הצהרות.
הייסורים תמיד באים כשיש משהו שהיה צריך להיעשות שלא נעשה בזמן.
עכשיו,
יש מישהו שהתעלמתי ממנו לחלוטין בכל הדיון הזה.
מי?
הבנים שלו. הבנים שלו, התעלמתי, יפה מאוד.
אשתו. אשתו, מי עוד?
השטן, דווקא דיברנו.
נתנו מקום של כבוד אפילו.
שבע בנות.
שבע בנות? לא היו לו שבע בנות.
שלוש בנות.
אבל זה דיברנו.
אבל יש עוד מישהו שם שמדבר.
אליהו בן ברחאל אבוזי למשפחת רם, נכון?
לא מכיר את זה?
בספר איוב.
יש שם שלוש מערכות שבהן שלושת הרעים מדברים עם איוב ואיוב דוחה את דבריהם.
אבל בסוף קם אדם נוסף, כן כתוב וישבתו שלושת רעי איוב
לדבר אליו,
כי הם כועסים עליו,
והם אומרים שאיוב חושב את עצמו צדיק והוא מן הסתם לא צדיק,
אבל הם שומעים ממנו דברים שמבחינתם זה דברי גידוף,
הם לא יכולים לקבל את זה.
ואז קם אליהו בן ברחאל,
שהיה בין הצופים, היה צעיר יותר,
והוא בא בשיטה אחרת לגמרי, והוא אומר לאיוב,
אני כועס עליך שאתה מצדק את עצמך מאלוהים,
ואני צודק על רעיך, אני כועס על רעיך שהם חושבים שאתה רשע.
לא כל כך מובן. אז מה רוצה אליהו לומר?
שאיוב הוא צדיק או שהוא רשע?
ואז הוא נותן נאום ארוך, ארוך, ארוך, ארוך, ארוך, ארוך, ארוך,
ואיוב
לא עונה,
אז אנחנו לא יודעים אם איוב מסכים
או לא מסכים,
ואז הקדוש ברוך הוא נגלה אל איוב.
מה הוא רוצה אליהו בן ברחאל?
מה הוא רוצה לומר?
אז הוא אומר לו דבר משונה,
בואו נקרא בפנים.
עדיף תמיד לקרוא בתוך הספר ולא לסמוך על הזיכרון.
אם הספר ישוב מחשבתו. יפה, אם הספר ישוב מחשבתו.
אז מה הוא כותב?
הוא אומר ככה:
כי באחת, אני קורא כאן בפרק ל"ג, פסוק י"ד,
כי באחת ידבר אל ובשתיים לא ישורנה.
בחלום חזיון לילה,
בנפול תרדמה על אנשים,
בתנומות עלי משכב.
אז יגלה אוזן אנשים.
אז מה אומר כאן אליהו?
הוא מספר שהיה לו גילוי נבואי
שבו התברר לו הסוד של הסבל האנושי.
מעניין?
כלומר, יש פה נביא שאומר,
אני יודע, הקב"ה גילה לי את הסיבה של הסבל שלך.
מה?
גילוי אליהו, כן?
אז יגלה אוזן הנשים ובמוסרם יחתום
להסיר אדם מעשה וגבע מגבר יכסה,
יחסוך נפשו מנישחת
וחייתו מעבור בשלח.
יפה מאוד. זאת אומרת, הקב"ה יש לו פתרונות כיצד להציל את האדם מן האבדון.
יש פה איזו הנחת יסוד שיש אבדון
ויש אדם שבגלל מעשיו הרעים מגיע לאבדון
והוכח במכאוב על משכבו.
מה זה? איך זה קורה?
איך קוראים למצב כזה?
מחלה.
שאדם שוכב וכואב לו, נכון?
והוכח במכאוב על משכבו.
ורוב עצמיו איתן.
מה זה? רוב עצמיו איתן?
אף על פי שהוא חולה,
אבל הוא עדיין שלם.
וזיהמתו חייתו לחם ונפשו מאכל תאווה.
כלומר, במצב יש זיהום,
בסוף האדם הולך ומצטמק,
ייחל בשרו מרועי,
כבר לא רואים את בשרו,
ושופו עצמותיו,
לא ראו.
מה פירוש הדבר?
מתי זה קורה שכבר אין בשר ואין עצמות?
אחרי המיטה, נכון? טוב, אז אם כן פה מתואר אדם שבהתחלה היה חולה בגלל עוונותיו מרוב מחלה מת וקברו אותו
כל כך קברו אותו שנגמר, הבשר, העצמות, שופו עצמותיו. השנה נגמרה
ותקרב לשחת נפשו
וחייתו לממיתים
איפה זה קורה?
אחרי הקבורה מה קרה?
ותקרב לשחת נפשו. איזה נפש?
איפה קרבה לשחת? לגיהינם.
וחייתו לממיתים.
כלומר, מחכים לו שמה.
מדובר אחר, מה? כן.
מחכים לו שמה כדי לסגור איתו חשבון.
אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני א'
להגיד לאדם יושרו,
פתאום יש איזה מלאך, הוא אומר, רגע, אל תחסלו אותו.
יש לי משהו להגיד, הוא נתן סוכריה לאיזה ילד בוכה.
כן, מצאתי משהו.
ויחוננו, ויאמר, פדעהו מרדת שחת.
מצאתי כופר.
אז מה עושים?
מצד אחד האדם הזה, מגיע לו גיהינם,
מלא עבירות.
מצד שני המלאך מצא איזה משהו.
אז מה עושים?
אז בואו נראה מה כתוב.
"רותפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו".
מה?
שמים את זה לביטוי.
"רותפש בשרו מנוער
ישוב לימי עלומיו".
מה זה?
גלגול. גלגול. חוזה, טוב, אתה רוצה? ניתן לך הזדמנות חדשה.
זה אזכור מפורש לגלגול בתנ״ך, שימו לב.
לא כך פשוט.
יעתר אל אלוהו וירצהו וירא פניו בתרועה
וישב לאנוש צדקתו
יסור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העוותי ולא שווה לי
פדה נפשו מעבור בשחת וחייתו באור תראה.
אז בעצם מה טוען כאן אליהו?
הייסורים באים לא על החטאים שהוא עשה בגלגול הזה, אלא בגלגול הקודם.
פעם היית רשע,
אבל עכשיו אתה צדיק,
ואתה חוטף על מה שהיה כשהיית רשע,
ואתה לא מבין למה זה מגיע לך. אבל בעצם מגיע לך, רק שזה חשבון
מגלגול קודם.
הן כל אלה יפעל אל פעמיים, שלוש, אם גבר,
להשיב נפשו מנישחת
לאור באור החיים.
כלומר, יש פה אסטרטגיה אלוהית כיצד להציל את נפש האדם, ואתה עוד עושה מזה בעיות.
הקשב יאוב, שמע לי.
אחרש ואנוכי אדבר.
אם יש מילין, השיבני.
דבר, כי חפצתי, צדקקה.
אם אין, אתה, שמע לי. אחרש ואהלפך חכמה.
כלומר, מה בעצם אומר אליהו? יש לי סוד.
אני אסביר לך למה זה קרה לך.
האמת היא, יש מדרש שאומר,
יוב בן יבמה היה.
זה מובן, מה זה הייבום?
מביאים את הנפש של הנפטר מחדש.
אז יוב בן יבמה היה, אז הוא היה גלגול. זה בעצם מה שזה בא לומר.
עכשיו, למה יוב לא עונה על זה?
יגיד יוב, אני מסכים, תודה רבה על ההסבר, או אני לא מסכים, יש לי קושייה על זה.
למה יוב שותק?
מה?
לא, זה אליהו שמדבר איתו. אז למה יוב לא עונה לאליהו? כנראה שהוא מודה ומשמעת. מודה, אז שיגיד, מודה.
אבל זה לא עונה על השם, זה לא בהיסטורים?
שני דברים.
יש, לא, שני דברים. א', זה לא עונה על השאלה שלו. מדוע?
כי גם אם יש הסבר מדוע אני חוטף בעולם הזה, למרות שאני צדיק, על הגלגול הקודם, אבל אני לא זוכר את הגלגול הקודם.
כלומר, בהכרה שלי זה לא אומר לי כלום.
זה לא פותר את הבעיה.
שתיים,
כיוון שאליהו אומר שזה סוד שנגלה לו, אין שום דרך לאיוב לבדוק אם זה אמת או לא.
לכן, הוא שותק.
עד שנגלה אליו השם.
מובן?
כלומר, גם ההסברות של גלגולים הן הסברות טובות, נחמדות, אבל הן לא מספקות את כל השאלה של הסבל הקיומי של האדם.
לכן איוב לא עונה, הוא לא יכול לענות. כן, בבקשה.
אבל בעניין השני, אבל איוב סומך על אליהו כהנה, והיא עומדת שאלה שאלת. זה ברור, הוא לא אומר שאליהו שקרן.
הוא אומר, אבל כיוון שזה תלוי באליהו, זה לא מדבר אליי, זה לא נוגע לי.
אין לי מבוא לדברים של אליהו. זה מה שהוא רוצה לומר.
בעצם התשובה של השם היא כמו התשובה של הריאה השלישי.
אתה לא יכול להבין אותי.
האם היית כאשר בראתי שמים בארץ וכולי?
ממש לא.
ממש לא.
התשובה של הריאה השלישית, דהיינו צופר הנעמתי,
היא אתה לא יכול להבין.
וכשהקדוש ברוך הוא נגלה אל איוב,
הוא לא אומר לו אתה לא יכול להבין.
הוא אומר, כדי להבין אתה צריך לשאול שאלות.
אני אסביר למה הכוונה. יש משהו דומה, מצאנו אצל רבי עקיבא.
מסופר בגמרא, דיברנו על איזה שיעור שעבר, לא?
לא? את לא דיברנו?
כשמשה רבנו עלה למארום, הוא שאל את הקדוש ברוך הוא, מה זה הכתרים על האותיות?
אמר לו,
זה לא בשבילך,
אבל יש מישהו,
עוד כמה דורות,
עקיבא בן יוסף, הוא יסביר את זה.
אז אומר לו משה, אפשר לראות?
אין בעיה.
תיכנס שם בפרוזדור השלישי מצד ימין, שני חדרים שמאלה,
שם זה הבית מדרש של רבי עקיבא.
משה נכנס לבית המדרש של רבי עקיבא,
בבית המדרש היו שמים את התלמידים המבינים קרובים לרב, הפחות מבינים רחוק.
שמים את משה בשורה האחרונה והוא לא מבין שום דבר מדברי רבי עקיבא.
חלשה דעתו, מה זה, אני לא מבין כלום, אני הייתי תלמיד טיפש.
עד שאחד התלמידים אומר לרבי עקיבא, רבי, מניין לך?
ואז רבי עקיבא עונה, הלכה למשה מסיני
ונחה דעתו.
מה זה אומר? אני, אם הייתי במקום משה הייתי צועק, מה פתאום, לא אמרתי את זה, נכון?
אז היום מטריד, כולם אומרים את זה, אל תדאג, יבוא לקחת אותך,
תיקח את התרופות.
אבל בכל מקרה,
מה שבעצם הטריד את משה זה שמא דברי רבי עקיבא אינם ההמשך הנאמן של תורתו.
זה ברור שהתורה מתפתחת, נגיד מתעמקת,
ולכן משה לא יכול להבין.
אבל הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה רואה, מה שמתפתח זה מתוכך,
זה ענף מתוך השורש.
אמר משה, הראת לי את תורתו,
הראה נא לי את סכרו.
מה סכרו?
פה הקדוש ברוך הוא מראה למשה כיצד סורקים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל.
הרומאים התאכזרו, סרקו את בשרו במסרקות של ברזל.
אמר משה,
זו תורה וזו זכרה.
זה במילים קצרות כל ספר איוב, נכון?
זו תורה וזו זכרה.
מה עונה לו הקדוש ברוך הוא?
זה ממש לא טוב.
שתוק, ככה שתוק, ככה עלתה במחשבה לפניי. יפה. הוא עונה לו תשובה כפולה.
שתוק,
כך עלה במחשבה לפניי.
עכשיו, שני החלקים של התשובה הם חלקים סותרים אחד את השני.
כי אם הוא רוצה להגיד לו אל תשאל שאלות, שיגיד לו שתוק.
אם הוא רוצה להסביר לו, שיגיד לו כך עלתה במחשבה לפניי. כי הרי כך עלתה במחשבה לפניי זה סוג של הסבר. אני עוד לא מבין את ההסבר, אבל זה סוג של הסבר.
אבל שתוק, וגם כך עלתה במחשבה לפניי,
זה סותר אחד את השני.
אלא אם כן, מתכוונים להגיד כך:
אם תשתוק,
אז תבין,
שכך עלתה במחשבה לפניי.
במילים אחרות יש מחשבות שכדי להגיע אליהן צריך להשתיק את המחשבה הרגילה.
אז משה שואל שאלות,
כן, אבל זה תשתוק, זה סוג ההיגיון הרגיל.
יש היגיון אחר, שאחרי שתשתוק אתה תגיע אליו.
למחשבה שעלתה לפניו.
וזה בעצם מה שאומר הקדוש ברוך הוא לאיוב. הוא לא אומר לו, אתה לא יכול להבין, הוא אומר, להפך, אני רוצה שתבין.
ואיך תבין? על ידי שתשאל את עצמך 50 שאלות, אז תבין.
וזה מה שקורה בסוף, שאיוב מבין.
אז למה אני לא מבין? כי אני לא איוב.
כי אני לא נביא.
הרב, לא הבנתי למה אברהם הצליח לפגוש את השם בלי כל האיסורים האלה ואיוב לא.
לא. איך אנחנו צריכים לעשות?
אברהם יכול היה לדעת את השם בלי כל האיסורים האלה
בגלל שהוא היה פתוח מלכתחילה אל מעבר לטבע.
כתוב
ויאמר השם אל אברהם.
לא כתוב ויאמר אלוהים אל אברהם, אלא ויאמר השם.
כלומר, לאברהם הייתה פתיחות לשמוע את השם
מבעד למסכים של אלוהים.
אני חושב שצריך לדבר לא על האיסורים האלה,
אלא על האיסורים האלה, אבל זה גם טוב.
עכשיו, זה אגב אחת הסיבות שיש לנו תורה.
התורה מאפשרת לנו לדעת את ה' בלי האיסורים.
יש איזה מאמר של בעל הסולם, הרב אשלג זצ"ל,
שהסביר שבדעת האלוהים יש שני דרכים בעולם,
דרך התורה ודרך האיסורים.
מה זה דרך התורה?
לבריאות, שאתה שומע את דבר ה'.
או ישירות או במסורת.
וכל דרך אחרת קוראים לה דרך הייסורין. מדוע? ויש איזה ייסורין לדעת דרך מסכים. גם אם זה המסכים האינטלקטואליים,
אבל גם זה סוג של ייסורין.
יש,
למשל יש אצל בלעם, כתוב שם "וילך שפי",
נכון? כשהוא רוצה להיפגש עם השם, כתוב "וילך שפי".
מה זה שפי?
אה?
אז יש ארבעה הסברים אצל הראשונים. קרוב קומן.
אז יש דעה שאומרת שפי שהוא הלך למקום גבוה,
כמו הר נשפה.
זה מין סוג של מיסטיקה כזאת.
הוא רוצה להיפגש עם אלוהים, אז הוא הולך למקום גבוה שבו הוא פוגש את ההדר של הבריאה.
יש דעה אחרת שאומרת שפי משופשף,
שהוא היה צולע בגלל מה שהאתון עשתה לו, שהיא לחצה אותו אל הקיר.
זאת אומרת שהוא מוכן למסור את נפשו
כדי לקלל.
אז זאת אומרת, מסירות הנפש זה סוג של נזירות.
ויש דעה שלישית, שפי מלשון שפיפון, כמו נחש.
הלך כמו נחש.
זה סוג של כפיפות של הגוף שלו, כמו פקיר.
מצאנו, אם כן,
אצל אומות העולם כל מיני דרכים של התקשרות אל העולם הרוחני.
כן? או מיסטיקה, או נזירות,
או ייסורי הגוף.
כן? כל הדברים האלה הם בעצם ייסורים.
זה נקרא ייסורים,
כי אין מגע ישיר.
ויש הסבר של הנציב מוולוז'ין, שאומר לא, וילך שפי שהלך לאט.
אדם שהולך לאט, בסוף השם נגלה אליו.
זו הסבלנות,
הסבלנות היהודית.
אז בסופו של דבר,
איוב שומע את דברי אליהו, שהתעלמנו מהם עד עכשיו,
והוא לא יכול לענות עד שנגלה אליו השם.
כלומר, גם ההסברות, הקבליות,
הנסתרות של גלגולים וכולי, זה לא מספק
עדיין את השאלה האמיתית לשאלה של הטוב והרע.
כן?
תודה רבה. אפשר להגיד שגם אנחנו, בתוכה שלנו, עם ישראל, כל פרט ופרט מקטענו על סבל, כי אנחנו לא ממש מכירים את השם.
נכון, יפה.
כלומר, גם אנחנו בסבל, כי אנחנו לא ממש מכירים את השם. אבל יש הבדל.
יש בעצם ביחס לייסורים,
שלוש אפשרויות.
או שהייסורים הם חסרי משמעות.
זו אפשרות הכי גרועה.
יש איסורים ואין לזה משמעות.
וזה בעצם מה שאיוב חשש ממנו. רואים את זה בתוך הדברים שלו,
שהוא חושש שמא השם עזבו.
אפשרות שנייה, הפוכה לגמרי,
יש איסורים, אבל אני גם יודע את המשמעות שלהם.
אני יודע למה יש איסורים. אז זה כבר כמעט ללא איסורים.
ויש סוג שלישי,
אני יודע שיש משמעות למרות שאני לא יודע מהי.
זה חצי נחמה.
בעצם זה מה שהתברר לאיוב וגם יכול להתברר לנו.
יש איסורים,
לא תמיד יודעים את המשמעות, אבל יודעים שיש להם משמעות.
זה מה שאמרו שצריך לברך על הרעה מן הטובה.
מה זה לברך על הרעה מן הטובה?
דיין האמת.
אז איפה הרעה ואיפה הטובה?
רעה זה דיין.
האמת
זה הטובה.
כלומר, זה דיין, זה כואב, אבל זה האמת.
אז זה כבר נחמה,
ברור?
אז גם אנחנו לא תמיד יודעים את השם,
אבל אפשר, אבל אנחנו יודעים שזה אמת.
חוץ מזה שאנחנו מתחילים כן לדעת את השם, כי הקדוש ברוך הוא החליט מזה כבר 63 שנה
להתחיל להתגלות,
נכון? הוא עושה את זה יפה מאוד דווקא.
הקים את מדינת ישראל, שחרר את ירושלים,
הקים את מכון מאיר, הרבה דברים הוא עשה,
שדרכם הגילוי הולך ומתפתח.
אבל זה עניין שצריך עיניים לראות.
יש תפילה שאנחנו אומרים,
ותחזנה עינינו בשובך לציון. זאת אומרת שכשאתה שב לציון,
ייתכן שלא יהיו לי עיניים לראות את זה. אז צריך להתפלל שיהיו לנו העיניים לראות את זה.
עכשיו, אני רוצה להוסיף פה עוד נקודה.
זה בסדר עד עכשיו, במובן, מה שאני אומר? טוב.
עכשיו אני רוצה להוסיף עוד נקודה.
בדברי אליפז, אני רוצה לחזור אחורה,
אליפז מספר גם הוא שהוא נביא,
כלומר כולם שם מתהלכים, שם נביאים.
כל אחד מספר כל מיני דברים,
כל מיני גילויים שיש לו.
אז אליפז אומר לאיוב בהתחלה, אתה לא צריך, אתם זוכרים את התזה של אליפז, יש לאיוב איזשהו חטא.
יש איזה חטא, וצריך פשוט לתקן את החטא ויהיה בסדר.
הוא אומר לו בהתחלה,
איפה זה?
"הנישא דבר אליך תלעה ועצור במילין מי יאכל?
הנה יסרת רבים וידים וידיים רפות תחזק
כושל יקימון מילך וברכיים קורעות תאמץ כי עתה תבוא אליך ותלה
תיגע עדיך ותיבהל" מה קרה לך? קודם כל זה סתם קרה, דברי ידידות.
אתה כל פעם שראית מישהו סובל היית מעודד אותו.
עכשיו שאתה סובל אתה לא מוצא עידוד.
הלא יראתך כסלתך תקוותך ותום דרכך
זכור נא מיהו נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו
כאשר ראיתי חורשי אבן וזורעי עמל יקצרו מנשמת אלוהי יאבדו ומרוח אפו יאכלו.
כלומר מה שאומר אליפז אם אתה צדיק אין לך מה לפחד
רק הרשעים הולכים לאיבוד הוא כבר רומז שאיוב רשע
רק הוא אומר ואלי דבר יגונב
ותיקח אוזני שמץ מנהוא.
בעצם מה אומר אליפז?
אני גם כן גיליתי, יש לי איזשהו סוד, גם לי גילו משהו.
בסעיפים מחזיונות לילה,
בנפול תרדמה על אנשים.
פחד קרעני ורעדה ורוב עצמותי יפחיד ורוח על פניי יחלוף תסמר סערת בשרי יעמוד ולא אכיר מראהו.
תמונה לנגד עיניי דממה
וכל אשמע.
הוא מספר איזשהו גילוי שהיה לו.
נו, מה אמרו לו בגילוי?
מה המלאך אומר לו?
"האנוש מאלוה יצדק
אם מעושהו יטהר גבר?
הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.
אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם ידכאום לפני עש.
מבוקר לערב יוקטו, מבלי משים לנצח יאבדו.
הלא נישא יתרמב"ם, ימותו ולא בחכמה.
מה אמר המלאך לאליפז?
עשה לו קל וחומר.
אומר, אם המלאכים לא זכים לפני השם,
והרי המלאכים הם טהורים והם רוחניים,
קל וחומר האדם שיש לו גוף עכור,
שברור שהאדם לא יכול לזכות לפני השם,
לכן אל תתפלא שיש לך כאלה בעיות.
כן, זה קצת מזכיר את הגישה הנוצרית,
אפיתגוראית אפילו.
אז על זה אליפז אומר, אבל אני לא מסכים עם המלאך. זה אחד הדברים שאולי המפרשים לא העלו, אבל רואים פה
שאליפז לא מסכים עם המלאך שדיבר איתו.
איך? אומר, קראנה,
היש עונקה ואל מי מקדושים תפנה?
ואז הוא אומר,
"כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף". מי זה בני רשף?
המלאכים.
"אולם אני אדרוש אל אל,
ואל אלוהים אשים דברתי עושה גדולות ואין חקר נפלאות עד אין מספר,
הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות
"לסום שפלים למרום וקדרים שגבו ישע".
כלומר, מה שאומר אליפז זה שהמלאך לא מכיר את הסוד של התשובה,
והתשובה הופכת את השפל לעליון.
נכון,
בגלל ההשתלשלות של הנמצאים אז המלאכים זכים והאדם עכור,
והאדם עלול לחטא, אבל האדם יש לו גם נשמה שיכולה לעלות אותו למעלה מן המלאכים.
ותהילה דל תקבע ועולתה קפצה פיה.
הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שדי אל תמאס כי הוא יכאיב ויכבש.
ימחץ וידיו תרפנה.
בשש צרות יצילקה ובשבע לא ייגע בך רע.
ברעב פדחה ממוות ובמלחמה מידי חרב.
כי אם אבני השדה
לשוד ולכפן תשחק ומחיית הארץ אל תירא, כי אם אבני השדה ביריתך וחיית השדה אשלם הלך,
וידעת כי שלום אהוליך ופקדת נבאיך ולא תחטא".
כלומר, בעצם הוא נותן לו את הפתח של התשובה.
זה כשלעצמו מעניין לראות שכבר בימי קדם אנחנו רואים נביא
שלא מסכים עם הנבואה שלו,
בגלל שהוא מרגיש שיש הבדל מהותי בין נשמת האדם לבין עולם המלאכים.
יש פה הערות.
הרב,
אנחנו קוראים כל ספר הארוך הזה כדי לקבל קצת נחמה.
וכשאנחנו מגיעים לסוף אין תשובה ברורה.
אין בכל אופן תשובה נסתרת בתוך השאלות של השם?
מה-50 שאלות לא קשורות?
לא נראה לי.
טוב, אז אני אגיד לך.
האדם, יש לו ייסורים בגלל שהוא עבר עבירה, ואם הוא יעשה תשובה, לא יהיו לו ייסורים.
מה שאתה רוצה לשמוע.
שלום, אני חושב שלהפך, הספר מלמד אותנו לראות את הדברים בגדלות.
כן, זה כמו שהרמב״ם אומר שאיוב צדיק היה, אבל חכם לא היה.
כי אם הוא היה חכם, לא היה מתלונן.
מסביר הרמב״ם למה?
הרמב״ם אומר להגיד דברים קשים, אז מי שיש פה, מי שרגיש, שייצא.
הרמב״ם אומר כך,
יש אנשים שלקחו להם את הכסף והם מתלוננים.
אומר הרמב״ם, אבל מה זה? זה רק כסף.
יש אדם,
ויש אנשים שכשלוקחים להם את הכסף הם מוכנים לקבל את זה.
אבל כשלוקחים להם את הילדים, הם מתחילים לצעוק.
אומר הרמב״ם, אבל מה זה, זה רק ילדים.
אבל יש כאלה שגם אחרי זה נמצא. אבל אחר כך יש כאלה שלוקחים להם את הבריאות,
הוא, כאן הם לא מוכנים. בסך הכל זה רק בריאות.
כלומר, אומר הרמב״ם, יש לך להתלונן.
לקחו לך את הכסף, את הילדים ואת הבריאות. נו, אז מה?
דברים קשים, אומר הרמב״ם, נכון?
אז הרמב״ם אומר שלא צריך להתאבל?
לא, צריך להתאבל, זה אנושי, זה טבעי.
אבל אל תעשה מזה שערורייה מטאפיזית.
כי דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית.
דברים קשים מאוד.
טוב, אז לכן השאלה האמיתית היא האם איוב קנה חוכמה או לא קנה חוכמה. אומר הרמב״ם, בסוף איוב קנה חוכמה ולכן כבר לא הייתה שערורייה אצלו ולכן גם הכל חזר אצלו למשנה והיו לו ילדים וכסף והכל
לבריאות. וגם בריאות חזרה אליו.
שלום הרב ותודה רבה. שמעתי שיש מחלוקת אם יש גלגולים או לא. אם זה כל כך מפורש באיוב שכן, למה יש מחלוקת?
אה, אחרי שקראתי לך את זה באיוב,
אז השתכנעת שזה מדבר על הגלגול.
אבל אם תסתכל איך שהרמב״ם מבין את הפסוקים האלה, במורה נבוכים, אתה תראה שזה קצת שונה שם.
שמדובר שם לא על גלגול,
אלא על מחלה קשה,
ושיש מספר פעמים בחיים של האדם, כך מסביר הרמב"ם, אין כל אלה יפעל אל פעמיים שלושים גבר, שיש מספר פעמים בחיים של האדם שיש אפשרות
להיות בעל בחירה אמיתי.
אבל זה, כלומר, אפשר לקרוא את הפרק אחרת. איך שקראתי את זה, שהרמב"ן קרא.
טוב,
רק כשזה היה ההתחלה, אני מזמין אתכם לקרוא את הספר, ספר יוב,
לפרטי פרטים, בדקדוק, כי זה ספר חבל על הזמן, אפילו מבחינה ספרותית,
קל וחומר מבחינה של דביקות בהשם מבחינה תורנית. עד כאן להיום. שלום.
