בשלום וברכה
בשבעה עשר בתמוז,
היום יום שלישי, שבעה עשר בתמוז,
תשע"א,
יום התענית,
בשבעה עשר בתמוז החלה תקופה חשובה של ארבעים יום,
כלומר יותר נכון בי"ח בתמוז,
משה התנפל ארבעים יום וארבעים לילה והתפלל,
תפילה של ארבעים יום זה לא דבר של מה בכך, הגמר אומרת שזו התפילה הארוכה ביותר שיש,
כך שמי שמאריך בתפילתו יאמרו וכי מאריך הוא יותר ממשה,
ואם הוא מקצר בתפילתו יאמרו וכי הוא מקצר יותר ממשה שאמר אל נרף הנהלה.
אם כך, יש לתקופה הזאת שמתחילה ב-17 בתמוז,
ומסתיימת בסוף חודש אב, ערב ראש חודש אלול,
יש אופי מיוחד שנקבע על ידי מעשה התפילה של משה באותם ארבעים יום.
מה משמעותן? הרי יש לנו בין מתן תורה לבית יום הכיפורים 120 יום, ארבעים יום שבהם משה שהה בהר
ובסוף אותם ארבעים יום קיבל את הלוחות הראשונים ושברם,
ארבעים יום אמצעיים שאין בהם בעולם לוחות,
יש רק שברי לוחות.
אחר כך עוד 40 יום שבהם משה עולה כדי לקבל את הלוחות בפעם השנייה,
והוא יורד ביום הכיפורים עם הלוחות השניים, השלימים.
כך, הלוחות השניים.
לא, בפעם השלישית אמרתי. בפעם השלישית, לא, הוא לא על הפעם השלישית, הוא על הפעם השנייה.
הוא התפלל, הוא היה פעם ראשונה בהר,
אחר כך ארבעים יום התפלל למטה, לא בהר,
למטה למרגלות ההר, ובפעם השנייה
עלה בשביל הארבעים יום השלישיים כדי לקבל את הלוחות השניים.
ואם כן, נגיע ביום הכיפורים,
כך שיום הכיפורים הוא יום קבלת התורה.
ברור.
השאלה,
מה המבנה הזה אומר לנו?
מה המשמעות של המבנה הזה, של הזמן, 40, 40 ועוד 40?
למה בכלל צריך 40 יום כדי לקבל את התורה?
ולמה צריך 40 יום של תפילה וכדומה?
כי אין להם יום, אני רוצה ל... לא, לא, ידידיה, אני שואל כדי לענות.
אני שואל לא כדי שתענה, אני שואל כדי שאני אענה.
דהיינו שזה משקר השיטה הדידקטית.
לפעמים כשהמלמד מביא שאלה
כי הוא רוצה לענות עליה, זו הצורה שלו להסביר את זה. בסדר? טוב.
אז אם כך, השאלה היא מדוע צריך
ארבעים יום בשביל לקבל את התורה,
ויש על זה הסבר מעניין של רבי יצחק אברבנאל.
רבי יצחק אברבנאל אומר, שגילו לנו חכמי הקבלה שמספר העולמות הוא ארבעה,
אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.
כל עולם ועולם נברא בעשרה מאמרות, אז ארבע כפול עשר יוצא ארבעים יום.
כיוון שהתורה היא התוכנית הפנימית של כל הבריאה כולה,
לכן צריך ארבעים יום וארבעים לילה של השגה כדי לקבל את התורה.
ולכן גם מצאנו ארבעים יום וארבעים לילה של המבול, שזו התקופה של מתן תורה לאותו דור וכדומה.
יש, אם כן, ארבעים יום הנדרשים לקבלת התורה.
אותו דבר מצאנו ביחס לאליהו הנביא,
נראה לו השלום,
שכאשר נמאס לו מההתנהגות של היהודים,
אז הוא הולך מבאר שבע עד הר סיני, לוקח לו 40 יום ו-40 לילה,
וילך בכוח האכילה ההיא 40 יום ו-40 לילה, ושם הוא שומע דברי מוסר
מפי השם.
אז מה זה אותם 40 יום? זה גם כן קבלת תורה מחדש.
אליהו הנביא היה צריך כמין איפוס בתפיסת התורה שלו, ולכן הלך 40 יום ו-40 לילה.
אז אם כך יש לנו 40 יום ראשוניים של קבלת התורה,
וארבעים יום אמצעיים שבהם אין קבלת התורה, יש תפילה.
מה זה אומר?
זה אומר שהתפילה היא התגובה לתורה.
אם התורה היא ממעלה למטה,
יש ארבעים יום של ממטה למעלה, שבהם יש ביטוי לרצון של האדם לעלות אל אותו הגובה שממנו התורה באה.
לכן, למשל, יש לנו ספר שכל-כולו ענייני תפילה,
קוראים לו ספר תהילים.
מכירים? ספר תהילים.
ספר חשוב מאוד, הוא מומלץ לקרוא מדי פעם.
בספר הזה יש חמישה ספרים.
אני אקרא אם ספר ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי. נכון, ספר חמישי.
עכשיו, חמשת הספרי תהילים מכוונים כנגד חמישה חומשי תורה. אומרים את זה ב"יהי רצון" שאחרי ספר תהילים.
אומרים, יהי רצון שבזכות ספר ראשון של ספר תהילים שקראתי, שהוא מכוון כנגד
חומש בראשית, תעשה כך וכך.
בשביל מה צריך לחלק
את התהילים לפי חמישה חומשי תורה?
זה פשוט בגלל שהתורה היא ממעלה למטה,
התהילים זה התגובה שלנו אל אותה תורה שהיא ממעלה למטה, לכן זה מכוון זה כנגד זה.
לכן יש ארבעים יום של תורה, כנגד זה ארבעים יום של תפילה.
למה אני כל כך מדגיש את הנקודה הזאת?
בגלל שיש סכנה שמתלווה לתפילה.
יש בכלל סכנה שמתלווה לכל המהלך שבו האדם מבטא התעוררות משלו,
ממטה למעלה.
כל ספר הכוזרים מאמר ראשון מכוון כנגד הנקודה הזאת,
שהדבקות בשם, דרכי השגת השם אינם תלויים באדם ובסברה שלו,
אלא זה תלוי בהוראה שבאה מלמעלה.
כך שאין ביהדות, מה שמצוי בשאר המקומות, מה שנקרא מיסטיקה,
מיסטיקה יהודית, אין דבר כזה.
יש לעומת זה תורת הקבלה,
כלומר לקבל,
דהיינו שאנחנו מקבלים ממעלה למטה.
אבל יש גם הצטרפות של התנועה הנפשית העצמית של האדם למה שבא מלמעלה.
לכן יש למשל אצל חסידי ברסלב,
הנקודה של ההתבוידדות,
אתם יודעים איזה התבודדות?
זה התבודדות.
זה שהאדם מדבר עם הקדוש ברוך הוא איך שבא לו.
כן? איך שבא לו.
ונשאלת השאלה,
כשאני מדבר עם הקדוש ברוך הוא איך שבא לי,
מה עשיתי בבוקר בתפילת שחרית? הלכתי לבית הכנסת והתפללתי לפי הנוסח או לא?
התשובה היא שכן. כלומר, רבי נחמן לא החליף
את התפילה בהתבודדות,
אלא אומר, לך תתבודד ותדבר בשפה פשוטה לאותו אלוה שפנית אליו בנוסח שנקבע לך בבית הכנסת.
זאת אומרת,
יש קודם כל אורה מלמעלה למטה, אחר כך מלמעלה למטה.
אם לא, אז אנחנו מגיעים לכל מיני שטויות והבלים שיש להם יכולת לכלות את הנפש יותר מאשר
לבנות אותה.
אז אותם 40 יום של תפילה באים בעקבות 40 יום של תורה.
מתוך כך מתגלה תורה חדשה,
זה הלוחות השניים בעלייה השנייה של משה אל ההר שמסתיימים ביום הכיפורים.
זה המבנה הכללי.
עכשיו מה שהייתי רוצה ללמוד איתכם זה המשמעות של אותם ארבעים יום האמצעיים.
כדי להבין את ארבעים יום האמצעיים אני צריך להבין משהו לגבי ארבעים יום הראשונים.
הרי מה קרה בי"ז בתמוז הדבר הראשון?
זה היה שנשתברו הלוחות.
נשתברו הלוחות, זה ביטוי מעניין.
למה לא אומרים?
שבר משה את הלוחות.
מה זה נשתברו?
נשתברו, הכוונה שכאילו הן שוברות את עצמן,
הלוחות.
כנראה שיש בתוך הלוח הכנה,
בתוך הלוחות הכנה לשבירה.
כאילו מראש זה מסודר בתוך המבנה של הלוחות הראשונים,
שהן יכולות להישבר.
נשאבר, וזה ה- נשתברו הלוחות.
יש את השאלה,
האם המעשה הזה של שבירת הלוחות הוא דבר חיובי או לא?
אתם יכולים לענות. הפעם אני שואל את השאלה,
אתה רואה ידידיה, לפעמים המרצה נותן את השאלה כי הוא גם מעוניין שהציבור יענה.
אז אני שוב חוזר על השאלה,
האם זה טוב או זה לא טוב שנשתברו הלוחות?
זה טוב שנשתברו הלוחות.
יפה.
נכון, יפה. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא הסכים על ידי משה ששבר את הלוחות,
יישר כוחך ששיברת. כן, מה רצית לומר?
אותו דבר.
יפה מאוד.
כן, זאת אומרת, הלוחות הראשונים אשר שיברת,
אמרו חז"ל, יישר כוחך ששיברת. אם כן, יש משהו חיובי בשבירת הלוחות.
אז למה עושים תענית על זה?
עושים תענית על זה כדי לקלוט את הקדושה שיש בשבירת הלוחות.
כלומר,
שבירת הלוחות זה אומר שבתוך הקודש פנימה, בנקודה היותר מרכזית של המציאות,
יש מקום לשבירה,
יש סדק.
השאלה היא, מה זה אומר?
אנחנו,
בני אדם,
אנחנו לא לוחות,
אנחנו סדוקים מלכתחילה.
סדוקים זה במקרה הטוב.
הרבה פעמים אנחנו שבורים, גרוסים, טחונים.
כן?
זה מה שעושים לנו החיים.
אז נשאלת השאלה,
אם אני כזה שבור וסדוק וטחון,
האם יש לי יכולת של דבקות בבורא?
הרי הבורא הוא שלם,
זו בעיה. כלומר, יוצא לפי זה כשאדם נתון בצרה, יש לו שתי צרות.
א', עצם הצרה.
ב', העובדה שהצרה מרחיקה אותו מהבורא.
אז לפחות כדי לפתור את הבעיה השנייה,
הקב"ה סידר שיהיה משבר כביכול לבריאות, שיהיה משבר כביכול בעליונים,
ועל ידי השבירה שבעליונים,
אז יש לנו דבקות בשבירתנו.
זאת אומרת, כביכול אתה אומר, מעל למעלה שבור, אף אתה שבור, ואז יש דבקות.
זה היסוד.
עכשיו, אני רוצה להבין למה נשתברו הלוחות. נשתברו הלוחות בגלל מעשה העגל.
העגל.
ואני רוצה להבין מה זה מעשה העגל.
מעשה העגל מתי היה?
באיזה תאריך?
ט"ז בתמוז, נכון, אתמול.
דווקא על זה לא עושים תענית,
מעניין.
עכשיו, מתי ניתנו הלוחות בידי משה? באיזה תאריך?
ט"ז גם כן, נכון?
כתוב, וייתן אל משה ככלותו לדבר איתו,
שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלוהים.
יפה.
מעשה הזה, אם אנחנו נשים לב,
המעשה הזה הוא נקודת ההשקה היחידה שהייתה אי פעם בהיסטוריה בין הנברא לבורא.
כל השאר
זה לא היה כך, כן? אבל כאן הייתה נקודת השקה לחלקיק שנייה, לא יודע איך אפשר למדוד את זה, אבל לחלקיק שנייה היה מצב
שבו הלוחות
והנברא, סליחה, הבורא והנברא אוחזים באותן הלוחות.
איך כתוב בירושלמי?
שהלוחות היה אורכם שישה טפחים.
שני טפחים בידיו של הקדוש ברוך הוא,
מכאן שידיים זה אורך של שני טפחים.
שידיים הן באורך של שני טפחים.
אם אתה פושט את היד, אז יש אורך של שני טפחים,
נכון? אז היו שני טפחים בידיו של הקדוש ברוך הוא,
שני טפחים בידיו של משה,
ושני טפחים חלק באמצע.
בדיוק ברגע הזה בני ישראל מבקשים לעשות את העגל.
בדיוק ברגע הזה.
איך אני יודע?
מיד אחרי הפסוק הזה,
זה בספר שמות,
פרק ל"ב,
כן, אני קורא: וייתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני,
שני לוחות העדות, לוחות אבן,
כתובים באצבע אלוהים: "וירא העם כי בושש משה להרדת מן ההר, ויקהל העם על הארון, ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים".
כלומר, בקשת העגל הגיעה ברגע שמשה תופס את הלוחות.
נשאלת השאלה: מדוע לא לפני זה?
או מדוע לא אחרי זה?
המאהל מסביר בנצח ישראל, כדרכו,
שמאחר וזאת הייתה הנקודה העילית ביותר של מעלת ישראל,
באותה שעה בא יצר הרע.
כלומר, כי יש ניגוד בין הנבדל לבין הטבע.
הנבדל נבדל, הטבע לא מסכים לנבדל.
ומה הכוונה?
תיקחו למשל שולחן גדול, לא השולחן שעומד כאן לפניי,
שמונח כאן לפניי. אלא תיקחו שולחן גדול,
מאוד.
נא לכסות את השולחן הגדול במפה.
עכשיו, יש תופעה פיזיקלית ידועה.
אם מנסים להרים את המפה מהאמצע על ידי צביטה של המפה,
היא נדבקת לשולחן.
למה?
הלחץ האטמוספירי שעל כללות המפה מתנגד.
אז כאילו עכשיו אתה צריך להרים לא רק את הנקודה הפנימית,
אתה צריך בעצם להרים את כל עמוד האוויר עד גובה השמיים שעל המפה הזאת. לכן זה מדביק.
זאת אומרת, יש ניגוד.
כלומר,
בעצם הטבע מבטל את החריג.
למשל, למה הדבר דומה? אם תיקח מאה אפרוחים צהובים וביניהם תניח אפרוח אחד שחור.
מה יקרה?
הם יאכלו אותו, יהרגו אותו. למה? כי הוא שחור.
הם צהובים והוא שחור. כלומר, החריג נדחה על ידי הטבע.
כמו כן גם, המצב הזה שבו ישראל מקבלים את הלוחות,
על ידי משה,
זה מצב חריג לחלוטין לעומת הטבע,
נקודת ההשקה בין הבורא לנברא.
לכן באותה שעה בא כוח נגדי לבטל את זה.
זה העגל,
מעשה העגל.
טוב, יש פה שאלה.
שלום לכבוד הרב, בנוגע להתבודדות של ברסלב, האם יש עניין לכפות על האדם את ההתבודדות,
או שזה צריך לפרוץ ממנו החוצה? תודה.
אין עניין לכפות, כופים הלכות. אין הלכה שצריך לעשות התבודדות,
אז לא כופים דבר כזה.
אדם גם לא צריך לכבוד על עצמו, כן? האם לא הייתה נקודת השקה במעמד הר סיני?
האם במעמד הר סיני לא הייתה נקודת השקה?
הייתה.
זה חשוב למה הוא התנגד?
ואז בדיוק מה שהוא התנגד,
שהם אמרו אנחנו לא רוצים.
בדיוק, זה השורש של זה.
יותר מזה,
כתוב,
ממיד אחרי מעמד הר סיני,
וידבר השם אל משה,
כה תאמר לבני ישראל,
אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם,
לא תעשוני אותי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם.
חז"ל אומרים, למה הוא אמר להם את זה?
כי באותה שעה הם חשבו לעשות את העגל.
כלומר, מחשבת העגל התחילה מנקודת ההשקה של מעמד הר סיני.
יוזמת העגל מהשעה שהלוחות ניתנים.
כלומר, אנחנו רואים שיש קשר הכרחי כמעט בין
ההתגלות
לבין העבודה זרה.
יוצא לפי זה שלפני מעמד הר סיני אף אחד,
או לפני נתינת הלוחות,
אף אחד לא היה מעלה בדעתו לעשות את העגל.
זה פשוט דבר שלא הייתה השתוקקות לאדם לעשות דבר כזה.
זאת אומרת שבמילים אחרות,
מה שגרם למעשה העגל זה הלוחות.
כלומר, כי יש, ברגע שהקודש מתחיל להופיע בעולם,
יש התעוררות של האדם להידבק בקודש.
הכרחי.
עכשיו נשארת השאלה,
אז האם אי אפשר היה למנוע את זה? כן, היה אפשר למנוע את זה אם הלוחות היו ניתנים איפה?
למטה. במקום שמשה יעלה אל ההר,
היה יכול לשבת בתוך העם, לקבל את הלוחות בתוך העם,
ואז זה לא היה קורה.
כל מה שקרה זה בגלל הפרש הזמן.
כיוון שזה לוקח זמן לרדת מן ההר,
לכן בינתיים עושים את העגל.
מובן?
זאת אומרת,
תמיד ההפרש בין המוחלט לבין המציאות,
והוא בא לידי ביטוי במרחק הפיזי שיש בין פסגת ההר לבין תחתית ההר,
זה מה שגורם שהרגש הדתי מופיע בעולם והוא מביא איתו את המשברים שלו.
עד כאן ההתחלה.
עכשיו אני רוצה, לגבי אותם שני לוחות, שני טפחים שבידי הקדוש ברוך הוא, שני טפחים שבידי משה,
אז שואל המהר"ל, מדוע יש טפחיים חלק באמצע?
אומר המהר"ל, דבר פשוט,
אם לא היה טפחיים חלק, לא היה קשר בין הבורא לנברא.
כי יש לנו הלכה, שניים אוחזים בטלית,
זה אומר אני מצטייה וזה אומר אני מצטייה.
זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.
מה הדין?
יחלוקו. לא נכון.
נכון שזה כתוב במשנה מה שאמרת, יחלוקו,
אבל זה לא נכון לפי הגמרא.
לפי הגמרא זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת
ומה שנשאר באמצע יחלוקו.
יוצא שכל אחד, עד היכן שידו מגעת, זה התחום שלו.
אז אם היה שלושה טפחים בידי הקדוש ברוך הוא, שלושה טפחים בידי משה,
למשל,
אז זה אומר שמחצית מהלוחות זה שייך לקדוש ברוך הוא, מחצית מהלוחות זה שייך למשה.
אבל לא כך הייתה המציאות.
המציאות הייתה, ואז יוצא שבעצם לא היה שום מגע בין העולם האלוהי לעולם האנושי,
ודווקא הטפחים חלק, זה המקום שבו הם שותפים.
השותפות הזאת היא החיבור.
עכשיו, המדרש אומר,
ירושלמי,
שכיוון שביקשו ישראל לעשות את העגל,
לעשות את אותו מעשה,
אז באותה שעה הקדוש ברוך הוא רצה למשוך את הלוחות בחזרה.
התחיל ככה להפעיל לחץ,
למשוך את הלוחות בחזרה.
וגברו ידיו של משה והוא חטף אותם.
שעל זה נאמר, ולכל היד החזקה אשר עשה משה,
מה זה היד החזקה אשר עשה משה? שהוא חטף את הלוחות.
רעיון,
לחטוף את הלוחות.
זה אומר שמשה יותר חזק מהקדוש ברוך הוא.
אה, הכיצד?
אלא מסביר המהר"ל מאחר ומעניינן, ממהותן של הלוחות להינתן,
לכן המקבל חזק מן הנותן.
זה עניינה של התורה.
אם התורה הייתה חוכמה,
אז היא לא הייתה ניתנת דווקא. זאת אומרת, זה שיש מישהו שמגלה אותה, זה מקרי,
זה לא מהותי בתורה.
אבל מאחר והתורה עניינה להינתן, כיוון שהיא דיבור, היא פנייה אל מישהו,
אז המקבל חזק מן הנותן, לכן הוא מחזיק את זה.
לכן, למרות הכל, התורה ניתנה.
במילים אחרות, מעשה העגל הוא חלק ממתן תורה.
אהה, אם זה ככה, אז למה נהנשו?
גם אני שואל.
אין לי תשובה.
לכאורה, זה בסדר גמור. כל המעשה של העגל הוא חלק מהאסטרטגיה האלוהית של מתן התורה.
צריך אם כן שהלוחות יינתנו,
צריך שהם יישברו וצריך שיינתנו לוחות חדשים.
זה חלק מהתוכנית האלוהית.
יוצא לפי זה שהקדוש ברוך הוא יכול להגיד לנו תודה,
ששיחקנו יפה בהצגה שהוא הכין לנו,
שהוא רצה שאנחנו נעשה את העגל כדי שיישברו הלוחות.
כן.
הבנתי למה כשניתנים הלוחות אז זה מתעורר הכוח מתחתית, אבל בפועל לבצע את זה, זה בחירה חופשית? אין לכם בחירה חופשית בזה?
אני רוצה לומר כן. השתוקקות, זה אפשר להבין. עכשיו, לבצע זה עניין של בחירה חופשית. אתה צודק, לא כל בני ישראל עשו.
חלק עשו, חלק לא עשו.
נכון. פה היה חלק.
אז פה היה חלק.
אז הקדוש ברוך הוא יצא בסדר.
אז הנגרת עליו. יפה?
כן.
אני רוצה שדור מסיר לעזאזן של התוכנית הקליטית. יפה.
לא רק דור המדבר, אלא כולנו. זאת אומרת,
אנחנו כולנו שפני ניסיון בניסוי אלוהי גדול.
כן.
אנחנו משחקים דווקא די טוב, זה עובד די טוב, זה כבר ארבעת אלפים שנה בערך, מאז אברהם אבינו עד עכשיו שזה עובד, זה לא רע.
כן.
עכשיו,
איפה הם?
כן.
נאמר כך,
בעצם, מה הם רוצים?
הם רוצים לעשות
בני ישראל, הם רוצים לעשות לוחות בעצם.
אין להם לוחות.
מאוד חבל, הלוחות לא הגיעו.
אגב, מעניין מאוד שיש כמה מסורות על כל מיני שבטים, אינדיאנים וכדומה, שגם כן טוענים שהם קיבלו לוחות אבן,
שניים,
מהעילים שלהם.
זה לא רק אצלנו נמצא,
זה נמצא גם בכל מיני מסורות מקבילות,
רק דבר אחד אין אצלם, לא שוברים את הלוחות.
אצלנו הלוחות נשברו.
זה משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר חי.
זאת אומרת שאנחנו מכילים בתוך השלמות האלוהית גם את האפשרות של השבירה.
עכשיו, מה הם רצו? הם רצו לעשות משהו במקום הלוחות.
אין להם משהו, אז בינתיים הם עושים עגל מזהב.
השאלה היא,
למה זה לא בסדר?
איפה כתוב שאסור לעשות עגל מזהב
או להשתחוות לו?
זה לא אני רק שואל, זה משה שאל את זה. משה שאל את הקדוש ברוך הוא, ככה מובא במדרש תנחומה.
הקדוש ברוך הוא אמר למשה, הם לא בסדר,
הם עשו עגל זהב.
אמר משה, ואז מה?
אמר לו, כן, אבל אני אמרתי שלא לעשות. איפה אמרת?
אמרתי, בהר סיני, לא תשתחווה להם ולא את העובדיהם.
אמרתי, משה אמר, איפה זה כתוב?
אמר, זה כתוב בלוחות שאתה מחזיק ביד.
משה שבר את הלוחות, אמר, ועכשיו איפה זה כתוב.
משה רצה לסנגר על האומה.
אבל אני שוב חוזר, אני חוזר על השאלה.
בעצם,
איפה נאמר שאסור לעשות עגל,
מזהב ולהשתחוות לו.
ועשרת הדיברות.
זאת אומרת שלפני עשרת הדיברות זה היה מותר או זה היה אסור?
היה מותר.
נגיד מישהו רצה לעשות ג'סטה לקדוש ברוך הוא
ולעשות לו פסל
ולהקריב קורבנות מול הפסל הזה, לכבוד השם, זה היה בסדר או זה לא היה בסדר?
לא רק שזה היה בסדר, הוא היה מקבל על זה שכר.
לא רק שהוא היה מקבל על זה שכר,
לא רק שזה היה בסדר,
אלא שמישהו באמת עשה את זה.
מיכה, נכון?
מיכה.
נכון? איך כתוב? זה מפורש כאן בספר שופטים.
סיפור מאוד יפה כזה.
כן?
איך כתוב?
ויהי איש.
כן, הוא קורא בשופטים י"ז.
ויהי איש מהר אפרים,
ושמו מי חי הוא.
ויאמר לאימו
אלף ומאה הכסף
אשר לוקח לך ואת עלית
וגם אמרת באוזניי".
כלומר, מישהו גנב מאמו אלף ומאה כסף
והיא קיללה את הגנב, כן, ואת עלית, זה בשלושון קללה.
וגם אמרת באוזניי הנה הכסף איתי,
אני לקחתיו.
אז הוא שמע את הקללה של אמו,
והוא חזר בתשובה, יחזיר את הכסף.
ותאמר אמו,
ברוך בני לאדוני.
כן? כלומר, זו משפחה דתית,
מאמינים.
הוא חוזר בתשובה, היא אומרת ברוך השם, כל הכבוד, יפה מאוד.
וישב את אלף ומאה הכסף לאמו.
ותאמר אמו, עכשיו אמו מתרגשת מאוד,
היא ממש צדיקה, היא לא רוצה לשמור את הכסף הזה בשבילה.
ותאמר עמו,
הקדש הקדשתי את הכסף לשם,
מידי,
לבני,
לעשות פסל ומסכה,
ועתה אשיבנו לך.
וישב את הכסף לאמו,
ותיקח עמו 200 כסף,
ותיתנהו לצורף,
ויעשהו פסל ומסכה,
ויהי בבית מחייהו והאיש ממך לא בית אלוהים
ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן.
יפה.
כלומר רוצים לעשות מעשה גדול למען השם עושים פסל ומסכה מהכסף בונים איזשהו מזבח עושים
כהן ותרפים ועובדים את השם מול הפסל הזה.
מה הבעיה?
זה בסדר.
למה זה בסדר?
חז"ל אמרו, זה היה לפני מעמד הר סיני.
איפה זה קרה? במצרים בכלל.
נכון, האיש הזה מהר אפרים,
הוא עלה ממצרים, וכל הסיפור עם אמא שלו זה היה במצרים.
זה מה שכתוב, בימים ההם אין מלך בישראל. כן, משה עוד לא הגיע אפילו.
מה?
כן, ואיך מסדרים עם יונתן בן גרשום?
יונתן בן גרשום. בן משה, שהוא הכוהב של בן משה.
נכון, מה הבעיה?
זה קרה לך?
או הנכד של משה, יפה. זה לא קרה לפני רב. לא, זה לא קרה לפני.
זה שהוא עשה את הפסל ומינה את יד אחד מבניו,
הוא מילא את ידו כדי להיות כהן, זה קרה במצרים.
בסדר? הוא עשה בית מיכה וכו'.
אחר כך הגיעו לארץ ישראל עם זה.
כן, איך כתוב? ועבר בים צרה,
זה פסל מיכה שעבר עמהם בים.
כלומר, בתוך המזוודות של מיכה,
כשהוא עובר את ים סוף והוא עומד בהר סיני ושומע "לא יהיה לך אלוהים אחרים",
יש לו במזוודות פסל מיכה.
והוא ממשיך, כן, איזה יופי.
עכשיו, את הפסל הזה, אם משה היה מגלה אותו, מה משה היה עושה?
הוא לא היה עושה שום דבר.
הרי אסור להרוס פסל כזה, זה פסל שהוא הקדש,
נכון?
איך כתוב?
לא תעשון כן לשם אלוהיכם, אסור להרוס דברים שהם לשם שמיים.
לכן משה בוודאי גם כנראה ידע על הפסל הזה ולא עשה ממנו שום דבר רע.
כן? השאיר אותו כמות שהוא.
וזאת אומרת שיש בתוך עבודת השם ממדים אליליים. אתם יודעים מה הם הממדים האליליים שיש בעבודת השם?
יראת העונש.
יראת העונש זה עבודה זרה מותרת.
מותר להתיירא מן הגיהינם. הרי יש אנשים שהם מקיימים את כל השולחן ערוך
כי הם עובדים לתנור של הגיהינם.
הם מפחדים מאוד להישרף.
וזה פסל מיכה, זה מותר, בסדר?
זה מותר כי הם מתחשבים עם החולשות של האדם.
עכשיו,
ברגע שהקדוש ברוך הוא אמר שהוא לא רוצה יותר פסלים,
אז זה נאסר.
אז היה אסור לעשות את העגל.
נשאלת השאלה, מה הייתה הסברה
של אותם עובדי העגל, שהם חשבו שזה מותר להם.
למה הם חשבו שזה מותר?
הם אמרו, זה היה אסור כל זמן שהשם אומר את זה למשה, אבל משה מת,
וכנראה שהתקפות של האיסור הזה היא פונקציה של היות משה חי.
אם משה מת, אז זה מותר.
יש היגיון? לא.
מה?
למה?
ובודק שיש היגיון. הרי איך נאמר?
"הנה אנכי בא אליך באב הענן,
בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".
זאת אומרת שכל עשרת הדיברות היו כדי לאמת את נבואתו של משה.
אז אם כן, הם תלויים באיש משה.
אם האיש משה מת, צריך לבחון את הכול מחדש.
מה?
ישראל שמעה מהשם ישירות.
שתי הדיברות הראשונות, השם שמע מהשם ישירות.
השם שמע מהשם ישירות, כן.
מה הוא שמע ישירות מהשם?
שהשם מדבר עם משה.
נכון? שמעו ישירות
שהשם מדבר עם משה.
אז גם כאילו גם הם שמעו.
זה מופנה גם אליהם.
על כל פנים הם אמרו, אם ככה,
אם זה כדי לאמת את נבואת משה, אם משה מת,
אז צריך לבחון את הכל מחדש.
כן.
הוא לא ידבר אלוהים עימאן.
נכון.
כשהם דיברו איתם, לא עם משה.
כן, אבל מה הוא אמר? הוא דיבר עם משה,
הוא דיבר איתם ישירות,
אבל כתוב שעל זה נאמר, "לבעבור ישמעם מדברי עמך".
כלומר, כשאני מדבר עמך את מה שאני רוצה להגיד להם ישירות.
והראיה... מה?
מבינים שהתוכן מגיע אליהם? התוכן מגיע אליהם בזכות משה,
כי זה כדי לאמד את נבואת משה.
והראיה זה מה שהם אמרו הרי. הם אמרו לאהרון,
קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו,
כי זה משה האיש אשר העלנו ארץ מצרים, לא ידענו מי היה לו.
זו הסברה, פשוט מאוד.
סברה הגיונית.
תשים את עצמך במקומם.
תחשוב לרגע מה אתה היית חושב.
טוב, אולי לא היית מסכים.
אני אולי הייתי כן מסכים, אני יותר רך הדמיון.
כן, עכשיו, הם עושים עגל.
האמת היא, הם לא בדיוק עושים.
הם פונים למומחה לענייני דת,
לאהרון.
והאהרון גם כן לא בדיוק עושה, הוא לוקח זהב
והוא זורק באש, יוצא לו העגל.
איך יוצא לו העגל? אני לא יודע בדיוק, אבל יוצא לו.
יכול להיות שכשהוא חורט, הוא לא יודע בדיוק איזו צורה תצא לו, יוצא לו העגל.
נשאלת השאלה,
למה יצא להם העגל?
לכאורה היה אפשר לעשות משהו אחר,
כרובים והיה בסדר.
אם הם היו עושים כרובים,
הייתה טענה נגדם?
הרי זו מצווה לעשות כרובים.
השם עדיין לא ציווה לעשות כרובים.
אבל הוא עתיד לצוות.
אז הוא היה אומר, וואי, איזה יופי, שהקדמתם את רצוני.
אני רציתי לצוות עליכם לעשות כרובים מזהב,
איזה יופי, עשיתם את הכרובים עוד לפני שציוויתי. כל הכבוד.
אבל דווקא יצא עגל. כיוון שיצא עגל, הקדוש ברוך הוא כועס.
חבל. אם היו קצת יותר יצירתיים, היו עושים כרובים, היה בסדר, נכון?
מה?
זה קשה יותר לעשות קרובים מאשר עגל.
ככה אתה אומר? לא יודע, יש לך ניסיון בפיסול?
לא יודע.
יותר מוזר הדבר הזה.
עכשיו, אני רוצה קצת להוסיף על זה. הכתוב
"כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם,
לא תעשוני אותי אלוהי כסף".
אמרו חז"ל, מה זה לא לעשות אלוהי כסף?
שלא לעשות
קרובים מכסף.
אז משמע שמה זה הכרובים לפי זה?
אלוהי זהב.
אם כשאומרים לך לא תעשני אותי אלוהי כסף,
חז"ל דורשים לא לעשות כרובים מכסף,
משמע שחז"ל הבינו שאלוהי זהב זה הכרובים.
אז אם כן אלוהי זהב זה מצוין.
אז כתוב בהמשך
ואלוהי זהב
לא תעשו לכם.
מה חז"ל דרשו מה זה אלוהי זהב לא תעשו לכם?
שלא תעשו כרובים אפילו מזהב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
יוצא לפי זה שהחטא של העגל זה החטא של עשיית כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
דהיינו,
ביטוי לרגש הדתי.
אז נשאלת השאלה, אז למה הם לא עשו כרובים? בכל מקרה זה היה נפסל.
כן? כלומר, היו צריכים לעשות כרוב מזהב, להשתחוות לו, בא היה משה,
היה בא משה,
הורס את הכרוב, עושה כרוב אחר, ואומר, עכשיו, בזה תשתחוו.
כן, זה מה שקרה במקדש, היו משתחווים מול הכרובים.
אתה מבין את השאלה שלי?
הבנת את השאלה?
אני לא פה. מה?
אתה לא פה.
זו הגדרה יפה.
אתה יודע, יש ברבי נחמן מברסלב,
יש לו איזה סיפור, מעשה באורח, בעל כנפיים.
זה מסתיים שם בזה שבעל הבית קורא לאורח, אומר לו, תבוא,
אני משתוקק לראות אותך, אומר, אין לי פנאי כי אני בא אליך.
שצירה פטימית. כן, מה אתה אומר?
השאלה ברורה.
מה, גם אתה לא פה?
וואי, מה יהיה?
מה?
לא שתו קפה.
אז הם לא במקום.
כי קפה בגימטרייה מקום,
עם הכולל.
כן? לא, זה נכון.
קפה עם הכולל בגימטרייה מקום.
בהחלט.
אז הם לא במקום.
טוב,
אני חוזר פה על השאלה.
מדוע בני ישראל עשו עגל ולא עשו כרוב?
פחדו שהעגל יאכל את הכרוב,
אבל הם לא עשו את העגל.
טוב, אז זה פתאום אתה פה.
בסדר.
עכשיו, אם תשימו לב,
בספר תהילים,
כשמתואר המעשה של העגל, נאמר כך:
וישתחוו למעשה ידיהם
וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.
זה הגנאי. כלומר,
מה לא בסדר בשור?
זה שהוא אוכל עשב.
לא יכולת להגיד ששור עושה מו,
או שהשור, אני יודע,
יש הרבה דברים מגעילים בשור,
בין היתר עטינים, דברים כאלה, לא יודע, כל מיני דברים.
אז למה הכתוב אומר דווקא בתבנית שור אוכל עשב?
כי כאשר השור אוכל את העשב הוא מוריד את הראש אל האדמה
ומראה בזה את השעבוד המחסורי אל הטבע.
לעומת זה כאשר האדם אוכל הוא מרים את המאכל אליו
ומראה את העליונות של הצלם על פני הטבע
וזה נקרא כבודו של אדם לכן וימירו את כבודם שזה צורת כרובים
עם פנים של אדם, בתבנית שור אוכל עשב.
עכשיו, מאחר שלא הייתה להם התגלות,
הם לא היו יכולים לבטא את הרגש הדתי שלהם אלא בתבנית שור.
ואם הייתה התגלות,
אז הם היו עושים אוטומטית כרוב עם פנים של אדם.
אתם יודעים, שמתם לב, שבתורה לא כתוב איך צריכים להיות הפנים של הכרובים.
האם זה צריך להיות פני חתול,
או פני נחש, או פני ג'ירפה,
או פני אדם? זה לא כתוב.
אז איך בצלאל ידע לעשות פני אדם?
כי ברגע שזה בא ממעלה למטה, זה מקבל פני אדם, זה התבנית של הכבוד.
מובן?
זה הסיפור.
עכשיו, שנייה.
שלום, כבוד הרב. איך הנשמה והמוסר האלוהי יכולים לשרוד בעולם הג'ונגל?
זה לא קשור לנושא של השיעור, לא נענה.
האם לא הייתה השתוקקות לעבודה זרה באופן כללי גם לפני מעמד הר סיני?
מה הם מ"ט שערי טומאה אם אין קשר לעבודה הזרה?
יפה מאוד.
כל זמן שהיו במצרים הייתה השתוקקות לעבודה זרה של מצרים,
כי כל זמן שהיינו במצרים הכוח הרוחני ששלט עלינו היה אלוהי מצרים.
ברגע שהשתחררנו משם
אז ההשתוקקות נעלמת.
אין לנו כבר חפץ באלוהי מצרים.
רק ברגע שמתחילים הלוחות לרדת,
וזה קורה בט"ז בתמוז,
אז מתחדשת ההשתוקקות האלילית והיא פונה אל הקדוש ברוך הוא והיא מקבלת את הצורה של העגל.
יוצא לפי זה שישראל היו נקיים מעבודה זרה, מט"ו בניסן עד ט"ז בתמוז.
זו התקופה שבה היו ללא עבודה זרה.
מכאן ואילך זה חוזר ברגע שניתנים הלוחות.
שלום לכבוד הרב בנוגע לסיבת העגל. המדרש מספר שכל החולים נרפאו
והטבע דמם.
כלומר שבמעמד הר סיני נתבטלו גבולות הטבע.
אז איך היה מקום לטבע להשפיע בדיוק בזמן הזה?
תודה רבה.
כן, בזמן מעמד הר סיני עצמו אי אפשר היה.
אבל ברגע שפסק המעמד אפשר.
הקדוש ברוך הוא החזיק את בן אדם למקום ומשה את בן אדם לחברו.
טוב, תלוי איך החזיק את הלוחות.
זה צריך לעשות חשבון.
בדיוק מה החזיק הקדוש ברוך הוא.
הוא החזיק כנראה אנוכי לא יהיה לך,
לא תרצח ולא תנעף, זה הקדוש ברוך הוא החזיק
משה החזיק את זכור את יום השבת וכבד דעת אביך ולא תענה ולא תחמוד
ובאמצע נשאר
מה שנשארנו
לא תישא ולא תגנוב ולא תגנוב, זהו
טוב אולי לא חילקתי נכון, טוב לא יודע
לכבוד הרב שלום, מדוע השם לא יכל באמת לתת את התורה בארץ
ולמנוע את מעשה העגל?
זה בדיוק העניין, חייב להיות הפרש בין המוחלט ליחסי.
אם הקדוש ברוך הוא היה נותן את הלוחות למטה,
אז לא היה מקום ליחסיות של האדם להתערב בכלל.
ואז לא היינו זוכים לשבירת הלוחות,
ואז לא היינו זוכים ללוחות השניים,
ואז לא היינו זוכים לתורה שבעל פה.
אז מה הבעיה עם הנוצרים שעושים פסל של אלוהים להבנתם ותפיסתם?
הם באמת לא בסדר,
אבל הבעיה היא שהם עושים את זה בשם אלוהי ישראל.
אם הם היו עושים את זה בשם עבודה זרה שלהם, היה פחות חמור.
אבל הם עושים את זה בשם אלוהי ישראל, זה בדיוק מעשה העגל.
זאת אומרת, לפי זה כל המעשה של העגל הוא ההתחלה של הנצרות.
זה בדיוק העניין.
כן?
אני לא מבין. בשאלה אני שואל, בגלל שזה היה עגל זה לא בסדר.
אם זה היה פנים של כרוב זה היה בסדר,
כיוון שהוא מרים את האורח.
נכון.
אבל הם לא היו מסוגלים לעשות פנים של כרוב.
זה בדיוק העניין.
כי זה לא במקרה שהם עושים עגל.
לא, פה הנוצרים עושים פנים של כרוב.
אה, מדוע? הם עושים פנים של כרוב. כן, ישו. והם קיבלו את זה ממעלה למטה, כי הם מאמינים בתנאי?
אז למה זה לא בסדר? הם עושים את זה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
כלומר, זה מה שמסביר המהר"ל, מה שמסביר הכוזרי. מה הטעות הראשית של הנצרות לפי רבי יהודה הלוי?
זה אנשים לא שמים לב.
כולם קוראים מעשה הנוצרי במאמר ראשון.
לא קוראים את מה שהוא אומר על הנצרות במאמר רביעי.
הוא אומר, הטעות שלהם זה שהם לא יודעים את כיוון התפילה.
מעניין מאוד.
אם הם היו יודעים את כיוון התפילה,
זה לא היה עבודה זרה, והם לא יודעים.
זאת אומרת שיש פה,
ולכן הם משתחווים לכיוון המקומות שבהם היה עיקר קיבוצם בזמן התפשטות דתם.
זאת אומרת, זה נטייה לטבע. זה בדיוק זה.
זה חטא העגל.
עכשיו אני רוצה, על גבי כל זה, להבין משהו.
יש,
שלום כבוד הרב.
מדוע הרב מציג את מיכה ופיסלו כדבר חיובי? בשירת הים רמוז הפסוק עם גלי הים שהים כעס ורצה כביכול לכסות את בני ישראל בגלל פסל מיכה.
וכן ברוב השיעורים בנושא הרבנים הוא נזכר לגנאי.
כלומר אתה מקשה עליי, איך זה יכול להיות שאני לא אומר כמו כולם?
אני אומר את האמת, זה דבר ראשון.
זה דבר ראשון.
דבר שני, ברור שהים רצה לבלוע את ישראל בגלל פסל מיכה, כי פסל מיכה עתיד להיות אסור,
עתיד להיות פסול.
ולכן זה לא בסדר.
גם אני אמרתי, זו העבודה זרה שבעבודת השם, זה היסוד האלילי של הגירת העונש, שמתערב בעבודת השם. אני לא מבין את הבעיה שלך בכלל.
למה קוראים לקרובים אלוהים?
והכי הכרובים הם התגשמות השם?
לא,
הם התגשמות אלוהים, לא השם.
שלום, כבוד הרב. אם באמת זה היה בסדר, אם הם היו עושים כרובים, כי זה בכל מקרה היה ציווי מאוחר יותר,
מה חטא נדב ואביהו שעשו משהו שהקב"ה עוד לא ציווה?
הם לא חטאו באמת.
איפה ראית שנדב ואביהו זה חטא?
מה הכוונה שהכרובים הם אלוהים?
והאם נאמר שכבוד השם מופיע שם,
אין זה דומה לתבנית ומסכה.
זה בדיוק העניין. מה זה כרוב?
כרוב זה כמו מרכבה, זה דבר שרוכבים עליו.
כמו הרכב של האלים.
כן, הרי בעבודה זרה העתיקה, במיתולוגיה, היו מציגים תמיד את האלים כרוכבים על גבי חיות עם כנפיים.
אז גם כשאדם, מה זה הכרובים?
זה איזה מין חיה או צורת אדם עם כנפיים,
ועל זה,
מי רוכב?
אף אחד.
זה בא לומר שאלוהי ישראל, אין לא גוף ולא דמות הגוף.
כלומר, זה מעשה, הכרובים זה בעצם מעשה אנטי הגשמה.
מה אתה אומר?
הכרובים זה היה דבר מקובל בכלל בכל התרבות העתיקה.
בכל התרבות העתיקה, עוד לפני מתן תורה,
היו הגויים עושים, למשל, פגסוס, כן? מה זה פגסוס? זה, זה... זה לא מי לקח ממי.
מי לקח ממי? לקחו מרעיון אמיתי שמקורו בגן עדן,
זה הפכו אותו לעבודה זרה, וזה הפכו אותו לעבודה של קדושה.
הרי יש קרוב בכניסה לגן עדן, לא?
ויש כאן מקדם לגן עדן את הקרובים.
כתוב, נכון? אז מה שמה שזה מוטיב קדמון?
והמוטיב הקדמון הזה, יש לו ביטוי בקודש, יש לו ביטוי בטומאה.
עכשיו אני רוצה מתוך כך להגיע לאיזה מס... אגב,
שימו לב, כתוב, לא תעשון איתי אלוהיך כסף,
ואלוהי זהב לא תעשו לכם.
יש איזה רמז מופלא, ראיתי בספר משבצות זהב.
הוא אומר, איתי אלוהי כסף זה פסל מיכה
כי פסל מיכה היה צמוד לשילה
והעשן שהיה עולה מהקורבנות בשילה
היה מתערב עם העשן שהיה עולה והקורבנות בבית מיכה ועולה שניהם השמימה.
אז לא תעשו ניתי אלוהי כסף. אלוהי זהב לא תעשו לכם זה העגל של ירובעם.
כשהייתה מחיצה שהפרידה בין מלכות יהודה למלכות ישראל ואי אפשר היה להגיע אז זה לכם ולא אצלי ולכן שם עשו את העגל זהב.
טוב, בואו נחזור לנושא. אני רוצה להתקדם פה בנושא של 40 יום שאנחנו פותחים בתקופה הזאת.
יש קושי פרשני לוגי גדול מאוד בפרשת קורח.
כן,
פרשת קורח
מביעה טענה נגד משה ואהרון.
מדוע תתנשאו על קהל ה'?
איך אפשר לטעון טענה כזאת אחרי מעמד הר סיני?
הרי במעמד הר סיני כתוב,
וגם בך יאמינו לעולם. אז מה, זה לא עבד?
עד כדי כך שמשה אומר,
אם כמות כל האנשים ממותון אלה, לא השם שלך אני, לא מליבי עשיתי.
מה זאת אומרת? רגע, אבל היה לך מעמד הר סיני, למה אתה לא מתייחס לזה?
מה אתה אומר?
במעמד הר סיני זה היה אפשרות להגיד את זה.
לא, לא, לא, לא, זה לא עובד, אצלי ככה.
כלומר, פה יש טענה שכלית.
טענה שכלית זה לא בסדר שאהרון ומשה מתנשאים על קהל השם.
אבל הראיה שזה בסדר זה שהיה מעמד הר סיני. מעמד הר סיני נאמר במפורש.
מה? לא מעמד הר סיני, שהקול נדלה לכולם, אז המעלה הזאת היא כבר קופצה לכולם. זה כבר לא שערה לכם דבר כזה.
אז איך מתקיים "וגם בך יאמינו לעולם"?
לא, איזה דקה.
אלא מה? אתה אומר מה שכנראה הרמב״ם רומז בהלכות יסודי התורה.
הרמב״ם כותב את מעשה קורח לפני מעמד הר סיני.
אז יכול להיות, באמת, לפני מעמד הר סיני, יש עדיין מקום לפקפוק במשה, אבל אחרי מעמד הר סיני באמת אי אפשר היה לפקפק במשה.
כן, זה מה שכתוב שם, כפרו בו עדת קורח,
בלעה אותם האדמה,
ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני.
ככה כותב הרמב״ם.
אבל יש כמה קושיות על דברי הרמב״ם, מה זה האוהל מועד שם?
נגיד שהיה איזה עוד אוהל מועד לפני המשכן, כל מיני דברים כאלה זה קצת קשה לקבל.
אני טוען שכל המעשה של קורח התרחש בארבעים יום האלה.
אותם ארבעים יום שבהם משה מתפלל בתחתית ההר,
בין שבירת הלוחות לעלייתו של משה,
זהו הזמן שבו התרחש מעשה קורח.
ועכשיו אני רוצה גם להביא ראיות למה שאני אומר.
מה אתה אומר?
נניח שכן.
אז אני לא זוכר מה הייתה הסברה.
הסברה היא כזאת. נכון,
משה, הקדוש ברוך הוא שלח אותך,
אין שום ספק,
אבל אתה שברת את הלוחות שלו.
אתה חטאת נגד השליחות שלך.
מה עם אהרון? נכון,
הקדוש ברוך הוא בחר בך כפה של משה,
אבל עשית את העגל.
כלומר, יש כאן טענה פרסונלית שדבר ה' משתנה לפי המקבל.
זאת אומרת, משה ואהרון אכן נבחרו,
אבל הם עשו דברים שלא יעשו.
לכן, משה, עכשיו צריך להגיד,
כי השם שלכני לעשות את כל המעשים האלה, על איזה מעשה משה מדבר?
על שבירת הלוחות.
יפה. אני שברתי את הלוחות, זה רצון השם היה.
קורח זה נצרות חמש יחידות.
יפה.
קורח זה נצרות חמש יחידות בול.
עכשיו בואו נמשיך עוד.
מה הטענה, בעצם מי כן היה בסדר במעשה העגל?
מי כאן היה בסדר?
שבט לוי, לא?
שבט לוי.
עכשיו, זה מעט תנ"ך, כל העדה כולם קדושים. איזה עדה?
שבט לוי.
ולכן התשובה של משה היא שמעונה בן הלוי.
המעט מכם, כי הבדיל השם אלוהי ישראל אתכם, מדת ישראל,
וביקשתם גם כהונה?
עכשיו,
הכהונה כנראה לא נקבעה, כי הרי באים 250 איש ואנשים משבט ראובן.
מה הם רוצים? הם רוצים כהונה.
למה הם אומרים? הרי הכהונה בבכורות,
עדיין לא נקבע שהכהונה תעבור לבני אהרון,
ולכן אנחנו מתנגדים.
ברור?
עכשיו,
ומדוע תתנשאו על קהל השם?
זה, מה זה להתנשא? להתנשא אפשר להגיד התפקיד.
אנחנו נראה גם שיש לזה ביטוי גיאוגרפי.
איפה משה ישב במשך אותם 40 יום שבהם הוא התנפל?
איפה משה ישב באותם ארבעים יום שבהם הוא התנפל לפני השם?
איפה בתחתית ההר? כל העם היה בתחתית ההר. איפה?
איפה היה האוהל שלו?
פשוט, בפרשת כתיסה כתוב:
"ומשה ייקח את האוהל ונטלו מחוץ למחנה וקרא לו אוהל מועד,
והיה כל מבקש השם יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה".
זאת אומרת שמשה עשה לו אוהל מועד.
לפני שהיה המשכן,
עשה לו אוהל מועד מחוץ למחנה ישראל, בתחתית ההר.
אם זה בתחתית ההר, זה מקום יותר גבוה מאשר שאר המחנה.
לכן, משה קורא לדתן ואבירם,
שנשארו בתוך המחנה, ואומרים, לא נעלה.
למה לא נעלה? פיזית.
אתם עכשיו שמתם את עצמכם במקום יותר גבוה מכל העם,
אנחנו נשארים בתוך העם. לפי זה שהיה משכן, כתוב, העלו מעל משכן קורח, דתן ואבירם. איפה היה המשכן הזה?
בתוך המחנה.
כלומר, להם יש עמדת כוח.
משה בחוץ והם מפנים.
עכשיו,
משה אומר להם,
בואו נעשה מבחן. קחו לכם מחדות,
כוח וחול עדתו, ויקחו אש, שימו עליהם קטורת, מחר לפני ה'.
מה זה לפני ה'?
איפה זה?
באוהל מועד של משה.
מה יש באוהל מועד של משה?
איזה חפצים יש שם?
שברי לוחות.
כלומר, יש לו כנראה ארון עם שברי לוחות,
וזה האוהל מועד.
אין שם לא לוחות שניים ולא מזבח ולא כלום.
הם באים ומקטירים קטורת.
עכשיו,
האפשרות שמי שלא כהן יקטיר קטורת היא אפשרות נדירה.
איפה מצאנו עוד מישהו שמביא קטורת והוא לא כהן?
הנשיאים.
בחנוכת המשכן זו הייתה תקופה של המעבר מהקטרת קטורת על ידי זרים להקטרת קטורת על ידי כהנים.
אז בשלב הזה עדיין שייך להקטיר קטורת.
עכשיו, הם מביאים מחטות,
משה אומר לאלעזר
להרים את המחטות מתוך השרפה, נכון?
מה עושים עם המחטות האלה?
ריקועי פחים, ציפוי למזבח.
איזה מזבח?
נחושת.
אם המזבח נחושת כבר קיים,
אז יש לו כבר ריקועי פחים.
זו הוכחה שהמזבח עוד לא נעשה?
לא.
מובן?
מובן מה שאני אומר?
עכשיו, שאלה.
למה הוא פונה לאלעזר הכהן?
למה לא יפנה לנדב ואביהו שירימו את המחתות?
למה שהם מתו?
לא.
נדב ואביהו עדיין היו בחיים.
עוד לא נעשתה חנוכת המשכן, לפי זה.
אלא נדב ואביהו היו בכורות.
עליהם אין טענה. כלומר, הם מחוץ לדיון.
הטענה היא נגד זה שאהרון ממנה את אלעזר בנו לכהן.
זה שהוא ממנה את בנו נדב,
או את התהום של נדב, אביהו,
לכהנים זה בסדר, כי הציבור המתקומם הוא בעד כהונה של בכורות.
אבל הם נגד כהונתו של אלעזר.
לכן אלעזר הופך להיות הדמות המרכזית.
מה?
איזשהו תיאור, יש פה יחס עצום, אבל יש... אז זה שני בכורות.
מה זה קיים בהלכה כזאת?
למה לא?
אני מכיר שני בכורות, שני תאומים שהיו שני בכורות, עשיו ויעקב.
בסדר. עוד לא... מה?
שניהם בכור, נכון?
אז למה הוא רוצה למכור לו את הבכורה?
טוב, בסדר, זה עוד לא נקבע הדבר.
יש פה ויכוח ביניהם.
אבל בסוף יוצא שיעקב הפך להיות הבכור.
זאת אומרת, אדם יביאו, זה בסדר.
אבל מה עם אלעזר?
על זה יש טענה.
לכן אלעזר שם הופך להיות הדמות המרכזית.
הוא מרים את המחטות והם ישימו את זה בתוך ריקוי פחים למזבח כשהוא ייבנה.
עכשיו, אני מתחיל להבין כמה דברים לפי זה.
כל הפרשה שבאה אחרי זה,
של פרה אדומה.
כן, הרי מיד אחרי הפרשה של קורח,
יש מעשה הפרה,
ואלעזר הוא זה שצריך לעשות את הפרה.
עכשיו, למה צריך לעשות פרה אדומה? מה אמרו חז"ל?
כדי לעגל את זה. -לכפר על?
למעשה העגל. -אחרי העגל. אם זה קורה שנה אחר כך, למה זה קורה?
אלא זה קרה מיד אחר כך. זה היה כדי לכפר על מעשה העגל,
לקחו את אלעזר,
והוא זה שעושה את הפרה האדומה, פתח אוהל מועד.
איזה אוהל מועד?
אותו אוהל מועד של משה, לכן שם אין מזבח.
ולכן גם הוא הדמות המרכזית, כאמור.
עכשיו, דבר נוסף,
אני רוצה להבין לפי זה הסיפור של בנות צלופחד, שקראנו בפרשת השבוע שעבר,
כן? פרשת פנחס.
הן אומרות, אבינו מת במדבר, הוא לא היה בעדת קורח וזה,
למה ייגרע חלקו של אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן, תנה לנו נחלה.
מה אומר הקדוש ברוך הוא? בסדר, אבל
עם מי תתחתנו, בנות צלופחד?
עם בני דודים.
ואז הן התחתנות עם הבני דודים והכול בסדר.
יוצא שהן חיכו לפחות ארבעים שנה עד שיתחתנו.
יש מדרשים כאלה שאומרים שהן היו צדיקות,
השאלה הזאת ככה נקרא אצלם כל ימי המדבר,
הם לא הסכימו להתחתן עד שמשה לא יפסוק להם עם מי להתחתן.
ארבעים שנה.
אבל גם לא מובן, למה אמרו, ואבינו עומד במדבר והוא לא היה בעדת קורח.
והוא לא היה, תגיד שהוא לא היה, יש כמה חטאים שעשו במדבר, ששם מתו אנשים.
אלא מה? מוכרחים לומר שבעצם כל הסיפור הזה קורה בתוך ארבעים יום וארבעים לילה
של ההתנפלות של משה,
ואז משה פותר להם את הבעיה, ולכן לא היה בעדת כוח, כי זה עכשיו קרה.
זה עכשיו קרה, ומשה אומר להם, בסדר, אז תדחתו עם הבדידודים שלכם.
אז מה הקושי שיש שם?
שהן עומדות לפני משה ואלעזר הכהן והנשיאים, למה לא אהרון?
זה נותן את הרושם שאילו אהרון מת מזמן.
אבל לא, אפשר להגיד שאהרון כאן, הוא עומד מחוץ לדיון,
כי הוא בתקופה שבה הוויכוח צריך לחזק את מעמדו של אלעזר הכהן.
זה יוצא לפי זה שכל המעשה של קורח הוא אפשרי, זה סדק באמון במשה,
שהוא אפשרי בעקבות שבירת הלוחות.
עכשיו, אז מה זה בא ללמד אותנו?
זה בא ללמד אותנו שהבחירה במשה איננה תלויה בשלמות הלוחות,
והבחירה באהרון איננה תלויה בזה שהוא עשה או לא עשה את העגל,
אלא זה תלוי בזה שהשם מתגלה אליהם, כיוון שהשם החליט להתגלות אליהם,
מתוך כך הם הנאמנים.
זה אומר גם שיש תיקון לשבירת הלוחות ותיקון לחטא העגל.
צהריים מצוינים לרב היקר.
הרב הזכיר את הנוצרים שהם טועים בהבנתם.
אך בעומקם של דברים, אם הנצרות נוצרה מהיהדות וגם ישו היה יהודי, אז בעצם הבעיה בנו.
ואז העולם יתוקן בתודה ושנתבשר בשורות טובות. המילה בשורה פה מפריעה לי, כן, בהקשר הזה.
אבל,
כן, זאת אומרת שזה שהנצרות יצאה מהיהדות זה בגלל פשלות שלנו, זה נכון.
טוב,
מה אומר הרב על הדעה שפסל מיכה נעשה או בזמן בו הוא מופיע? כלומר,
אחרי שמשון או בין יהושע לעתניאל שנאמר שם ובימים ההם אין מלך שישראל איש היסר בעיניו.
טוב, אז יש דעה כזאת, רק שזה לא מה שכתוב בחז"ל.
לגבי עבודת הנוצרים, מה הבעיה בזה שהם משתחווים לפסל של אלוהי ישראל? זה נשמע דווקא אידיאלי.
האם זה לא עדיף מסתם עבודה זרה?
זה הרבה יותר חמור. זה מה שנקרא הועמד צלם בהיכל. זה ב-17 בתמוז.
זאת אומרת שלוקחים את אלוהי ישראל נגד ישראל.
כלומר לוקחים את כל מה שעם ישראל מייצג והופכים אותו למיתוס כדי להילחם בעם השם.
נו, זה יותר גרוע, לא?
טוב, שנתבשר בשורות טובות. אמן.
כל טוב.
