שלום לך, היום יום שלישי,
מה?
ברוך תהיה.
היום יום שלישי, כ"ג בכסלו,
תשע"א,
ואנחנו ממשיכים במה שהחילונו בו בשבוע שעבר,
אנחנו לומדים על חנוכה.
עכשיו, חנוכה, בכלל כל הגבורה החשמונאית,
זה דבר מאוד מיוחד.
הדמות המרכזית, זאת אומרת, הטיפוס המרכזי,
שפועל בחנוכה זה הכהונה.
כהנים, נכון?
אך השמונאים היו כהנים ואפילו העמידו מלכות מן הכהנים.
אם כן, זה החג של הכהונה.
אפשר לומר, האישיות התנ"כית
שחוגגת את חנוכה יותר מכולם, הלוא זה אהרן הכהן.
לעומת זה,
הדמות המרכזית בחג הפורים, שהוא עוד חג פוסט-תנ"כי,
זה משה.
תורת משה, תורת אהרון, כל אחד עם הכיוון שלו.
תורת משה בא לידי ביטוי בפורים,
וזה,
כשנלמד על פורים בעזרת השם נעסוק בזה, רק רציתי להזכיר את זה בשביל
המערך הכולל, וחנוכה זה החג של הכהונה.
זה התיקון של הסכנות שיש בכהונה.
בדיוק באותה המידה שיש תיקון לסכנות שמתלוות לתורה של משה,
כך יש תיקון לתורת אהרון,
בחנוכה.
כאן זה רוצה להבין קצת מאיפה זה מתחיל,
כי הכהונה,
יש לה מעלה עצומה,
והיא גם גרמה לבעיות עצומות.
מישהו זוכר, מי היה הכהן הראשון?
אהרון.
גם אפשר להגיד משה, אבל
מי ששימש בכהונה גדולה, אהרון.
מה הפשלה הראשונה?
העגל, נכון?
כלומר, יש,
הנטייה של הכהונה היא להשתתף בחטא העגל משיקולים טובים. אני לא אומר שלא היו לו שיקולים טובים, אבל בסופו של דבר הוא חטף על הדבר הזה.
אהרן הכהן, על ההשתתפות שלו בחטא העגל.
אבל זה לא פסל אותו מלהיות כהן גדול, אולי בגלל שזה טעם באיזשהו מקום את האופי שלו. נכון, הוא לא יזם את העגל.
מי שיזם זה העם, אבל הם ידעו גם למי לפנות. עובדה, הם פנו לאהרן.
כנראה שהם הרגישו שהוא הכתובת המתאימה להשתתפות הזאת.
וכאן צריך לברר מה עניינה של הכהונה ומדוע היא עשויה לעשות את העגל ואיך היא מתקנת את זה.
יש, אני הייתי רוצה אולי לתת עיקרון יסוד שיסביר לעניות דעתי את הכל.
הכהונה שואפת
לקדושה גולשת.
הקדושה בחוץ.
הייתי אומר שהכלי הכהני,
המובהק במקדש
הוא דווקא המנורה,
יותר מכל הכלים האחרים.
מה? אתה יכול להסביר מה זה קדושה גולשת?
אני אסביר בדיוק מה זה קדושה גולשת.
הכל יוסבר.
הכלי המרכזי במקדש שבו קשורה הכהונה,
זוהי המנורה,
והמנורה מתמלאת בשמן.
השמן הוא נוזל מיוחד במינו,
אם אתם מארבים אותו במים,
הוא צף.
נכון? הוא צף.
בכלל שמן זה מאוד שומני ושמנוני.
כן? בדיוק כמו שהמים רטובים,
ככה שמן שמנוני.
השומן,
השמן,
זה מה שעודף.
מה שעודף.
כשאדם אוכל,
הוא אוכל כדי שובעו. כשאדם אוכל כדי שובעו,
הוא שומר על הממדים שלו.
כשהוא אוכל יותר מכדי סובו, הוא גם משמין.
השומן זה מה שעודף על הרגיל.
השמן זה מה שצף על פני המים.
שמן זה מלשון שמונה.
המספר שמונה זה מספר עודף.
הרי המספר הרגיל,
שבע.
שמונה זה שבע ועוד אחד. אם אתם רואים, זה עודף.
נכון?
מה, מה הבעיה?
מה?
לא שומע.
למה שבע, ולמה לא שבע פשוט שתיים?
שבע,
כי שבע זה המספר הנורמלי, לא?
הרי יש לכל דבר בעולם המרחבי שלנו שישה כיוונים, נכון?
מעלה ומטה, ימין, שמאל, קדימה ואחורה, והאמצע.
אז סך הכל זה שבע.
כשאתה מגיע לשבע, אתה שבע.
שבע כדי סוברו,
נכון?
מה שאין כן, המספר שמונה זה עוד אחד.
למה לא עוד שניים? כי מספיק עוד אחד כדי שזה יהיה יותר, כן?
כן? אז שבע ועוד אחד זה שמונה.
אחרי שאדם שבע, הוא גם שמן.
פשוט מאוד.
יוצא ש... וגם העולם הטבעי, אם שמת לב,
הוא נברא בשבעת ימים.
וכאשר משהו מתעלה מעל הטבע, זה שמונה.
קלאסיקה במהר"ל, כל מקום שהוא מעל הטבע נמדד במספר שמונה.
הטבע עשה אותנו ערלים,
ביום השמיני אנחנו מלים.
כן? כי אנחנו משנים את הטבע, אז מחכים עד היום השמיני,
שהוא היום שבו אנחנו מתעלים מעל הטבע.
עכשיו, אם כן, לכהונה יש תמיד שאיפה ליתר קדושה,
לעודף קדושה.
וכאשר הקדושה עודפת,
היא פורצת את הגבולות,
היא מתפשטת כמו כתם שמן.
השמן,
יש לו גם תכונה,
כתם שלו הולך ומתפשט, וקשה לנקות.
כן? זה דבר חזק, השמן.
זאת אומרת שהכהונה היא אותו גוף שדרך הפעולה שלו, הטבעי,
לא, אני לא יודע, הטבעי, המתאים לאופיו הפנימי,
זה לגלוש, זה לגלוש, זה להתפשט.
נכון, המוקד של הקדושה הוא המקדש, זה המקום שבו הכוהנים פועלים,
אבל הם רוצים ללכת ולהתפשט.
יש למשל דבר מאוד מעניין בעולם, שהוא הטהרה.
מה מבטל את הטהרה?
הטומאה, נכון?
כלומר, הטומאה חזקה יותר מן הטהרה.
משהו טהור, קל לו להיטמא.
דבר טמא, קשה לו להיטהר.
אבל בקדושה
זה בדיוק הפוך.
מה שקדוש לא נטמא, מה שקדוש מקדש.
למשל,
כתוב, והיה מזבח קודש קודשים, כל הנוגע במזבח יקדש.
כלומר שהקודש, דווקא יש לו תכונה של התגברות, הוא מתפשט לעומת הטהרה שהיא נסוגה,
היא נכנעת לפני הטומאה,
הקדושה דווקא מתפשטת ומקדשת את הכול.
גם מצאנו שלעתיד לבוא המקדש הולך ופורץ את הגבולות. למשל, אתם רואים בנבואת זכריה שבעתיד אומר שכל הסירים בירושלים וביהודה יהיו קודש לשם ויהיו כמזרקים לפני המזבח.
כלומר, כל כך הרבה שחיטה תהיה בבית המקדש,
שיצטרכו, לא יסתפקו במזרקים של הקודש, יביאו כל הסירים.
כל הסירים שיש בירושלים ישתמשו בעמק המזרקים ובעמק המזבח.
אבל זה אומר גם שהמקדש יתפשט על ירושלים,
ואז ירושלים מתפשטת על העולם,
על ארץ ישראל, וארץ ישראל על העולם.
עד כדי שבסוף, "והיה על מצילות הסוס קודש לשם",
אומר הנביא.
כן? מה זה מצילות הסוס?
מצילות זה המצח של הסוסים.
לא, זה תכשיט שמניחים על המצח של הסוס,
ועל מצילות הסוס יהיה כתוב קודש לשם. איפה מצאנו מצח שכתוב עליו קודש לשם?
הכהן הגדול.
זאת אומרת שאתם רואים את הצפייה של העתיד,
שהסוסים יהיו כהנים גדולים,
לא קשור לקליגולה שעשה את הסוס שלו,
סנטור, כן? מדובר על משהו אחר, ההתפשטות של הקודש בכל.
זו הנטייה.
הסוס מייצג את החול שבחול?
הסוס זה כלי המלחמה בימי קדם, זאת הכוונה.
לכן זה החול שבחול.
והוא שמה מצטרף אל הקודש.
אז אם כך,
יש בכהונה נטייה כזאת. עכשיו, הנטייה הזאת,
כמו כל נטייה, אגב, כל נטייה בנפש,
אפשר להגיד עליה שהיא חיובית או שלילית כאחד, כן?
כלומר, זה שהאדם, אני יודע, גיבור, זה טוב או רע.
זה תלוי איפה.
זה שאדם ענו, זה טוב או רע?
תלוי איפה.
זאת אומרת, כל דבר. אז לכן כל תכונה בנפש זה לא חידוש לומר שהיא או טובה או רעה, כי היא באמת שניהם.
אז הנטייה הכהנית קונה את המעלות שלה מכוח ההתפשטות הזאת של הקודש,
זו הנטייה הכהנית,
וזה גם מה שמביא את הבעיות.
על פי זה אפשר להבין את חטא העגל.
חטא העגל,
מה זה היה בדיוק?
הרצון של העם היה שתהיה קדושה בחוץ.
זה מה שהם רצו.
הרי הקדוש ברוך הוא אמר קדושה במקדש, הם אומרים לא צריך מקדש,
משה מתעכב,
משה לא פה, פונים אל אהרון, אולי תעשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, אין בעיה, נסדר לכם,
רק תביאו זהב.
בסדר?
עכשיו, האם זה אומר שאהרון מזדהה עם החטא? חלילה וחס, אהרון לא מזדהה עם החטא, אבל הוא מוכן להיות שותף בו.
מדוע הוא מוכן להיות שותף בו? זאת שיטה פדגוגית
של הרופא של בן המלך,
שחשב את עצמו הינדיק.
אז באותה שיטה גם פועל אהרון,
כמו הרופא של בן המלך שחשב את עצמו הינדיק.
אז אם כך,
זה ברור, כן?
בסדר.
מה?
אבל לא ראיתי את הקדושה במקדש שאמרת שהם חשבו על המקדש. לא. הקב"ה אמר למשה, תעלה אליי ההרה, יש לי משהו לתת לך. הוא התכוון ללוחות, נכון?
העדות הזאת, אשר אתן אליך, אתה תשים בתוך ארון.
והארון יהיה סגור בתוך קודש הקודשים, במסגרת קודש הקודשים יש יריעות, יש עמודים, ושם עובדים את השם.
כלומר, זה ריכוזי.
אבל הנטייה של הכהנים היא לעשות את ההפך,
לקחת את מה שיש בפנים ולהתפשט בחוץ. זה מובן.
ולכן, כשבאים העם ורואים שמשה לא מגיע,
הלוחות מעוכבות, אולי לא יגיעו בכלל,
אז בואו נעשה משהו למטה.
איפה נוגעת הנטייה הזאת של ה...
מאיפה זה בא לכהנים? כי הם שמנוניים כאלה, הם שמן.
כן?
מה, בגלל שהם נמשכים משמן למשחק?
לא, זאת אומרת, בכלל, הרי כתוב, איפה מוזכר לראשונה בתורה שאהרון יזכה לכהונה?
זה מוזכר בפרשת תצווה, נכון?
ואתה אקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו איתו, לקדשו, לכענו לי, לכענו לי, נכון?
איך מתחילה הפרשה? ואתה תצווה את בני ישראל,
ויקחו אליך שמן זית זך.
כלומר, דווקא מתוך כל הכלים של המקדש,
אזכור השמן הוא ההזדמנות גם להזכיר את הכהונה.
בכלל, כוחה של הכהונה זה הבגדים.
ועשית בגדי קודש לארון אחיך, לכבוד תפרט, הבגד הוא תוספת.
הרי הכדוד הוא שהוא נתן לנו גוף, לא נולדנו עם בגדים. פתאום יש בגדים.
הבגד זה התפשטות.
כמו שבא'-ב', יש א', ב', ג', ד'.
זה מיותר. א', זה ההתחלה. מה עם בגד?
אתה מוסיף, נכון?
עכשיו, זה מתחיל
שבט לוי בכלל, הפעם ילווה אישי אליי,
זו תוספת.
וגם אשתו של אהרון, היא תורמת את חלקה, הלא קטן בדבר, קוראים לה?
אלישבע בת עמינדב, אחות נחשון,
היא בעצם האימא של כל הכוהנים.
כל הכוהנים הם צאצאי אלישבע בת עמינדב.
כמה היא שבע? סימן שהיא יותר משבע.
אלישבע.
לא, לא בדיוק, אבל אל השבע.
כלומר, היא פונה אל השביעיות,
והיא הייתה אחות נחשון בנאמין נדב.
הנושא, אישה צריך לבדוק באחיה,
נכון? שרוב בנים דומים לאחיהם.
רוב בנים,
כלומר, אז היא דומה, אם כן, הבנים שלה, נדב ואביהו, דומים לנחשון.
גם נחשון יש לו נטייה לפרוץ, נכון.
אז גם אם היא תורמת את החלק שלה, לכן גם נדב ואביהו, הם קופצניים כאלה.
כן.
לא, אני רגיתי את זה בתור משהו מתפשט ופועל. נכון. אבל יש באהרון גם צד הפוך שהוא מאוד מתבטל ומקבל גם
מגרל אחר משהו ומשהו יותר פועל ו...
אני ממש לא מבין את מה שאתה אומר.
אתה אומר שאהרון גבר על המידה שלו והסכים לקבל ממשה.
אני אומר שזה לגבור וזה לא על... ואגב, מה שאמרת, ציינת שהוא מידת ההוד.
ההוד זה מה שמתפשט.
אבל זה לא משהו שהוא... הוד זה אסתטי, זה מה שכולם רואים. זה לא אוהב הדבר שהוא מקבל.
רגע, רגע, זה לא פשוט מה שאתה אומר, זה בדיוק העניין.
יש לאהרון עבודה גדולה לעשות.
הרי כתוב כך,
משה אומר לאהרון ובניו:
"ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים ולא תמותו,
כי שבעת ימים ימלא את ידכם".
כן? אז מה משה אמר לאהרון ובניו לעשות?
לשבת.
נכון?
זה מעצבן, נכון? אומר לך, תשב, שבעה ימים.
לא בדיוק לשבת על כיסא, אבל תשאר פה.
זו הגבלה.
כתוב, ויעש אהרון ובניו,
ככל אשר ציווה השם את משה, כן עשו.
אומר רש"י, מגיד שבחם
שלא הטו ימין ושמאלו.
אז כל הכבוד, הם היו דתיים, הם שמעו למשה.
כן?
אם אהרון ובניו לא ישמעו לתורת משה, אז מי כן?
שאתה צריך להגיד שבחם שהם לא יטו ימין ושמאל?
אז כנראה שרש"י מבין, שהכתוב מבין,
שהיה להם חשק גדול להטות ימין ושמאל.
ותשים לב שזה לא היה כל כך מושלם. כתוב, ויעש אהרון ובניו.
אני לא הייתי כותב ככה, הנה הייתי כותב, היעשו.
נכון? הם רבים.
אז כנראה שאצל אהרון זה היה מושלם,
שהוא לא להטות ימין ושמאל.
בניו הוא קצת פחות, וראינו את זה למחרת,
ביום השמיני.
זאת אומרת ש... אגב, מספרים שרבי ליו יצחק מרדיצ'ב
הקשה פעם בפרשת בעלותך את הנרות,
ויעש כן אהרון.
אז גם שם כתוב,
מגיד שבחו שלא היא איתה ימין ושמאל.
שואל רבי ליו יצחק מרדיצ'ב, מה יש כל כך שבח בזה שאהרון עשה מה שמשה אמר לו?
אז הוא אומר, אם אני הייתי אהרון,
המנורה לא הייתה נדלקת, הייתי כל כך מתרגש שכל השמן היה נשפך והמנורה הייתה נופלת.
בסדר?
זאת אומרת ש... ואהרון החזיק את עצמו.
וידום אהרון כשהיה לו מה לומר, נכון?
זו התגברות, בוודאי.
והראייה שהבנים שלו לא הלכו בכיוון הזה.
עכשיו צריך להבין משהו.
איפה מצד... מה?
אנחנו רואים דוגמאות מעשיות שכוהנים עושים את ההתפשטות הזאת של... כן, כן, כן, בשביל זה אני מדבר.
אבל אם יצאו לי לדבר, אני אגיד, כן? בסדר. עכשיו, גם לי מותר לדבר פה.
עכשיו,
אנחנו רואים,
למשל,
במקרה שמשה אמר לאהרון ובניו, תישארו שבעת ימים. מה יקרה ביום השמיני?
והיה ביום השמיני
קרא משה לאהרון ולבניו
ולזקני ישראל ויאמר עליהם,
זה הדבר אשר ציווה השם תעשו,
ויירה עליכם כבוד השם.
עוד המאזרה הזאת.
משה אומר, אתם רוצים שהשם ייראה עליכם? תעשו מה שאני אומר.
מה אומרים נדב ואביהו?
שבעה ימים שמענו לך, מספיק.
לא נטלו עצה על זה מזה, הורו הלכה בפני רבם, נשרפו.
כלומר,
הכהונה מחזיקה שבעה ימים, ביום השמיני מתחילות הבעיות.
איפה מצאנו מצב כזה שבמשך שבעה ימים לוקחים כהן ואומרים לו, תישאר פה?
לפני יום הכיפורים, נכון?
מה?
זה גדול גם על ההורים שלו, שזה לא יצא מהמידה. לא שומע.
שילון גדול נפטר להורים, אז הוא לא יוצא מיום. כן, זה שבעת ימים. טוב, מן המקדש לא יצא. האמת היא, זה לא הפשט להלכה.
זה הפשט בפסוק, אבל זה לא הפשט להלכה.
אבל מצאנו, כיבשו אותו, שבעת ימים לפני יום הכיפורים.
במשך שבעה ימים הכהן הגדול יושב בלשכת פרדרין. מאיפה למדו את זה?
מאותו פסוק שנאמר לפני חנוכת המשכן על ידי משה.
מגיע היום השמיני,
במשך שבעת ימים מלמדים אותו. מי מלמד אותו?
חכמי הסנהדרין שהם תלמידי משה.
אז כאילו חוזרת אותה תמונה, אותה סצנה.
באים תלמידי משה, מלמדים את הכהן הגדול שבעה ימים.
ביום השמיני אומרים לו,
משביעים אנו אותך במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו.
עוד פעם צריך להסביר לו.
מה, הוא לא כהן גדול דתי? לפחות יקחו דתי, לא?
כן?
אנחנו משביעים אותך שלא תשנה.
סימן שיש לו חשת לשנות.
זה השורש של הצדוקיות.
הצדוקיות מתחילה שם.
הצדוקיות היא נטייה כהנית מובהקת.
מבחינה היסטורית,
רוב הצדוקים היו שייכים לכהונה.
הפרושים היו בעם והכהנים היו צדוקים.
ומה אנחנו חוששים?
יש איזה רגע שאתה תהיה לבד שם.
אף אחד לא יראה מה אתה עושה.
כשאתה תיכנס לקודש הקודשים וכל אדם לא יהיה באוהל מועד.
איך תדע מה אתה הולך לעשות שם?
אתה עלול לנהוג לפי ההלכה הצדוקית,
שאתה תקטיר את הקטורת לפני שאתה נכנס לקודש הקודשים.
וההלכה הפירושית אומרת שצריך קודם כל להיכנס לקודש הקודשים, ורק אז להקטיר את הקטורת.
כן? אתה לא תשמע לנו.
לכן אנחנו משביעים אותך.
כתוב שהוא היה בוכה,
הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים.
הוא בוכה על זה שחשדו אותו, הם בוכים על זה שחשדו למי שמעשיו סתומים.
כלומר, יש איזה מצב מאוד לא פשוט, מצב מתוח.
עכשיו, הכהן,
הוא צריך שישביעו אותו. מאיפה זה בא, הפועל הזה, להשביע?
שבע.
כלומר, אנחנו אומרים לו, אתה נכנס ליום השביעי,
אבל תדע לך שאתה מחובר אלינו, אל היום השביעי.
כל זמן היום השביעי, תורת משה היא הקובעת.
מה זה יום השביעי? זה כל ההיסטוריה האנושית, נכון?
למדנו את זה.
שאנחנו כעת ביום השביעי של בריאת העולם.
ובתוך הזמן ההוא תורת משה שולטת. אבל עתיד לבוא עתידות מצוות להיבטל.
ולכן כאשר משה נעלם מן ההר,
משה עלה בהר ולא חוזר,
אז אהרון תופס את המקום.
ולכן אומרים לו, אולי תעשה איתנו את המעשה
של העגל, והוא מסכים, כמו הרופא של בן המלך שחשב שהוא אינדיק.
כן.
אבל זה הדבר אשר ציווה, אשר היה משהו. כן, משה ניסה, משה אומר לאהרון ובניו,
אתם רוצים שזה יצליח, תשמעו לתורת משה גם ביום השמיני.
מה? כי הנטייה היא לפרוץ.
כן, מה?
הרופא בבן המלך,
הוא ידע מלכתחילה שהוא בא בתור רופא ושהוא לא נסחף אחרי זה גם. ודאי, גם הארון לא נסחף.
אבל אמרנו שיש נטייה מסוימת לכהנים כן. כן, אבל זה הכוח שלו.
יש לו כוח לעשות את זה. כלומר,
משה בחיים לא היה משמש כרופא של בן המלך שנעשה אינדיק.
בסדר?
מה?
למה לתת ל... אתה אומר שזה ממש לא לפרוץ,
אז דווקא לשים אותו שם, אם אמרנו... זה התיקון שלו. זה בדיוק, זהו, זה התיקון שלו. זה כמו החתול ששומר על השמנת ולא אוכל את השמנת.
כן?
זה במובן?
כן.
הרב יחבר אסביר למה השורש של הצדקים קשור למונח של זה.
אה, כי הצדוקי לא מקבל את תורת העולם הזה.
כן?
אבל, כלומר, הייתי אומר יותר מזה,
הצזוקים הם שמרניים.
הם לא מוכנים לראות התפתחות בעולם הזה.
עכשיו, כי הם שייכים לעולם הבא.
אבל הם לא מוכנים לראות התפתחות, אז זה יהיה כפוך.
לא, לא, זה, טוב, זה פעם צריך להרחיב, פעם על הצזוקיות, אין לי זמן כעת לזה. כן, בסדר. כי אני כבר עומד עוד מעט להתרגז על זה שאלה שלא יודעים מה זה בן המלך
שחשב את עצמו עם מיק, הם לא שאלו.
אבל אני ואני עכשיו יודעים.
אתה שם עם הכיפה, מה זה בן המלך ש... למה לא שאלת?
שאלת אותה, אני ידעתי? לא, אתה מאחוריך, מישהו מאחוריך.
מה?
אתה יודע שלפי ההלכה, אם יש משהו שנאמר בשיעור ואתה לא מבין, אתה צריך לשאול?
שיעור לגמרי צבע. כן.
טוב.
אתה יודע מה זה בן המלך שנעשה עמדי?
כי אתה צריך... למה אני אדבר? מה?
מה?
אם שבע זהו טבע.
מדוע השבת ביום השביעי ולא שמיני? הרי שבת היא מעל עולם הבא, מעל הטבע.
טוב, זה למדנו פעם, אני לא יכול כעת ללמד את זה. שלום לרב, שאלה כללית. אולי אפשר להסביר מדוע בכלל נוצר מעמד של כהנים?
כל אדם מיוחד לבחור האם הוא מקדיש את עצמו לעבודת הכהונה,
פשוט מאוד.
צריך כדי שהאדם יתקדם, הוא צריך מישהו שהוא קצת מחוץ לעניינים.
הכהן הוא אדם לא ריאלי.
הוא אדם שחי
מחוץ לשלוש הבעיות העיקריות שיש בעולם.
יש בעולם הזה שלוש בעיות עיקריות.
המוות,
הפרנסה והכישלונות.
העולם הזה בנוי משלוש בעיות, נכון? שלוש בעיות.
מוות,
פרנסה, כישלונות.
הכהן לא מתקרב למתים,
כאילו שבעולם שלו אין מתים.
הוא לא, אין לו בעיות של פרנסה, כי כולם מפרנסים אותו.
והוא לא מתחתן עם גרושה.
הוא לא בא במגע עם הכישלון.
נכון?
לא, זה באמת, מה שזה אומר.
זאת אומרת, אז הוא קצת כמו השמן שצף על פני המים.
לכן לא כל אחד יכול להיות כהן,
בגלל שלא כל אחד מתאים לפרוש מהשפלות של העולם הזה. כן.
חבר הכנסת, ביום ראשון הולכים לפי תורת משה וביום ראשון הולכים להראות את הכהנים? נכון, נכון.
למרות שבצד אחד הכהנים באים דווקא בתוך הסיבוב,
כיוון שהכהן הוא למעלה
מן המציאות, הוא יכול גם לחדור למעמקי המציאות.
ולכן הוא יכול לפעול כמו שאהרון עשה,
נכון?
בחטא העגל.
אדרבה, אם אני קצת מעל פני השטח,
אני יכול להעלות אנשים מעל פני השטח.
אם אני כל כולי שייך לפני השטח,
אז אני אחשוב את עצמי אינדיק גם כן.
כמו הרופא,
תאר לך שהרופא של בן המלך, שחשב את עצמו אינדיק, חשב שהוא אינדיק.
נגמר.
אבל השאלה היא אם הוא יכול להבין את האינדיק בכלל, אם הוא נמצא...
אפשר, אפשר. מה?
אני מקבל מצווה גם אם אני יודע מה זה אינדיק, אם אני אשאר אותך על אינדיק.
לא.
כי רק מי שלא יודע יכול לשאול שאלה באמת.
טוב?
אז אם כך,
ותשים לב שעדיין, אלה שלא יודעים מה זה הסיפור הזה, לא שואלים.
והם עוברים עבירה, האם מותר ללמד מי שעובר עבירה?
מה?
אתה קצת חריף, אבל השאלה היא, האם מותר,
כשבפרהסיה נעשה איסור, האם מותר ללמד?
נכון?
זה בעיה, לא?
אתה שמה, מה זה הסיפור של הרופא של הבן המלך שחשב את עצמו עם דיק?
לא, לא אתה, הבחור מבחורך. כן, אתה?
אז למה אתה לא שואל?
אז למה אתה לא שואל?
טוב, סיפור ידוע, מה אני צריך להסביר?
הינדיק זה תרנגול הודו.
מסופר שהמלך, שהבן שלו חשב שהוא תרנגול הודו.
ולכן הוא היה מסתובב, אתה רואה מה שהיית צריך לעשות מזמן?
כן.
הבן של המלך חשב שהוא תרנגולודו, ולכן הוא היה חי כמו תרנגולודו.
היה הולך מתחת לשולחן,
בלי בגדים, ועושה גלו גלו,
ואוכל כל מיני חתיכות בשר נע שהיו זורקים לו מתחת לשולחן.
הרופאים לא הצליחו לרפא,
הגיע רופא, אמר למלך, אני מרפא אותו, מה עשה הרופא? התפשט גם, כן? הלך מתחת לשולחן והתיידד עם הבן אדם.
ואז אמר, גם אתה אינדיק? כן, גם אני אינדיק.
איזה יופי, עם חברים. בסוף הוא אומר לו, אתה יודע, אני שמעתי שאפשר לשבת על כיסא ולהישאר אינדיק.
אז יושבים על כיסאות.
הוא אומר לו, אתה יודע, אני שמעתי גם שאפשר להתלבש עם בגדים ולהישאר אינדיק.
להתלבש עם בגדים. אחרי אפשר לאכול גם מאכל של בני אדם ולהישאר אינדיק.
ואז הוא אוכל מאכל של בני אדם, ולאט לאט הוא חוזר לעצמו. זה בדיוק מה שעושה אהרון. אהרון יש לו אסטרטגיה כזאת,
שצריך לעשות את החטא יחד עם החוטא כדי להעלות אותו משם.
בסדר?
זו השיטה של אהרון.
אמנם משה פסל את השיטה הזאת,
אבל צריך להבין שזאת הייתה הדעה. עכשיו, אותו דבר. אז אם כך,
אנחנו רואים מצבים, כן? יש מקום לדרך כזאת?
האם יש מקום לדרך כזאת? יש מקום לפעמים.
זאת אומרת, זה כקו מנחה, תורת משה פוסלת,
אבל היא משאירה את זה במסגרת מה שנקרא הוראת שעה.
לא הרבה סיכוי.
וזה מה שנקרא הוראת שעה.
של נביא.
אז יש מצבים שכן.
כן, בבקשה. מה שיטת משה?
שיטת משה היא שאתה עושה מה שאומרים לך וזה ההוא.
אבל תורת משה בעצמה מכירה בלגיטימיות של הוראת שעה, ויש לה כללים, יש כללים להוראת שעה.
האם הכהונה היא בעצם שורשת יוטס של הרצון? כן, כן, בוודאי, בוודאי. עכשיו, אנחנו מגיעים לחנוכה. בחנוכה אנחנו במפגש עם,
מפגש בין שני סוגי שמנים.
יש שמן יווני ויש שמן שלנו.
ידוע שלכם שאסור לשתות יין שגוי נגע בו.
פעם גם שמן שגוי נגע בו היה אסור.
ביטלו את האיסור הזה כי ראו שלא עומדים בזה, נראה, לבריאות.
ביטלו את האיסור הזה בגלל שראו שלא עומדים בזה,
אבל באופן עקרוני יש משמעות לדבר הזה.
יש השמן של אומות העולם והשמן שלנו.
השמן של אומות העולם זה התרבות ההלניסטית.
התרבות ההלניסטית, היוונית,
היא באה בשם החלק היותר נעלה של האדם, דהיינו השכל, המופשט,
גם האסתטיקה.
זאת אומרת, בעוד ששאר המלכויות היו יחסית בהמיות יותר,
כובשניות יותר, היווניות באה דווקא מצד החלק האצילי,
הנעלה שבאדם.
כן, הרי בראש הפירמידה החברתית ביוון עומד הפילוסוף.
מול זה עומדת הקדושה הישראלית, וקצת דיברנו על זה בשבוע שעבר, על המאבק
בין אור לבין אור, נכון?
ועל זה שדווקא היוונים התייחסו בהתחלה בהערצה גדולה לתורת ישראל.
המפגש הראשון שלנו כאומה עם היוונים היה בימי
אלכסנדר מוקטון, נכון?
אלכסנדר בא בראש צבא גדול, כובש את המזרח,
מגיע לכאן.
הראשונים שפונים אליו הם השומרונים.
השומרונים פונים לאלכסנדר בבקשה שיואיל נא בדרכו לאחריו את המקדש של היהודים.
משום שהיהודים אינם מקבלים את מרותו,
אנחנו השומרונים, חברים טובים שלך,
לך תשמיד את המקדש היהודי.
שמעון הצדיק שהיה במקצועו,
מה היה המקצוע של שמעון הצדיק?
אבל מה המקצוע שלו?
כהן. כהן גדול, כן?
אז הכהן הגדול שבמקום יוצא לקראת אלכסנדר עם בגדי הכהונה, פוגש אותו באנטיפטריס.
איפה זה אנטיפטריס?
ליד ראש העין.
הוא יוצא, לבוש בבגדי כהונה, פוגש את אלכסנדר,
משכנע אותו ללכת להשמיד את המקדש של השומרונים דווקא.
דווקא אלכסנדר עושה את זה כאות תודה.
אז שמעון הצדיק קובע שבאותה שנה כל התינוקות שייוולדו בישראל ייקראו כולם בשם אלכסנדר.
זה איזו אות הוקרה כזאת.
תודה לאלכסנדר שהוא הסכים להשמיד את המקדש השומרוני ולא שלנו.
עכשיו יש פה שאלה הלכתית.
לא, השאלה היא לא כזאת.
השאלה ההלכתית היא שאסור ללבוש בגדי כהונה מחוץ למקדש.
זה איסור חמור, ידוע.
כמו שאסור להקריב קורבנות מחוץ למקדש,
אסור גם ללבוש בגדי כהונה מחוץ למקדש.
והוא לוקח את כל השמונה בגדים של כהן גדול, עם חושן המשפט והכול,
ויוצא לקראת אלכסנדר.
להראות את העמים והשרים את יופייה, כי טובת מראה היא.
זה מה שהוא הולך להראות.
אגב, אלכסנדר התרשם מאוד.
השתחווה. כשהוא ראה את שמעון הצדיק, השתחווה, לא סתם.
גדול המלכים
בתקופה ההיא, משתחווה לפני הקוהן הגדול. אה, בגלל שהוא ראה אותו ב... אז שאלו אותו,
כל הסובבים, למה אתה עושה את זה? הוא אומר, אני ראיתי אותו בחלום,
הוא מנצח לפניי.
אבל זה ברור שגם הרושם שעשה עליו, על שמעון הצדיק הגדול.
אלא שזה הנצרך, נכון? מפיקוח נפש, להציל את המקדש.
אז עושים את זה.
זאת אומרת,
אותה תכונה שיש לה כהונה של קדושה גולשת,
קדושה משפריצה,
אפשר להשתמש בזה לשם תיקון.
בדיוק כמו שפנחס, שגם היה כהן,
תיקן את החטא של נדב ואביהו.
נדב ואביהו גם כן גרמו להתפשטות הקודש מעבר למידה.
פנחס גם הוא נוקט כמידתם,
והוא דן אדם מחוץ לבית הדין,
ודווקא על ידי זה זכה לכהונת עולם.
אז אותו דבר, אנחנו מוצאים שראשית התיקון של הפגם של הכהונה התחיל בימי בית שני במפגש עם יוון.
כי במפגש עם יוון, מה?
חס חסי זה קנאים, כי זו ההלכה.
קנאים פוגעים בו אם הם לא מייצמים. כן, זה שיש הלכה שנותנת לפרוץ מחוץ לבית דין זה הלכה כהנית באופייה.
כי כן, למה, כי זה שקנאים פוגעים בו, למה שלא תעמיד אותו למשפט? תביא אותו לבית דין ואז קנאים יפגעו בו, אולי, אבל זה לא כך, זה לא כך הדין, נכון?
זאת אומרת שזה משהו שהוא בהגדרה מחוץ לסדרים הרגילים.
הרי מתי נאמרה ההלכה הזאת שקנאים פוגעים בו בבועל ארמית?
כתוב בגמרא שפנחס שאל את משה,
כשהוא ראה את זמרי בעל קוזבי,
אמר למשה:
אני זוכר שכשירדת מהר סיני,
בדרך שאלתי אותך מה דין הבועל ארמית?
ואמרת לי: קנאים פוגעים בו.
כלומר, שים לב, משה עוד לא ירד לסנהדרין.
הוא כבר לא בהר.
הוא בדרך. בדרך הוא מלמד את ההלכה הזאת.
כן? זו הלכה שהיא כזה צדדית, עוקפת.
גם זו הפעילה שנשארנו לשאול אותו בקריאה ראשונה. כן, כן, זה, זה, כן. כלומר, אתה רואה עם משה ככה עם הלוחות, זה כבר מספיק כבד,
רואה את פנחס, הבועל הרמית ואין בו גימבו. ממשיך.
כן? כן. זה הלכה של תפילת הדרך.
זה הלכה של תפילת הדרך, כן, איזה דוגמא? כן, בדרך יש סכנות של הדרך. אבל אמרת שהלכה של שולחן הערוץ לא לשאול את הרב כשהוא נכנס, הוא לא מוג'ל.
נכון, איזה דוגמא, כן. אבל הלכה.
כן, בסדר, יש עוד הרבה מה...
עכשיו, מה אני רוצה לומר?
שאותו דבר קורה כלפי הרדיפות של היוונים.
כלומר, כשהיוונים התחילו את הרדיפות במי אנטיוכוס,
בעצם הם ניסו להחדיר את האור שלהם לתוך הכלים שלנו,
ולכן דרך הלוחמה היחידה הייתה
דווקא הוצאת האור אל מחוץ,
אליהם.
ולכן גם זה התחיל במעשה קנאות של מתתיהו,
זה התחיל בפריצת גדרי ההלכה על ידי הבת של יוחנן כהן גדול, מה שדיברנו בשבוע שעבר.
כלומר, רק כוח פורץ יכול לעמוד מול הפרצה.
אגב,
הדבר ש...
צריך להבין, מי היו המתייוונים הראשונים?
מי שיתף פעולה עם השלטון היווני?
כוהנים גדולים.
יאסון,
שהיה ממשפחת שמעון הצדיק אגב,
הוא היה נין של שמעון הצדיק, יאסון.
וגם מי עוד שמה? אלקימוס,
אלקימוס.
אלקימוס, אלו בעיות.
הוא מוכן לשתף פעולה עם ההתייבנות לא רק של ירושלים, בגלל של המקדש עצמו.
מה הדבר שאלקימוס עשה במקדש?
כהן גדול.
הוא לא הכניס פסל של זהוס, אבל הוא עשה משהו אחר.
הוא פרץ פרצות.
כמה?
13 פרצות. איפה הוא פרץ אותן?
בחיל, נכון?
הוא פרץ את הפרצות דווקא בחיל,
במקום הנקרא חיל.
החומה שמצביעים למידה שלה.
אתה מאמין לו?
ידידיה, זה לא נכון מה שאמרת.
מעילה, ישנה את החומה, ובתאותה חומה יש את הזה שמקים,
אז זה, השם מקים. אה, זה לא חומה.
זה גדר.
גדר, לא, יש הבדל.
החל זאת הייתה גדר בגובה של עשרה טפחים.
כמה זה עשרה טפחים?
80 סנטימטר.
80 סנטימטר זה לא בעיה לעבור את זה.
זאת לא חומה כדי שאנשים לא ייכנסו, זה משהו אחר.
זאת הייתה חומת סימון.
מה היא סימנה?
את המקום שעד אליו מותר לגוי להיכנס.
מכאן ואילך גוי לא נכנס.
אז החל זה הבחנה בין ישראל לעמים.
וזה מה שאלקימוס רצה לשבור,
את ההבחנה בין ישראל לעמים.
כי הגענו לעידן הקוסמופוליטי,
שבו היהדות מופיעה בתור פולקלור כמקרה פרטי של התרבות הכללית.
התרבות הכללית היא הלניסטית יוונית,
ויש אופן יהודי להיות יווני.
היהודים זה סוג מיוחד של יוונים.
יוונים שיש להם מקדש.
כן? יש גם יוונים מסוג אחר, יש יוונים יוונים.
יש גם יוונים מצריים, יש יוונים בבליים ויש גם יוונים יהודים.
שלוש עשרה? זה פגיעה באחדות, לא?
בייחוד.
כן? אחד בגרמת ראיה שלוש עשרה. יהודים יהודים כמו יהודים אבריטליים?
בדיוק.
ואז לכן אפשר לומר שבאותם הימים כשתרגמו את התורה ליוונית, התברר שכפי שאמרנו,
יש תרגום לתורה של התורה ליוונית. יש גם תרגום בלטינית.
יש גם באנגלית ובצרפתית וברוסית,
ויש אפילו גרסה בעברית.
הגרסה בעברית זה בעצם בלומר שזה מעניין שגם ליהודים, אה, זו השפה המקורית גם.
מעניין, זה קוריוז. זה יותר נאמן למקום.
זה אפילו יותר נאמן למקום, אבל סך הכול יותר נוח להשתמש ביוונית.
כן, זאת אומרת, לפחות שזה יובן בשפה שכולם מבינים, כן?
זאת אומרת, יש פה ביטול של הייחודיות הישראלית,
ולכן הדבר היחיד שיכול היה לעמוד מול זה,
זה שמן כהני, כן? מצאו פח אחד של שמן,
שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.
כלומר, אפילו הכהונה נטמעה,
אבל הכהונה הגדולה, בשורש שלה יש משהו שנשאר בטהרתו.
כמו שהמהר"ל אומר,
הרי טימאו כל השמנים שבה היכל, היכל בגימטריה.
כמה אתה אומר?
86?
65. מה? 65?
מה?
בי"ת עמדת רגב ושמחי, עש צנעים. יש עוד הצעות?
שישים וחמש. שבעים וחמש. שבעים וחמש. שבעים וחמש. שבעים וחמש. שבעים וחמש. כן. היכל הגיוס... שבעים וחמש עשרה כף עשרה עם שלושים וחמש. לאו. אז שישים וחמש. רגע, יש פה עוד הצעה. של מי? שישים וחמש. רגע, ידידיה, שמענו אותך, אבל יש עוד הצעה. מה?
כמה?
שבעים?
זכר.
שבעים וחמש.
שבעים וחמש.
מאה ארבעים. מאה ארבעים.
מפטיר. מפטיר.
טוב, אני אגלה לכם את הסוד. היכל בגימטרייה שישים וחמש.
זהו, שישים וחמש.
יוון?
שישים ושש.
שישים ושש. אז יוון גובר על ההיכל, נכון?
כלומר, היווניות היא חזקה יותר מן ההיכל שלנו.
לכן הם מטמאים כל שמן שבהיכל.
אבל, אומר המהר"ל,
יש לפנים מן ההיכל, יש קודש הקודשים.
יש נקודה שבה היווניות לא נוגעת,
ומכוח אותה נקודה נעשה הנס.
בסדר?
אכן גם היה נס פך השמן,
כדי להראות שהניצחון שלנו על יוון לא היה רק בגלל שאנחנו חזקים,
אלא בגלל שיש באמת נוכחות אלוהית דרך תורת ישראל, שלא נמצאת בחוכמה היוונית.
בסדר?
אז זה מה שהתברר אז.
זאת אומרת שדווקא הכוח של הכהונה היה של פריצה החוצה. לכן גם נר חנוכה, מה דינו?
איפה מדליקים אותו?
איפה מדליקים נר חנוכה?
חשמון ימין.
אבל איפה מדליקים אותו? על האדם של העלון. בחוץ. כן. בחוץ. זאת אומרת, זה צריך להיות בחוץ.
בעוד שבדרך כלל סתם אור משמש להאיר בפנים. למה אדם צריך תאורה? בפנים.
וכאן לוקחים את האור הזה והוא פורץ החוצה.
אגב,
על הניסים אנחנו אומרים, והדליקו נרות בחצרות קודשיך.
איפה נמצאת המנורה במקדש?
בפנים, בתוך ההיכל. אז מה זה בחצר?
נכון?
זה מוזר קצת, לא?
אבל זה לא חצר.
זה מקורה, ההיכל הוא מקורה.
חצר זה פתוח, פרוץ.
אז יש רעיון מעניין של הרב ישראל אריאל ממכון המקדש. הוא אומר דבר כזה, הוא אומר:
לפי ההלכה,
את המנורה צריך להשאיר בתוך ההיכל. אין היתר להוציא אותה.
ומי יכול להיכנס להיכל?
רק כהנים. לא, לא כהנים גדולים.
כהנים יכולים להיכנס להיכל ולהדאיק את המנורה.
אבל אומר המהר"ל, לא המהר"ל, הרמב"ם,
אם לוקחים את הנרות שעל גבי המנורה,
מוציאים אותם מהמנורה, המנורה זה תשתית, נכון? על גבי זה יש נרות.
לוקחים את הנר, מוציאים אותו אל החצר.
אפילו מי שלא כהן,
זר,
יכול להדליק, ואז מכניסים את זה פנימה.
ככה הלכה.
אז הדליקו נרות בחצרות ראשייך, אז כנראה שבזמן שטיהרו את המקדש,
רצו לכבד כמה אנשים חשובים בהדלקת נרות.
מי רצו לכבד?
אנשים שלא היו כהנים.
אז מי זה יכול להיות היה?
ראשי הצבא.
הרי אנשים השתתפו במלחמה, לא כולם היו כהנים,
וזה חלק מן השמחה הטקסית הזאת של טהרת המקדש. אז הביאו את ראשי הקהל,
הלוחמים הגדולים, והם הדליקו את הנרות.
הדליקו את הנרות, ואז הכניסו אותם פנימה. אז הדליקו נרות בחצרות קודשיך.
יש פרשנות אחרת שאומרת שלא. זה הכוונה שעשו בכלל תאורה גדולה,
בלי קשר למנורה שבתוך ההיכל.
רצו, כמו בשמחת בית השובה, שהיו מדליקים הרבה נרות,
אז והדליקו נרות בחצות ראשיך כדי לשמוח על זה שזה כמו הדלקה חב"דית כזאת, בפיקר העיר שכולם מדליקים,
זאת אומרת שהיה עניין שזה יפרוץ אל החוץ.
יש פה כמה שאלות.
זה נראה,
האם דרכו של אהרון נכונה להלכה?
לא.
לא הבנתי מה הקשר המהותי בין הקדושה המתפרצת לחג החנוכה.
זה בדיוק מה שאני מסביר עכשיו.
זה נראה כאילו שהיוונים ניסו להחליף את ישראל, שהרי ישראל כוללים את כל הזהויות, כמו שהרב אומר, אשר בחר בנו כל העמי, והם ניסו להיות כוללים את הכול.
האם זה לא שורש הנצרות? בול.
זה ממש כך. זאת אומרת שהם ניסו לבטל את הערך
של הייחוד הלאומי
של עם ישראל,
ולכן אמרו, תורה זה חשוב, אבל לא צריך בשביל זה את עם ישראל. זה מה שנקרא, להשכיחם מתורתך. כלומר, צריך, את התורה לוקחים,
אבל את עם ישראל משכיחים מהתורה הזאת.
ומעניין שבעקבות כך
נעשתה פעולה גדולה של הארה בעולם.
אני רוצה להסביר למה הכתוב.
שעשית שם עולך, עשית שם גדול וקדוש בעולמך או בעולמך.
איך?
איפה ראינו שם גדול וקדוש בעולם בעקבות נס חנוכה?
צריך להבין קצת מה היה קורה
אם לא היה הנס הזה.
מה שהיה קורה זה שהאמונה המונותאיסטית, האמונה באל אחד, הייתה ממשיכה להתקיים אצל היהודים.
והיו כמה קהילות של יהודים בארץ יהודה,
אולי קצת באלכסנדריה של מצרים,
בבבל הרבה,
קהילות חשובות של יהודים שממשיכים לעבוד את השם אחד.
אולי זה היה דועך, אולי לא היה דועך,
אבל זה היה חסר משמעות בעולם.
כאשר הוקמה הממלכה החשמונאית,
הדבר הזה עשה רושם אדיר בעולם שבשם אמונתם בא איזשהו מיעוט
בתוך האימפריה הסלבקית הגדולה
ותובע עצמאות
ושם בראשותיו מלכים
רק בגלל נקודת אמונת הייחוד.
וזה היה ההתחלה של ההתפשטות של אמונת הייחוד בעולם.
היום האנושות היא מונותאיסטית,
אומנם דרך הנצרות והאסלאם,
אבל היא מונותאיסטית ברובה, המוחלט.
וכל זה מתחיל במלחמה של קבוצה קטנה בכפר קרוב בירושלים,
שלא הסכימו להשלים עם הרוח היוונית.
בלי זה זה לא היה עובד.
לכן כשאנחנו אומרים,
ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך,
אנחנו מתכוונים למשהו מאוד רציני.
המונותאיזם ניצח בחנוכה.
זאת אומרת שאז התחילה ההתפשטות החוצה.
עכשיו צריך להבין דבר מעניין.
בהלכות חנוכה
לוקחים שמן, נכון, ופתילה,
ונר, ומדליקים.
באיזה שמן משתמשים?
זית, זית.
לא.
ההלכה אומרת, שמנים ופתילות שפסולים לשבת,
כשרים לנר חנוכה.
כלומר, בשבת רק סוג מסוים של שמן ורק סוג מסוים של פתילה הוא מותר.
מה הקריטריון שעל פיו קובעים איזה שמן ואיזה פתילה?
שהשמן נמשך יפה ושהפתילה דולקת יפה.
כי מה החשש?
שמע יתה.
ולמה שייתה? כדי שזה לא יכבה. כלומר, יש חשש שהנר הזה יכבה.
נכון?
אם אני אומר שבחנוכה אני יכול לשמש בכל שמן, בכל פתילה. סימן ש...
סימן שלא אכפת לי שזה יכבה.
העיקר הדלקתה.
אחר כך קווי לא אכפת לי.
כמה זמן אגב ההדלקה?
חצי שעה. חצי שעה.
זה לא הרבה זמן.
מקסימום חצי שעה. יכול לפעמים פחות, לפי ההלכה.
אם אדם הדליק מאוחר, זה פחות מחצי שעה.
ואיפה שמים את זה?
בחוץ.
אתם לא מתכוונים להעיר בפנים.
במילים אחרות,
זאת מצווה להדליק נר דועך.
כלומר, ההערה היא ההערה שהולכת ונעלמת.
כי נכנסים עכשיו לתוך מעמקי החשיכה של הגלות.
הרי חנוכה הייתה ההערה האחרונה לפני יציאה לגלות איומה וארוכה,
שרק עכשיו יצאנו ממנה,
אחרי יותר מאלפיים שנה מאז החשמונאים.
זאת אומרת שהכוונה הייתה שההערה הכהנית תספיק
להחזיק את רוח העם עד גאולת ישראל, עד מדינת ישראל.
זה דבר לא פשוט,
ובשביל זה צריך עוצמה של הכהונה.
יש פה גם שאלה,
האם זה בסדר
שהכוהנים התחילו למלוך?
בעצם הם לא בנויים לזה, נכון?
כוהנים הם לא בנויים לזה, כוהנים הם בנויים בשביל עבודת המקדש,
אנשים צדיקים, קדושים וזה, אבל...
בפוליטיקה זה לא בדיוק עובד.
והם החליטו למלוך,
נכון?
השאלה אם זה היה מותר או זה היה אסור.
זה היה מותר או זה היה אסור?
היה אשור? כן, אז אתה חולק על הרמב״ם.
לא, אבל אתה רוצה, מה נשאר לך להגיד?
יכולת להגיד שאתה מסכים עם הרמב״ן?
הרמב״ן אומר כמוך.
מה, אתה מפחד מהיערות שלי?
חד משמע. לא, זהו, אני אמרתי שאתה חולק על הרמב״ם. אז תגיד, בסדר, אבל אם תסכים עם הרמב״ן, מה יש?
אבל אני רוצה להבין את המחלוקת הזאת בין הרמב״ם לבין הרמב״ן.
הרי הרמב״ם אומר,
שהעמידו מלך מן הכהנים, בכלל לא מפריע לו, כן? מה שאין כן הרמב"ן שאומר,
שזה לא היה בסדר, הם עברו הלא יהיה אסור שבט מיהודה.
אז מי צודק?
הרמב"ן. הרמב"ן צודק? אז זה כבר לא יפה להגיד את זה על הרמב"ן.
אלא מוכרחים לומר שיש בזה אלו ואלו דברי אלוהים חיים, יש צדדים שונים.
מי שמסביר את זה יפה זה רבי צדוק הכהן מלובלין, הוא מסביר כזה דבר,
שבעצם הכהנים הם יכולים למלוך.
למה הם יכולים למלוך? כי הם קצת מלכים. למה? הם כולם צאצאים של...
משה, שבע...
הם כולם צאצאים של אהרון
ושל אלישבע, בת עמי נדב, שהיא אחות נחשון. נחשון הוא שושלת המלוכה של שבט יהודה.
זאת אומרת, לכולם יש שייכות
למלכות דרך הנשים.
שייכות למלכות דרך הנשים זה לא רע.
נכון? זה גם משהו.
אומנם מלכות לא עוברת בירושה אצל נשים, אלא רק אצל גברים,
אבל בכל זאת שייכות כלשהי יש.
אז מתי מצאנו ששייכות לנשים זה מועיל כדי לרשת משהו?
כתוב שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. מה זה תורת אמך? אומרים חז"ל, זו כנסת ישראל, דיינו התורה שבעל פה.
אז כשיש סכנה על התורה שבעל פה, באים הכוהנים, נלחמים בעד התורה שבעל פה,
אז זה עובד, זה בסדר, נכון?
הם יכולים למלוח.
עד מתי?
עד שהם בוגדים בתורה שבעל פה.
מתי נפלה הממלכה החשמונאית?
כשהם נהיו צדוקים.
ברגע שהפסיקו להילחם בתורה שבעל פה,
אז עברה מלכותם מהם וניתנה לרומא.
בסדר?
אבל יש לזה יסוד כלשהו.
כן. מה?
כן. אז כבר אתה מדבר על הפריצה של הקודש לכוהנים. נכון. זה קשור לפרץ? שהוא לא קשור לפרץ? כן, כן, ודאי, זה גם קשור לפרץ, נכון. נכון, נחשון בן עמינדב הוא מפרץ, נכון, זה בא משם.
אז זאת אומרת שיש מצבים שצריך לפרוץ את הגדרים הרגילים, למשל גדרי העברת המלוכה,
שבערך כלל המלוכה עוברת דרך הזכרים, אז בהרבה פעמים זה עבר דרך הנקבות.
זה באופן זמני, יש לזה מקום, זה העיקרון של נראה חנוכה. לכן אמרו החסידים,
שמה שכתוב, ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור, שהאור של
יום הראשון של בריאת העולם נגנז, כן? ויהי אור, נגנז האור הזה.
אבל הוא גנוז איפה?
מה?
בנרות של חנוכה, בדיוק. כך אומר, בא לבני יששכר,
באדמו"ר מ...
מדינוב.
צבי אלימלך מדינוב.
אז הוא מסביר שהאור של מעשה בראשית נמצא בנרות החנוכה.
זאת אומרת שהכהנים הוציאו אל הפועל את האור הזה שהיה גנוז.
הוא גנוז ללומדי תורה שבעל פה, וכיוון שהם היו המגינים על התורה שבעל פה,
אז הם העירו את הערת החנוכה.
האם הניצחון בחנוכה או השמחה של חנוכה היא דתית או לאומית?
דיברנו על זה בשבוע שעבר.
אולי אפשר לומר את לעשות לשירות תורתך, אולי לא הייתה דמות אחר למלכות?
כן, בסדר, אז זה אותו עיקרון.
אני לא חושב שלא הייתה דמות אחרת, אבל בסדר, זה גם טוב.
בסדר.
לכן גם, זה שהמלחמה הייתה דווקא של כהנים, זה לא דבר מקרי.
את זה כבר רמז משה רבנו בברכתו: "וללוי אמר תומך ואוריך בריך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מאותניים קמא ועוצליו מן יקומון".
שזה רומז למלחמה המיוחדת לשבט לוי, שהיא מלחמת בני חשמונאים.
טוב, חנוכה שמח. אני רק רוצה להגיד,
