לַמְרוֹת שֶׁנָּבָל הַכַּרְמֶלִי סֵרֵב בְּגַסּוּתוֹ לְשַׁלֵּם לָנוּ עֲבוּר עֲמָלֵנוּ הָרַב לִשְׁמִירַת צֹאנוֹ” הִנֵּה אִשְׁתּוֹ אֲבִיגַיִל שָׁלְחָה לָנוּ כָּל טוּב וּבְרָכָה[1]. כֵּיצַד נוֹדַע לָהּ? אַחַד הַמְּשָׁרְתִים שֶׁלָּהּ נִגַּשׁ אֵלֶיהָ בְּחָכְמָתוֹ וְסִפֵּר לָהּ:
דָּוִד שָׁלַח שְׁלִיחִים לְבַעֲלֵךְ” לְבָרֵךְ אוֹתוֹ לְרֶגֶל יוֹם הַגֵּז” אֲבָל הוּא סִלֵּק אוֹתָם. וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו טוֹבִים אֵלֵינוּ מְאֹד. תָּמִיד הִתְיַחֲסוּ אֵלֵינוּ יָפֶה” וְכָל מָה שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מֵהֶם קִבַּלְנוּ. שָׁמְרוּ עָלֵינוּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ עִם הַצֹּאן בַּשָּׂדֶה. תַּחְשְׁבִי הֵיטֵב מָה לַעֲשׂוֹת כִּי אָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁזֶּה יִגָּמֵר רַע מְאֹד. אָנוּ פּוֹנִים דַּוְקָא אֵלַיִךְ כִּי נָבָל הוּא אִישׁ בְּלִיַּעַל” וְאֵין עִם מִי לְדַבֵּר[2].
לָכֵן הִיא שָׁלְחָה אֶת מְשָׁרְתֶיהָ עִם כָּל הַמָּזוֹן בְּלִי לְהַגִּיד דָּבָר לְנָבָל.
כַּאֲשֶׁר יָרַדְתִּי מִן הָהָר אֶל הַגַּיְא רָאִיתִי שֶׁהִיא רוֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיוֹרֶדֶת מִמּוּל” כָּךְ שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בָּעֵמֶק[3].
אָמַרְתִּי לָהּ: רְאִי” לַשָּׁוְא מָסַרְנוּ נַפְשֵׁנוּ לִשְׁמֹר עַל כָּל צֹאנוֹ בַּמִּדְבָּר” וְאָכֵן לֹא נִפְגְּעָה אֲפִלּוּ בְּהֵמָה אַחַת. וְהוּא מֵשִׁיב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. לָכֵן הֶחְלַטְנוּ כֻּלָּנוּ” שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ עֹנֶשׁ קָשֶׁה. כְּלוֹמַר עֹנֶשׁ מָוֶת לוֹ וּלְכָל אֲנָשָׁיו[4].
הִיא הִקְשִׁיבָה לִדְבָרַי בְּקֶשֶׁב רַב. מִיַּד רוֹאִים שֶׁהִיא מַקְרִינָה גְּדֻלָּה וּקְדֻשָּׁה. הוֹסַפְתִּי:
אַל תִּשְׁכְּחִי” נִמְשַׁחְתִּי לְמֶלֶךְ עַל יְדֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. לָכֵן לְנָבָל יֵשׁ דִּין מוֹרֵד בְּמַלְכוּת שֶׁחַיַּב מִיתָה[5].
עַכְשָׁו הִמְתַּנְתִּי לִתְשׁוּבָתָהּ.
—————————
1. שמואל א כה יח.
2. שם יד-יז.
3. שם יט-כ.
4. שם כא-כב.
5. מגילה יד א. ירושלמי סנהדרין יא ב.