אין אדם מפחד אלא בגלל הפער המפריד בין מה שהוא בפנים” בעומק נשמתו” ובין המציאות שהוא חי בה.
לדוגמה” האדם יוצא לשידוך בו הוא מבקש את הבחורה המתאימה לשורש נשמתו” אך המציאות בזמן המפגש לא מתנהלת כפי שהוא ציפה והוא מפחד… אנחנו מפחדים כי איננו מרגישים ברמה האמיתית של מציאותנו.
מעשה ב- 100 סטודנטים שעלו לארץ. הרב שליווה אותם ביקש מכל מי שמתכוון להישאר בארץ להרים את ידו. ולמרבה הפלא הוא הצהיר שדווקא החצי שלא הצביע ישתלב טוב יותר בארץ אם יחליט” כי אין לו ציפיות מיוחדות. כיוון שאינו מצפה לנחול הצלחה במציאות אין הוא מפחד כלל” ואם כך” הוא יחווה את המפגש עם הארץ בצורה טבעית יותר.
כשאדם עולה לתיבה כשליח ציבור בפעם הראשונה הוא מתרגש ורועד כי הוא חש עד כמה הוא רחוק ממה שהוא מצפה מעצמו (ואולי ממה שמצפים ממנו!) כי הרי בעומק נשמתו הוא מחובר לתפילה… טוב היה עושה לו היה זורם עם המציאות” ועדיף שיהיה מן הנעלבים ואינם עולבים” ולא יחשוש איך ישפטו אותו להבא” ושמא ישנאו אותו…
יש אידיאל ויש מציאות. כל הזמן האדם צריך להתפלל שיוכל לממש את האידיאל” ולהשיג את הרף שהציב לעצמו” אולם עם המציאות שה’ מזמן לו” שנראית כל כך רחוקה מהציפיות שלו” עליו תמיד לזרום!
והעיקר” אנחנו מאמינים שמציאותנו כל כולה מושפעת מאור הקדוש ברוך הוא – ראשי תיבות אהב”ה” וכי הוא אוהב אותנו ולכן אינו מנסה אותנו בשום ניסיון שאינו מתאים לנו” למציאותנו” לתיקוננו…
ולכן אני הולך לשידוך ללא חשש” כי המציאות תרומם אותי ללא ספק למקום טוב יותר” ואני עולה לארץ כי היא המציאות שבה מחוברת לשורש נשמתי ותאפשר לי לתקן את מציאותי” ואני עולה לתיבה כי כל מציאות מחשלת אותנו לחיבור נשמתי עמוק יותר…