פתאום הילד מתעורר בבוקר וראה שאין לו יותר את הבית שהוא אהב, את המשחקים, את הדובי, את כל מה שהיה לו בחיים, הכל עלה באש.
הילד הזה הוא ‘אני’, הוא ‘אתה’, כי לפעמים אנחנו רואים שמציאות שהיא מסוגלת להשתנות בבת אחת, ואנחנו לא יודעים תמיד איך להכיל את השינוי הפתאומי ומתוך כך איך אנחנו נותנים חזרה כוחות לילד לעבור את הטלטלה הרגשית הזו.
כמה שלבים עלינו להכיר בניסיון להקל קצת על הכאב.
השלב הראשון הוא השלב של הטראומה, למשל בזמן שנודע לנו, או בזמן שראינו תמונות קשות. הוא שלב גופני והוא שלב מאוד מרכזי, כי צריך לכבד את השלב הגופני הזה. לפעמים הגוף רועד, לפעמים הגוף בוכה, חווה מועקה, או מפחד. אין בשלב הזה אלא לאפשר, לתת מקום לתחושות הקשות, כי דרך נתינת מקום לתחושות הקשות משהו טוב מתרחש. לא מנחמים אבלים על ידי בדיחות והיסח הדעת, אלא על ידי שהוא יושב למטה ובוכה, או מרגיש את מצוקתו הגדולה, ואנחנו רק שם אתו מנסים לאפשר לו להיות שם, בחוסר האונים.
השלב השני הוא השלב של הפורקן הרגשי. שואלים את האדם על טיב הרגש שהוא מרגיש. הוא כועס, הוא מפחד, הוא עצוב. כל רגש דורש יחס, כי הוא רק העצב השוטה של דבר נפלא שצריך להיוולד. אז יש מקום לרגשות, גם לצעקות, גם לבכי. ולפעמים הרגש אינו יוצא וזהו שלב שעלינו לעודד אותו להתבטא. כל אלה שלבים ראשוניים שהם אינם טיפולים והם רק הכנה לטיפול.
השלב השלישי הוא השלב התודעתי, והוא השלב שעלינו לדבר כעת למחשבות של האדם, להעלות אתו את מה שעולה לו בראש, ללמד אותו לחשוב מחדש על החיים, לסדר את החיים. החשיבה המתוקנת היא החשיבה של ה’בדיעבד’, כלומר לא ‘מה הייתי עושה אם זה לא היה קורה’, אלא, ‘עכשיו שזה קרה מה עלי לחשוב ומה עלי לעשות’. בחודש אלול בעיקר, אי אפשר לדלג על השלב התודעתי. למשל עלינו להסיר כל רגשי אשם, כי האשמה היא שקר, ורק לקיחת האחראיות על העתיד הוא אמת. ‘מה אני עושה לאור מה שקרה’, ‘איזו החלטה, איזה שיוני בחיים’, לא בגלל האשמה אלא בגלל שהתרחש משהו במציאות שמזמין אותי להתקדמות. עלי למשל להודות על מה שנשאר, עלי להודות על כך שבני אדם לא נפגעו, עלי ליראות את מה שיש, את ההורים הנפלאים או את המשפחה הרחבה. זהו שלב הכרחי אבל הוא שלב כואב, כי ‘יוסיף דעת יוסיף מכאוב’.
כל אלה שלבי הכנה, אבל השלב הרביעי הוא העיקר. אחרי שאפשר לעצמי להציף תחושות, רגשות, מחשבות, עלי ‘להתנקות’, כלומר להחזיר לעצמי מקום טהור ומחובר, מקום שמאפשר באמת התחדשות. במכון שלנו לפסיכותרפיה אנחנו מלמדים את המטפלים שלנו להשתמש בכלים רבים והם כולם עבודה דרך הגוף. למשל להיות בהקשבה לגוף ולשים לב מה קורה ולהיות שם, או למשל דרך נשימות די מהירות להציף את התחושות של הגוף כדי לאפשר להם לצאת, או דרך העניים, או דרך הדמיון הנובע מתוך תחושת הגוף. הוא נקרא השלב של עוררות כוחות המדמה. הוא שלב חשוב ביותר כי הוא השלב המרפא. ולפעמים צריך מפגש אחת או שניים אצל מומחה להיעזר בשיטות כל כך טובות, אבל לרוב עצם זה שהאדם מודע לשלבים האלה, הוא אינו מתפעל מאף אחד מהם, ולבסוף לומד להיות עם הגוף מבפנים וזה נקרא הנפש, ולהוציא את הכל, אז הוא מתחבר חזרה לזרם החיים, וזה נקרא להתחזק באמונה.
האמונה היא היכולת לשאת את הנעלם, לדעת שלמרות שאין, באמת יש, למרות שהמציאות הזו, בשורשה היא כמו שיעור, שלפעמים לומדים דרך ספרים או מרצה ולפעמים דרך החיים.
המאמר נכתב ע”י ד”ר מיכאל אבולעפיה שבהכשרתו הוא פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער. מניסיונו רב השנים במחקר ובפרקטיקה, גיבש ד”ר אבולעפיה את הגישה הטיפולית-אינטגרטיבית-יהודית, עליה מושתתת תוכנית הלימודים למטפלים בתחומי בריאות הנפש במכון אבולעפיה. שיטות העבודה ופרטי גישה ייחודית וחדשנית זו, פורסמו במגוון במות מקצועיות וציבוריות, ובספרים מפרי עטו של ראש המכון אשר מיועדים לאנשי המקצוע ולקהל הרחב.
