לקראת הימים הנוראים, עלינו לזכור שאין תרופה אלא ‘הסליחה’. וקודם כל ולפני הכל, שהאדם יסלח לעצמו! כי לפני החטא בחרת בחטא אבל אחרי החטא עליך רק לקחת אחריות על העתיד מתוך תחושה של כאב שהיה חטא, ולתקן את מעשיך, אבל אתה אינך החטא.
החטא הוא החטאה מהופעת העצמי הנשמתי שלך, ואתה לא החטא שחטאת. ”ואהבת לרעך כמוך”, תסלח לעצמך קודם כל ואז תסלח לכל אדם, לבטל כל הקפדה על כל אחד ואחד. אין ביקורת צודקת! כי הראיה השלילית היא שטחית, שקרית, חלקית ורק הראיה החיובית היא אמיתית, עמוקה, שלמה. לכן עלינו לסלוח זה לזה, וחבל על הקנאה, השנאה, התחרות. כי בדיעבד, בסופו של דבר, כל המציאות, היא רצונו יתברך… לכן, הכל יושב על תסביכים נפשיים לא מעובדים.
עלינו להוציא כל מתח, כל לחץ, כל חרדה. הקושי לסלוח נובע מחרדה: ‘אולי אם אסלח אהיה פראייר?’. והתשובה היא ‘תהיה פראייר וגאה להיות פראייר… לה”. אתה לא סולח רק כדי להיטיב עם הזולת, אתה סולח כי ה’ סולח, כי ה’ רוצה שתסלח. קודם כל לעצמך ואז לכל אחד ואחד. לכן היהודי הולך לישון כל ערב ועובר סדנה טיפולית משוכללת, קודם כל כי הוא מוחל באמת וסולח באמת לכל מי שהכעיס והקניט אותו או שחטא כנגדו, בין בגלגול זה ובין בגלגולים אחרים. ככה יהודי הולך לישון, ואז הוא קם בריה חדשה.
הסליחה היא המקווה של הנפש ואין אשמה בישראל. יש רגע של צביטה בלב על מנת שנוכל להזכיר את החטא כמובן, אבל כל התחנונים שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום, הם מובילים להורדה של י”ג מידות של רחמים. וכמו שהוא מרחם עלינו ככה עלינו להקדים מידת הרחמים לכל שאר המידות. קודם כל כלפי עצמך, ואחר כך כלפי כל אחד אחד. זהו המקווה של הנפש, לא להקפיד. לסלוח, רק לסלוח…
הרב ד”ר מיכאל אבולעפיה הנו פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער ומנהל מכון אבולעפיה
