מי אתה הרב יוני לביא? כיצד אתה מגדיר את עצמך?
“אני רואה את עצמי כשליח. אני אומנם לא חסיד חב”ד, אבל למדתי הרבה מהדרך של הרבי מלובביץ’ לפיה אתה צריך לראות את עצמך לא כאדם פרטי שצריך לדאוג רק לעצמו אלא כאדם ציבורי בעל תפקיד ושליחות. יש לי אמונה חזקה שהתורה שלנו היא אוצר של ממש, בעיני היא כל כך חסרה לאנשים רבים, והתפקיד שלי הוא לשתף את האוצר הזה בכמה שיותר מקומות בהם התורה יכולה להאיר את הדרך – אם זה בזוגיות, בחינוך הילדים, יחסי אנוש, התנהלות בעבודה, ועוד חלקים בחיים שכל מגע שלהם עם התורה הופך אותם לגבוהים ואיכותיים יותר.
“היום, אנשים רואים את התורה וההלכה בתור משהו שצריך להסתדר איתו, למצוא דרך לעקוף אותו. התקשורת מציגה את התורה בתור בעיה שצריך לפתור, בתור משהו מגביל ומפריע. גם העולם המערבי נראה מבחוץ מאוד מתקדם מבחינה כלכלית וחברתית, אך כשמסתכלים מבפנים רואים הרבה לבבות שבורים, הרבה משפחות מפורקות ואנשים שמרגישים מרוקנים, בודדים ומנותקים. אני מנסה להציג דרך אחרת – להראות איך התורה מרוממת ומאירה את החיים, מדוע ההלכה היא הדרך הנכונה לחיות את החיים. איך המפגש עם התורה מזקק את השליחות האמיתית של כל אדם ומגלפת את הדמות הגבוהה שבו”.
אילו אירועים לאורך חייך גרמו לך להבין שהשליחות שלך היא הפצת אור התורה ברבים?
“משפט ששמעתי בגיל עשר שינה את חיי לתמיד: ‘במשחק כדורגל יש 50 אלף איש שיושבים ביציע וצופים, ועוד עשרים ושניים שחקנים שרצים על המגרש. כל אחד צריך לבחור איפה הוא רוצה להיות’. המשפט הזה נכון לא רק בכדורגל, אלא גם בחיים. בחיים יש לנו תמיד שתי אפשרויות: האחת היא להיות בעמדת הצופה: לשבת ביציע, לצפות במשחק, לאכול פופקורן, לנזוף בשופט ולהתבונן במתרחש. השנייה, והיא יותר תובענית, היא לבחור להיות על המגרש – להזיע, להשקיע, להתאמץ – אבל להיות שותף בקביעת התוצאה.
כששמעתי את הסיפור הזה אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות על המגרש, והתפתחתי לאורך החיים בדרך הזו. זכיתי ללמוד בישיבה לצעירים, ואחרי זה עוד עשר שנים בישיבת מרכז הרב ועוד ארבע שנים בבית המדרש בשוהם, ובשנים האלה התחברתי מאוד לתורת הרב קוק שהיא מבחינתי הציר המרכזי והנתיב הכי מדויק.
“בנוסף, התחברתי לעולם החסידות, ולמדתי עוד המון תחומים שפתחו לי את העיניים ועזרו לי להסתכל על החיים ועל אנשים אחרת. הלימוד בעיקר עזר לי להבין מה הדרך הכי נכונה לגעת בלב של כמה שיותר אנשים ולרומם את החיים שלהם. הפרויקט הראשון שהקמתי היה ‘חברים מקשיבים’. הייתי בחור צעיר בן 21, והחלטתי, יחד עם כמה חברים מישיבת מרכז הרב, להקים קו ייעוץ לנוער. רצינו שתהיה כתובת שאפשר לפנות אליה, גם בעילום שם, כדי לשאול ולהתייעץ.
“מאז עברו 20 שנה, ונצברו למעלה מ-60 אלף פניות דרך הטלפון, והכל בליווי רבנים, אנשי חינוך ופסיכולוגים. גיבשנו את הדרך הנכונה כיצד לגשת לפניות ואיך להעניק כלים נכונים להתמודדות. מעבר לכך, עוד לקחתי חלק בפרויקט ‘לב אבות’ – שהוא למעשה מוקד עזרה והתמודדות עבור הורים של נערים בגיל ההתבגרות.
“ויחד עם זאת, לאורך השנה אני מייעץ ומרצה לעשרות אלפים ילדים, נוער, סטודנטים, רווקים, נשואים, ועוד, במגוון נושאים. אתה מגלה שלכולם יש התמודדויות, רגשות סוערים וכאבי לב, ואני משתדל להיות שם בשבילם ולתת את העצה הטובה ביותר שתוכל לעזור. בהמשך, כל השיחות האלו, השאלות, ההתייעצויות וכו’, רוכזו לסדרת הספרים ‘היי הרב’ – שמגישה את השאלות הנוקבות שנשאלתי לאורך הדרך והתשובות שלי עליהן, שמטרתן לכוון אל עבר השביל הנכון לצעוד בו”.
אילו מסרים אתה משתדל להעביר לבני הנוער שאתה פוגש?
“המשימה הגדולה שלי היא לאפשר לכל אחד למצוא את הדרך שלו להתחבר לתורה, והכלי הכי חשוב שאני משתדל להעביר בעניין הזה הוא לגשת אל התורה עם ראש פתוח. אחת הבעיות שיש לאנשים שלומדים דברים חדשים היא שהם אוהבים להכניס את הלימוד אל תוך התבניות המוכרות להם. אבל כשזה קורה, בעצם לא נלמד שום דבר חדש, כי הם אומרים ‘טוב אני כבר מכיר את זה, זה כך וכך’. אל התורה צריך לגשת בפתיחות מאוד גדולה, עם ראש נקי, כדי לתפוס את התורה באופן הכי רחב, עמוק, וגדול שאפשר. לחפש איפה היא מדברת אלי”.
מה דעתך על התמודדויות הנוער כיום, בעולם מלא הסחות דעת שבו קל מאוד לסטות מהדרך?
“העולם הזה מכונה ‘עלמא דשיקרא’, כי יש בו המון פיתויים ודברים שנראים מאוד נוצצים, אך במבט מקרוב הם עלולים להתגלות כבלון נפוח שאין בו כלום. גם התרבות המערבית שכולנו צורכים דרך אמצעי המדיה מאוד קוסמת ומושכת. הרוב המוחלט של בני הנוער שעזבו את הדרך וחזרו בשאלה לא עשו את זה מסיבות אידיאולוגיות אלא מסיבות של נוחות – פשוט כי קל יותר לחיות חיים חילוניים בלי גבולות, להרגיש שאתה עושה מה שבא לך. אבל האם אלו באמת חיים נכונים יותר? האם בגיל 90 כשתסתכל אחורה על מה עשית תהיה שלם עם הדרך הזו? לא בטוח. התורה לא מציעה לנו את הדרך הקלה, אלא את הדרך הנכונה. את הרווחים שלה אתה לא תראה כאן ועכשיו, צריך בשביל זה סבלנות ואמונה, אבל בפרספקטיבה של זמן קל לראות שהיא משתלמת בגדול. התורה מציעה חיים בליגה אחרת, חיים ששווה לחיות אותם.
מה תוכל לספר על הפעילות שלך לציבור שאינו דתי?
“יש לי מספר פרוייקטים מיוחדים שמתמקדים בעיקר בעבודה עם העולם הלא דתי. אני נפגש עם אנשים בתחנות משמעותיות לאורך חייהם – חתונה, ייעוץ זוגי, ומצד שני גם עוסק בליווי חולים סופניים ועריכת לוויות, כאשר תמיד אני משתדל להאיר ולרומם את הרוח. ערכתי מאות חופות עד היום, כמעט כולן לזוגות חילוניים. מדהים לראות איך אפשר לקחת זוג חילוני, שעל פניו נראה שהוא ממש לא קשור למסורת ולענייני יהדות, ולהפגיש אותו עם הטקס העוצמתי הזה של החתונה היהודית. אני משתדל תמיד לתת מקום לרצונות של בני הזוג במסגרת ההלכה וזה מאוד מקרב ונותן תחושה של שייכות.
“בנוסף לכך אני גם עורך הלוויות, ומדהים עד כמה גם האירוע הזה יכול עוצמתי ומכובד. מוזר לומר את זה, אבל לפעמים כשאני חוזר מהלוויה שערכתי ואשתי שואלת אותי איך היה, אני עונה לה: ‘מדהים’. לא עצוב או כואב, אלא מדהים. כשאני אומר מדהים אני מתכוון במובן הזה שהיה פה משהו גדול – במקום שאירוע ההלוויה יהיה דיכאוני וקשה אפשר לתת לו תפנית ולהפוך אותו לאירוע עוצמתי שנותן כוח להמשיך הלאה”.
אתה כותב המון תכנים גם באתר שלך ‘מילה טובה’, וגם ברשתות החברתיות. מה הפידבקים שאתה מקבל על התכנים?
“המון פעמים אני נדהם איך אפשר בדברים קצרים לחזק ולתת כל כך הרבה כוח. אני שולח את הקטע היומי להאזנה בכל בוקר לתפוצה רחבה, ואני מקבל חזרה המון תגובות חיוביות ואוהדות. הרבה אנשים כותבים לי ששתי הדקות האלה עודדו אותם ועזרו להם לצבוע את כל היום באור חיובי וטוב יותר. לפעמים כדי לחזק מישהו לא צריך הרצאה של שעה או ספר של 300 עמודים – מספיק להעביר רעיון חזק וממוקד, לומר מילה טובה, כדי לשמח מישהו ולתת לו גישה חיובית יותר לחיים”.
