שאלה: אני דחיין מקצועי. הכלל שלי בחיים הוא “אל תדחה למחר – מה שאפשר לדחות למחרתיים”. בלימודים, בסניף, בבית. איפה שרק אפשר. כשהמורה נותן שיעורי בית לעוד שבוע, או עבודה לעוד חודש, אין סיכוי שאתחיל לעשות את זה לפני הערב שלמחרתו אני כבר חייב להגיש. זה לא שאני עצלן במיוחד, אבל אני כל הזמן אומר לעצמי – ‘אם זה לא דחוף לי לעכשיו, אז למה לטרוח? כשאהיה חייב לעשות את זה, זה יקרה. למה למהר?’. יש בעיה עם השיטה הזו?
תשובה: שלום לך. האמת היא שכשראיתי את השאלה שלך התחשק לי לדחות את כתיבת התשובה. אבל אז שאלתי את עצמי: למה בעצם לדחות? האם אני ארוויח מהדבר הזה או רק אפסיד?
התשובה היא שיש רווח מלדחות. זה משאיר אותי פנוי כרגע לכל מיני דברים אחרים שבא לי לעשות. אבל הרווח הוא רק לטווח הקרוב. לטווח הרחוק אנחנו בעיקר מפסידים. בדרך כלל הדחייה גורמת לנו נזק. ככל שעובר הזמן נהיה פחות בעניינים, ומה שעכשיו הייתי גומר בחמש דקות, בעוד שבוע ייקח לי חצי שעה, ובעוד חודשיים, כשאהיה ממש באווט, ייקח לי חצי יום. מעבר לזה, מלבד החשש שהדחיה תגרום לנו לשכוח לגמרי את המשימה, דחיה מטילה עלינו עול של משהו לא סגור שיושב על הראש כמו זבוב מעצבן, עד שיבוא זמן בו לא תהיה לי ברירה ואיאלץ לעשות את זה. לא פעם גם מגיעים לרגע האחרון בו אי אפשר לדחות יותר, ואז אנחנו לחוצים בזמן, עובדים בצורה נחפזת, ומוציאים מתחת ידינו משהו הרבה פחות טוב ממה שהיינו מסוגלים, אם רק היה לנו עוד קצת זמן.
אולי התרגיל הבא יוכל לעזור לך. נסה לחשוב – הרי יש עניינים שאותם אתה לא דוחה. דברים שברגע שנודע לך עליהם – אתה לא מחכה לרגע. רץ ועושה. מה מייחד אותם? מה יש בהם שמושך אותך לעשות אותם? האם תוכל למצוא את אותה נקודה מושכת גם בדברים אחרים שבא לך כרגע לדחות? האם אתה יכול למצוא משהו מעניין בעבודה שהמורה הטילה עליך לעשות, בסיפוק שיהיה לאמא אם תשטוף את הכלים עכשיו, בפעם הראשונה שהיא מבקשת, ולא רק אחרי חמש פעמים כשהיא מתחננת שתואיל לעשות את זה? לדחות הכול למחר זו הדרך הקלה. הבעיה היא שגם למחר יש מחר, והסחבת הופכת להיות בקלות למחלה כרונית. צא מזה. לטובתך. לך בדרכו של הקב”ה – “ברוך אומר ועושה”. בהצלחה.
