ספירה של תקווה: המוטיביציה שמחדירה בנו ספירת העומר

מפורסמים דברי “ספר החינוך” (מצווה שה) שמצוות ספירת העומר באה “להראות בנפשנו את החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו”” אל יום קבלת התורה. לא החירות (יציאת מצרים) עיקר אלא התורה עיקר” “שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא [= התורה] תכלית הטובה שלהם”.
שואל “ספר החינוך”” אם ספירת העומר היא ביטוי לכמיהה לקבלת התורה” מדוע אנחנו מונים את הימים שחלפו ולא את הימים שנותרו? בדרך כלל” מודדים את הזמן שחלף מנקודה מסוימת על מנת להדגיש את חשיבותה של הנקודה בזמן. לעומת זאת” מודדים את הזמן שנותר עד לנקודה מסוימת כאשר נקודת זמן עתידית חשובה לנו ואנחנו כמהים להגיע אליה. אם כן” מדוע ספירת העומר היא ספירה מ… ולא ספירה אל מ… ? עונה “ספר החינוך”: “כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן” ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת”. “ספר החינוך” מלמד אותנו מספר יסודות חינוכיים:
א. מבטו של האדם צריך להיות מופנה אל העתיד ולא אל נקודת זמן בעבר. יש אנשים שחיים את עברם. הם נחלו הישג אחד גדול (גשמי או רוחני)” ומסתפקים באכילת פירותיו. עתה הם נחים על זרי הדפנה. נקודת השיא של חייהם היא בעבר. “ספר החינוך” קובע שהאדם צריך לצפות אל העתיד – להציב מטרות קדושות ונעלות ולכסוף להגיע אליהן.
ב. אבל” נקודת זמן עתידית היא מעורפלת וחמקמקה” היא לא “ממשית” (מפני שהיא טרם התממשה). היא חלום. אם האדם לא יעורר כיסופים אליה ויתחזק אותם” הכיסופים יתמוגגו וייעלמו. זה בדיוק תפקידה של ספירת העומר. הספירה לקבלת התורה מחזקת את כיסופים אליה. את הכמיהה הנפשית המעורפלת ממירה הספירה למשהו מדיד וממשי יותר. הכמיהה הרגשית מנותבת למסלול מעשי מוגדר” שיש בו רצף של תחנות מוגדרות. כך נבנה גשר יציב בין ההווה לעתיד. בלא גשר זה” עלול האדם ליפול בדרך.
ג. לאור זאת” שואל “ספר החינוך”” אם העתיד הוא העיקר” מדוע אנחנו מונים לעבר ולא לעתיד? מדוע אנחנו מודדים כמה התרחקנו מנקודת המוצא ולא כמה התקרבנו ליעד? תשובתו: העתיד הוא העיקר” והמנין נועד לבטא את כמיהתנו אליו. אבל כאשר העתיד רחוק” עלולה הספירה הכמותית – המגדירה את המרחק המדויק אליו – לייאש אותנו. הספירה חושפת עד כמה היעד רחוק מאיתנו. ההתקדמות היא איטית ואיננה מצמצמת בצורה משמעותית את המרחק ליעד” והספירה מעידה על כך. נדמה לאדם שלעולם לא ישיג את יעדו” והלהט שלו לעלייה רוחנית ולהתקדמות בתורה מצטנן והולך.
מטרות רחוקות אינן קלות לאדם. במיוחד אצל ילדים. אחד ההבדלים הבולטים בין החשיבה הילדותית לחשיבה הבוגרת הוא רוחב שיקול הדעת. ילדים שוקלים את התועלת המיידית של מעשיהם ומתקשים להרים את מבטם אל עבר האופק הרחוק. לעומתם” מבוגרים חושבים למרחוק. אבל” גם אצל מבוגרים” זה בעירבון מוגבל. לא כולם מסוגלים להציב מטרה רחוקה ולחתור אליה” מבלי להתייאש בדרך. ככל שגדלה מודעות האדם למרחק בינו למטרה” כך גובר הקושי.
החשש שמעלה “ספר החינוך” הוא שהכמיהה תהפוך לייאוש. כיצד נמנע זאת? “ספר החינוך” לומד ממצוות ספירת העומר” שמומלץ שלא להבליט את המרחק למטרה אלא להדגיש את ההישגים: את ההתרחקות מנקודת המוצא” בדרך אל המטרה. לכן” מונים כמה ימים חלפו. אנחנו מודדים את ההתקדמות שלנו על ידי מדידת המרחק מנקודת המוצא. הספירה לעבר איננה התרפקות על העבר. המבט הוא באמת אל העתיד. הספירה לעבר נועדה לחזק את האמון של האדם ביכולות שלו להשיג את היעד הרחוק. “הנה” אתה מתקדם. כבר הספקת לצעוד מספר צעדים רוחניים. כן ירבו. אתה מסוגל”. המעכב העיקרי להתקדמות אישית זה חוסר האמון של האדם בעצמו.
כשם שתחושת סיפוק עצמי מוגזמת מאיימת על מוטיבציה להתקדם בחיים ועלולה לנוון את האדם” כך העדר תחושת סיפוק עצמי מינימאלית עלולה לשתק את האדם. לכן טוב שהאדם יביט מידי פעם לא רק על הדרך שנותרה לו אלא גם על הדרך שכבר עבר.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – evavot.org.ill באתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.