את השם חרבות ברזל קבע המחשב. והשם הזה לא אומר כלום. אין בו לא רוח, לא כיוון, והוא לא מספר שום דבר.
ובמלחמה – זה חשוב מאוד מה שאתה מספר. לעצמך. לעם שלך. ולאויב.
ולכן טוב יעשו המנהיגים אם ימהרו להפטר מהשם החלול הזה שכאמור לא אומר כלום. (והנה עוד משהו שרק בן אדם יכול לעשות ולא שום מחשב. לתת משמעות מתוך הקשר).
אז איך כן לקרוא למלחמה הזו? הכי מתאים זה “מלחמת עזה”. אך בשלב הזה איש לא יודע האם זו תהיה מלחמת עזה או שתתפתח לעוד חזיתות.
ולכן השם שמבטא את מה שקרה כאן, את ההלם ואת הפער, וגם את המחויבות, זה השם “מלחמת שמחת תורה” בדומה ל”מלחמת יום הכיפורים”.
“מלחמת שמחת תורה” – כי בזמן שעם ישראל שמח בתורה, שמח בטוב, שמח בגידול משפחות והפרחת חבל ארץ, באותו זמן עצמו הונפה עלינו חרב אכזרית מאין כמוה, נוטפת רוע שטני שכמוהו לא נראה.
“מלחמת שמחת תורה” – כי המלחמה הזו פרצה רק בגלל שאנחנו יהודים. ובאנו להקים כאן מדינה. השנאה היא טוטאלית ולא קשורה לשום כיבוש. אלא זו מלחמה דתית בשם האסלאם החמאסי שמבחינתו כולנו בני מוות.
“מלחמת שמחת תורה” – כי לנצח ולדורות ייצרב בנו הזיכרון הזה, כיצד נהפך לאבל מחולנו. ואיך הושבתה שמחתנו. וכיצד עברנו באחת מקצה לקצה.
“מלחמת שמחת תורה” – כי גם הניצחון בוא יבוא מהתודעה הנכונה. על מה ניטבחנו. על מה אנחנו נלחמים. והתודעה הנכונה היא מה שכתוב בתורה. מי הוא עם ישראל ומה תכליתו.
“מלחמת שמחת תורה” – כי השמחה המולידה עוז היא חלק הכרחי מן הניצחון.
שחררו אותנו מהאלגוריתם העיוור והחרש של המחשב. ותנו לנו לזכור כל העת מאיפה ומתי יצאנו למלחמה הזו. וכיצד ראוי שנחזור ממנה.