בימים של אהבת חינם וגם ההפך” קיבלתי באחד הבקרים שיעור קטן.
דווקא התחיל טוב אותו בוקר. קמתי מוקדם” קצת חסידות לפני התפילה” ותפילה בשטיבל הבעל שם טוב. אפילו היה חסר שם בעל קורא והתנדבתי. ויתרו לי על כל האוי והנוי” ועל סמ”כים במקום תו דגושה… בתמורה נתתי להם קצת חית ועין גרוניות שבדרך כלל אין שם…
ה’מוּביט’ הראה שבעוד שמונה דקות האוטובוס בתחנה” ואני הזדרזתי לקפל תפילין ולהגיע לתחנה.
מחכים…
שמונה נהיה שש עשרה” וכשכבר הגיעה הכלה סוף סוף” היא לא עצרה. אוטובוס מלא עד אפס מקום” ואני מתחיל להפנים שהבוקר החם הזה הולך להיות מעניין וגם מעצבן. מישהו זורק משהו על זה שבעצם היום זה יום ראשון וכל הבחורי-ישיבה חוזרים היום לישיבות” ולכן הכל מלא.
אני מתאמן על מידת הביטול” עושה דרכי חזרה לבית המדרש ואומר – לא נורא הרווחנו עוד ארבעים דקות לימוד” וניסע באוטובוס של תשע. שהוא בדרך כלל יותר רגוע.
בחמישה לתשע אני בתחנה. חם. השמש כבר קיבלה את הזווית המדויקת אליה התכוון מי ששם תחנות אוטובוס בלי צל מול השמש. ואני מתחיל לבעור…
לא נורא” תיכף הוא יגיע” המרצדס הירוק” ויפנק אותנו במזגן…
אבל הזמן חולף. לידי עומד הרב רחמים” תלמיד חכם אצלנו בשכונה” שנוסע ללמוד קבלה בירושלים” ולפי הפנים שלו” אני מבין שהדינים קשים הבוקר. מחכים. כבר עשרים דקות. אין זכר לאוטובוס. לא על הכביש” לא במוּביט” לא באורים ולא בתומים.
אני מנסה לחפור קצת ברשת ולראות אם יש איזו הפגנה או משהו” ואז רואה שאכן” נפער בור ברחוב ז’בוטינסקי” והכל שם פקקים. מעיין עוד קצת בעניין – לא” זה לא שייך אלינו. הבור הוא מול בני ברק” בתנועה הנוסעת ממערב למזרח” ולא אמור לעכב אוטובוס שיוצא מפתח תקווה לירושלים.
בשעה תשע וחצי אני נשבר” החום שלי עלה למצב שתיכף הולך כאן ראש מנוע” ואני הולך הביתה לאיטי” מובס” מקבל את הדין באהבה” ושולח הודעות התנצלות לתלמידים” ומרגיש קצת מטופש ‘לא הצלחתי להגיע כי מה?’
אני חייב להצטנן” ואז אולי נמשיך ל-947… בסוף החלטתי שאני את עניין אגד להיום מיציתי” והפעלתי את התקנות לשעת חרום המחרימות רכבים מהרגע להרגע.
רק בצהריים התברר לי הסיפור.
עוד מישהו מהמכון שכבר היה על סף ייאוש והתחיל ללכת” גילה פתאום את האוטובוס האובד ברבע לעשר! כלומר שעה אחרי הזמן.
ומה שהתברר שהבור של החבר שלך קשור גם קשור אליך. כי האוטובוס של תשע לירושלים הוא אוטובוס עם מספר אחר שאמור להגיע מתל אביב לפתח תקווה בשעה שמונה וחצי ואז לעבור שינוי צורה והחלפת מספר” ולהיות לקו 426 צעיר ושמח העושה את דרכו לירושלים. אבל הבור” הבור תוקע את הכל.
וכך מצאתי את עצמי מהרהר” שכולנו רקמה פקוקה אחת. ואם למישהו בעם ישראל יש בור” והוא תקוע בתל אביב” זה כל כך מחובר” וכל כך אחד ומאוחד שזה תוקע גם מישהו אחר” שבכלל רצה לנסוע לירושלים.
והבוקר נהיה – קצת יותר מתוק..
