בתקופה שלפני תשעה באב אנחנו מפחדים” מעין רעה” מסכנות” מהאויב. אנחנו עצובים מהחסר הגדול. אין מקדש” אין קרבן” אין סנהדרין” אין אור…
אולם” בעבודה עצמית ובמלאכת החינוך מתברר שזה בדיוק הפוך: ככל שאנו מסוגלים לגעת במקום החסר” אנחנו מצמיחים כוחות שלא היו עד כה.
ילד צריך גבולות כי זה ‘מארגן’ אותו” ובעיקר נותן לו תחושה שהוא אינו הכול ויש מעליו כוח-על שיודע טוב ממנו. בהמשך חייו הוא יפתח יראת שמים” כלומר ראייה שמימית שהיא הבנה שיש ממד עמוק יותר” ממד-על” שנושא את המציאות – וזה ירגיע אותו. כידוע” החרדה נובעת מהפער בין הרצוי למצוי” שמתוך תחושה שהכול תלוי בי אני עלול לפתח ציפיות גבוהות מדי עד שאני ארגיש חסר ערך אם לא אגשים את ציפיותיי. לכן” הטיפול בחרדה הוא על ידי הורדת הציפיות וחיזוק אמוני” על ידי ההבנה שהכול הוא מצדו” שהכול מושגח” ואני הקטן משתדל… ההשתדלות חייבת להיעשות ככל שניתן” אך עם זאת חייבים להבין שאין כל קשר בין ההשתדלות שלי לבין הצלחותיי. לכן” כשאויבי ישראל נכנסו להיכל הם מצאו כרובים מעורים זה עם זה” סימן לאהבה בין ישראל לה’ בדיוק כמו שהיה בהר סיני או בבית המקדש בזמן שישראל היו עושים רצונו של מקום. כי חוויית הריחוק שבכאב גורמת לאדם להוריד את כל סוגי הציפיות שלו” עד שהוא מחובר לעצם חייו ושם הוא רואה בראייה שמימית” שכל מה שמתרחש כאן למטה אינו אלא שיקוף מציאותו של ה’ יתברך” לבדה. ואז האדם מתחבר לעצמו” לזולתו” לה'” וזהו הסמל: הכרובים מעורים זה עם זה.
גם בחינוך” הילד צריך אהבה של קרבה” הארת פנים ומחשבות טובות היונקות מתפילה אוהבת של הורה” אך בדיעבד” כשהוא יוצא מהדרך” כשהוא מושפע מהשפעות זרות” כשהוא מפחד מרוב ציפיות – עלינו לחברו חזרה אל העצם” אל מהות חייו” לשים עליו גבולות על מנת שירגיש מחדש שהעולם באמת מושגח וטוב… עד שהאמירה המגבילה “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ” (משלי יג” כד) – גם היא נובעת מאהבה אין-סופית לנשמתו…