ושלום לכולם,
הלימוד של הדף היומי ממשיך להיות במסכת יומא,
ואני דווקא רוצה היום להתרכז בנושא שהוא כבר, אולי אני מתקדם יותר מכסף הלימוד של הדף היומי, שאני עובר לתחילת פרק שמיני,
ושם אני רוצה לדבר על נושא שהוא כללי,
הוא בעצם לא שייך דווקא למסכת יומא,
הוא נזכר פה במסכת יומא,
אבל הוא נושא כללי שנוגע להרבה סוגיות בש"ס,
וזה העניין של חצי שיעור שאסור מן התורה.
המושג של חצי שיעור, כי אנחנו יודעים שבדברי תורה, בכל הדברים,
בהרבה דברים, יש עניין של שיעורים.
מאכלות אסורות,
אז אדם מתחייב על אכילתם,
הוא אוכל כשיעור, בדרך כלל מדברים על אכילה בשיעור כביצה,
יש דברים שהשיעורים שלהם הם שונים,
דווקא ביום הכיפורים למשל האיסור של אכילה ביום הכיפורים הוא לא לפי שיעור של כזית אלא שיעור של ככותבת שזה שיעור קצת יותר גדול מאשר השיעור של כזית וגם במלאכות של שבת כפי שנראה בהמשך יש גם כן התייחסות לשיעורים
שמלאכות של שבת שאדם עושה לא על כל דבר קטן שאדם עושה הוא חייב מפני שאם זה אין בזה כשיעור זה לא נחשב לדבר ממשי.
אז ככה אנחנו מוצאים את העניין של השיעורים בהרבה הלכות וסוגיות מכל מיני בעלי עניינים,
תכנים שונים,
אבל הנושא נזכר באופן מיוחד במסכת יומא.
אגב, מתוך לשון המשנה,
שהמשנה אומרת בפרק שמיני בדף הע"ג,
המשנה אומרת יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה,
אז כשאסור באכילה ובשתייה,
אז מדייקת הגמרא מה זה זה הכל שאסור הרי כידוע יש עונש של כרת אומרת הגמרא החידוש של המשנה שאסור אפילו כשזה חצי שיעור ואז מתחילה הגמרא לברר אז מה באמת הדין של חצי שיעור
שאתה אומר שזה לא אנוש כרת אז מה באמת יש בכל זאת על מי שעובר על חצי שיעור
אז על כך אנחנו מוצאים מיד את המחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש
שרבי יוחנן אומר שחצי שיעור אסור מן התורה ורישלקיש אומר שזה לא אסור מן התורה אלא יהיה אסור רק מדרבנן.
הדברים מתחילים בדף ע"ג עמוד ב' ונמשכים בצורה יותר מסודרת
מלכתחילה כנושא מרכזי בדף ע"ד.
שם הגמרא מסבירה לנו את העניין הזה של איסור של חצי שיעור.
כפי שאמרנו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש
וכאן אולי מן הראוי לציין כדברים די מובנים כפי שמקובל עלינו במחלוקות של רבי יוחנן וריש לקיש אז הלכה כרבי יוחנן זאת אומרת שאנחנו יכולים להגיד שהדבר מוסכם שחצי שיעור אסור מן התורה ולא רק מדרבנן כמו רבי יוחנן אבל בתוך הדברים האלה של רבי יוחנן יש לנו כאן דיון שדנים עליו
בעיקר לפי ההבנה מדוע באמת ומניין שחצי שיעור אסור מן התורה. ואז אנחנו דווקא בגמרא עצמה פה, במסכת יומא, בדף ע"ד,
אנחנו מוצאים בגמרא כאילו שתי סגנונות.
כי מלכתחילה אומר רבי יוחנן בעצמו שחצי שיעור אסור מן התורה מבלידי חזי ליצטרופי.
חזי ליצטרופי פירושו של דבר באופן פשוט, כשאתה לוקח חצי שיעור אז זה אסור מן התורה, בגלל שבעצם אם תיקח עוד חצי שיעור
יהיה שיעור שלם, אז ממילא כפר החצי שיעור גם כן אסור,
אז זה מצד אחד,
אבל בהמשך מיד הגמרא, רבי יוחנן בעצמו מביא אסמכתא לדבריו מתוך ברייתא, ששם נזכרים הדברים בתור דרשה מהפסוקים,
זה פסוק שמתייחס לאיסור אכילה של חלב,
שם נאמר בפסוק כל חלב, הדרשה של הגמרא שאומרים כל חלב,
ואז אומרת הגמרא, מה הדרשה של קול בלשון של ריבוי?
ללמד אותי שבכל אופן חצי שיעור אסור מן התורה.
זאת אומרת שתלמוד לומר קול חלם וזה אומר שזה אסור מן התורה הדרשה. אז עכשיו אנחנו בעצם מוצאים מדברי רבי יוחנן עצמם,
כמו שאמרנו, שני סגנונות או שני טעמים.
כי מצד אחד הוא אומר שהסיבה לאיסור מצד אחד זה לצטרופי,
ומצד שני הוא מביא דרשה אז השאלה היא מהו בסופו של דבר הדבר העיקרי האם הדבר העיקרי הוא כאילו מצד הסברה או הדבר העיקרי הוא מצד הדרשה ועל כך יש כנראה נפקא מינות כפי שאנחנו יכולים למצוא אותן למשל ניקח כדוגמה ראשונה
את העניין באמת הזכרנו מקודם שגם במלאכות של שבת יש עניין של שיעורים
והנה נזכר הדבר, למשל בהקשר הזה של חצי שיעור,
נזכר הדבר במסכת שבת בדף ע"ד,
כן, שוב, זה מעניין, דף ע"ד פה ודף ע"ד שם,
אבל זה באמת נזכר שם בגמרא, שהגמרא אומרת כדבר פשוט,
שכשאדם עוסק במלאכת אפייה,
של אפייה בשבת, שזה בעצם מלאכה של בישול ואפייה, זה היינו הך,
אז האדם עובר על האיסור גם כשמדובר על חצי שיעור.
ככה אומרת הגמרא במסכת שבת שם בדף ע"ד המצוין בדף המקורות.
ושם רש"י מסביר,
מניין לגמרא כל כך דבר ברור שחצי שיעור במלאכות של שבת זה אסור?
הוא אומר, כמו שלמדנו במסכת יומא,
שחצי שיעור אסור מן התורה. אז כמו שחצי שיעור אסור מן התורה לגבי מאכלות אסורות ולגבי איסור אכילה ביום הכיפורים,
ככה גם איסור אכילה,
כך גם במלאכות של שבת,
כשאדם הופך חצי שיעור,
הופך חצי שיעור, גם כן זה אסור מן התורה.
זאת אומרת, רש"י לוקח את הגמרא מכאן ולוקח אותה בצורה רחבה ומקיפה על כל האיסורים שבתורה, ככה זה יוצא, כי אין לנו לחלק.
ועל דברי רש"י אלה רבים חולקים ורבים סוברים שזה לא מסתבר.
וכאן זה אולי יהיה תלוי ביסוד של האיסור, בסברת האיסור.
כי אם האיסור מבוסס על סברה שחזה לצטרופיה,
אז יכול להיות שבאמת גם חזה לצטרופיה זו סברה שאפשר לקיים אותה עליו דווקא בעניינים של מאכלות אסורות, כפי שבאמת מדובר כאן במסכת יומא.
אבל אם המקור הוא מבוסס בעיקרו על הדרשה של הפסוק,
אז הדרשה של הפסוק עוסקת בענייני אכילה,
כמו שאמרנו בעניינים של כל חלם, זאת אומרת על איסור של חלם,
שם נזכרת הדרשה הזו שמלמדת אותנו שחצי שיעור אסור מן התורה. אז אם הדגש נמצא על האיסור, על הדרשה של הפסוק,
אז באמת
קשה להגיד,
ואיך אפשר להגיד אולי,
שגם זה יהיה שייך גם לאיסורי, לדברים אחרים כמו מלאכות של שבת.
אבל שוב, ואני חוזר, אם באמת הסיבה יותר מודגשת מצד הסברה,
אז זו סברה שאפשר להגיד אותה בכל דבר.
חזלית סטרופי, וזה באמת השאלה היא אם כן אולי צריכים כמו שאומרים לעשות שילוב של הפסוק עם הסברה ולהגיד שבאיזשהו מקום הפסוק מגלה שצריך לקחת את הסברה תוספות קצת מדברים על זה פה במסכת יומא מנסים לעשות את השילוב הזה אבל באמת כשמדברים על הסברה אם היא באמת הדבר הדומיננטי אז גם זה פה צריך קצת כאילו לעמוד על זה יש למשל הערה מעניינת
של רבי עקיבא איגר בתשובה, גם זה מצוין, בדף המקורות,
שהוא באיזשהו מקום רוצה להגיד דבר שהוא כאילו אולי אפילו נשמע מוזר מבחינת האפשרות שזה יהיה,
אבל הוא אומר לכאורה אם הסיבה של חצי שיעור שאסור מן התורה זה מצד הסברה של חזי להצטרופה, כמו שהגמרא אומרת שזה מצטרף, אז זה רק בזמן שזה יכול להצטרף אבל בזמן שלא יכול להצטרף אז לא,
הוא מביא דוגמאות כמו שהאדם אומר יאכל חצי שיעור בסוף יום הכיפורים כאשר כבר אין לו זמן לאכול עוד חצי שיעור אז הוא אומר אולי באמת הוא לא יעבור על האיסור כי חזי ליצטרופי זה רק אם באמת זה אפשרי שיהיה לו עוד שיעור מלא אפשרות לאכול שיעור מלא זה נשמע קצת כמו שאמרנו מוזר אבל הצגת השאלה מסבירה מה הם כאן הצדדים זאת אומרת שהאם חצי שיעור זה
שחזה ליצטרופה זה מצד באופן פרקטי שאפשר באמת לממש את הצירוף של החצי זית לחצי זית,
חצי שיעור לחצי שיעור ולעשות אותו לשיעור שלם,
או שזה לא תלוי בזה אלא זה רק מין סימן כזה.
היות שזה חזה ליצטרופה זאת אומרת שזה חלק מדבר שלם שהוא אסור אז ממילא זו הסברה של חזה ליצטרופה שזה אסור אבל לא שכרגע
אני צריך לחשוב שניתן לממש את האיסור השלם בשיעור השלם.
מכל מקום, אם באמת הסבראי שלך זה להצטרופס, זה בעצם עושה לנו פה איזשהו מהלך מאוד מעניין,
שכדאי להתבונן בו מכל מיני היבטים,
ואני אסביר.
יש מקום לחקור, וזו חקירה שבהחלט מתבקשת בסוגיות האלה.
האם חצי שיעור זה איסור עצמי?
זה בסופו של דבר אסור באיסור עצמי,
או שאין לזה איסור עצמי אלא רק חסיל אצטרופי.
חסיל אצטרופי זאת אומרת שזה כאילו מין סברה כזו שאמרנו שזה אסור אבל זה לא אסור באיסור עצמי.
אין פה איסור מהותי וממשי.
את זה אפשר לראות מכל מיני כיוונים ואני אקח לדוגמה בתחילה את מה שמצוין בדף המקורות את דברי הרמב״ם
בהלכות שבועות.
יש כאן סימון ציון לשתי הלכות ברמב״ם בהלכות שבועות
והדברים מפליאים ומעניינים ביותר.
בהלכה אחת
בפרק ד', יש הלכה בפרק ד' ויש הלכה בפרק ה',
הלכות שבועות.
בהלכה אחת בפרק ד', שם הוא מדבר על מי שנשבע שהוא לא יאכל.
קיבל על עצמו בשבועה שלא לאכול.
אז כמובן אם הוא אוכל הוא עובר על השבועה.
אז מה אם הוא אוכל חצי שיעור?
אכילה זה אכילה של כזית.
זה נקרא אכילה בכל מקום בתורה.
אבל אם הוא בסופו של דבר לא אכל כזית, אלכה על חצי זית, אם הוא עבר על השבוע או לא עבר על השבוע,
אומר הרמב״ם, כמו כל חצי שיעור בתורה שאסור, גם כאן חצי שיעור אסור מן התורה.
זאת אומרת, גם בהלכות שבועות
יהיה אותו דין של חצי שיעור.
אבל ראו זה פלא,
בפרק
שלאחריו, הרמב״ם גם מדבר על משהו דומה, אבל אחר כמובן, על הלכה שונה,
שאם אדם נשבע שלא לאכול,
או לאכול נבלות,
לא לאכול נבלות וטרפות.
נבלות וטרפות עליהם לא חל שבועה כידוע, יש כלל בהלכות שבועות
שאומר שהשבועה לא חלה על דבר שהוא מושבע ועומד מהר סיני.
זאת אומרת
השבועה של לא לאכול נבלות וטרפות כי אתה אוכל נבלות וטרפות זה בגלל השבועה? זה בעיה, זה בעיה בגלל שזה מושבע ועומד מהר סיני כאיסור של תורה ולכן השבועה כאילו לא תופסת
לא תופסת על נבלות וטרפות.
ובכל זאת בא הרמב״ם ואומר שאם הוא אוכל חצי זית
מנבלות וטרפות, אז כן השבועה תופסת.
למה?
הרי אמרנו מושבע ועומד מהר סיני,
זה בגלל שזה לא נקרא מושבע ועומד מהר סיני. זאת אומרת שאכילת חצי שיעור זה לא נקרא מושבע ועומד מהר סיני.
מה נאמר שבגלל שזה אסור מדרבנן רק?
הרי אנחנו יודעים שהלכה רבי יוחנן שאסור מן התורה.
אלא צריך לומר שכשהאיסור הוא בגלל סברת חזי לצטרופי ולא בגלל שזה איסור עצמי,
זה לא נקרא מושבר ועומד מהר סיני. אנחנו רואים כאן התייחסות מאוד מעניינת
לנקודה הזו שכשאוכלים פחות מקישור זה לא נקרא אכילה וזה לא נקרא דבר אסור במובן של איסור עצמי,
אלא זה איסור של חזי לצטרופי, זה מין גדר בפני עצמו.
חזל יצטרוף איזה איסור, זה האיסור שלו, אבל לא שזה איסור עצמי.
אז מילא זה לא יהיה נקרא מושבר בעומד מהר סיני ואני אתן לכך עוד שתי דוגמאות.
דוגמא אחת,
דוגמא אחת באמת מלכות יום הכיפורים.
מלכות יום הכיפורים בשולחן ארוך בסימן תר י"ח מובא את ההלכות הידועות, אנחנו יודעים שביום הכיפורים כשמי שלא יכול לצור,
אישה שמעוברת או יולדת או חולים,
אז כמובן שחולה שיש בו סכנה,
אוכל.
ושם נאמר בסימן הזה את מה שאנחנו מכירים במציאות,
שביום הכיפורים מי שאוכל אומרים לו תאכל לשיעורים.
מה פה שתאכל לשיעורים? אל תאכל שיעור שלם אלא תאכל חצי שיעור.
תאכל חצי שיעור, זה מין דבר כאילו נותן איזשהו רווח ומאפשר, זאת אומרת, יותר טוב.
חצי שיעור באכילה, חצי שיעור בשתייה,
דברים ידועים ואין כאן המקום להאריך בהם את פרטיהם.
מעניין שדווקא מבית מדרשו של רב חיים מבריסק
באו ואמרו שהעניין הזה של שיעורים זה רק
נאמר לגבי מעוברת, אישה מעוברת,
אבל לא לגבי חולה שיש בו סכנה.
הוא אומר, שם הם אומרים שלגבי חולה שיש בו סכנה אפשר לתת לו כל צורכו בלי בעיות.
האמת היא בשולחן ארוך לא כתוב ככה.
כמובן אם אי אפשר, אי אפשר, אבל אם אפשר,
בשולחן ארוך כתוב שגם חולה כמו מעוברת
נותנים לשיעורים.
כאן אפשר להבין כאן את צדדי השאלה הזו.
זה בעצם קשור למה שדיברנו.
מפני שאם באמת האיסור של חצי שיעור הוא איסור עצמי ממש כמו השיעור עצמו אלא רק שלא נענשים עליו
אז באמת אין הבדל בין חצי שיעור לשיעור.
אין כבר הבדל כי זה נקרא דבר אסור אז מה זה משנה.
אבל אם אתה אומר שזה לא נקרא איסור עצמי
אלא רק סברת חזלצטרופי היא הסברה שמובילה ועומדת ברקע של הדבר הזה אז כשאתה אוכל בחצי שיעור
זה לא נקרא שאתה אוכל.
אז אם זה לא נקרא שאתה אוכל, אם כן מובן שזה עדיף.
אז זה בעצם מה שיוצא פה הדיון הזה על חולה אפילו שיש בו סכנה.
אם אני אומר שזה לא נקרא לאכול,
אז בחולה שיש בו סכנה,
עדיף אפילו בחולה שיש בו סכנה שאוכל לשיעורים כמו שכתוב בשולחן ערוך.
אבל אם זה כן נחשב לאיסור עצמי כמו כל האיסור,
אז כבר ההבדל הוא כבר מזערי,
שכבר באמת יכול להיות שעדיף לתת לו כבר אפילו
לתת לו לאכול כל צורכו. זאת אומרת, השאלה מה ההבדל.
ובדומה לכך
יש הבדל לגבי תשעה באב.
גם תשעה באב זה חלק מן ההלכות,
שנקווה שלא נצטרך לעבור על זה עוד הפעם,
אבל תשעה באב,
תענית,
זה כידוע תענית חמורה כמו של יום הכיפורים.
ומעניין שיש שאלה,
האם גם בתשעה באב מי שצריך לאכול בסיבות דומות,
האם גם אצלו נאמר העניין הזה של שיעורים?
יש כאלה שאומרים שאין פה עניין של שיעורים.
למה זה רק דראבונון?
אז זה ממילא לא משנה כבר.
אם אתה אוכל חצי שיעור אז תאכל גם שיעור שלם.
ככה מובא גם בארוך השולחן בסימן תקנ"ד.
אבל במשנה ברורה בביאור הלכה אומר שגם בתשעה באב,
אז כשאדם צריך לאכול יאכל לשיעורים. ככה הוא אומר.
והוא מדגיש, ולמה? בגלל שזה לא נקרא אכילה. זה בדיוק מסביר לנו.
אם חצי שיעור זה איסור עצמי ממש,
אז ממילא באמת בענייני דה רבונון, כמו שאומר ארוך השולחן, זה כבר לא משנה אם אתה אוכל חצי שיעור או שיעור שלם.
אבל אם אתה אומר שזה לא נקרא לאכול,
כי זה רק סברה שלך זה לצטרופי,
אז בעיקרון אתה יכול אפילו שאדם יאכל חצי שיעור,
שגם בתשעה באב זה עדיף על פני שיעור שלם, אפילו כשהוא צריך,
כי כשהוא אוכל חצי שיעור זה לא נקרא שהוא לא צם,
זה נקרא שהוא בעצם ממשיך לצום, כך בתשעה באב, גם ביום הכיפורים. אפילו שמעתי דברים,
אני לא יודע, אני מקווה שזה נכון, מה ששמעתי, כי לא שמעתי בשם רבי שלמה זלמן אוירבך, שהיה יהודי שהיה צריך לאכול ואכל לשיעורים יום הכיפורים, והוא הסכים שהוא יתפלל תפילת נעילה.
זאת אומרת, לאדם שלא צם, איך אפשר לתת לו להתפלל להיות שליח ציבור?
אבל מי שאוכל פחות משיעור, זה לא נקרא שהוא אוכל.
אז אם לא נקרא שהוא אוכל, אז הוא יכול להתפלל.
מעניין,
אני חושב שזה מוסבר היטב לפי מה שאמרנו, שאין פה איסור עצמי,
שזה לא מקבל את הגדר של האיסור עצמו,
אלא זה רק גדר של חזי ליצטרופי, שזה האיסור. לכן יש חשיבות כל כך גדולה לדעת מהו היסוד באיסור של חצי שיעור.
ולכן זה גם, אם זה חזי ליצטרופי, אז זה גם במלאכות של שבת, כמו שאמרנו,
וזוהי באמת שיטת רש"י, גם כן במסכת שבת.
נישאר בזה מתוך הבנת הכרת הסוגיה הזו,
וכמובן יש עוד תמיד, אני אומר, הרבה ללמוד, גם בזה כמובן, כמו בכל דבר.
אז קולטו ושלום שנו.
אשקולטו ושלום שנו.
:::::::::
:::::::::
