שלום, ואנחנו בסוגיות שלנו עכשיו שלומדים בדף היומי מסכת יומא,
אז היום אנחנו רוצים להתרכז במשהו בסוגיה בדף נ"ג,
דף נ"ג של מסכת יומא שעוסקת כפי שאנחנו יודעים בחלק גדול ממנה
בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ומתוך כך בפרטים נוספים הנוגעים לעבודת הכהנים בכלל
בבית המקדש דבר יום ביומו
ובדף נ"ג יש לנו פה משהו שהגמרא לוקחת את זה וממשיכה את זה לדברים הנוגעים לנו גם בעניינים שלנו ביום-יום, ואני אתן את,
אתאר על מה מדובר.
הגמרא מדברת בהתחלה בדף נ"ג על הדרך של הכוהנים בעבודתם,
שיש עניין תמיד כשבאים למזבח ואיך שעוזבים אותו. עוזבים אותו תמיד, כפי שאנחנו יודעים,
לא מפנים את הגב אליו אלא עם הפנים ממשיכים להיות אל הכיוון של המזבח. זו יציאה כמו שבאים ככה גם הולכים.
ואז הגמרא אומרת שם בהמשך וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך
אלא מצדד פניו והולך כי יד רבי אלעזר כדא ומיפטר מיני דרבי יוחנן כדא ובאי רבי יוחנן לזגויה וגחין כאי רבי אלעזר הדוכטה הדא ומיכסי רבי יוחנן מיני.
זאת אומרת יש כאן הגמרא מפרטת את זה אצל תלמידי חכמים כאשר תלמיד נפטר מרבו
אז גם כן לא הוא מפנה את הגב אלא הולך אחורנית אז יש כאן שני חלקים גם זה דברים פרטים מעניינים כשלעצמם יש מצב שאדם נמצא עם רבו וכשרבו הולך אז הוא עומד לכבודו של רבו
עד ששוב לא רואה אותו יותר ועד אז הוא ממשיך לעמוד לכבדו וכשהוא נפרד מרבו והוא בעצמו הולך כפי שהגמרא כאן אומרת אז הוא לא הולך מפנה את הגב אלא הולך אחורנית יש כאן באמת ההלכות האלה נמצאות כאן בדף המקורות בהלכות תלמוד תורה של הרמב״ם אם יש כאן נקודה מעניינת כי בגמרא אפשר להגיד שהגמרא אומרת
שזה ממש אותו דבר שגם כאשר הוא נפטר מרבו אז הוא הולך כאילו אחורנית עד מתי שהוא רואה את רבו שפנה עד שהוא רואים אותו ורק ברגע שמתכסים פניו זאת אומרת שהוא שוב לא רואה אז הוא כאילו הולך מסתובב הוא הולך בדרך הרגילה כאשר זה באיזשהו מקום הובא פה כדבר מעניין שרבי רבא היה עוזב את רב יוסף היה הולך
דמנקפי קרא עד שהוא היה נתקל פשוט בקיר כי באמת כשהולכים אחורנית
ולא רואים אז באיזשהו מקום זה קשה ולכן אני מתכוון לומר שבהלכות ברמב״ם בהלכות תלמוד תורה באמת יש כאן את ההבחנה הזו וזה סתם מעניין לראות כנקודה אולי לא מרכזית שבהלכה שנוגעת כשאתה עומד לכבוד הרב שהולך אז תחכה התלמיד יחכה עד
שיראה את פניו של רבו כי זה באמת יכול לקחת עוד זמן אפילו למרחק די גדול אבל כאשר הוא נפרד מרבו הוא לא אומר את ההערה הזו מפני שבאמת אם הוא הולך אחורנית אם בצורה הפוכה רק לכבוד הרב הוא יעשה את זה עד שהוא רואה את רבו זה יכול להיות הליכה שאדם יכול להיתקל וליפול ולהיפגע ולכן על זה לא אומר את הדברים האלה אלא רק ללכת כמידה סבירה
שכפי שבאמת מתבקש כשהולכים מהרב ואחר כך ממשיכים הלאה בהליכה הרגילה.
זה במה שנגיע לתלמיד הנפטר מרבו.
אבל בהמשך של הגמרא הזו,
הגמרא ממשיכה ואומרת את העניין הזה בהמשך לגבי עניין של תפילה. זאת אומרת, אומרת הגמרא,
אמר רבי אלכסנדרי,
אמר רבי יהושע בן לוי,
המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות לאחריו ואחר כך ייתן שלום.
זאת אומרת, עכשיו אנחנו עברנו,
זאת אומרת דרך העניין של הכהנים בעבודתם אלא תלמיד שנפרד מרבו ועכשיו יש לנו את הדבר שמוכר לנו מאוד מן התפילה שיש את האדם שגומר את התפילה אז הוא פוסע שלוש פסיעות ונותן שלום זאת אומרת שקודם כל אנחנו יכולים פה להבין שהמנהג הזה או העניין הזה שזה בעצם גם בהלכות תפילה מופיע כפי שאנחנו רואים בכל הפרטים
המובאים פה בדף המקורות זאת אומרת שאדם מתפלל אז כשהוא מסיים את התפילה אז הוא כמו שהוא נפטר מרבו כמו שהכוהנים נפרדים מבית מהמזבח זאת אומרת כך אדם כשמסיים את התפילה מסיים בשלוש פסיעות ונותן שלום
זאת אומרת זה בעצם מה שנאמר פה בגמרא וזה מה שאנחנו קוראים הוא עושה שלום הוא בעצם הוא פוסע
שלוש פסיעות לאחוריו ונותן שלום כדרך שנפרדים בדרך של פרידה ונתינת השלום זה האמירה של עושה שלום במרומיו הדברים האלה כולם הם מפורטים בפרטי ההלכות המצוינות בדף המקורות ויש בזה אני מוכרח לומר הרבה פרטי דינים שאולי כדאי פעם לתת עליהם את הדעת ישנה שאלה ששואלים איזה פסיעות עושים
מה אופן הפסיעות, מה גודל הפסיעות, איך הולכים איתם, מה עושים אחר כך, ממתינים, עד מתי ממתינים ומה העניין הזה של נתינת השלום ואיך זה עובד למשל אצל שליח ציבור.
כל הדברים האלה נדונים בהלכות של השולחן ערוך כאשר,
כפי שהן מובאות פה בדף המקורות גם בדבריה הראשונים,
דברי הרמב״ם,
דברי השולחן ערוך,
דבריה הראשונים כאשר מובאה פה
תשובה של הרשב"א, התשובות של הרשב"א בשתי מקומות מצוינות,
מתוך זה גם מתבררים דברי הבית יוסף בטור בסימן קכ"ג,
כאשר אני אומר את זה כרגע באופן כללי וסתמי,
אבל ההשלכות הן באמת אם ננסה לרגע להיכנס לפרטים,
השאלה היא מה אורך הפסיעות,
יש כאילו אמירה שהפסיעות צריכות להיות עקב בצד הגודל,
זה נאמר אצל דברים בדעה אחת,
זה נאמר בתור דבר שכך צריך להיות, שזה לא יהיה פסיעות גדולות מדי למשל,
ויש מי שאומר שככה היו הכוהנים בבית המקדש הולכים,
זאת אומרת שההליכה של פסיעות קטנות כאלה,
על זה מדובר עקב בצד אגודל, יש אחרים שהבינו עקב בצד אגודל שאומרים זה בתור מידה מינימום שיהיה עקב בצד אגודל,
אבל באמת יהיה יותר, כאשר גם הם מסכימים שזה לא צריך להיות יותר מזה בהרבה.
ובכל זאת על מה בכל זאת מדברים על משהו שאולי יותר
כי יש עניין למשל להתרחק בפסיעות האלה מרחק של 400 שזה כבר מרחק די גדול יש מי שמבין את זה בכיוון הזה ואני אסביר
בכלל צריך להבין שהפסיעות האלה שאנחנו מדברים עליהן הם באיזשהו מקום יש כאן אולי שתי הבנות
גם כאן לפסיעות האלה לעניין הזה
יש אפשרות להבין שזה באיזשהו מקום כמו תלמיד שנפטר מרבו כמו שאמרנו תלמיד שנפטר מרבו שזה הפירוש של העניין אבל אצל הכהנים במזבח זה לא בדיוק נפטר מרבו זה אז יציאה ממקום הקודש למקום של חולין ואפשר בהחלט להבין שכשאדם מתפלל יש פה בפסיעות האלה בסיום של התפילה את שתי הבחינות יש בחינה אחת של כאילו נפטר מרבו
משהו בדומה כביכול לרבו נפטר מרבו כדרך שנפטר מרבו כך נפטר כאילו מן התפילה מן הקדוש ברוך הוא שהוא מתפלל לפניו
ויש אפשרות להבין שזה בעצם צורך לעזוב את המקום שמתפללים בו זה מקום שכאילו השכינה נמצאת שם ואז ממילא כאשר אתה מסיים יש צריך לעזוב את מקום הקודש למקום החול ואז הגישה שאומרת שצריך להיות אולי ארבעה אמות מרחק היא
מבוססת על הרעיון הזה וכאן הגישה האחרת נפתר מרבו להגיד שלום אז זה אולי יכול להיות אפילו בפחות מארבעה אמות כפי שאנחנו באמת נוהגים בעניינים האלה כפי שאמרתי יש הרבה פרטים והנה ניקח למשל עניין נוסף העניין של המתנה מה זאת אומרת המתנה אדם עושה טפסיות ואז
כאן נאמר בגמרא הגמרא אומרת היא באה אלה למיקם
זאת אומרת, הוא צריך להישאר באותו מקום, לא לעשות את הפסיעות ותקף ומייד לחזור.
כי זה נקרא כמו מי שחוזר, ככלב החוזר על קריאו עד כדי כך.
כדי לתת לזה איזשהו תוקף ומשמעות,
אז צריך, כמו שאומרים, להמתין.
ואז כמה זמן צריך להמתין? לפחות משהו צריך להמתין, כדי הילוך 400. או תפילה בציבור,
עד כדי זה שהשליח ציבור יתחיל את התפילה ויגיע לקדושה, רק אז תחזור.
מה הרעיון?
הרעיון הוא שאם אתה באמת נפרדת אז כדי לתת לזה את הכבוד הראוי ואת האמירה הזו שבאמת עזבת, הלכת ממקום של קודש למקום של חול ואתה מבין שאתה עזבת ממקום קודש למקום של חול אז באיזשהו מקום זה צריך להיות לפחות איזשהו זמן ולא שתקף הוא רק פוסע וחוזר ובאשר לזה הדבר המעניין למשל להערתו של רבנו יונה במסכת ברכות כפי שזה מובא גם זה בדף המקורות
אין הכרח לחזור
אני חושב שיש כאלה שחושבים שצריך לחזור וחזרה. לא צריך לחזור אלא אתה יכול לחזור אבל אתה יכול לחזור אחרי זמן של המתנה זה מה שמרבנו יונה כי באמת אתה עושה טפסיות אתה הולך גם התלמיד שנפטר מרבו הוא לא חוזר וחזרה תלמיד שחוזר מרבו הוא הולך הלאה רק לעשות בכבוד את הפרידה לעשות את היציאה מן העניין בצורה מכובדת כיאה לעניין המדובר בו ולכן לא צריך לחזור אלא אפשר לחזור
ואפשר לחזור, הכוונה, לאחר איזה זמן. זה פחות או יותר מה שעולה, אני חושב, מדברי רבינו יונה ודברי הפוסקים, כפי שמדברים.
מדברים גם על פרט נוסף, למשל שליח ציבור.
שליח ציבור צריך, הוא מסיים תפילה בלחש ומתפלל,
צריך לעשות שלוש פסיעות, כי הוא סיים את התפילה.
אבל למשל, כשסיים את התפילה בציבור,
השאלה אם באמת צריך לעשות פסיעות אז, כי הרי הוא ממשיך בתפילה, ורק בסוף התפילה, מה זה סוף התפילה כשהוא אומר קדיש שלם אם תתקבל?
לכן בפוסקים מי שיהיה נמצא שאומרים ששליח ציבור לא צריך לעשות שלוש פסיעות אחרי התפילה אלא רק אחרי שהוא עושה תתקבל כי זה בעצם סיום התפילה מבחינת השליח הציבור. הדברים האלה הם דברים מעניינים כי על כל דבר יש דיון הלכתי ועל כל דבר הלכתי כזה יש בו גם איזשהו טעם וסברה משמעותית.
ואני רוצה מכאן לגלוש לדבר אחר מעניין ביותר
שגם לכאורה הוא אותו דבר ובכל זאת זה לא בדיוק אותו דבר.
אני מתכוון לזה שמנהג העולם,
כשאומרים קדיש רגיל, מה שנקרא אצלנו קדיש יתום,
או קדיש דה רבנן,
כשאומרים את זה לפני התפילה ואומרים אחרי התפילה,
העולם רגיל גם אז להגיד עושה שלום ולעשות שלוש פסיעות.
לעשות שלוש פסיעות.
השאלה היא אם זה נכון.
בשולחן ערוך באמת כתוב בסימן נ"ו כפי שמצוין לדף המקורות שגם אחרי הקדיש שעושים שלוש פסיעות אבל בעיון בשולחן ערוך בסימן נ"ו הוא לא מדבר על כל קדיש שאומרים הוא מדבר באמת על הקדיש של השליח ציבור כמו שאמרנו שליח ציבור בעצם בתפילה נגיד בכל יום אומר כמה קדישים שאינם קדיש שלם זה הקדיש שלפני אחרי השתבח קדיש שלאחר התפילה או אחר התחנון
ורק אחרי אשרי הובא לציון הוא אומר קדיש אם תתקבל.
זה בעצם סיום התפילה שהוא מסיים ואז באמת הוא עושה שלוש פסיעות כדרך מי שמסיים בתפילה ביחיד.
זה נכון אבל זה לא אומר שיש עניין בכל קדיש שאדם אומר לעשות את השלוש פסיעות האלה כי זה באמת קדיש סתם זה לא סיום של תפילה והדברים נזכרים באמת גם להסביר את כל האמירת עושה שלום אני סימנתי פה את דברי ערוך השולחן
זה באמת הסבר אחר וזו באמת תפילה של שלום רוצים להתפלל לשלום עושה שלום במרומיו זה לא בגדר נפרד לשלום אלא בגדר תפילה לשלום שיהיה באמת שלום בינינו שלא יהיו מחלוקות ככה מסביר הבעל ערוך השולחן ובכף החיים באמת אומר שזה לא נקרא סיום של תפילה ולכן כאן אין את העניין של שלושת הפסיעות זאת אומרת שאפילו לא ראוי לעשות זה מעניין שהציבור
כל כך ברור לו שעושים שלוש פסיעות על כל קדיש כשמסיימים ואומרים עושה שלום,
אבל נראה לי שזה באמת דבר שבהחלט
זה לא דבר,
אני חושב שבעצם מצד ההבנה של העניין זה לא כל כך מתאים. למרות שאני חושב שיש כאלה שמנסים להסביר שכל אמירת קדיש זה כמו תפילה. נו, יכול להיות.
אבל באמת
יש בהחלט מקום לחלק.
העניין של השלוש פסיעות זה מובא פה בגמרא כשמסיימים תפילה,
בתפילה הכוונה תפילת עמידה ועל זה נאמר כמו שנפטר לשלום או כמו שנפרדים מן המזבח עם כל המשתמע מזה שאלו ההלכות שבאמת באות וממחישות לנו את החשיבות הגדולה שיש לעניין הזה כפי שבאמת נתנו לזה גם הפוסקים בדבריהם והמעיין יעיין אני חושב שכדאי לעיין פה בכל פרטי ההלכות המצוינות בדף המקורות ויראה פה את הדברים איך שהם מובאים ונדונים בצורה יפה ומפורטת כל פעם יש
היגיון לעניין למה כן ולמה לא,
למה להגדיל את הפסיעות, להעריך אותן או לקצר בהן, כל אחד שאומר את זה יש לו בזה איזשהו טעם והדברים יפים וחשובים ונכונים שבאים מתוך הסוגיה הזו שלנו במסכת יומא.
אז נישאר בזה בינתיים ושלום ושלום.
שלום ושלום.
