שלום לכולם.
שיעורים שלנו על הסוגיות של הדף היומי אנחנו ממשיכים כבר היום פעם שנייה בסוגיות שבפרק שמיני
שיש בו הרבה דברים שנוגעים הלכה למעשה ואף היום אנחנו רוצים לעסוק בזה.
הסוגיה שעליה אני רוצה לדבר
היא סוגיה שהכותרת שלה היא גדרים כמו שגדרים במצוות חינוך או מצוות חינוך וגדריה.
וזו סוגיה שהיא גם כן נושאת אופי כללי בעצם,
כי העניין של חינוך, חינוך הבנים והבנות,
זה נושא שמצוי בסוגיות שונות,
אחרות,
וזה נושא שקיים בכל מיני עניינים,
מצוות החינוך,
ויש לה גם איזשהו עניין מיוחד פה במסכת יומא,
בפרק השמיני, כשמדובר על החינוך שמחנכים את הקטנים לגבי הצום והיום של יום הכיפורים.
והגמרא שאיתה כדאי פה להתחיל באופן מיוחד היא הגמרא בדף פ"ב,
דף פ"ב במסכת יומא.
המשנה אומרת שהתינוקות אין מעניינים אותם ביום הכיפורים אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתיים.
תינוקות הכוונה כל הילדים שאינם בר מצווה
אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות.
זה בעצם מה שכתוב בגמרא פה בהמשך, והגמרא נותנת לזה מין דרגות כאלה.
הגמרא אומרת שמתחילים,
ושבגיל אחד אומר בן שמונה, בן תשע,
ויש אחר כך בן עשר ואחת עשרה,
וכל השלבים האלה של השנים, מתברר שכאן צריך,
כמו שאומרים, להתחיל לחנך לפי שעות.
לפי שעות, לא את היום השלם,
אלא מתחילים עם הילדים לפי שעות, כפי שאנחנו גם כן יודעים.
והנושא הזה כאן יש בסופו של דבר גם כמין מחלוקת בגמרא,
כי יש שתי דעות, דעה אחת של רב הונא ורב נחמן,
שמתוך דבריהם יוצא שיש גם שלב מסוים שלפני בר מצווה,
שבכל זאת כבר אומרים לילדים לצום צום מלא, זה משנה קודם, לפני שהבן הוא בר מצווה או לפני שהבת היא בת מצווה.
ואילו רבי יוחנן אומר שאין דבר כזה,
רבי יוחנן אומר שאין השלמה בדרבנון,
זאת אומרת אין צורך, לא מצאנו צורך
להגיד שמשלימים מדרבנן,
כשמדובר על דרבנן דהיינו בעניין הזה של החינוך,
אלא תמיד אפילו בשנה האחרונה לפני הזמן של בר מצווה גם כן אפשר להמשיך רק בסגנון הזה של תענית של שעות.
אז זה בעצם הגמרא כפי שהיא מובאת כאן
בעצם גם בהלכה אם רוצים ללמוד מסומן פה בהלכה בדף המקורות ההלכה בשולחן ערוך בהלכות יום הכיפורים
ושם רואים שזה שנוי במחלוקת נאמר בין המחבר לרימה אפשר להגיד
כאשר המחבר באמת נוקט יותר בדעה שיש השלמה בדראבונון
בעוד שלפי הרימה הוא מביא את הדעה של רבי יוחנן כהלכה למעשה שאין
השלמה שאין צורך להשלים אף פעם לפני בר מצווה כי ככה יוצא כמצוין פה בדף המקורות איזה גמרא מעניינת במסכת כתובות בדף נ' דווקא שם יש גם כן מין מחלוקת יוצאת שם בין רש"י לתוספות לגבי השאלה הזו כאשר לפי רש"י
יוצא שהגמרא שם סוברת שצריך להשלים אפילו לפני הבר מצווה לפחות שנה אחת בעוד שתוספות סוברים שלהפך שלא צריכים
זאת אומרת שזו מחלוקת רש"י ותוספות בפסיקת ההלכה כפי שאנחנו רואים מדבריהם במסכת כתובות כמצוין בדף המקורות
וכפי שאני מעיר כבר הערנו אז זו מחלוקת גם בהלכה בין המחבר לרמ"א.
אז זה פחות או יותר המסגרת של הגמרא כפי שהיא לפנינו עם המסקנות ההלכתיות הנוגעות לעניין של יום הכיפורים.
אבל כפי שאני רוצה כרגע להיכנס קצת לעומק העניין ולהבין רגע במה נחלקו,
במה עוסקים כאן.
כי בכלל כשמדובר על מצוות חינוך באופן פשוט מחנכים את הילד לקיים את המצווה כמות שהיא.
פה אנחנו בכלל מוצאים שיש דבר כזה שמחנכים את הילד לקיים את המצווה לא בשלימותה.
דהיינו עצם הדבר שיש דבר כזה שמחנכים לשעות זה אומר שבעצם הוא לא צם אנחנו לא אומרים לו שיעצום לקיים את המצווה בשלימותה אלא אומרים לו שיעצום רק לפי שעות כמו שכתוב במשנה כדי שיהיו רגילים במצוות זה איזה מין תרגול
כזו אבל לא אומרים שהוא צריך לצום ואולי כאילו יוצא מכאן שזה אולי שנוי כאן במחלוקת שהזכרנו כי רבי יוחנן כשאומר אין השלמה בדראבונון הוא אומר בכלל אין בחינוך עניין שיהיה המצווה בשלמותה זה הפירוש אין השלמה בדראבונון אין עניין כזה אין צורך כזה
ואילו הדעה האחרת סוברת שבחינוך גם כן יש התייחסות לקיום המצווה בשלמותה
בעניין הזה אנחנו באמת מוצאים בזה דיון בכמה מקומות.
הסוגיה אחת היא נוגעת למשל בסוגיה במסכת פסוקה,
שמה כשמדובר על החינוך של הילד לגבי לולב, לקיים מצוות לולב,
אז יש דיון אגב הגמרא, הגמרא מדברת שם בדף מ"ו שכשנותנים לילד את הלולב,
לא כמו היום שכל ילד קטן קונה לולב,
אלא באמת יש רק לולב אחד כאילו לאבא שהוא אמור לתת לבני הבית שהם ישתמשו, יקיימו את המצווה באותו לולב שקנו בבני הבית למשפחה
אז כתוב שם שלא ייתן את זה, ביום הראשון של החג לא ייתן את זה לילד הקטן למה? כי יש בעיה בקניינים שאם אתה יכול להקנות לו את הלולב כי ילד קטן ההלכה היא שהוא קונה על ידי מישהו אחר שמקנה לו
אבל הוא בחזרה לא יכול להקנות.
אז אומרת הגמרא שאל תקנה לו כדי שלא תסתבך כי אם אתה תיתן לו הוא לא יכול להחזיר לך ואם אתה לא יצאת ידי חובה עדיין אז כבר יש לך בעיה בקיום המצווה של הלולב.
זה הגמרא במסכת סוכה בדף מ"ו על זה יש דיון ואומרים רגע רגע רגע אולי אפשר לתת לקטן בלי שהוא יקנה לא להקנות לו לתת לו כאן מתעוררת השאלה
שדנים בראשונים וגם בפוסקים האם זה בסדר לתת לקטן לקיים את המצווה כשהיא לא בשלמותה מה זה נקרא כשהיא לא בשלמותה כי אף על פי שהמצווה בשלמותה היא על ידי זה שהלולב הוא שלו שלכם אנחנו יודעים על הלולב ביום הראשון של החג של סוכות
האם העניין הוא באמת לקיים את המצווה בשלמותה בחינוך ואז אי אפשר לק... הקטן גם כן צריך לדאוג שהוא יקנה את הלולב שיהיה לו את הלולב
או שבעצם זה לא משנה, הוא כאילו ייקח את הלולב,
הרי זה רק חינוך,
זה רק תרגולת.
אז אם זה רק תרגולת,
אז ממילא אפשר רק לתת לו בלי לעשות קניין, ואולי זה ככה אפילו דבר ריאלי.
והנה באמת יש כאלה שסוברים ככה.
וזה מובא בשולחן ערוך בהלכה שקשורה ללחוץ הלולב,
מסומן פה בדף המקורות, שהוא אומר באמת שיש אפשרות לעשות, לתת לקטן.
באופן כזה, וסימנו פה גם בדף המקורות אפילו את המשנה הברורה על ההלכה הזו, שהוא באמת אומר שזה הולך לפי אלה שסוברים שמצוות החינוך לא צריכה להיות דווקא על ידי קיום של המצווה בשלמותה.
אז זה באיזשהו מקום מקור אחד.
מקור שני לעניין הזה הוא באמת במסכת מגילה דווקא.
במסכת מגילה כשיש דיון בגמרא בתחילה, יש מחלוקת במשנה האם קטן יכול להוציא ידי חובה את הציבור במצוות, בקריאת מגילה
אנחנו יודעים שמי שלא מחויב בדבר
אז הוא לא יכול להוציא את הציבור ומי שמחויב בדבר יכול להוציא אז השאלה אם קטן יכול להוציא לכאורה במגילה למה לא?
הרי מצוות המגילה עצמה היא רק מצווה מדרבנן
והקטן יש לו מצוות חינוך, אז למה שהוא לא יוכל להוציא את הציבור?
וזה באיזשהו מקום דבר שבא לידי ביטוי בדברי הר"ן במסכת מגילה,
וזה גם נושא שקשור לברכת המזון, האם קטן יכול להוציא ידי חובה או מביש, העניין שנדון במסכת ברכות,
האם קטן יכול להוציא בברכת המזון את הגדול, את הגדולים,
בגלל שעובדה שגם הוא חייב?
אני לא אכנס כעת לכל הפרטים, אבל בתוך הדברים האלה,
מי שיעיין בדברי הר"ן המסומן פה בדף המקורות ימצא את הדברים,
אבל מה שאנחנו רואים משם שיש שם מחלוקת
בין הראשונים לגבי ההגדרה של מצוות חינוך באמת בקטן.
כי בעוד שהדעה הראשונה שמובאת על ידי הר"ן, שהיא כנראה דעת התוספות,
כפי שזה מובא שם,
שקטן המצווה שהוא מקיים היא נחשבת למצווה במובן המלא של המילה,
הרי הרמב"ן חולק
וסובר שקיום המצווה על ידי הקטן זה לא נחשב לקיום מצווה במובן הרגיל של המילה,
כי זה בכלל לא מצווה שלו,
אלא זה מצווה של האבא, ככה מסביר את זה הרמב"ן.
אין מצווה לקטן לקרוא מגילה או לברך ברכת המזון או ליטול לולב או לצום ביום הכיפורים.
אין מצווה כזו, זה מצווה של האבא להקפיד שהוא באמת יעשה. זאת אומרת שיש לנו פה מחלוקת בין הראשונים לגבי ההגדרה של המצווה
של הקטן.
האם בסופו של דבר זו מצווה שהוא מקיים או שזה אפילו לא נקרא בגדר קיום מצווה אלא רק באמת תרגולת.
והתרגולת הזו זה חובה של האבא לתרגל את הבן אבל לא במובן הזה שהבן שעושה דבר הוא מקיים מצווה.
זה מחזיר אותנו כמובן שוב בחזרה אל העניין הזה של המחלוקת שראינו פה אנחנו רואים פה במסכת יומא כי במסכת יומא אנחנו רואים האם יש מקום בכלל
וזה אולי קודם כל ההסבר.
מי שסובר שקיום המצווה של הילד בחינוך היא מצווה בשלמותה,
אז יש גם עניין שהוא יעצוב את כל היום כדי לקיים את המצווה בהידור.
בא רבי יוחנן ואומר אין השלמה בדרבונות,
כי אילו רוצה להגיד ממילא זה לא קיום מצווה, אז ממילא אם זה לא קיום מצווה,
אז ממילא זה אולי כבר בשביל מה צריך להקפיד על ילד אפילו עוד לא בר מצווה,
שיצאו ביום שלם, לא צריך מספיק להרגיל אותו, לצום רק בשעות עד גבול מסוים.
אין בזה עניין, ככה לכאורה יוצא לפי רבי יוחנן.
אבל זה עדיין לא מספיק, האם באמת נגיד שרבי יוחנן ככה סובר ורק ככה?
וזו שאלה באמת מעניינת שמתבררת פה מתוך עיון בדברי התוספות ישנים על הגמרא פה במסכת יומא.
תוספות ישנים שואל פה שאלה מעניינת.
הוא שואל שאלה מעניינת, למה מחנכים?
למה יש עניין בכלל?
לחנך את הילד,
שיצום כמה שעות אפילו,
הרי אנחנו יודעים וזה סוגיות אחרות, ועיקרן במסכת יבמות דווקא,
שההלכה היא שקטן
אוכל נבלות, יש כלל כזה, שקטן אוכל נבלות, אין מפרישין אותו,
אין בית דין מצווה להפרישו.
רואים ילד אוכל מחלות אסורים או חמץ בפסח למשל,
אנחנו לא צריכים, לא צריך לעלות אכפת לנו, כתוב אין בית דין מצווהים להפרישו,
אז הוא שואל,
הרי אתה רואה פה שהם מחנכים פה לשעות,
מחנכים פה, אז למה כמו שמקפידים שלא יאכל, מה זה מחנכים אותו לשעות?
שמקפידים עליו שלא יאכל אפילו רק שעות מסוימות ביום הכיפורים,
אז למה בעת הדין לא מצווים להפרישו אם הוא רואה ילד שאוכל חמץ בפסח כדוגמה לדבר?
זו באמת שאלה, זה מה ששואל התוספות ישנים.
הוא מביא על זה שני תירוצים.
התירוץ השני, שאולי פשוט יותר,
התירוץ השני אומר שמצוות החינוך שמובאת פה בגמרא היא מצווה של האבא, רק האבא מחויב.
בית הדין לא מחויב במצווה הזו.
זאת אומרת, זו מצווה של האבא ולא מצווה, ולכן מה שכתוב פה ביום החינוך הזה לשעור, זו מצווה של האבא.
ומה שנאמר שאין בית דין מצווים להפרישו זה בגלל שלא מדובר על האבא, האבא לא נמצא שם מאיזושהי סיבה.
זה לא העניין של האבא, העניין של הציבור, בית דין.
על זה מדובר שם.
זאת אומרת שזה תירוץ אחד ואולי הוא תירוץ פשוט
ובסימן שמ"ג פה מובא בדף המקורות ההלכה בהלכות שבת לגבי הנושא של קטן בשבת
שמה מובאים באמת שתי דעות האם יש לבית הדין עניין להתערב בעניין של החינוך של הילד או לא
כי פה אבל תירוץ אחד אומר באמת שלא שרק זה מצווה של האבא כפי שבאמת אומר התוספת ישני בתירוץ השני שלו
אבל בתירוץ הראשון שלו אומר דבר מחודש,
אולי יותר קשה ומעניין אבל מאוד,
התירוץ הראשון הוא אומר שלא מצאנו עניין של חינוך, הוא אומר,
לחנך למצוות לא תעשה.
מצוות החינוך היא רק למצוות עשה,
מצוות, כשאוצר מדובר על מצוות לולב,
מצוות מגילה, מצוות ברכת המזון, שם יש חינוך.
אבל כשמדובר על איסור כמו קטן אוכל נבלות,
זה שלא יעבור על האיסור,
אין כאן עניין של חינוך
הוא בעצמו שואל
אז למה ביום הכיפורים אנחנו אומרים שיש מצווה רדכור הזה גם כן איסור של
כמו אכילת נבלות
אז הוא אומר לא, המצווה ביום הכיפורים היא מצוות עשה
זה לא מצוות איסור אכילה אלא מצוות עינוי
זאת אומרת מין חידוש של התוספות ישנים פה בשם רבי אלעזר ממית שהוא בעל ספר היראים
הוא אומר את הדברים האלה
כאן אנחנו צריכים אם כן להבין מה, אבל מה באמת הסברה בעניין הזה?
אם יש לנו סברה בדבר הזה, הוא אומר חילוק מאוד מעניין, מאוד משמעותי.
אז השאלה היא, מה באמת הסברה?
ואני חושב שצריך להסביר את זה.
הוא הולך לפי השיטה, כפי הנראה,
רבי אליעזר ממיץ, אני מתכוון, שהוא בעל התירוץ הזה,
הוא הולך לפי השיטה שמצוות חינוך זה לא רק תרגולת.
או בכלל זה לא תרגולת.
זה להפך, זה קיום מצווה.
הוא מבין שזה קיום מצווה.
וכיוון שזה קיום מצווה,
אז צריך לנסות שהמצווה תהיה בשלמותה.
השאלה היא, קטן כשעושה מצווה נוטה לולב,
קטן קורא מגילה, קטן מברך ברכת המזון,
הוא עושה מצווה אבל אין לו דעת,
אז מה שווה המצווה שהוא עושה?
אז זה גדר החינוך.
גדר החינוך הוא שכאילו עושים השלמה של הדעת של האבא המחנך למעשה של הילד הקטן,
ומצטרף הדעת האבא פלוס
מעשה הקטן ונותן לזה תוקף של... זה מצוות חינוך.
לתת תוקף למעשה של הקטן, להפוך אותו למעשה חיובי,
בעל משמעות של מצווה אמיתית.
זה העניין.
אבל בואו נראה, וכשמדובר על אכילת איסורים, כמו אמרנו נבלות וטרפות או חמץ בפסח,
אם ילד אוכל,
אז מה בעצם צריך להיות אכפת לי? זה מה שאומר רב אליעזר ממי?
אם הוא אוכל, הרי ממילא אין לו דעת.
אז אם אין לו דעת זה לא נקרא עבירה,
זה חסר דעת, ממילא לא נקרא עבירה.
הדת של אבא ממילא לא משלימה כי אבא לא רוצה
זה לא כמו במצוות עשה שאבא אומר לו תעשה ואז הוא מצרף את הדת שלו למעשה
כשמדובר באיסור להב אז הוא עובר על האיסור, אוכל חמץ בפסח
אבל אבא לא מתערב בזה
אז אין פה, אבא לא מעוניין, אתם יודעים מתי אבא יהיה מעוניין למשל לדוגמה וזה בהלכות שבת
לא להגיד לילד
לכבות את החשמל נגיד בשבת
כי אז אתה בעצם מצרף את הדעת שלך למעשה שלו, וזה באמת חמור מאוד.
אבל כשלא מדובר שאני אומר לא לעשות,
הדברים האלה די מתבהרים גם במסכת יבמות בסוגיה של קטן אוכל לבלות,
כאשר עושה על דעת אביו זה לא טוב.
זאת אומרת שרבי אלעזר ממית זה מה שהוא אומר,
לא אמרו מצוות חינוך אלא כאשר המצווה יכולה להתקיים בשלמותה, דהיינו במצוות עשה שצירוף הדעת אל המעשה מועיל,
מה שאין כן כשמדובר על איסור לאו,
ששם אין את החיבור של דעת שמתחבר אל המעשה העבירה של הקטן.
ולכן אין על זה עניין של חינוך ככה, אומר רבי אליעזר ממית.
ונראה לי, ואני חושב שבהחלט אפשר להבין שזה בעצם רבי יוחנן גם סובר.
רבי יוחנן סובר שגם ביום הכיפורים זה כמו איסור לאו.
כי ביום הכיפורים הרי לא כמו רבי אליעזר ממית שאומר שיש פה מצוות עשה, באמת זה איסור.
הוא אוכל ביום הכיפורים.
אבל זה האיסור לאכול ביום הכיפורים, זה כמו לאכול חמד בפסח.
ועל זה אין קיום מצווה בשלמותה.
זאת אומרת, אני יכול עכשיו להבין שלפי רבי יוחנן יש כאילו את שני הדברים.
יש גם קיום מצווה בשלמותה וגם תרגולת.
והפירוש הוא שקיום המצווה בשלמותה זה במצוות עשה.
אז יש בזה גם את התרגולת וגם את הערך של קיום המצווה על ידי צירוף הדעת של הגדול למעשה של הקטן.
אבל כשמדובר על איסור לאו של אכילה,
אז רבי יוחנן יכול לסבור,
כאן אין לנו את הערך של קיום המצווה בשלמותה,
מפני שכשהוא עושה משהו זה הוא חסר דעת.
אבל יש מצד שני צורך לאבא להגיד לו לא לאכול מדין תרגולת
כדי להרגיל אותו, שבאמת הוא ידע. אז יש פה גם את היסוד הזה, וזה מופיע בסוגיה ביומא,
עוסקת בתרגולת, זה מה שכתוב, זה החידוש בגמרא ביומא,
שיש קיום מצוות חינוך לא רק מבחינת זה שהילד כבר יכול לקיים את המצווה, שהמצווה שלו תהיה בעלת משמעות,
אלא רק כאשר, אפילו כאשר אין לה משמעות,
שיש בזה גדר של תרגולת.
ומתי אין לה משמעות? ביום הכיפורים, כי זה במילא איסור לאו שאין משמעות למה שהוא אוכל,
אבל יש עניין של תרגולת, וכיוון שכך גם לא צריך להקפיד עליו שיעצום לגמרי.
זה מה שאומר רבי יוחנן, אין השלמה בדרבונון,
ורק עניין של השעות. ולכן פה בסוגיה ביומא, מצוות החינוך היא מודגשת רק מצד הבחינה של התרגולת, ואני חושב שזה גדר באמת יפה, ויכול להיות שגם ההלכה ככה.
שבמצוות עשה אז יש ערך לקיום המצווה של הקטן,
ויש גם את העניין של התרגולת, וכשמדובר על איסורים של אכילה או כיוצא בזה,
אז באמת אין גדר של, אין תוקף לאיסור, זה לא נקרא איסור,
ורק על ידי, רק האבא מצווה לתרגל אותו,
שהוא באמת ייזהר כדי שיתחנך לעניין הזה, זה כן,
אבל לא שהמצווה בעצמה, האיסור מקבל משמעות,
ולכן אין השלמה בדראבונון,
יכול להיות אפילו כך הלכה כפי שאמרנו,
כמסומם בהלכה בשולחן ערוך. אז זהו הגדרים הקצת המתחדשים לנו והמתבהרים לנו במצוות החינוך, בכל זה מופיע כפי שאמרנו בהרבה סוגיות בש"ס, בהרבה עניינים.
צריך בכל דבר לעיין ולראות ולמצוא את היסודות האלה.
אז בינתיים שלום לכולם.
של של של של
