שלום לכולם.
בסוגיות של הדף היומי שאנחנו מנסים להיות איתם באיזו מידה צמודים אנחנו מוצאים במסכת יומא בהתחלה.
אגב העניין הזה של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שזה אולי נושא מרכזי שהולך כחוט השני מתחילת המסכת ועד ממש חלק גדול מן המסכת עוסק בזה.
אגב העניין הזה מדובר ממילא גם על אחד
מהדברים שהכהן הגדול לוקח תמיד איתו בעבודת הקודש,
אבל דווקא לא ביום הכיפורים,
זה עציץ, עציץ, שהוא בגד מיוחד, נקרא כלי מיוחד מכלי המקדש,
שהכהן הגדול הוא זה שנושא אותו על מצחו,
היה כתוב היה על מצחו תמיד.
באמת דווקא ביום הכיפורים, שזה אולי שיא בעבודתו, לובש בגדי לבן, ואז דווקא לא לובש את עציץ.
ואגב,
זה מתפתח דיון בגמרא במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון לגבי מה זה נקרא והיה על מצחו תמיד
היה על מצחו תמיד זאת אומרת האם זו הכוונה שהעציץ שהוא מרצה ככה זה נקרא מרצה על טומאת מקדש וקדושיו הוא מרצה גם כאשר הוא לא נמצא על מצחו וזו הכוונה על מצחו תמיד
או שהכוונה והיה על מצחו תמיד הגמרא מסבירה שלפי רבי יהודה שסובר
שחולק על רבי שמעון, יש המחלוקת בין רבי יהודה על רבי שמעון במסכת יומא בדף ז עמוד ב', אז אומרת הגמרא,
לפי רבי יהודה שלומד תמיד מה הכוונה הלימוד הזה, הוא לומד מכאן שלא ישיח את דעתו ממנו. יש כאן איזה לימוד במאייל מצחו תמיד,
שצריך שלא להשיח את הדעת ככה, יוצא שרבי יהודה אומר את הלימוד הזה שלא ישיח את דעתו, בעוד שרבי שמעון לומד את העניין של התמיד
לגבי זה שזה מרצה גם כשלא נמצא על מצחו.
לימודים שקשורים לעבודת הכהן הגדול, כפי שהסברנו, מעיין נראה בדף ז עמוד ב במסכת יומא,
שאותה לומדים עכשיו הרי בדף היומי.
אבל הדבר המעניין שהגמרא אומרת מכאן ולומדת מכאן,
שכמו שלא להשיח את הדעת מהכהן הגדול, מן הציץ,
ממילא לומדים מכאן שלא להשיח את הדעת בתפילין.
זה הלימוד שהגמרא לומדת מכאן, שחייב אדם, ככה הגמרא אומרת,
הגמרא אומרת, שלא יסיח דעתו ממנו כדי רבא בר אבונא.
דאמר רבא בר אבונא,
חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה,
קל וחומר מציץ.
אז אומרת הגמרא, אומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה על נצחו תמין,
שלא יסיח דעתו ממנו,
תפילין שיש בהם אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.
זאת אומרת,
הגמרא מביאה בכאן דוגמה, שכמו שנאמר פה, שלא להשיח את הדת מן הציץ,
ככה מאלה לומדים מכאן, בקל וחומר,
שלא להשיח את הדת בתפילין.
שבתפילין, הגמרא עוד אפילו אומרת קל וחומר, זאת אומרת, הציץ של חורא הוא כלי קדוש כל כך שנמצא בעבודת המקדש,
ממנו לומדים קל וחומר, הוא הקל ביחס לתפילין שהם החמורים, ככה יוצא מכאן,
שאם בציץ אסור להשיח את הדת,
קל וחומר שאסור להסיח את הדעת בתפילין,
שיש בהם יותר אזכרות של שם השם.
אמנם התוספות כאן שואלים באמת, איזה קל וחומר זה?
האם זה באמת נחשב לקל וחומר ממשי ומדויק?
מפני שבסך הכל בציץ יש את החשיבות שלו ששם השם המפורש גלוי,
בעוד שבתפילין השם שנזכר שהוא אפילו לא השם המפורש בדווקא,
הכי מפורש שיש אלא רק במדרגה של י״ו״ו״נזכר אבל בתפילין אבל הוא מכוסה הוא לא מגולה אז זה מה שתוספות שואלים לכן התוספות באמת רוצים לומר שבאמת זה לא קל וחומר מן התורה אלא זה בעצם כמו קל וחומר אבל באמת בתפילין זה רק דין דה רבנן זה מה שתוספות אומרים מעבר לכך באמת כשלומדים את הסוגיה וקצת
מעיינים בחשבון, את הסוגיה מבחינת החשבון של השיטות של רבי יהודה ורבי שמעון,
זה נוסף על מה שתוספות אומרים,
יש לכאורה מקום להגיד גם שכל הלימוד הזה שלומדים שלא להסיח את הדת בציץ וממנו לומדים לתפילין הוא שייך דווקא לפי רבי יהודה ולא לרבי שמעון.
והגמרא מסבירה שלפי רבי שמעון
הוא סובר,
מי שלומד ויראה את מהלך הסוגיה כאן,
בדף ז עמוד ב הוא יראה שלפי רבי שמעון הסיבה שהוא לומד אחרת את הפירוש של ויהיה על מצחו תמיד זה שהוא סובר שטומאה דחויה בציבור יש תמיד מחלוקת שמובאת בכמה הזדמנויות ומקומות האם כשטומאה בציבור לא מבטלים את הדבר כאשר יש אפילו טומאה כשמדובר על ציבור זה מובא גם לגבי עניין של קורבן פסח למשל שמקריבים אותו בטומאה גם כן כאשר
הציבור הוא טמא וכך ממילא עבודת המקדש היא תמיד נחשבת העבודה של הכהן הגדול עבודה של ציבור אז ממילא השאלה אם טומאה דחויה בציבור טומאה אותרה בציבור זה קשור לעניין הזה כפי שמובא שם בגמרא ואז אומר הגמרא מסבירה שלפי רבי שמעון הוא סובר שטומאה דחויה בציבור ולפי רבי יהודה סובר שטומאה אותרה בציבור אם עושים את החשבון לפי מה שנאמר פה בגמרא מה פירוש של חשבון ובודקים את ההלכה למשל
אז כפי שמצוין בדף המקורות הרמב״ם למשל סובר בהלכות ביאת המקדש שטומאה דחויה בציבור זאת אומרת שאם הולכים לפי המהלך הפשוט של הגמרא יוצא שהוא סובר לפי רבי שמעון וממילא אין לו את המקור של לא להסיח את הדעת בצית כי הגדר הזה של לא להסיח שלא יהיה סך הדעת נזכר בגמרא עליבא דרבי יהודה ולא עליבא דרבי שמעון והיות שלפי רבי שמעון זה קשור לשיטתו שטומאה דחויה בציבור
אז ממילא הוא לא לומד את העניין של היסח הדעת.
אז בעצם מלבד מה שכתוב בתוספות, אם עושים את החשבון ההלכתי לפי הניתוח של השיטות שבסוגיה,
מתברר כאן שלכאורה אנחנו לא הולכים בהלכה לפי השיטה המקפידה כל כך על היסח הדעת,
לפי הדרשה הזו. ואז באמת יוצא,
כמו שהתוספות אומרים, שהעניין של היסח הדעת אולי יותר מסתבר שזה לא איסור מן התורה אלא רק איסור מדרבנן.
זה בעצם חשבון של הסוגיה כפשוטה.
אני אומר את הדברים האלה כיוון שבאמת צריך לדעת, כשמדברים על היסח הדעת, כשהגמרה אומרת שהיסח הדעת כמו בציץ כך גם בתפילין,
שאלה במה דברים אמורים, מה זה נקרא היסח הדעת?
ובעניין הזה אנחנו רואים שהדברים הם מקצה לקצה.
בדברי הראש שמובאים פה בדף המקורות במסכת ברכות דווקא,
הראש אומר שם במסכת ברכות,
שמה זה נקרא לא להשיח את הדעת?
הראש מבחינה זו מקל מאוד.
הראש ורבנו יונה, הם אומרים שלהסיח את הדת, ראשו של דבר שלא יהיה צחוק וקלות ראש.
זה הדבר האסור כשיש אדם, יש לו תפילין,
אז שלא יהיה צחוק וקלות ראש.
ולכאורה באמת זה קשה, האם זה הפשט בגמרה פה?
כי כשהגמרה מדברת על הציץ, מה בציץ הכוונה היא שלא יהיה צחוק וקלות ראש?
בבית המקדש, בעבודת הכהן, ממילא אסור לעשות צחוק וקלות ראש,
וזה לא קשור לעניין של הציץ,
אז לכאורה אם מדברים על מה שמדובר בגמרא, שמשווים את התפילין לציץ,
זה לכאורה צריך להיות משהו הרבה יותר בהקפדה, הרבה יותר גדולה.
ככה זה לכאורה צריך היה להיות.
אם הראש אומר שזה דווקא קשור, שלא יהיה צחוק וקלות ראש, זה ראש ורבנו יונה מובא שם,
אז זה לכאורה משמע שהם אומרים אולי, כמו שאמרנו, כי הלימוד הזה אולי לא לימוד להלכה בצורה כל כך מוקפדת,
קפדנית,
וממילא אפשר להקל ולומר שמה שנאמר שלא לעשות היסח הדעת בתפילין לא מדברים על היסח הדעת בצורה כל כך קיצונית אולי אלא הכוונה שלא יהיה צחוק וקלות ראש וזה מובן תפילין דבר קדוש שאדם לוקח מניח תפילין בכל יום אז כשהוא מניח תפילין צריך להיות רציני ולא לבוא לצחוק וקלות ראש והדברים האלה כאילו מובנים אבל באמת
לכאורה, לפי פשט הגמרא כאן, היה צריך להגיד אחרת.
היה צריך להגיד שזה חמור יותר כמו בציץ, כי בבציץ לא מסתבר שהנושא הוא השחוק וקלות ראש.
מעבר לכך,
שואלים באמת על הראש,
כי יש גמרא במסכת סוכה דווקא,
בדף נ"ו, גם זה מצוין בדף המקורות,
שכתוב ש"רבנן דבי רבשי" בכל עת שהיו ממשמשים בתפילין,
אז היו מברכים מחדש.
אנחנו יודעים שהם מברכים על התפילין מחדש כאשר מסירים את התפילין ומחזירים אותם.
זה ברור.
זה ברור לגמרי בהלכה.
אבל אם רק ממשמשים בתפילין תוך כדי הנחתם שמברכים זה נשמע דבר פלא. באמת זה לא נזכר בהלכה.
צריך לדעת שזה לא נזכר בהלכה.
אבל לכאורה מכאן יש ראיה שהמושג של לסך הדת זה לא רק צחוק וקלות ראש אלא מעבר לזה.
אז כאן צריך כפי הנראה למצוא את מה שנקרא את שביל הזהב
בין הדעה האחת הנקרא קיצונית נקרא לה מצד אחד של הראש שמקל מאוד כפי שאמרנו לעומת הדעה השנייה שמובאת במסכת סוכה שכל פעם זאת אומרת שכל הזמן צריך להרגיש כאילו נמצאים עם התפילין וזה לכן אומרים שם שבכל פעם שהיו ממשמשים את התפילין ביד מחזיקים כמו שלפעמים אנחנו עושים
משמישים ביד ואחר כך בראש,
זה כאילו מחדש אנחנו, כי מקודם לא עשינו, לא חשבנו על התפילין.
זו דעה, נקרא לה קיצונית, מהצד השני.
וכנראה שההלכה בסופו של דבר היא נמצאת במשהו בשביל הזהב, באמצע.
והאמצע המקובל אולי בהלכה, כפי שאפשר ללמוד דרך ההלכות שברמב״ם,
המובאות כאן בהלכות תפילין,
וכפי שאפשר ללמוד מהפוסקים הראשונים בשולחן ארוך גם,
והאחרונים במשנה ברורה שמובא ובערוך השולחן,
אז הכוונה באמת בעניין הזה של הסך הדעת שזה הולך ככה.
עיקר העניין הוא שכשאדם יש לו תפילין שלא יהיה עסוק בדברים אחרים.
זאת אומרת, הסך הדעת זה לא שהוא כל כך צריך לא לזלזל בתפילין כמו שאסור לו להיות מרוכז בדברים אחרים,
אבל באיזה דברים אחרים? למשל, אדם עושה מניח תפילין בבוקר ומתפלל שחרית,
אז במה הוא מרוכז? בתפילין או בתפילה?
בוודאי שהוא מרוכז בתפילין, צריך להיות מרוכז בתפילה.
אבל הוא לא יכול להיות מרוכז בתפילין,
הוא צריך להיות מרוכז בתפילה.
אז צריך לדעת שכשהוא מרוכז בתפילה,
אז זה באיזשהו מקום בסדר, זה לא סותר את העניין של התפילין, ולהפך, זה נותן כוח וחיזוק למה שהוא הולך עם התפילין. הוא הולך עם התפילין ולכן הוא מתפלל,
לכן הוא גם אולי לומד תורה,
אבל אם הוא עסוק למשל בעסקים שלו ובעניינים דברי חול,
שם הוא פתאום מרוכז בדברים אחרים, אז הוא בכלל לא נמצא בעניין של התפילין, ולהפך זה יכול להביא אותו לשחוק ולקלות ראש.
אז מסתבר אם כן,
שזה בעצם ההלכה של שביל הזהב כפי שאפשר לראות מהפוסקים.
בכל פעם כשיש לבן אדם איזשהו עניין שהוא מרוכז בדבר אחר,
מרוכז בדבר אחר,
זה הרמב״ם אומר בפרק שמוזכר פה בהלכות תפילין,
בהלכה יג הוא אומר באמת שכשאדם יש לו איזה צער מיוחד והוא באופן מיוחד הוא לא יכול להניח תפילין לכן אבל ביום הראשון פטור מתפילין למה הוא פטור מתפילין? כאילו הוא מרוכז כל כך בעניין של הצער שלו שהוא לא יכול באמת להניח תפילין ואז ממילא זה סותר את התפילין כשהוא מתפלל זה לא סותר כמו שאמרנו כי התפילה היא בעצם מהווה דבר שאולי משלים את העניין של התפילין וממילא בדברי חול ממש בוודאי שזה בעיה
לכן אנחנו באמת לא מניחים את התפילין אף על פי שאפשר היה להגיד שהמצווה היא כל היום
אבל את המצווה הזו אנחנו לא יכולים לקיים כיוון שיש לנו מיד עסך הדעת במובן הלא הקיצוני ביותר אבל כמעט קיצוני כאשר אנחנו מרוכזים מדברי חול זה סותר את העניין של הנחת התפילין.
אז גם אם לא פוסקים להלכה כמו רבונו דברה ואשי
שאמרו במסכת סוכה
עליהם שמברכים בכל פעם שהם ממשמשים זאת אומרת שהם
תפסו את עסך הדעת בצורה, איך אמרנו מקודם, אולי קיצונית,
אבל בכל זאת
יש להקפיד שלא לעסוק בדברים אחרים אם הם לא בדברים שבקדושה.
ולא אמרנו בהלכה ללכת דווקא כמו הראש, שזה רק קשור לסחוק וקלות ראש.
אז זה פחות או יותר הדרך הממוצעת שנלמדת. וכפי שאמרנו, לכאורה מתוך הגמרא פה היה אולי אפשר להגיד אפילו יותר מצד העניין של הכהן הגדול עם הציץ,
אבל כפי שאומרים התוספות,
בעצם הלימוד מהציץ הוא לא לימוד מוחלט וגם החשבון של המחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון מובילה אותנו למחשבה שדווקא מה שנאמר פה בגמרא זה לא דין מוחלט של דין דאורייתא אלא דין דרבנן וממילא אפשר להיות באיזו מידה פחות מקפיד על העניין הזה אבל לפי הדרך שאמרנו כפי שנפסקה בהלכה בשולחן ערוך המעיין יעיין שם גם הפוסקים של השולחן ערוך וגם בדברי הפוסקים שלאחריו
נשאר בזה בינתיים ונמשיך הלאה בהמשך, בעזרת השם.
נשאר בזה בינתיים ונמשיך הלאה בהמשך, בעזרת השם.
