שלום לכולם, ואנחנו עם הלימוד שלנו של סוגיות, מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
אז קודם כל אנחנו צריכים, כמו שאומרים, לברך את כל הלומדים שהתחילו מסכת יומה,
שעוסקת בחלק הגדול שלה, בשבעת הפרקים הראשונים,
בדברים שקשורים לעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול בבית המקדש, שזה אחד מהדברים המיוחדים ביותר.
גם אנחנו נמצאים שם,
אבל בלימוד אנחנו רוצים פה להתחיל בסוגיה מן הדברים הקשורים אל המשנה הראשונה של הפרק,
שמדובר שם על העניין של שבעה ימים שהכהן הגדול,
מפרישים אותו וצריך להיות בצורה נפרדת בלשכה שנקראת לשכת פריידרין,
זו הלשכה שעליה מדובר במשנה הראשונה בדף ב',
והנושא הזה קשור לעניין שמתברר פה דווקא למצוות מזוזה,
כי דווקא מן הסוגיה הזו של שהות הכהן הגדול באחת הלשכות, בלשכה, באחת הלשכות של בית המקדש,
זה דבר שמוביל את הגמרא בהמשך הפרק בדף י', י"א,
הגמרא עוסקת פה בדברים שקשורים להלכות מזוזה,
כי זה מתחיל בדף י', הגמרא אומרת,
תנו רבנן כל הלשכות שהיו במקדש לא היה להם מזוזה
חוץ מלשכת פרעידרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול זאת אומרת בשביל השבעה ימים שהיו מפרישים אותו לפני יום הכיפורים שם הוא היה גר
ואז יש כאן מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה שתנא קמא אומר שבלשכת הפרעידרין
היה מזוזה ואילו רבי יהודה אומר שגם שם לא היה מזוזה
המזוזה והגמרא בהמשך מבררת את זה ומסבירה שיש מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה לגבי דירה שהיא בעל כורחה
כאילו דירה שהוא לא רוצה לגור באופן רגיל ככה הגמרא אומרת רבנן סברי דירה בעל כורחה שמה דירה ורבי יהודה סבר דירה בעל כורחה
לא שמה דירה ומדרבנון עוד התקינו לה שלא יאמרו גם לפי רבי יהודה מדרבנון
התקינו לה שלא יגידו שכהן גדול יושב בבית העשורים, הוא נראה כמו אסיר בכלא באותם שבעה ימים, כפי שמובא פה.
לענייננו, הדבר הזה בא לידי בירור,
כפי שאמרנו בגמרא,
לברר דברים שקשורים להלכות מזוזה,
כי מצד אחד,
מן החלק הראשון הזה שכרגע קראנו בדף ה' עמוד א' ועמוד ב',
ניתן בהחלט להבין שהחיוב של המזוזה באותה לשכה היה חיוב מן התורה.
חיוב רגיל וגדול שגם רבי יהודה אפילו מסכים רק הוא טוען שאיזו דירה בעל כורחה לא חייבת במזוזה.
אבל אולי זה גם הוא מסכים אבל לתנא קמה זה נראה יותר פשוט.
לעומת זאת יש אחר כך ברייתות בדף י"א ובדף י"א עמוד ב'
ושם אנחנו מוצאים בגמרא שיש איזושהי הבחנה שמקום שהוא קודש ככה הגמרא אומרת
שם תלמוד לומר מה בית מה בית בדף י"א עמוד ב' תלמוד לומר מה בית בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שאין קודש
זאת אומרת שיש איזשהו מיעוט שממעט שבמקומות של קודש בתים של הקדש ככה זה יוצא לא חייבים במזוזה אז מתוך כך דנים הראשונים וממילא זו שאלה מאוד חשובה שכבר מובילה אותנו לשאלות החשובות הנוספות כאילו מה איך אפשר להבין את העניין הזה האם
כשאמרו שזה של קודש,
לכאורה שבדברים של קודש אין חיוב מזוזה, האם זה מסתדר עם מה שנאמר מקודם לגבי לשכת הפרידרין הזו שכן חייבת במזוזה? אולי זה מחלוקת,
אולי באמת יש מחלוקת, כי הדעה הראשונה בבריית הקודמת שראינו,
אמרו שלשכת פרידרין כן חייבת במזוזה,
ואז אולי זה חולק על מה שנאמר פה בדף י"א, שמקום של קודש שאין מזוזה.
אז באמת בדברי הראשונים אנחנו יכולים לראות ולהבחין
בהבדלים בגישות כי באמת יש כאלה שאמרו שזה מחלוקת,
יש כאלה שהבינו שאין הכי נמי, צריך לומר שגם בלשכת הפרידרין החיוב שלה הוא לא מן התורה אלא במקרה החזק אולי מדרבנן,
ככה יש כאלה שאומרים זה בדברי הראש, בתוספות הראש יש את הדעה הזו שבאמת זה דין דרבנן מפני שמקום של קודש אין בו מזוזה,
אבל למשל אם היינו בדברי הרמב״ם
בהלכה הזו המצוינת בדף המקורות, כפי שאני תמיד אומר,
בדבריו משמע שלשכת הפרידרין זה חיוב גמור,
זה לא חיוב של רק דרבנן.
אז מצד אחד הוא מביא גם את העניין של מקום של קודש שאין חיוב במזוזה,
ובכל זאת הוא אומר שבלשכת הפרידרין יש כן עניין של חיוב במזוזה.
ואז כשרוצים להבין איך זה משתלב,
זה הלכה אחת עם העיקרון של מקום של קודש שאין בו מזוזה,
אנחנו יכולים להיעזר בדברים של אמירי שכותב פה על הסוגיה,
שאמירי אומר שהדגש הוא שגם במקום של קודש,
כאשר השימוש הוא שימוש של חול,
אז יש חיוב במזוזה. זאת אומרת, זה שזה של קודש,
מתברר זה לא בגלל השייכות הממונית המוחלטת,
אלא מצד, דנים על זה מצד השימוש,
כאשר השימוש הוא של קודש אז אין חיוב במזוזה,
כאשר השימוש של חול אז יש חיוב במזוזה ולכן בלשכת הפרידרין הזו החיוב במזוזה נובע כי השימוש שלה היה שימוש של חול כי הכהן הגדול באותם ימים השימוש שלו בדירה הזו זה היה שימוש של חול לא לצורך העבודה במקדש אלא להפך שימוש שלו שהפרידו אותו מהבית הרגיל שלו אבל מבחינתו זה היה בית רגיל של חול שהוא היה נמצא שם,
זאת אומרת שלפי הגישה הזו כאילו אנחנו משלבים את שתי ההלכות ומגיעים לאיזושהי מסקנה מאוד יסודית ומעניינת שהדגש הוא על השימוש האם זה שימוש של קודש או שימוש של חול בשימוש של קודש אין חיוב במזוזה בשימוש של חול יש חיוב של מזוזה אבל בהחלט אפשר היה להבין אחרת שזה לא קשור בשימוש אלא קשור בבעלות בבית של הקדש אין מזוזה לעומת בית של חול שיש חיוב של מזוזה מן התורה
ואז הדגש הוא לא על השימוש אלא הדגש הוא על הבעלות וזה נראה מדברי הראשונים אלה שסוברים שיש מחלוקת בין הברייתות או שאומרים כמו הראש בתוספותה שהחיוב של מזוזה בלשכת הפרדריני הוא באמת היה רק מדרבנן מפני שהוא סובר שלא בשימוש זה תלוי אלא זה תלוי בבעלות וכשמתבוננים בסוגיה בהמשך בכל מה שמסתעף ממנה הוא קשור אפשר בהחלט להבחין
בהבחנות האלה האם העניין הוא הדגש הוא על השימוש או הדגש הוא על הבעלות.
למשל,
אם אנחנו לוקחים למשל את הרמב״ם באמת,
באותה הלכה שכבר ציינו מה שהוא אומר,
הוא מעניין באופן מפתיע,
מחבר את זה גם לעניין של בתי כנסיות.
בתי כנסיות או בתי מדרשות אומר הרמב״ם אין חיוב במזוזה,
מפני שזה קודש.
אז אנחנו לכאורה יכולים לשאול מה בית כנסת הוא כמו בית מקדש?
הרי סוף סוף בית כנסת זה לא בית מקדש,
בית המקדש זה באמת בית של הקדש זה כולו קודש מצד ההגדרה המושלמת של הקדש בעוד שבתי כנסיות זה לא הקדש בתי כנסיות זה לא רכוש של הקדש אין לנו הגדרה של הקדש של בית המקדש אלא אנחנו אומרים שעושים שם דברים של קדושה זאת אומרת שאם הדגש הוא על השימוש של קודש אז בית הכנסת נהיה דומה לבית המקדש
אבל אם הדגש הוא על הבעלות,
הבעלות של בית הכנסת יכול להיות אפילו בית כנסת של אדם פרטי.
בית כנסת זה לא קשור דווקא להקדש, זה לא שייך דווקא להקדש, זה חוש
רגיל יכול להיות, וגם בית מדרש.
ובאמת, אם עיינים ברש"י ובתוספות בסוגיות האלה, אנחנו רואים שהם מדברים על בית כנסת במושגים של בעלות.
רש"י, למשל, בי"ב עמוד א',
הוא מסביר שבית כנסת של כרכים הוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבעל להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים.
זאת אומרת, כאשר הרב הרש"י רוצה להסביר לנו מה מיוחד בבתי כנסת, הוא לא אומר שזה קודש אלא הוא אומר שאין לה בעלים מיוחדים.
זאת אומרת שבתי כנסיות זה משהו שנראה כאילו שייך לכל הציבור, אין פה בעלים מוגדרים.
זה גם מופיע בתוספות בדף י"א עמוד ב', הם מסבירים שמצאנו שבאמת המדרש שכן
היה חיוב של מזוזה בגלל שמדובר בבית מדרש ששייך לתלמידי החכמים שהיו גרים שם. הגמרא, התוספות אומרים למטה בי"א עמוד ב' יש לומר דבי מדרשא דרבי ודרב אונא ודרבי חנינא שלהם היה ולא של רבים. זאת אומרת שכאשר התוספות רוצים להסביר לנו מהו הדבר הקובע לגבי חיוב במזוזה הם מדברים על הבעלות.
ואז זה באמת ההתפסלות של השיטות האלה האם זה דגש על
בעלות או הדגש על השימוש נראה לי שזה דבר מאוד יסודי ומרכזי וניתן לו שתי דוגמאות
שתי דוגמאות הלכתיות באופן מעשי שקשורות לעניין הזה
דבר אחד בנושא של שותפות
דבר שני בנושא של שכירות
בנושא של שותפות אנחנו פה לומדים
וזה מצוין בדף המקורות העניין הזה של שותפים אנחנו מוצאים שבית של שותפים חייב במזוזה זה בסדר זה ברור
שבית של שותפים חייב במזוזה. למה לא? שני יהודים בעלי בתים של בית,
אז זה חייב במזוזה.
אבל יש שאלה מעניינת, ומה הדין כשהשותף עם שותפות עם גוי?
שותפות עם גוי חייבת במזוזה או לא חייבת במזוזה, למשל?
אז בשולחן ערוך אין לנו הדגשה, ולא ברמב״ם,
על העניין הזה של שותפות מיוחדת של גוי עם ישראל, ומשמע שכל שותפות חייבת.
אז זה מצד אחד. מצד שני, הרי מה מביא את הדעה ששותפות של
גוי וישראל דווקא פטורה ממזוזה וכאן אנחנו צריכים להסביר לעצמנו במה יכולה להיות פה המחלוקת בשותפות של גוי וישראל וזה תלוי מהו הדבר הקובע כמו שאמרנו אם הבעלות היא הקובעת
אז הבעלות של הבית הזה היא בשותפות עם גוי אז תמיד הבעלות של הגוי נמצאת אז אם הבעלות של הגוי נמצאת כל הזמן אז היא מעורבת עם הבעלות של ישראל אז אין כאן בעלות של ישראל נטו
ולכן באמת פטור ממזוזה בשותפות של גוי עם ישראל.
זה באמת דבר שהוא באמת קיים פה לפי המסקנה הזו.
אבל מי שסובר שהדגש הוא על השימוש,
מי שסובר שהדגש הוא על השימוש כאשר אני, הישראל, משתמש בבית למרות שיש לי שותף גוי,
אני משתמש לעצמי בכל מה שאני עושה, אני משתמש לגמרי.
אני לא משתמש למחצה, אני משתמש לגמרי.
מבחינת השימוש יש כאן שימוש של מאה אחוז.
מבחינת הבעלות תמיד יש פה בעלות של 50% וזהו אם כן ההבדל שיכול להיות בעניין של שותפות בין גוי וישראל בעניין הזה.
זה הלכה אחת.
וההלכה השנייה, ההלכה של שכירות.
ההלכה של שכירות לא נזכרת פה בסוגיה ביומא,
אבל העניין של שכירות נזכר במסכת בבא מציאה,
במסכת פסחים ובמסכת מנחות.
במסכת בבא מציאה ישנה שאלה פשוטה האם
סוחר חייב במזוזה או לא חייב במזוזה, והמסקנה שהוא חייב במזוזה, כי אומרים שם שחובת הדר הוא,
זאת אומרת זה חובת הדר,
אז זכרור הזה חיוב גמור של הסוחר.
גם במשכת פסחים זה נזכר בדף ד' עמוד א' כמצוין בדף המקורות.
אבל השאלה בכל זאת היא שאלה,
האם באמת זה דין של הסוחר שהוא חייב לגמרי מן התורה?
תוספות למשל וראשונים אחרים אומרים שחיוב של הסוחר הוא רק מדרבנן.
ואז הפירוש של חובת, לכאורה לשון הגמרא במסכת בבא מציע שזה חובת הדר וזה נזכר במסכת פסחים כפי שאמרתי
בהחלט אפשר להבין שזה דווקא נותן הסבר שזה חיוב של הסוחר לגמרי חיוב של הסוחר לגמרי מן התורה ואף על פי כן התוספות סוברים שהסוחר החיוב שלו הוא רק מדרבנן
ולא חיוב מן התורה כיוון שבאמת
אין לו בעלות
זאת אומרת שהם מסבירים כי הרי כתוב בתורה על מזוזות ביתך ובאיש עריך. מזוזות ביתך דהיינו הבית שלך.
אם זה סוחר זה לא הבית שלו.
אז למה הוא חייב במזוזה?
אז דחורה אפשר להסביר שמה שכתוב בגמרא בבבא מציע שזה חובת הדר זה לא הפירוש חובת הדר שזה חובה של הסוחר בלבד אלא זה חובה של בעל הבית כשהוא דר.
כשהוא לא דר אין חיוב.
זאת אומרת אם אדם מחליט בבית הזה לא לעשות אותו לבית מגורים אלא לעשות אותו לאיזה דברים אחרים, לאיזה מטרות שלא חייבות במזוזה כמו איזה מחסנים או דברים כאלה כמו שמפורט פה בהלכות
אז הוא לא חייב במזוזה.
זאת אומרת חובת הדר הביטוי הזה שנזכר בגמרא בפסחים ונזכר בגמרא בבבא מציע ניתן להבנה שזה לא רק הבנה חובת הדר של הסוחר בלבד אלא להפך זה בא ללמד שהמשכיר חייב אבל הבית חייב
בתנאי שהוא גר, כשהוא לא גר הוא לא חייב, זאת אומרת אם אני, יש לי בית ואני לא גר בבית אז אני לא חייב במזוזה, אני לא צריך שיהיה בבית מזוזה אם אני לא גר,
אני צריך את המזוזה רק כשאני גר,
או שהחיוב הוא חובת הדר, זאת אומרת זה בא ללמד שזו חובה של מי שדר אף על פי שזה לא בית שלו,
זה בעצם הצד השני שיכול להיות
שהחיוב של הסוחר האם הוא מן התורה או מדרבנן, זה קשור למה שאמרנו,
אם הדגש הוא על הבעלות אז צריך לומר שהחיוב הוא של בעל הבית והסוחר יהיה חייב רק מדרבנן.
אם אנחנו נגיד שהחיוב הוא מצד השימוש אז מי שמשתמש חייב לגמרי דהיינו הסוחר הופך להיות המחויב המוחלט במזוזה בבית שהוא גר בתור סוחר.
וזה ממילא מסביר לנו גם את העניין הזה של גוי ששותפות עם ישראל,
שותפות של ישראל עם גוי כי מצד הבעלות יש פה חיסרון מצד
השימוש אין פה חיסרון זה מביא מסביר לנו את המחלוקת הזו כפי שאנחנו יכולים להבין בצורה יפה קצת בצורה דומה פחות או יותר מדבר על זה רבי עקיבא אגר בתשובה המצוינת פה בדף המקורות תשובה סימן ס"ו ועוד שאלה כפי שנאמר לגבי סוחר או מזכיר יש דבר נוסף למשל לגבי מי שסוחר זה גמרא במנחות
מי ששוכר בית, יש הבדל בהלכה,
הלכה שצריך להבין אותה.
אדם ששוכר דירה בארץ ישראל חייב במזוזה.
אדם ששוכר מזוזה בחוץ לארץ,
כתוב
30 יום פטור.
ולמה בארץ ישראל? משום יישוב ארץ ישראל.
מה זאת אומרת משום יישוב ארץ ישראל?
מה הפשט משום יישוב ארץ ישראל שהוא חייב? מה זה קשור המצווה החשובה של יישוב ארץ ישראל למצוות מזוזה?
וטיינו שם ברש"י במנחות בדף מ"ד דברים אפילו קצת קשים אפילו להבנה כאילו על ידי זה שהיא עושה מזוזה אז על ידי זה נמצאת ארץ ישראל מיושבת משהו לא ברור אפילו כל כך דברים קצת תמוהים
בדברים של רש"י כפי שהוא מסביר את זה בדף מ"ד במסכת מנחות ועל כך יש באמת הסבר יפה דווקא של מרן הרב קוק זצל בעשות דעת כהן כמסומן בדף המקורות
שהוא מסביר את זה אחרת אבל ההסבר האחר שלו מתאים לאחת הגישות שלנו לא לשתי הגישות ואני אסביר
אם הדגש בסוחר שסוחר חייב בצד עצמו כפי שאמרנו שזה לא רק עניין של דין דה רבנן אלא זה דין של סוחר שהוא חייב במש אז ממילא אפשר להבין שמי שסוחר דירה בארץ ישראל הוא מיד נהפך למשהו קבוע בשכירות שלו לעומת זאת מי שסוחר דירה בחוץ לארץ זה לא נחשב לדבר קבוע
רק אחרי שלושים יום.
כמו שמי שגר, למשל, הולך למלון,
אדם שהולך למלון, אם אין מזוזה אז אי אפשר להיות בחדר הזה,
זה לא נחשב בכלל לדבר קבוע.
אבל שוכר בית בארץ ישראל, זה נחשב מיד לדבר קבוע. זה הפשט יישוב בארץ ישראל שמחייב, אבל זה הכול רק בגלל שבאמת החיוב הוא חיוב שנובע מצד הדיור, מצד השימוש בבית.
ולכן סוחר בארץ ישראל נחשב מיד קבוע מצד יישוב ארץ ישראל.
אילו היינו אומרים שהחיוב הוא לא מצד שימוש המגורים,
אלא מצד הבעלות, אז גם סוחר בארץ ישראל זה דבר קצת קשה. מהי נפקא מינא שבארץ ישראל ובחוץ לארץ,
צריכים להיעזר בהסבר של רש"י. וכזכור,
רש"י פה במסכת יומא שלנו באמת מסביר שהדגש הוא על הבעלות,
וכיוון שהדגש הוא על הבעלות אז באמת סוחר לפי השיטה הזו,
הוא לא יהיה חייב מן התורה,
אז ממילא צריך להסביר, הוא חייב מדרבנן, אז מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ?
זה באמת ההסבר של רש"י, שנמצאת ארץ ישראל מיושבת,
אבל אם אנחנו אומרים שהחיוב הוא מצד השימוש,
אז שייך להגיד ששוכר יהיה חייב לגמרי, ובאמת מובן החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, שבארץ ישראל השימוש הזה הוא מיד מוגדר כשימוש קבוע,
מה שאין כן השימוש של מי ששוכר דירה בחוץ לארץ, אומרים עד 30 יום,
מי אפשר להגיד שהוא נחשב כקבוע אלא רק דייר בבית מלון. אז זו בעצם השאלות העקרוניות שנוגעות להלכות המזוזה הנובעות כאן, מתבררות לנו כאן מן הסוגיה הזו במסכת יומא ותמיד כדאי להמשיך ולעיין ולברר את כל ההלכות האלה כולם והלומד בוודאי ימשיך ויעיין בהן. נישאר בזה בינתיים.
אז שלום שלום וטוב.
מה מה מה מה מה מה
