שלום לכולם, אנחנו ממשיכים בלימוד הסוגיות שלנו
פחות או יותר בקצב של ההתקדמות של הדף היומי,
אבל אנחנו היום עדיין נשארים בפרק רביעי, שעוד לא נגענו בו,
בפרק רביעי במסכת פסחים,
ויש, הפרק נקרא "מקום שנהגו",
זה פרק שעוסק בעניינים של מנהגים.
כל הפרק עוסק בנושא של חשיבות המנהגים,
והגדרים שלהם, ועל זה אני רוצה היום לדבר,
כאשר הכותרת היא באמת תוקפם של מנהגים,
תוקפם של מנהגים שהם מחייבים.
זה דבר שאנחנו מוצאים פה בגמרא, במסכת פסחים, בפרק רביעי,
בכמה דברים.
אני כעת מתמקד בסוגיה בדף נ' עמוד ב',
שם אנחנו לומדים בגמרא על בני ביישן.
בני ביישן זה משה מקום,
שכתוב שם בגמרא, הגמרא אומרת:
בני ביישה נהוג דלא אבו עזלין מצור לצידון במאלי שבתא.
זאת אומרת, אנחנו יודעים שבערב שבת יש בדרך כלל כל מיני הלכות
שמדברות בעיקר על זה שלאדם לא יצא בספינה בערב שבת, או שלא ילך בכלל בדרכים בערב שבת אחר חצות,
זאת אומרת שצריך להתכונן לשבת ויש גם תמיד חשש שהאדם בסופו של דבר יתעכב,
ויהיה לו חס וחלילה גם תקלות בדרך,
ואז הוא בשבת מוצא את עצמו בבעיה.
אז לכן אנחנו גם מצידנו תמיד משתדלים לא לצאת בשבת, בערב שבת הכוונה ברגע האחרון.
בכל אופן בני ביישן היו,
שם נהגו שלא הלכו בכלל מיצור לצידון בערב שבת בכלל.
הקפידו כבר כל ערב שבת, מכל היום.
ואז הגמרא מספרת שבאו הבנים של בני ביישן, זאת אומרת הדור השני והשלישי,
של אותה משפחה או אותה קבוצה,
ובאו ואמרו לבני ביישן, הלכו לרבי יוחנן ואמרו לו אבותינו באמת קיבלו על עצמם את המנהג הזה לא ללכת אפילו בערב שבת בשעות המוקדמות אפילו,
הם היו בעלי דרגה אבל הם מסוגלים לזה, אנחנו כפי שהם אומרים אנחנו לא יכולים, יש לנו קושי לעמוד במנהג הזה שהוא על פי הדין הרי לא צריך להקפיד כל כך,
אבל אנחנו, קשה לנו לקבל, לנהוג ככה.
אמר לו רבי יוחנן, אין לכם עצה.
כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך.
זאת אומרת, זה מה רבי יוחנן ואומר להם, אתם כבר לא יכולים. אז למדנו מפה כמה דברים.
למדנו מפה שהמנהגים מחייבים,
ולא רק מחייבים את אלה שקיבלו על עצמם את המנהגים,
אלא גם את אלה שהבנים שלהם, שאולי אומרים, אבותינו קיבלו, אבל למה אנחנו אשמים?
אומרים להם לא, גם הבנים נמצאים באותו סדר של קבלת המנהג כדבר מחייב.
זה מה שאנחנו בעצם לומדים פה. והמקור הוא שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת ימיך. זה באמת הגדר שמופיע גם במסכת חולין לגבי הלכות אחרות,
לגבי הלכות של מאכלות אסורות.
יש כל מיני דברים שבהם אנחנו יודעים שאולי זה מותר,
אבל אנשים מקבלים על עצמם לפעמים יותר ממה ש...
יותר ממה שהתורה עצמה מצווה לאסור, או ממה שחכמים אפילו,
אלא מקבלים על עצמם דברים נוספים בתור חומרות וסייגים,
ואנחנו לומדים שם במסכת חולים, בדף צד"ג,
הדבר הזה נזכר גם שם, מופיע הצורך לקיים את המנהגים שכבר התקבלו,
לפי הכלל של שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. זה בעצם הבסיס כאן גם בגמרא בפסחים בפרק רביעי.
כאן הראשונים,
אנחנו יכולים לראות את זה כבר בתוספות בגמרא,
הם שואלים, כי יש מקור אחר שמובא,
תוספות כאן שואלים, הנה כאן תוספות שואלים, ממסכת חולין בדף ו',
יש לנו שם דוגמה שהיו נוהגים, מדובר שם על בית שאן, בית שאן,
לפי מה שמתואר שם,
מסופר,
הוא לא היה כלול האזור הזה בגבולות הארץ לגבי מצוות התלויות בארץ,
ובכל זאת היו נוהגים שכאילו כן חייבים במס תרומות ומעשרות.
ורבי התיר להם בבית שאן, כתוב שרבי התיר להם את העניין הזה ואמר להם שהם לא חייבים לנהוג בדרך שהם נהגו,
אז זה בעצם סותר לכאורה את מה שאנחנו לומדים פה, זה תוספות שואלים,
והראשונים האחרים איתם שואלים את השאלה איך זה באמת ששם אנחנו רואים שהם מתירים, ופה אנחנו רואים שאי אפשר,
כאילו לא רצה רבי יוחנן להתיר.
מכאן מתפצלות השיטות,
והשיטות, כאן אנחנו בדף המקורות ציינו קודם כל את המקורות שבהם אנחנו רואים שהמנהגים מחייבים,
גם בדברי הרמב״ם וגם בדברי השולחן ערוך בכל מיני מקורות.
אבל הנושא בצורה רחבה מופיע בשולחן ערוך ביורי דעה בסימן ר' י"ד כפי שמופיע בדף המקורות.
יש שם שני סעיפים שעוסקים בעניין הזה, ושם עושים חלוקה שזה בעצם מבוסס על שיטת התוספות, ובאמת יש אבל גם מחלוקת בין הראשונים,
דבר מאוד מעניין.
הדבר שמופיע שם בגמרא,
בתוספות, ומופיע בשולחן ערוך כשתי דעות,
יש קודם כל חלוקה בין סוגים שונים של מנהגים כאלה.
יש כאלה מנהגים שאנשים יודעים שזה מותר,
ובכל אופן הם מקבלים על עצמם כמו חומרה, כמו בני ביישן.
הדוגמה של הגמרא של בני ביישן שלא הלכו בערב שבת כבר בבוקר מצהור לצידון,
הם ידעו שמותר,
אבל הם יהודים שהקפידו ורצו לנהוג בצורה בזהירות יתרה לגמרי, לא רק לפי הדין הנקרא לזה היבש או הפורמלי, הממשי המחייב,
אלא קיבלו על עצמם כמנהג בצורה יותר רחבה.
אז הם ידעו שזה מותר, בכל אופן קיבלו עליהם, זו דוגמה אחת.
הדוגמה השנייה זה כאשר
הם לא יודעים, חושבים שאסור ונוהגים לפי זה. זאת אומרת, מה שהם נוהגים לאסור זה לא בגלל שהם יודעים שמותר והם מקבלים עליהם,
אלא חושבים שבאמת אסור.
ולפי התוספות, זו הדוגמה של בית שאן. זאת אומרת, הדוגמה של בית שאן מדובר על טעות.
הם טעו, הם חשבו שאסור. ארץ ישראל סוף סוף,
אז חשבו שגם האזור הזה מחויב בתרומות ומעשרות.
אז הם טעו. אז כיוון שטעו, לפי התוספות יוצא עכשיו ככה,
שיש הבדל בין קבלה כזו שהיא בטעות לבין קבלה של דבר שהוא לא בטעות.
ואז בשולחן ערוך זה מופיע בסופו של דבר בתור שתי שיטות בראשונים, ושתי השיטות יש להן כאילו הדרגה מסוימת.
לפי תוספות באמת יוצא שאם זה בטעות אז אפשר לבטל את זה בכלל וזה מה שרבי עשה בעניין של בית שאן.
אם זה לא בטעות אלא בדרך שבאמת קיבלו על עצמם אז זה הופך להיות לפי התוספות כמו נדר, זו דעת התוספות והראש.
ולכן אפשר להתיר, אבל לא בצורה כל כך פשוטה וקלה,
אלא על ידי, כמו שעושים, היתר נדרים.
וזה, אם כן, על גבי זה יש כאן שאלה נוספת, האם גם הבנים יכולים,
האם גם הבנים יכולים
להתיר לעשות התרת נדרים? זו באמת שאלה מעניינת, על דבר שהבנים מחויבים בגלל שהאבות קיבלו על עצמם בנדר,
האם הבנים צריכים גם כן,
יכולים אולי להתיר על ידי התרת נדרים? ואולי הם לא.
אז זו באמת מחלוקת נוספת בין האחרונים, אליבא דה שיטת התוספות והראש.
שיטה שנייה העקרונית זו שיטת הרמב"ן והר"ן,
שהשיטה הזו מופיעה בשולחן ערוך כשיטה שנייה. לפי השיטה הזו,
זו דרגה אחת קדימה בשתי המקרים.
כאשר מדובר במקרה של טעות,
כמו הדוגמה של בית שאן,
אז גם כן אי אפשר להתיר ככה סתם,
אלא רק על ידי התרת נדרים,
אבל אפשר על ידי התרת נדרים.
לעומת זאת,
כאשר מדובר על דבר שהוא לא בטעות, אלא שקיבלו על עצמם לנהוג בהקפדה, כמו בבני ביישן, בדוגמה של שבת,
שם אי אפשר אפילו לידי התרת נדרים, כי זה לא מקבל כבר גדר של נדר, אלא זה משהו מעבר לזה.
זה הופך להיות באמת כמין איסור נוסף שמוטל עליהם, וזה מנהג.
אל תטוש תורת ימיך, הופך להיות כעניין בפני עצמו, אפילו לא בתור נדר.
זאת אומרת, יש כאן שתי שיטות מעניין, מדורגות.
האם המנהגים שמקבלים על עצמם בתור הקפדה,
הם עדיין נחשבים כנדר וממילא אפשר לעשות עליהם התרת נדרים. וכאן יש שאלה משנית, היא לא כל כך משנית,
היא אמיתית, האם אצל הבנים באמת גם אפשר לעשות התרת נדרים?
ויש שיטה אחרת שאומרת שהתרת נדרים היא דווקא בדוגמה של טעות,
שמה גם כן אי אפשר לבטל סתם ככה,
אלא צריך לעשות התרת נדרים,
אבל לעומת זאת, כאשר מקבלים על עצמם באופן ה...
רוצים באופן חיובי להוסיף כמין דרגת איסור על השמירה של שבת כמו הדוגמה ההיא ויש דוגמאות נוספות שם אומרים אל תטוש תורת אמך זה אפילו לא בגדר נדר אז אלה שתי השיטות שמופיעות בשולחן ערוך כפי שסימנתי ביורא דעה רשיו ד' וזו בעצם מחלוקת של תוספות וראש מצד אחד לעומת הרמב"ן והר"ן שניהם במסכת פסחים שם בסוגיה הנלמדת כפי שאנחנו רואים אז זה בעצם דבר מרכזי ועיקרי שמדבר על חשיבות
של המנהגים.
מעבר לזה, מעבר לזה, מה שאני רוצה כאן לדבר,
אני רוצה קצת להרחיב דבר ולהראות
שני נושאים
שהם קשורים למציאות חיינו,
ולאו דווקא תמיד לדוגמאות האלה שנזכרו,
האם,
עד איפה יש את הגדר של אל תיטוש תורת אמך? מה זה נקרא מנהג שעליו נאמר אל תיטוש תורת אמך?
על זה יש לנו תשובה מעניינת שמסומנת פה בדף המקורות,
תשובה של אחד מגדולי הפוסקים הגדולים,
מה שנקרא שו"ת מהרשד"ם,
שהוא אומר,
הוא אומר שהגדר הזה של אל תיטוש תורת אמך כדבר מחייב כל כך,
זה רק בדבר שהוא בגדר,
איך הוא קורא לזה, דבר שיש בו נדנוד איסור.
נדנוד איסור פירושו של עבר שזה בא בגדר של שאלות של איסור והיתר.
כמו שאמרנו בדוגמה של בני ביישן פה בגמרא,
ברור שלא מפליגים בספינה בערב שבת למשל,
אבל אולי מותר ללכת בדרך היבשה, בדרך רגילה?
אז יש כאן איזושהי הרחבה כמו שראינו, אבל ההרחבה היא הרחבה של גדרי איסור ידועים.
אותו דבר בגמרא בחולין בדף צ"ג, שם אנחנו מוצאים מן הרחבת האיסור,
דוגמה של עבר מן החי, מדובר שם על ביצים גמורות שמוצא שיש בהן חשש אולי של עבר מן החי,
אבל זה לא מעיקר הדין, ועל זה אומרים אל תטוש תורת ימיך.
אלה דוגמאות שיש בהן נדנוד איסור. אם נרצה למצוא גדר נוסף, אני אתן את הדוגמה המוכרת לנו ביותר, כמו קטניות בפסח.
קטניות בפסח,
שהמנהג האשכנזי שלא לאכול,
זה מנהג שיש בו נדנוד איסור.
זה לא איזה סתם מנהג, אלא זה מנהג שמתחבר אל השאלות של איסור חמץ.
זה מתחבר אל זה מכל מיני סיבות שאין כאן המקום כרגע להאריך בזה,
אבל זה שייך לאותו רעיון שיש עליו בוודאי את הגדר של אל תיטוש תורת אמך.
לעומת זאת יש דברים שאין בהם את מה שנקרא נדנוד איסור.
דהיינו, ואני אתן את הדוגמאות. שתי הדוגמאות שעליהן אפשר לדבר זה דוגמאות של נוסח תפילה והעברה בתפילה.
האם מותר לשנות מנוסח תפילה מנוסח אשכנז לנוסח ספרד ונוסח ספרד לנוסח אשכנז?
אנחנו יודעים שתנועת החסידות העבירה את האשכנזים שנתפסו, שנתחברו לחסידות, נגיד,
היא אמרה, העבירה אותם מנוסח אשכנז לנוסח ספרד,
וזה לכאורה שינוי במנהג, המנהג היה להתפלל נוסח אשכנז.
בדף המקורות מצוין פה דברי המגן אברהם בסימן ס"ח,
שהוא באמת אומר לא לשנות מהתפילה.
זאת אומרת, אל תיטוש תורת ימיך מתייחס לזה.
אבל כאן ההבדל המעניין,
אין כאן נדנוד איסור.
זה לשונו של הרשד"ם.
זאת אומרת, כל נוסח הוא דבר חיובי.
אין כאן שאלה של איסור,
שמתפללים מי שהתפלל רק בנוסח אשכנז ועובר לנוסח ספרד,
אין בזה שאלה של איסור שהוא היה באיזשהו אשכנז בגלל איזו שאלה של איסור,
אלא כך היה המנהג.
אז זה נכון שמלכתחילה לא משנים,
אבל כשיש סיבה כן משנים בזה לחסידות,
יש כן סיבה של שינוי,
כפי שמצוין פה בדף המקורות, בתשובה של החתם סופר,
שמסביר שאלה שעברו מנוסח אשכנז לנוסח ספרד,
זה היה בגלל שרצו להתחבר לכוונות האריזל,
שהוא גילה את הכוונות דווקא לפי הנוסח של ספרד ולא נוסח אשכנז, ולכן רצו לעבור לנוסח הזה, כי שם הייתה אפשרות להתחבר לאותן כוונות.
זה מה שמביא החתם סופר בתשובה המצוינת פה בדף המקורות.
זאת אומרת, מה שמתחדש לנו פה,
שכשיש דבר שאין בו נדנוד איסור,
אז אתה יכול כן לשנות כשיש סיבה.
כשאין סיבה,
אז אל תטעש תורת ימיך. סתם ככה לשנות, לעבור מנוסח לנוסח,
זה לא.
אבל כשיש סיבה, אז כן. לפעמים אבל הסיבה, מה שאני רוצה הוא להרחיב ולהוסיף ואולי לחדש,
לפעמים הסיבה של השינויים זה לא רק מצד התחברות לכוונות האריזה, אלא מצד עניין של התחברות בציבור.
לפעמים הציבור נמצא היום במקומותינו, היום ברוך השם אנחנו נמצאים במסגרות כאלה שיש יהודים שמתקבצים לקהילות שבאו אלה מכאן ואלה משם ואלה מנוסח הזה ואלה מנוסח הזה,
ואין לנו אולי ברירה אלא באמת להתחבר במידה מסוימת.
אבל להתחבר זה לא רק בעניין של הנוסח,
שזה באמת עושים פה בהרבה מקומות, אלא למשל בעברה,
בעברה שהיה באמת עברה אשכנזית, ועברה תימנית, ועברה חסידית, ועברה ליטאית, ועברה כזו וכזו, ויש עברה ספרדית.
ואנחנו יודעים שבציבור שלנו בסופו של דבר נתקבל העברה הזו. כאן אני תמיד אומר,
זה גם כן שאלה של אל תיטוש תורת אמך לכאורה. איך אנחנו משנים? הרי סוף סוף אבותינו שלנו וכל מה שאנחנו כולנו יודעים, לא התפללו, כשאני מדבר על אשכנזים,
לא התפללו בעברה ספרדית.
אבל בזה השינוי הוא בעצם סיבה בשביל אחדות הציבור.
אומנם צריך לציין,
אנחנו תלמידי בית המדרש של הרב קוק זה צה"ל,
והוא דווקא בזמנו,
לפני קרוב למאה שנה, התנגד מאוד לשינוי ההעברה,
בטענה שאלתי אותו שתורת ימיך,
אבל הוא בעצמו בתוך דבריו, מי שיעיין בתשובותיו בעניין,
אומר שכאילו בהמשך הזמן, כאשר תהיה אחדות יותר גדולה,
אז זה ממילא תתחבר הסגנון להעברה מסוימת אחת. לכן אני אומר שגם ההעברה הזו,
השינוי הזה בהעברה, הוא באיזשהו מקום מתאים לנו כדי לשמור על אחדות הקהילות.
אחדות הקהילות ובניין הקהילות של הציבור שלנו לא יכול להיות אם לא יהיה באיזשהו מקום בצורה מאוחדת, ולא שאחד יתפלל בהעברה כזו ואחד בהעברה כזו,
זה נראה, זאת אומרת,
היי, יבוא השואל וישאל,
הרי אל תיטוש תורת ימיך,
תשובה: "אל תיטוש תורת ימיך" זה ערך חשוב,
ובאמת בדברים מסוימים שיש בהם צד של איסור,
אז זה באמת דבר שאפילו אולי אי אפשר להתיר בכלל, בוודאי שלא בצורה פשוטה כל כך.
אבל כאשר לא מדובר על דבר שיש בו נדנוד איסור, אבל מצד שני יש צורך חיובי,
יש סיבה חיובית לשינוי,
כאן יש הקלה גדולה בעניין הזה, ולכן זה הבסיס, אני חושב, למסגורותינו,
שהם באמת מתפללים למשל בהעברה אחת,
אף על פי שבוודאי היהודים שבאו מכל מיני ארצות התפללו באבותיהם, אבותינו,
בכל מיני עברות, כפי שאנחנו מכירים, עברה כזו ועברה אחרת.
מה עוד? פה אני תמיד אומר שהעברה ספרדית יש לה יתרון בכל מקרה בזמן הזה,
מפני שהעברה ספרדית היא אפילו אם היא לא העברה הנכונה, המדויקת של לשון הקודש במקור,
אבל לפחות תהיה הבהרה שמתאימה לנו כשפה שמדברים בה.
וכאן זה דבר, יתרון חשוב,
מפני שבקריאת שמע, ששם יש עניין מיוחד לדקדק באותיות, בהבהרה,
אז הכלל הוא בלשון הקודש או בכל לשון שאתה שומע.
אנחנו לא יודעים בוודאות אם זה לשון הקודש,
כיוון שאנחנו לא יודעים באיזה הבהרה היא אולי המקורית הנכונה, כך אנחנו הרי לא יודעים.
אבל לפחות אנחנו יודעים בהבהרה ספרדית שאנחנו רגילים להתפלל,
שאפילו אם זה לא הלשון הקודש המקורי לפחות זו סופה שמדברים בה ולכן ממילא יש כאן איזה יתרון שבעניין הזה אני חושב שזה בכלל עניין חיובי בין כך ובין כך.
מעבר לזה פה כדאי לעיין בראש במסכת פסחים בסוגיה הוא אפילו אומר ודבר מאוד מעניין שאפילו בדבר שיש בו כן נדנוד איסור ככה יוצא גם זה אם זה שאלה של מחלוקת
אז עדיף אפילו לוותר על המנהג,
לוותר על המנהג ולנהוג בצורה שונה כדי שלא יהיה מחלוקת. עד כדי כך, כאשר מדובר באמת על מנהג, לא על דין תורה ולא על איסור ממשי,
אלא על מנהג.
זאת אומרת שאפילו בזה יש מקום להגיד, זה בדברי הראש, בסוף הסימן,
כפי שמצוין בדף המקורות,
הוא אומר בעצם את זה לגבי הדברים הנאמרים
ונלמדים פה במסכת פסחים בפרק רביעי.
אז היסוד הוא יסוד גדול, אבל צריך לדעת לקבל אותו בצורה מדויקת ונכונה כל פעם לפי עניינו,
שזה מה שאנחנו אומרים וצריכים לדעת, אל תיטוש תורת ימיך,
אבל גדול השלום עוד יותר גדול מהעניין הזה, כמו שהראש בעצמו אומר, ונישאר בזה.
אז כל טוב ושלום שלום.
אז כל טוב ושלום שלום.
::::
::::
:::
::::::::::::: "
::::::
