שלום לכולם, לכל המאזינים, לכל הצופים.
ואנחנו מבקשים עכשיו לחדש את השיעורים שלנו על הסוגיות, על אחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
כאשר באמת לומדים במסכת אוחזים, במסכת פסחים.
אני רוצה היום להתעכב על סוגיה בפרק שני דווקא,
שלא היה לנו עד עכשיו הזדמנות לדבר על סוגיות
סוגיות מאוד חשובות שישנן בפרק הזה.
והסוגיה היא, בדף כ"ה עמוד ב'
יש גמרא שעוסקת בשאלה תחת הכותרת
"הנאה הבעל על אדם בעל כורחו",
האם זה אסור או מותר?
הנאה הבעל על אדם בעל כורחו, על מה מדובר?
לפי מה שרש"י אומר,
מדובר על מי שלמשל יכול ללכת,
מותר ללכת נגיד במקום שיש שם דברים של עבודה זרה.
הוא יכול, כמו שאומרים, להריח שם דברים נעימים וטובים.
האם זה דבר מותר להריח שם מריח כזה
של עבודה זרה?
אנחנו יכולים להוסיף שיש דוגמאות אחרות גם כן, לא רק של עבודה זרה.
זה יכול להיות בפרדס של אורלה,
שם יש פירות ריחניים שהם אסורים בהנאה.
אם אתה הולך בפרדס אז אתה נהנה מהריח שלהם.
ואולי להוסיף עוד דוגמה, שאולי גם מעשית,
ללכת למשל בשוק של העיר העתיקה בכל המועד פסח בשעה שיש נגיד מאפיות או מכירות של חמץ של הגויים
ואז כשאתה עובר שם אתה מריח ריח של חמץ.
יכול להיות שגם זו שאלה.
מותר שם לעבור, מותר ליהנות מהריח הזה כי הוא ריח שהוא אפילו די נעים,
ריח של מאפה, טעים וטרי וחם.
אנחנו כמובן לא אוכלים,
אוכלים אבל השאלה היא אם אפשר לעבור שם. זו דוגמאות
שאני כעת רציתי להראות ולהמחיש כשהגמרא מדברת על הנאה הבעל על אדם בעל כורחו
במה דברים אמורים, על מה מדובר.
אז על זה הגמרא אומרת שיש מחלוקת בין אביי ורבא
כאשר אביי אומר שההנאה הזו אסורה ואילו רבא אומר
הנאה הבעל על אדם בעל כורחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה.
והגמרא מסבירה שהמחלוקת היא,
הגמרא לא יודעת, מביאה כמה דוגמאות של אפשרויות על מה מדובר.
יש מצב של אפשר ולא אפשר. מובאות כאן שתי דוגמאות למבחן.
אפשר ולא אפשר,
ומכוון ולא מתכוון.
אפשר ולא אפשר פירושו של דבר שהאם זה יכול להסתדר בלי להריח שם. זאת אומרת, אם יכול להסתדר בלי זה,
או שזה מצב שהוא נמצא במצב הכרחי,
הוא הולך בדרך מסוימת כזו כמו שציינו ואין לו דרך אחרת. הוא הולך שם כי זה הדרך שלו ואין לו דרך אחרת ללכת למקום היעד שבו הוא רוצה ללכת.
זה אפשר ולא אפשר.
מתכוון ולא מתכוון זה כבר באמת גם כן שאלה שצריכים לדעת על מה מדובר כשמדובר מתכוון ולא מתכוון.
בדרך כלל המושג של מתכוון ולא מתכוון, שהגמרא מיד מחברת את זה פה לדברי רבי שמעון ורבי יהודה,
המחלוקת הידועה נקרא לזה או המפורסמת בין רבי יהודה ורבי שמעון לגבי דבר שאינו מתכוון זו שאלה בהלכות שבת ולא רק בהלכות שבת גם בדברים אחרים אדם מתכוון ולא מתכוון כשמדובר בהלכות שבת על מתכוון ולא מתכוון אז אנחנו בדרך כלל מביאים את הדוגמה של הגמרא במסכת שבת
כפי שמצוין פה בדף המקורות בדף כט עמוד ב במסכת שבת
שם אנחנו מדברים על אדם שגורר מיטה, כיסא וספסל, כלים, רהיטים כאלה,
שאם הוא גורר אותם על האפר זה יכול להיות גם לעשות כמין חפירה תוך כדי הגרירה.
ואז רבי יהודה אומר שאסור לגרור,
כי בדבר שאינו מתכוון אסור, ולא רבי שמעון אומר שמותר.
אז הגמרא פה קושרת את הדברים,
שגם כאן אם הוא מתכוון או אינו מתכוון,
בסוגיה הזו שכרגע אנחנו לומדים על הנאה, בעל על אדם, בעל כורחו,
גם כן הגמרא אומרת,
שזה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. שלפי רבי יהודה יש מקום לאסור נגיד בתמיד אפילו כשלא מתכוון,
ואילו לפי רבי שמעון כשלא מתכוון השאלה היא מותר או אסור, אז זה ההבדל פה בגמרא בין שתי הלשונות. יש כאן שתי לשונות בגמרא "כאשר מדובר על אפשר" הגמרא אומרת,
"ולא מכוון", "אפשר ולא מתכוון"; שרבא לפי הלשון הראשונה סובר שאף על פי שהוא לא מתכוון גם רבי שמעון אוסר בגלל שאפשר גם בדרך אחרת.
כלומר זה עצמו הופך את זה לאיסור,
וזה, אבל בלשון השנייה בגמרא, יש כאן שתי לשונות בגמרא,
הלשון השנייה שכפי הנראה ההלכה כמותר,
גם אנחנו אומרים לפי רבי שמעון שנשאר גם פה הכלל של אפשר ולא מתכוון,
שאף על פי שאפשר,
כיוון שלא מתכוון, בכל אופן זה מותר.
זה לפי רבי שמעון, ואני מציין, מתמקד בדעה הזו,
מפני שזוהי ההלכה גם מצד ההלכה שרבה,
וגם ההלכה כרבי שמעון בדרך כלל בדבר שאינו מתכוון ואז יוסף שאפשר ולא כמכוון לפי הלשון השנייה שבגמרא אנחנו אומרים באמת שמותר.
אז זה לכאורה כאילו גמרא פשוטה כביכול שאמרנו בקיצור את הדעות שבגמרא לפי שתי הלשונות אבל יש לנו כאן כמה נקודות לבירור שעליהן אנחנו צריכים להתעכב או לברר.
צריך בכלל להבין מה זה בכלל העניין פה של כן מתכוון לא מתכוון הוא הולך במקום איפה
שיש את הריח הנעים של איסורי הנאה, כמו שאמרנו בכל הדוגמאות שפירטנו.
מה זה נקרא או לא מתכוון?
לא מתכוון בדוגמאות של מסכת שבת שציינו מקודם,
זה דוגמאות של הגרירה, של הספסלים, גרירת הספסלים,
שעלולים ליצור חפירה.
מה זה פה אינו מתכוון? הוא הולך והוא מריח, אז מה פה שהוא לא מתכוון?
בעל כורחנו אנחנו צריכים להגיד שאינו מתכוון
כאן זה לא בדיוק אותו דבר כמו בדוגמה של גרירת הספסלים,
אלא כאן כשמדובר על אינו מתכוון,
במילים פשוטות צריך להסביר,
זה לא שהוא לא מתכוון שזה יהיה,
אלא שהוא לא רוצה.
יש כאן הבדל.
לא שהוא לא מתכוון לעשות חפירה,
שזו הדוגמה בהלכות של שבת,
אלא אינו מתכוון, זאת אומרת הוא לא רוצה.
הוא הולך, אמנם יש כאן ריח, אבל אני לא רוצה ליהנות מהריח הזה. ככה לכאורה צריך אולי להגיד.
הוא לא רוצה להריח.
זאת אומרת, חוסר הרצון הוא לכאורה הפירוש וההסבר של חוסר הכוונה שעל זה הגמרא אומרת פה שמותר.
זאת אומרת, חוסר הרצון שווה לחוסר כוונה.
זה כבר דבר שהוא לא מובן מאליו.
כאשר אנחנו מתבוננים בעניין הזה אנחנו צריכים לדעת שזו באמת שאלה חשובה גם בהלכות שבת.
ואני מפנה לשאלה הידועה שאפשר פה לראות אותה דרך דף המקורות
בתוספות גם במסכת שב"ל בדף קג, שם יש את הדיון על מה שידוע כשאלה של פסיק רש"א דלא ניחלה.
אנחנו יודעים שכשאדם עושה דבר שאינו מתכוון,
אז כשיש פסיק רש"א, זאת אומרת, כאשר הדבר הוא הכרחי,
אז זה לא מועיל מה שהוא לא מתכוון.
אבל יש מצב של לא ניחלה.
מה זה לא ניחלה?
לא ניחלה זה נקרא שהוא לא רוצה.
לא ניחלה זה נקרא שהוא לא רוצה. אז עכשיו השאלה, כשהוא לא רוצה, בהלכות שב"כ,
שפסיק ר' שזה לא ניחא ליה, מה הדין?
כאן, שם, בדף ק"ג, במסכת שבת, אנחנו מוצאים מחלוקת בין בעל הערוך לבין בעלי התוספות,
שבעל הערוך סובר שבאמת כיוון שהוא לא רוצה לא ניחא ליה,
אז באמת מותר.
באמת מותר.
עוד שהתוספות אומרים לא, גם כשלא ניחא ליה זה ממשיך להיות אסור.
ומה בכל זאת?
רק אנחנו אומרים שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה,
שבהלכות שבת יש גדר נוסף,
מוכר לנו מושג של מלאכה שאינה צריכה לגופה,
שכאשר היא אינה צריכה לגופה אז אין חיוב,
אז זה נשאר בגדר דבר האסור.
מה למדנו מכאן?
למדנו מכאן עד עד עכשיו, עד השלב הזה למדנו,
שלפי הבעל הערוך לכאורה,
שאומר בהלכות שבת,
שכאשר מדובר על פסיק ר' שדלא ניחא ליה,
אז זה בעצם כיוון שהוא לא רוצה,
אז ממילא זה נקרא דבר שאינו מתכוון ומותר,
אז אפשר בהחלט להעתיק את הגדר הזה המופיע בהלכות שבת,
להעתיק אותו גם אלינו ולומר שכשהגמרא אומרת שהוא לא מתכוון, פירושו של דבר שהוא לא רוצה. באותה מידה שאנחנו אומרים שם שכשהוא לא רוצה מותר,
ככה באותה מידה גם כשהוא לא רוצה בדוגמה שלפנינו בסוגיה כאן.
זאת אומרת, אני הולך במקום שיש בו הנאה,
ריח טוב של דברים האסורים בהנאה,
אבל אני לא רוצה,
אז כיוון שאני לא רוצה,
זה נקרא אינו מתכוון ולכן זה מותר. זה טוב לפי בעל הערוך.
כשאתה לומד אבל את הסוגיה לפי דעת התוספות שם,
שאומרים בדבר פסיק רשא דלא ניחא ליה שבכל זאת זה אסור, זאת אומרת שהם לא מקבלים את הגדר הזה,
הם לא מקבלים את הגדר הזה של כשלא רוצה זה נקרא שאינו מתכוון. זה לא מספיק כשהוא לא רוצה להיות לא מתכוון,
להיות דומה ללא מתכוון, אז לכאורה אנחנו צריכים להבין פשט בגמרא פה.
כשהגמרא אומרת פה שאפשר ולא מכוון שזה מותר,
לפי המסקנה שאמרנו מקודם בלשון השנייה של הגמרא,
אז צריך להבין, לפי תוספות זה לא מובן,
מפני שסוף סוף זה שהוא לא רוצה, מה זה נותן לי?
סוף סוף הוא באמת הרי נהנה.
אז באיזשהו מקום אין כאן משהו של חוסר כוונה במובן הרגיל של המילה.
אז או שצריך לחפש, פה יש לנו בעצם שתי דרכים,
או לחפש
דוגמה שבאמת זה לא פסיק רשא,
וזה מה שאומר התוספות במסכת שבת בדף כ"ט לגבי דוגמה אחרת,
והראש שאני מציין פה בדף המקורות בסימן ב',
אומר שזה באמת לא פסיק רשא.
זאת אומרת, מה שהגמרא אומרת פה אפשר ולא מתכוון,
זה לא במובן הזה שהוא סתם ככה לא רוצה, כמו שאמרנו,
אלא צריך להגיד יותר, שבאמת זה לא הכרחי.
זה לא הכרחי. מה פירוש זה לא הכרחי?
כי באמת אדם יכול ללכת וכמו שאומר הראש לסתום את נחיריו במובן הזה שהוא לא יריח.
זאת אומרת אין כאן דבר שהוא מלכתחילה בהכרח נענעה.
אבל גם זה לא כל כך ברור. אז מה למעשה?
איפה האיסור? האיסור הוא אבל כשהוא לא סותם את נחיריו הרי בסופו של דבר הוא כן נענה.
ואז עכשיו הוא עובר על איסור כי זה שהוא לא רוצה זה לא כלום.
יש פה באמת קצת בעיה בעניין הזה.
מה שאני רוצה לומר,
בדברי הראשונים ובפוסקים אנחנו רואים פה בעניין הזה,
אפשר להגיד את ההתלבטות הזו שאני כרגע מציין אותה.
כי באמת
אם לא רוצה זה השאלה אם זה מספיק,
כמו שאמרנו.
אז מה נגיד שהוא בעצם יכול גם בלי זה, אבל הוא יכול גם בלי זה, אבל השאלה אם הוא צריך באמת לסתום את נחיריו,
או שעצם הדבר שהוא יכול לסתום את נחיריו זה ממילא הופך להיות לדבר המותר.
האפשרות הזו,
או שבאמת הוא צריך באמת לסתום את מכיריו? זה הדבר שלכאורה אפשר לראות בדברי הפוסקים האחרונים שמתלבטים בזה. ציינתי פה את חוכמת הדם
ואת החפץ חיים אפילו בהלכות לשון הרע,
שהוא מדבר על העניין הזה,
וכאן צריך להסביר אולי בצורה הזו
שהאיסור הוא לא בריח עצמו,
כי באיסור בריח עצמו אולי באמת לא נהנה.
יכול להיות, וזה גם הסבר של ראשונים שאומרים,
מי שלא רוצה,
אז זה לא שרק הוא לא רוצה,
הוא באמת לא נהנה.
הוא באמת לא נהנה.
אז ממילא, כיוון שהוא לא רוצה, זה ההסבר שהוא באמת לא נהנה. אז על מה הדיון כאן בכלל?
הדיון כאן בכלל, האם מותר ללכת בכלל למקום כזה?
האם מותר ללכת או אסור ללכת?
כאן זו כבר שאלה שיותר מובנת לנו מבחינת העניין כן מתכוון או לא מתכוון.
זה שאני הולך, האם אני מתכוון ליהנות או לא מתכוון ליהנות?
אני רוצה להסביר בדבר נוסף.
יש כאן בדברי הראשונים כמה הערות.
יש באמת כאלה שאומרים שפסיק רשא לא שייך באמת על הנאה.
המושג פסיק רשא פה לא שייך, הוא לא רלוונטי,
כי זה בעצם מה ששאלנו.
הרי יש פה פסיק רשא כאילו,
אז מה, אנחנו עונים או לא רוצה?
אז כשאנחנו אומרים, אם הוא לא רוצה, מי אמר שזה מועיל?
אבל העניין הוא שפסיק רשא פה שייך דווקא במעשים. מה זה פסיק רשא?
פסיק רשע זה אומר אני עושה דבר ועלול להיות מהדבר הזה דבר אחר
והדבר האחר הוא כאילו נעשה מעצמו כיוון שזה פסיק רשע זה שייך לומר על מעשים
כשמדובר על פעולות
כשמדובר על פעולות אז אני עושה פעולה אחת שממנה תהיה אחר כך בהכרח פעולה שנייה אני אומר פסיק רשע
וזה כאן לא ניחא ללא מועיל לפי תוספות להתיר
כאן זה לא בדיוק פסיק רשע כשמדובר על הנאה מדובר פה על דבר שאני לא עושה
לא מדובר פה על עשייה,
אלא מדובר פה על הנאה.
אז המושג פסיק רשע הוא לא שייך פה בכלל, אין פה דבר הכרחי,
כי באמת זה לא הכרחי,
הרי אני לא רוצה.
אין פה איזו פעולה שנעשית כתוצאה מזה.
אז אם בכל זאת אומרים כאן הראשונים כמו תוספות ורוצה להגיד
שלא אומרים פה פסיק רשע,
זה בגלל שלא דנים על האיסור של ההנאה בעצמה אלא דנים
עוד קודם על ההליכה.
על ההליכה.
זאת אומרת, האם מותר לי ללכת לשם? אסור לי ללכת לשם.
כאן אני צריך להגיד שיש פסיק רש"א.
למה? כי עצם הדבר שאני יכול ללכת וכמו שאומר החפץ חיים, לאטום את מחיריי,
זה עושה את ההליכה לדבר מותר.
וזה בעצם כבר כן מתאים לפסיק רש"א.
אני לא מדבר רק על ההנאה, אלא מדבר על ההליכה מקודם. מותר ללכת למקום כזה?
אסור ללכת למקום כזה.
וזה בעצם מה שכתוב בשולחן ערוך בהלכה המסומנת כאן בדף המקורות.
הוא אומר שאסור ללכת במקום של עבודה זרה.
באה הערימה ואומר,
אבל אם הוא אינו מתכוון זה מותר.
הוא מסביר השח,
מה זאת אומרת דבר שאינו מתכוון?
הדבר שאינו מתכוון זה בגלל שמדובר על הנאה,
ובהנאה אין פסיק רשי.
זאת אומרת, הרי מה הולך פה לפי השיטה שכל האיסור הוא לא מצד ההליכה,
אלא מצד ההנאה בלבד,
ובהנאה כיוון שהוא לא רוצה לא שייך להגיד שיהיה אסור.
כך אומר השחט מי שיעיין פה בסעיף קטן ל"ב כמצוין בדף המקורות.
בעוד שהמחבר כאילו לא מתחשב בזה הוא אומר כי הדיון הוא על ללכת והמילה ללכת פה אי אפשר על ללכת בלי ליהנות.
ואז ממילא כיוון שהליסור הוא בהליכה ממילא זה יוצא שהדבר הוא אסור ורק כאשר הוא באמת יכול שלא ליהנות
אז יהיה באמת דבר שהוא יהיה מותר.
בעוד שלפי ערימה תמיד זה נחשב לדבר שהוא מותר.
למה? מפני שבהנאה לא אומרים פסיק רש"א.
בהנאה המושג פסיק רש"א הוא לא רלוונטי.
זה באמת דבר קצת עדין אבל נראה לי שזה דבר נכון כשנתבונן בדבר מה ההבדל בין כשעושים מעשה שיכול לצאת ממנו מעשה אחר ובין הנאה שאדם נהנה שההנאה כאילו כפויה עליו הוא נהנה ממילא הוא נהנה.
האם כאן אומרים פסיק רש"י או לא אומרים פסיק רש"י. כאן יכול להיות, כמו שאמרנו, לפי תוספות.
זה מה שתוספות אולי מתכוונים בדבריהם.
כאן, אפילו לפי תוספות, שאומרים בפסיק רש"י זה לא נכלה, שזה אסור,
כאן הם אומרים שזה מותר,
מפני שזה לא נקרא פסיק רש"י.
זה לא נקרא פסיק רש"י כיוון שלא מדובר פה על מעשה שיהיה, אלא מדובר פה על ההנאה.
והיות שכל מה שמדובר פה זה רק על ההנאה, ממילא כיוון שהוא לא רוצה,
אז ממילא זה לא נחשב שהוא עובר על איסור,
וזה בעצם אולי מה שהרמ"א מתכוון בשולחן ערוך לומר.
מעבר לכך,
יש כאן למשל שאלה אחרת שהיא גם דומה לאותו רעיון ואותו עיקרון כשמדובר על הנאה בניגוד לאיסורים אחרים.
זה שאלות שמעלים פה,
הרמב"ן מעלה פה במלחמות מסוים בדף המקורות,
יש מושג שנקרא,
שמתעסק,
אדם שמתעסק, מה זה מתעסק?
זה מין סוג של חוסר כוונה עוד יותר ופחות מהרגיל.
הוא בכלל לא נמצא שם,
זה בכלל טעות מבחינתו כל מה שהוא עושה, הוא בכלל לא נמצא בעניין הזה בכלל.
משהו כזה בערך זה נקרא מתעסק.
אבל בכל אופן נאמר שמתעסק בחלבים ובאריות הוא תמיד חייב. למה? שכן נהנה.
זאת אומרת שכשעובר על הנאה אז אומרים שאפילו מתעסק חייב,
בגלל שסוף סוף נהנה.
אז לכאורה הרמב"ן שואל גם כאן הוא סוף סוף נהנה. מה מועיל לי כל הפטנטים?
סוף סוף הוא נהנה.
אומר הרמב"ן, וזה דבר, אני חושב, שחוזר אל מה שאמרנו,
רק בחלבים ובעריות הכוונה היא על דבר מעשי,
דבר ממשי. בחלבים, זה נקרא שהוא אוכל.
אכלת, נהנית. האוכל נכנס אצלך, זה דבר ממשי.
פה בסוגיה מדובר על הנאה שאיננה ממשית.
זה כמו שאמרנו, זה ריח.
הוא נהנה מהריח, זה לא דבר ממשי. אז אי אפשר להגיד, קיבלת.
לא קיבלתי, כיוון שזה לא הגיע אליי.
אני לא רציתי ממילא לא קיבלתי. זאת אומרת,
שכשעובר על הנאה המושג של חוסר הכוונה יש לו יותר כוח ועוצמה מאשר ברגיל.
ולכן כאן כולם יודו שבדבר שאינו מתכוון זה יהיה מותר.
אבל אם הוא לא יכול ללכת במקום בלי ליהנות,
אם הוא יכול ללכת בלי ליהנות, כאן יש שאלה אם מותר ללכת או אסור ללכת. וזה לא כל כך ברור שנגיד שאסור ללכת.
אם המבחן הוא על ההליכה,
אז האיסור יותר משמעותי.
אם המבחן הוא לא על ההליכה,
זאת אומרת שאין איסור הליכה וכל המבחן הוא רק על ההנאה עצמה.
כאן אנחנו יכולים להגיד שאם הוא לא רוצה אז ממילא הוא גם לא עובר על האיסור וזה מה שבעצם יוצא כאן באמת למעיין כדאי לעיין בשולחן ערוך בשתי הדעות של המחבר והרמ"א עם הערת השח שם במקום שהוא בעצם נוגע בנקודות האלה שדיברנו ואני אעצור כאן בזה הדברים הם
לא פשוטים אבל מאוד יפים ומעניינים ויש בהם הרבה הגדרות עדינות כפי שניסינו
להסביר חלק מהם, בעזרת השם.
נשאר בזה בינתיים, ושלום, שלום, שלום.
נשאר בזה בינתיים, ושלום, שלום.
שלום, שלום.
שלום, שלום.
