שלום לכל המאזינים והצופים אנחנו ממשיכים גם היום
באחת הסוגיות הנלמדות מהדף היומי שנמצא במסכת פסחים
בחרנו היום לדבר על סוגיה שיש בה כמה מצבים ודברים שהם לא כל כך קלים באמת
הסוגיה שאני מתכוון אליה בדף ט עמוד ב'
ובדף י עמוד א'
זה סוגיה שעוסקת בכל מיני מצבים של ספקות
לגבי מלכתחילה כמסכת פסחים עוסקת בבדיקת חמץ.
אנחנו יודעים שיש מצווה לבדוק בדיקת חמץ
אבל
יש גם מצבים של ספקות
כמו שהגמרא מביאה כל מיני דוגמאות, היא מתחילה בדוגמה
של תשע ציבורים של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ולקח ואנחנו לא יודעים ממה הוא לקח ונכנס לתוך הבית
ואז הגמרא עושה את ההבחנה בין מצב שזה כבר החתיכה הייתה כבר בפרי, מצב של פרישות, פרשה מנה
התערובת הזו,
ואז אנחנו אומרים כל די פריש מרובה פריש, אבל כאשר אנחנו רואים רק שהוא לוקח עכבר, כפי שזה נאמר,
רק לא יודעים מאיפה הוא לקח,
אז זה ספק, זה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי,
ואז על זה נאמר שממילא חייב לבדוק את החמץ,
אף על פי שרוב הציבורים הם של מצה, כי זה הדין, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי,
וגם זה כבר לבד סוגיה שצריך לעיין בה ולהבין אותה.
תוספות שואלים בצד באמת את העניין, כי אם זה,
בכל אופן אפילו אם זה קבוע,
הרי זה ספק.
ואם זה ספק, אז בבדיקת חמץ זה רק ספק מדרבנן.
ספק מדרבנן, יש לומר לכולה.
אז למה דווקא אומרים פה לחומרה? אומרים פה שבספק מחמירים, רק כאשר יש רוב אז מקילים, סומכים על הרוב.
אבל כאשר אי אפשר לסמוך על הרוב אז מחמירים. למה מחמירים הרי זה ספק מדרבנן?
תוספות שואלים את השאלה הזו,
נדבר עוד בהמשך על מה מיוחד בשיטת התוספות, אבל דווקא נראה לי שהשיטה המעניינת פה, המיוחדת לעניין הזה,
היא השיטה שמובאת במרגיד מישנה ומובאת בדברי ראשונים אחרים, כמו ברייבד על בעל המאור,
שהם אומרים שבבדיקת חמץ יש דבר מיוחד,
שאפילו כשזה ספק, מחמירים, ודווקא לא מקילים בספק, אלא מחמירים בספק.
וכל כך למה? מפני שכל בדיקת החמץ, ככה הם אומרים, נתקנה על הספק.
כל בדיקת החמץ, אתה לא יודע כשאתה הולך לבדוק אם יש חמץ או אין חמץ,
אתה הולך לחפש אם יש חמץ או אין חמץ, ולכן בדיקת חמץ כל עיקרה נתקנה על הספק.
אז שיש לך עכשיו עוד פעם ספק, מה זה סיבה לבטל את ה... להגיד שלא חייב לבדוק, להפך, תחמיר וזה זה,
תחמיר וכן תאמר שצריך לבדוק. אז זו דוגמה ראשונה של תחילת הסוגיה, ואחר כך הגמרא ממשיכה
כל מיני שאלות,
כל מיני מצבים שונים לגבי ספקות,
ואני רוצה לגעת פה כרגע בסוגיה של דף י' עמוד א',
כאשר בגמרא מדובר על ציוור אחד של חמץ,
יש ציוור אחד של חמץ, ערימה או של חמץ,
ולפניו שני בתים בדוקים,
ואתה עכבר ושקל ולא ידינן אילאי על ואילאי על היינו שני שבילין.
זאת אומרת, יש כאן איזשהו, הגמרא מחברת את העניין הזה של ספק של בדיקת חמץ,
לספק של טומאה וטהרה,
מפני שכשיש שני בתים בדוקים והיה צבור אחד של חמץ והעכבר לקח מן הצבור הזה, מן הערימה הזו,
אבל לא יודעים לאן הוא נכנס, לבית הזה או לבית הזה.
אז אומרת הגמרא זה כמו שני שבילים.
זאת אומרת, מה זה כמו שני שבילים? מה הכוונה?
כמו שני שבילים,
שיש שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, ושני אנשים, כפי שכתוב פה בגמרא במפורט,
שני אנשים הלכו אחד בשביל הראשון,
אחד השני בשביל השני ועכשיו אנחנו בעצם יודעים שאחד מהם טמא רק אנחנו לא יודעים מי כי על כל אחד יש ספק אם הוא הלך בשביל הטמא או שהוא הלך בשביל הטהור על זה נאמר שאם נשאלו בזה אחר זה אז טהורים
זאת אומרת יש כאן אף על פי שכאילו שניים הלכו ואחד בוודאי טמא בכל אופן אומרים שטהור מפני שלכל אחד
מתייחסים באופן נפרד כאשר נשאלו בזה אחר זה
ואז אומרת הגברה שבאותה מידה גם יהיה בעניין של החמץ.
היות שברור שבית אחד יש בו חמץ,
זה ברור,
אבל אנחנו לא יודעים איזה בית,
אז מקילים,
כל בית בפני עצמו,
מקילים עליו ואומרים שלא צריך לבדוק את החמץ.
אז בעצם יש לנו כמה שאלות לפנינו.
יש כאן שאלה למה באמת זה ככה שמקילים ומתירים,
אף על פי שלכאורה בגדול אנחנו הרי יודעים שאחד טמא או בית אחד יש חמץ.
זה באמת שאלה אחת.
ושאלה שנייה היא מה שכאילו מה שדיברנו מקודם,
הרי אמרנו מקודם שיש בבדיקת חמץ מסברה שאומרת שהיות שכל בדיקת חמץ נתקנה על הספק,
אז ממילא מחמירים בספק של בדיקת חמץ, אז למה כאן מקילים?
קודם אמרנו שמחמירים, עכשיו אומרים שמקילים.
אז צריך לדעת, את העניין צריך קצת ללמוד וזה דורש באמת עיון.
אז קודם כל באמת בגמרא בדף י' על העניין הזה של שני בתים בדוקים וציבור אחד של חמץ
יש לנו מחלוקת מעניינת בין רש"י לתוספות.
מחלוקת בין רש"י לתוספות בפירוש העניין. רש"י מסביר
שהסיבה שבנושא של השבילים, דהיינו בשאלה של טומאה וטהרה,
שכל אחד מתארים אותו ולא מטמאים אותו, לא אומרים שהוא טמא אלא אומרים שהוא טהור,
זה על פי הכלל הידוע שסופג טומאה ברשות הרבים טהור.
יש כלל כזה, בנייני טומאה אף על פי שזה נוגע בשאלות של תורה,
של ספק דאורייתא שצריך להיות לחומרה.
בכל אופן לגבי ענייני טומאה יש לנו לימוד מיוחד וזו סוגיה בפני עצמה שנלמדת בעיקר ממסכת סוטה אבל נזכרת בהרבה סוגיות.
כאשר ידוע שספק טומאה ברשות הרבים אנחנו אומרים שטהור אף על פי
שזה ספק של תורה.
אז אומר רש"י שזו הסיבה שיש כאן ספק טומאה ברשות הרבים וכן טהור.
זה מה שרש"י אומר.
לעומת זאת תוספות אפילו לא אומר את זה באופן ישיר
אבל באופן עקיף, אם נלמד את התוספות בדיבור המתחיל הלך,
אנחנו מגלים שתוספות אומרים, לא בדיוק כך,
תוספות אומרים שיש משהו יותר מזה.
מה יש יותר מזה?
שהולכים בתר חזקה.
דהיינו, שלא רק שזה סתם ספק שמקילים,
אלא הולכים בתר חזקה.
היות שכל אדם, כשהוא שואל בפני עצמו אם הוא טמא או טהור,
אז אומרים עליו שהוא ספק באמת,
אבל יודעים שהוא היה טהור מקודם, אז יש חזקת טהרה.
כמו יש חזקת הגוף, יש חזקת כשרות,
יש גם חזקת טהרה, זאת אומרת שאומרים עליו שמכוח החזקה שהוא טהור, זה רואים פה בתוספות שהם אומרים את זה.
ואז ממילא אנחנו, זאת אומרת שהם מבינים שהטהרה של כל אחד בפני עצמו זה בגלל העניין של החזקה.
כאן ממילא באה השאלה או הצורך לברר את העניין במנך לקור רש"י ותוספות.
זה ברור לגמרי שחזקה זה נשמע יותר טוב,
מפני שחזקה זה משהו יותר ודאי, יותר בטוח.
אומרים הלכה כזו של חזקה.
כאילו רואים שרש"י נמנע,
רש"י לא אומר את הסברה של חזקה.
אבל בעצם הדבר יש באמת הבדלים, אם אמרנו שהסיבה שהוא טהור זה בגלל שספק תאומה ברשות הרבים כמו שרש"י אומר,
או בגלל העניין של החזקה. למשל אני אתן שתי דוגמאות שבהן אנחנו רואים את העניין המעניין הזה.
הגמרא בעצמה אומרת שאם הם נשאלו בבת אחת,
באים שניהם ביחד, אז טמאים.
זאת אומרת, אז כשעומדים לפנינו שניהם,
אז אנחנו, מה נגיד, אנחנו הרי יודעים שאחד טמא, אני כבר לא יכול להגיד פשוט שהם טהורים.
אז על זה אומרים טמא. זאת אומרת,
כאילו, אתה כבר לא יכול להגיד שטהורים בשעה שהם עומדים לפניך שניהם בבת אחת.
אז השאלה היא באמת למה.
אז לפי רש"י זה דווקא החלק הזה יותר מובן,
כי אם כל הסיבה שאני מתיר זה בגלל ספק טומאה ברשות הרבים,
אבל ברגע ששניהם עומדים,
אני כבר לא יכול להסתמך על הסופק הזה,
כי אני יודע שזה לא מדויק.
אז אני כבר לא יכול להגיד את זה.
אז לכן אני באמת כבר לא מתאר אותם, ככה יוצא לפי רש"י.
אבל תוספות שבאיזשהו מקום אומרים שהסיבה שאני מתאר כשכל אחד שואל בפני עצמו זה בגלל החזקה,
אז הם בעצמם אומרים פה בדיבור המתחיל בבת אחת שזה רק מדרבנן.
הסיבה שטמאים כשנשאלו בבת אחת מה התוספות אומרים, כאן הם לא מפרשים,
זה מעניין,
אבל דבריהם מתפרשים, דברי תורה עשירים במקום, עניים במקום אחד אומרים שהשירים במקום אחר.
אז המקום האחר זה במסכת נידה בדף ס"א כמצוין בדף המקורות.
שם התוספות בעצם בתוך הדברים אומרים דבר שכשבאו בבת אחת אתה לא יכול להגיד שהם טהורים בגלל שדברי חכמים היו נראים, יש ביטוי כזה כאן,
כחוכא ואטלולא.
ככה התוספות אומרים.
זאת אומרת בעצם הרי הם הולכים אחרי החזקה אז נתפוס כל אחד נגיד עליו חזקה
ושלום על ישראל אבל בסופו של דבר אם אנחנו אומרים על אחד שהוא טהור והשני הוא טהור מחמת חזקה דברי תורה נראים ככוכא ואטלולא מפני שהרי אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות
אך הם באו ואמרו שזה הפציעת טמא מדרבנן
זאת אומרת שאם הגדר הוא מצד ספק הטומאה אז פשוט שזה יותר בקלות או כאשר הם עומדים שניהם אני לא יכול להפעיל את הספק אבל אם אומרים חזקה שזה איזה מין מכשיר הלכתי שאני משתמש בו אולי אפילו באופן
שרירותי אז תשתמש בו גם שומרים בבת אחת אומרים אני לכאורה יכולתי להשתמש
אבל זה חוכא ואטלולא או הבדל אחר נוסף זה הבדל שגם כן נזכר פה בתוספות באיזשהו מקום כאשר למשל שניהם שאנחנו נשאלו אפילו כל אחד בזה אחר זה בסופו של דבר באים למשל שניהם נוגעים באיזשהו טהרות או בתרומה
ואז ממילא כשאנחנו מסתכלים על העובדה ששניהם באים ונוגעים
באיזשהו בתרומה או בעניינים של קודשים שמקבלים טומאה,
אז ברור שהרי יש טומאה פה אצל אחד מהם.
אז זה בעצם לכאורה, זה פשוט צריך להיות שיהיה טמא.
אבל הנה שוב יש לנו תוספות
במסכת כתובות הפעם,
בדף כ"ז עמוד א' כמצוין בדף המקורות,
תוספות אומרים,
תוספות בהתחלה אומרים את זה כאילו פשוט שזה בוודאי שטמא,
אותן טהרות שהשניהם נוגעים בהן,
אבל אומרים עוד תירוץ.
למה התוספות אומרים עוד תירוץ? כי זה לא בטוח אצלהם שבאמת נגיד ככה. למה לא?
כי לפי התוספות, כיוון שכל אחד אמרנו חזקה, אז גמרנו.
אני פוסק עליהם הלכה שחזקה שטהור, אז גמרנו. יותר כבר לא נגיד טמא.
או שהחלטנו, אחרת זה חסר משמעות.
אם אמרת שטהור מצד החזקה, אז טהור.
אז עכשיו יש עליהם הלכה של טהרה.
מה פתאום שאפילו אם הם ינגעו ביחד, מה אכפת לי?
אז באמת תוספות רואים שמתלבט בדבר הזה.
אז אני מסביר.
תוספות מסבירים את זה כך, בגלל שלפי דעתם הסיבה שאני מתאר באופן בסיסי זה על בסיס חזקה.
אבל מי שאומר שאני מתאר לא בגלל על בסיס חזקה,
אלא בגלל שסופג תומה ברשות הרבים טהור, זאת אומרת זה נשאר רופף,
רק זה טהור מגין ספק,
אז כששניהם ביחד באים באמת יהיה טמא.
באופן ודאי,
כי אז אין לי את הכוח להגיד שהם טהורים באופן מוחלט. לא אמרנו את זה.
אמרנו רק שספק טומא ברשות הרבים טהור. זה, כן, עד עכשיו הדגשנו והראינו,
כשרש"י ותוספות פה חולקים ומוצאים את עצמם, כי מחלוקת זה מחלוקת מאוד משמעותית עם נפקא מינות לדינה.
אבל באמת צריך להבין, בעצם תוספות אומרים דבר יפה, יש חזקה.
למה רש"י נמנע מלהתייחס לחזקה הזו?
כנראה שרש"י סובר שחזקה זה לא איזה כלי בלתי מוגבל. כאן קצת יוצא מחלוקת בהגדרה של חזקה.
תוספות אומרים שחזקה זה באמת, כמו שאמרנו, משהו שרירותי כזה.
מנהלכה כזו שאומרים חזקה. רש"י אומר, כן,
אבל בכל זאת זה לא הולך,
זה לא עובד באופן מוחלט בכל מצב.
זה לא עובד. למשל פה, פה אם אתה תגיד חזקה,
חזקה בעצמה זה אמור להיות כאילו לברר את המציאות.
חזקה, אני רוצה להסתמך עליה, שהוא היה טהור,
אבל כאשר זה בעצם נמצא במצב של סתירה מנעובי,
אז אני לא אסתמך על החזקה,
זה בעצם העניין.
ונחזור בחזרה לבדיקת חמץ שלנו, שזה כאילו באנו ממנה.
תוספות צוברים שגם בבדיקת חמץ יש חזקה.
וזה אנחנו יכולים לראות בתוספות בדף ט' עמוד ב'.
תוספות צוברים שיש חזקה, איזה חזקה שהבית בדוק.
ובכן תוספות,
כפי שאני חוזר ואומר,
לומדים את העניין של החזקה בצורה, אפשר להגיד,
במידה מסוימת בצורה שרירותית,
בלי להתחשב בנתונים הסביבתיים, או בלי להתחשב בנתונים
על מה אתה מדבר. אומרים חזקה.
ועוד שרש"י, כפי הנראה, לא לוקח את העניין הזה של חזקה.
ולכן,
כמו שבשני שבילים הוא אומר שלא אומרים חזקה,
כך צריך לומר שרש"י מבין שגם בנושא של בית,
אם צריך בדיקת חמץ או לא, לא אומרים שבית בדוק זה חזקה.
נראה לי שבכלל המושג של חזקה פה צריך לקבל עוד איזושהי הבנה,
מפני שחזקה זה באמת,
מצד אחד אנחנו אומרים שזה כאילו מברר,
אבל זה מברר שאלות הלכתיות,
זה לא מברר שאלות מציאותיות,
זה קשה להגיד שזה יברר שאלות מציאותיות.
לכן כשאתה אומר על בית שהוא בדוק, אתה לא אומר עליו הלכה,
אתה מספר סיפור שבית שהיה בדוק נשאר בדוק.
זה לא דבר שאפשר להגיד אותו בוודאות,
כי כאן החזקה לא באה כאילו לומר את ההלכה,
אלא באה להגיד כאילו מצב מציאותי שהיה ונמשך, כאשר אנחנו יודעים שבחיים יש שינויים, מה שהיה לא בדיוק ממשיך כאשר יש שינויים במצב.
אז ממילא כאן המושג של החזקה לא קיים.
זאת אומרת, לפי רש"י,
כמו שבשני שבילים,
צריך לומר שאין ייסוד של חזקה,
ככה גם ביסוד של שאלות לגבי בית של בדיקת חמץ, גם אין חזקה.
ולכן רש"י בשבילים לא מסביר על בסיס חזקה,
כי גם הגמרא משווה את זה עם זה,
כמו שכאן אין חזקה, גם כאן אין חזקה, אבל תוספות זה להפך.
הוא אומר שיש חזקה בשבילים,
ממילא גם התוספות מוכרחים לומר שיש חזקה גם בבית, כי אחרת אתה הרי איפה הדמיון שהגמרא אומרת שזה דומה לזה.
תוספות לוקחים את החזקה בצורה, הייתי אומר,
בצורה יותר שרירותית אפילו,
הלכתית כזו,
שקובע את החזקה בלי להתחשב בכל הנתונים,
אם זה נשמע הגיוני או לא נשמע הגיוני,
מפני שזה כאילו הלכה של חזקה.
הלכה של חזקה תופסת גם לגבי הבית, כפי שתוספות אומרים.
אבל מי שלא לומד כמו התוספות,
הוא באמת מבין
תוספות לשיטתם,
שאומרים שבית הוא בדוק, אז באמת בסוגיה של תשע סיבורים של מצה הם גם כן מזכירים שיש חזקה.
לכן התוספות מתקשים מאוד להבין למה מחמירים שם בסופו של דבר בדין של קבוע,
תעיינו בתוספות ותראו איך הוא מסביר את זה, אפילו בצורה,
הייתי אומר, דחוקה ביחס לגמרא, כי בכלל הוא מתעלם כבר מהעניין של בדיקת חמץ,
כי הוא סומך על החזקה,
כפי שאפשר לראות. אבל מי שאומר שאין חזקה, וככה זה נראה אצל הרמב״ם,
אנחנו צריכים להגיד שפה אז יש ספק בלי חזקה,
וממילא רק צריך לחזור ולשאול, ויש לנו שאלה חדשה.
קודם אמרנו שכשיש ספק בבדיקת חמץ,
אז מחמירים.
פה אנחנו אומרים שכאשר יש ספק בבדיקת חמץ,
אפילו מקילים.
כמו שהגמרא אומרת, תשע ציבורים מחמירים,
וזה דבר שאפשר לראות ברמב״ם
בפרק מצוין בדף המקורות,
פרק ב' הלכה י"א בהלכות חמץ ומצה,
כדאי שם ללמוד את הרמב״ם עם המגיד משנה, כי הרמב״ם כאילו נותן איזה גדר מאוד מחודש,
שבדוגמה שאנחנו פה מדברים בשני שבילים הוא רוצה להגיד מקילים,
למרות שבדוגמה של תשע ציבורים,
כאשר יש קבוע אז מחמירים, כשיש קבוע מחמירים,
כשאין קבוע מקלים.
בעניין הזה צריך הרבה עוד לעיין ולהבין את היסוד הזה.
אני חושב שבעצם ההסתכלות על להבין שכשאומרים ספק תלוי איזה ספק,
יש הבחנות בסוגים שונים של ספק.
כאשר הרמב״ם נותן פה איזה גדר, זה ספק של קבוע,
יש ספק של לא של קבוע, זאת אומרת שאין לנו בסיס קבוע לספק.
כשאין בסיס קבוע לספק אז מקלים גם בבדיקת חמץ.
כאשר יש בסיס קבוע לספק המחמירים בספק של בדיקת חמץ אף על פי שזה מדרבנן.
דברים קצת קשים אבל זו סוגיות כפי שאמרתי בתחילת דבריי
סוגיות קשות שאולי קצת הערנו את העניין הזה מי שילמד עם דף המקורות יבין ויחכים בעזרת השם עוד כי יש פה הרבה מה לעיין עוד.
נשאר בזה בינתיים ושלום שלום.
,
