שלום לכולם, וסוגיות של הדף היומי אנחנו תמיד מנסים קצת לעקוב ולהיות לצידם.
עכשיו נמצאים כבר במסכת פסחים.
גם אנחנו היום ננסה לקחת סוגיה אחת במסכת פסחים,
שלא כל כך באמת קשורה לפסח, אלא קשורה באמת לשאלה כללית
לגבי עניין של ברכות וברכת המצוות.
כפי שידוע בגמרא במסכת פסחים שלנו כמובן,
יש בדף ז' עמוד א' ועמוד ב' סוגיה שהיא די משמעותית והיא מרכזית
בקשר לנושא הזה של ברכת המצוות.
זה מתחיל בכך שהגמרא שואלת, הבודק צריך שיברך,
וזה ברכת המצוות, כי הבדיקת חמץ שעליה מדובר כאן כנושא מרכזי,
זה הרי מצווה שמברכים עליה ברכת המצוות,
אז השאלה מה היא מברך, אז יש כאן כאילו מתפתח פה איזה מחלוקת בגמרא,
לגבי נוסח הברכות.
כולם מודים שמברכים,
השאלה אם מברכים בנוסח של על ביאור חמץ או שמברכים לבאר ביאור חמץ, כאשר הנקודה המתבררת כאן כדבר חשוב,
שזה ברור שהברכה מברכים אותה לפני קיום המצווה,
ואז השאלה מבחינה לשונית,
האם לבאר זה כפי שהגמרא אומרת, אם אומרים אשר קדישנו למצוותיו וציוונו לבאר,
אז זה בוודאי משתמע כלשון של כלפי העתיד.
אבל אם אומרים על ביאור חמץ אז זה באיזשהו מקום לא משתמע אולי דווקא בלשון עתיד,
אולי זה דווקא בלשון עבר,
על ביאור חמץ, כאילו על מה שהיה ומתוך כך מתפתחת פה המחלוקת ומתפתח הדיון בגמרא,
כאשר המסקנה בגמרא והלכתה על ביאור חמץ,
שדווקא באמת דווקא מברך על ביאור חמץ
ואומר את הנוסח הזה למרות שזה כאילו ברכה שמברכים
אותה לפני קיום המצווה כמו שאנחנו הרי לומדים כאן מיד תכף נדבר על כך.
דווקא מעניין פה אם כבר אומרים את הנקודה הזו אז הנקודה המעניינת היא פה שיטת הרמב״ם המצוינת פה כמובן בדף המקורות ושבדרך כלל הראשונים באמת מתלבטים בשאלה למה באמת מברכים על באור חמץ ולמה לא ניקח את הלשון המועדפת יותר שהיא לבאר שזה משתמע יותר בלשון עתיד למה לא לקחת את זה וזה הראשונים
בעצם דנים פה בסוגיה הזו ולפי רש"י משמע שכשאומרים "והלכת על ביעור חמץ" זה לא דווקא על ביעור חמץ אלא זה אפשר גם על ביעור חמץ.
למרות שראשונים אחרים כמו הראש אומרים שדווקא לקחו את הנוסח שהוא פחות מובן מאליו כנוסח שמגלה שיש איזשהו עיון ומחשבה בנושא לא לעשות סתם כמו שאומרים בברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם אז אם הוא אומר את הנוסח היותר פחות מובן פחות פשוט זה מראה שהוא
כמו שתלמיד חכם אז יש נוסח הבנה כזו והבנה כזו ועוד הבנה יש בזה שאפשר לקיים את המצווה על ידי שליח אבל התשובה המעניינת היא דווקא תשובת הרמב״ם כפי שהיא מופיעה בהלכות ברכות למה מברכים על ביעור חמץ הרמב״ם אומר זה דבר מפתיע הרמב״ם אומר כי כשאדם ניגש לבדוק את החמץ הוא בעצם מבחינת המחשבה שבליבו הוא מחליט כבר לבער את החמץ אז בעצם הוא כבר מיד
בטרם גישתו לקיום מצוות הבדיקה הוא כבר בעצם קיים את המצווה על ידי ביטול חמץ במחשבה כי הביטול נשא בליבו זאת אומרת שכבר הוא כאילו קיים את המצווה אז כשאומרים על ביאור חמץ זה בגלל שאילך ת'א על ביאור חמץ אומר הרמב״ם שזה בגלל זה שזה כבר קיים כבר את המצווה אז כמובן צריך להבין למה הראשונים האחרים חולקים על זה
אני רק יכול להגיד פה בקיצור כי זה באמת לא הדברים העיקריים שאני רוצה להתרכז בהם
למשל, כי זה קשור בשאלה החשובה פה במסכת הזו, בכל זאת בענייני חמץ, הוא מצא ביעור חמץ,
כי האם ביטול החמץ זה חלק מהמצווה, או שביטול חמץ זה רק מושג של הפקר?
כי אם זה מושג של הפקר,
אז זה לא נקרא שהוא מקיים את המצווה,
ואם זה דוגמה של ביטול, כמו שהרמב״ם באמת אומר,
שביטול חמץ זה מקיום מצוות תשביתו,
אז ממילא זה נקרא באמת מקיום מצווה, אז ממילא באמת יותר מובן הרמב״ם בעניין הזה מובן שהוא אומר דבר כזה,
כי לשיטתו הביטול הוא באמת חלק מהמצווה.
אז זה נקרא כבר שהוא קיים את המצווה, בעצם
הגישה שלו, שהוא מתחיל בכלל לחשוב לבער את החמץ.
בעוד שלפי תוספות, למשל, שסוברים שביטול חמץ זה מושג של הפקר, אז זה לא קיום המצווה, אלא זה רק מונע את האיסור,
וממילא זה לא נקרא שהוא קיים את המצווה.
אז זה על רגל אחת,
מה המסקנה של הגמרא בהלכי טל ביעור חמץ. אבל הנושא המרכזי פה, בגמרא אפשר להגיד,
הנושא שהוא יותר כללי כפי שכבר אמרנו בתחילת הדברים זה מה שהגמרא מיד ממשיכה ומבררת פה ואומרת כאילו זה ברור שצריך לברך דווקא לאבא דהיינו כמו שכתוב כל המצוות כולם נברך עליהם עובר לעשייתן עובר לעשייתן דהיינו זה לשון של הקדומה הקדומה אומרת הגמרא זה בלשון הגמרא פה שמואל אומר כל המצוות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן ועל זה יש את
הגמרא אומרת שכל, איך נקרא אולי את הגמרא, שכל המצוות כולן,
מברך עליהם עובר לעשייתן,
ואחר כך באה הגמרא ואומרת, יש יוצאים מן הכלל,
מברך עליהם עובר לעשייתן, מה למשל?
חוץ מן הטבילה,
יש למשל, אחר כך יש גם שופר,
את זה הגמרא אומרת שלא נכון,
אבל בעיקר טבילה,
תכף נדבר על כך גם כן. בכל אופן,
יוצא מכאן שהגמרא עוסקת כאן בשאלה הכללית,
ואנחנו כולנו עוסקים פה בשאלה הכללית של כל המצוות כולן לברך עליהן עובר לעשייתן.
ובעניין הזה יש בעצם שתי שאלות הלכתיות שמסביב לעניין הזה.
מה פירושו של דבר שכל המצוות כולן לברך עליהן עובר לעשייתן?
שאלה אחת, מה זה עובר לעשייתן? זה הריטב"א למשל שואל, מה זה עובר לעשייתן? תגיד קודם לעשייתן. אם אתה רוצה להגיד שמברך קודם, אז תגיד קודם. מה זה עובר לעשייתן?
שלשון שפחות מוכרת לנו,
אז זו שאלה אחת.
ושאלה שנייה, מה הדין, האם זה ליקובה,
או שבדיעבד, אם לא ברך קודם, האם יכול לברך אחר כך?
שאלה מעניינת, האם זה רק עניין של סדרי עדיפות,
סדרי קדימות,
וממילא אם לא ברך קודם, אז יכול לברך אחר כך,
או שמי שלא ברך קודם, מפסיד ולא יכול לברך.
אז ראשית כל, מה זה לשון עובר לעשייתן?
מה מיוחד בזה?
וכאן נדמה לי ששתי השאלות האלו כרוכות זו בזו,
כי באמת אנחנו מוצאים מחלוקות בדברי הראשונים לגבי השתי שאלות האלה.
לגבי השאלה הראשונה, מה זה עובר לעשייתן בהדגשה,
אז הריתבה אומר ש... וזה שריתבה בתוספות במסכת סוכה,
ויש בזה עוד דיוקים בכל מיני דברי ראשונים שאין כאן המקום לפרטם את כולם,
שהם מפרשים שזה לא ממש קודם אפילו,
אלא זה יותר, זה הכוונה היא בעצם בשעת המצווה.
דהיינו, בשעת המצווה זאת אומרת שצריך
לברך לא קודם אלא ממש בשעת המצווה.
זה נקרא עובר לעשייתן, זה לא קודם אלא עובר לעשייתן, זה שייך לקיום המצווה.
למשל תוספות במסכת סוכה אומרים שממילא זה ברור למשל שכשמברכים על הלולב לא תברך על הלולב לפני שתחזיק אותו ביד.
לא שהלולב יהיה מונח על השולחן או בכלי ואתה מברך על נטילת לולב ואחר כך אתה לוקח,
אלא כבר לקחת, להיות קשור אל המצווה.
זאת אומרת יש כאן איזשהו משהו יותר מאשר קודם.
זה משהו שמלמד אותי שצריך להיות ביחד עם המצווה,
או בתקיעת שופר להחזיק את השופר, וכן הלאה, בכל המצוות,
שזה יהיה דבר שהמצווה כבר מתחילה להתקיים.
ובתפילין, כפי שאומרים, שהוא לוקח את התפילין, לוקחים את התפילין ומניחים ומברכים רק לפני הקשירה,
אבל לא לפני שבכלל לוקח את התפילין ומניח אותו על ידו,
אלא באמת מיד, זו דעה אחת.
לעומת זאת דעה אחרת שסוברת שלא, זה לא משנה.
לא זו ההקפדה, ההקפדה היא שאפשר שיהיה גם קודם.
ככה נראה מדברי ראשונים אחרים שהם חולקים על זה והם אומרים שאפשר גם קודם.
פה במקורות שלנו אפשר לראות את זה בכסף משנה על הרמב״ם בהלכות תפילין כשתי פירושים, שנראה ששני הפירושים חלוקים בשאלה הזו.
האם הכוונה שצריך להיות ממש
כמו שאמרנו עובר לעשייתם קשור לעשייתם או שהכוונה היא בעצם קודם,
לעשייתם.
האם זה הכוונה או שככה נראה מדבריו? ויש עוד ראשונים שחלוקים. זו שאלה אחת, כמו שאמרנו.
השאלה השנייה שאמרנו היא, מה הדין בדיעבד?
אדם לא בירך על המצווה מקודם, האם הוא יכול לברך אחר כך או לא?
אז אם ניקח למשל את הרמב״ם בהלכות שמופיע פה,
במקורות שלנו המצוינים בדף המקורות, אנחנו נראה שהרמב״ם סובר שלא יכול לברך אחר כך.
אם אנחנו ניקח לעומת זאת ראשונים אחרים,
כמו למשל האור זרוע שהוא מצוין פה בהגעות השרי אל מסכת חולין שזה יותר זמין ולכן סימנתי את זה בהגעות השרי במסכת חולין ולא מתוך הספר אור זרוע שהוא באמת אומר בפירוש אם אדם אמנם צריך לברך קודם אז אם לא ברך קודם יכול לברך גם אחר כך וזה מחלוקת שאנחנו רואים אותה מתפרסת על דברי ראשונים האם
יכול לברך אחר כך או לא הגמרא בעצמה אומרת שמברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה
אז כשאומרים חוץ מן הטבילה, שמה שמברך אחר הטבילה.
נחלקו הראשונים על איזה טבילה מדובר.
מדובר,
לפי הרמב״ם, רק על טבילה של גר,
תכף נדבר על זה, זה מיוחד,
או שעל כל הטבילות של נידה של אישה שטובלת?
כל הטבילות שיש עליהן כאיום של מצווה הכוונה, כי טבילה שאינה של מצווה לא מברכים עליה בלאו הכי.
הטבילה של אישה שטובלת לנידתה וטבילת גר אלה שתי טבילות של מצוות.
וממילא, הרמב״ם אומר שרק בטבילה של גר מברך אחר כך.
גר הוא באמת משהו מיוחד, מפני שלפני שהוא טובל הוא גוי.
אז מה שייך בכלל לברך? אז אצלו זה אולי משהו מיוחד. לעומת זאת, אם אתה אומר שזה גם נוגע לטבילה של אישה,
לנידתה, לטהרתה,
אז כאן אתה כבר בעצם רואה שזה כן היה שייך לברך. בכל זאת אומרים שאולי יותר טוב אפילו שתברך אחר כך. אז אולי השאלה הזו קשורה לשאלה העיקרית הזו.
האם אפשר לברך אחר כך או לא?
האם מפסיד את הברכה או לא מפסיד את הברכה?
זאת אומרת, המחלוקות ישנן, והדעות נמצאות לפנינו,
כפי שפחות או יותר אנחנו מגישים אותן גם,
את המקורות, בדף המקורות.
אבל דרכנו, וכך צריך להיות, לחפש קצת את היסודות,
להבין מה המחלוקות כאן, על מה נחלקו כאן. יש כאן איזשהו הסבר למחלוקת,
זה אומר ככה וזה אומר ככה, אז למה זה אומר ככה וזה אומר ככה? מה זה?
מה העניין בזה?
על כך נראה לי שיש פה כאילו שאלה והבנה בהבנת כל המושג הזה של ברכת המצוות.
ואפשר, כמו שאנחנו הרבה פעמים חוקרים ובלימוד לומדים,
להבין את העניין הזה בשתי צורות.
כי באמת,
מה העניין? אנחנו יודעים שיש ברכת הנהנין.
ברכת הנהנין זה נקרא שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה.
אז זה הטעם בברכה.
מה זה העניין של ברכת המצוות? יש עניין לקיים מצווה, אז תקיים מצווה.
מה זה הברכה? מברכים ברכת המצוות.
מה העניין בזה? אז אפשר להבין את זה בשתי צורות,
לא כל מובן רחוקות כל כך זו מזו,
אבל בכל אופן שונות במשהו.
כי אפשר להבין שברכת המצוות
זה בעצם שייך למצווה עצמה,
כאילו נותן תוכן למצווה.
ניקח לדוגמה לולב. לולב זה מצווה חשובה ביותר בחג הסוכות, ברור.
מה זה בסך הכול? אדם לוקח חתיכת ענף ומחזיק,
אז לכאורה אין בזה כאילו שום דבר.
אבל כשהוא אומר אשר קדישנו המצוותיו וסברנו על נטילת לולב, הוא נותן תוכן למעשה. זאת אומרת שזה חלק מן המצווה.
אפשר להגיד שזה לא חלק מן המצווה, אלא מה זה? באמת כמו ברכת השבח.
יש מושג של ברכת השבח בלאו הכי.
ברכת השבח זה נקרא שאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שזיכנו במצוות ונתן לנו את המצוות שעל ידם אנחנו באמת מתקדשים, כי זה העניין של מצווה.
המצווה והייתם ותזכו ועשיתם את כל מצוותיי והייתם קדושים ללא ככם זה בעצם עניין של קיום המצווה הוא בעצם מקדש אותנו ממילא אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא כברכת השבח אשר קידישנו במצוותיו וציוונו ייתכן מאוד שפה יש לנו אם כן שתי הגדרות כמו שאמרתי הן לא לגמרי רחוקות זו מזו אבל בכל אופן הן שונות ולפי דעתי אפשר כאן להסביר את שתי המחלוקות שציינו כקשורות אל העניין הזה
ואז אנחנו נבין קצת את המחלוקות בהבנה יותר טובה שהעניין הוא ככה, יש שיטה שסוברת
שהברכה היא חלק מהמצווה כמו שאמרנו, זוהי השיטה שהדגישה שלא מדובר על קודם לעשייתן אלא מדברת על עובר לעשייתן וכמו שהם מדגישים כשאתה כבר מחזיק את המצווה, למה כל כך?
כי זה באמת חלק מהמצווה כמו שעכשיו אתה לוקח את הלולב אתה גם מברך לא שאתה מברך ואחר כך לוקח את הלולב כי המצווה היא
הברכה היא חלק מהמצווה ואז ממילא יוצא שאם אתה מברך עם המצווה אז טוב אם אתה לא מברך עם המצווה לא בירכת הפסדת קיימת כבר מה שאפשר ויותר לא שייך לברך מה שייך לברך אחרי שכבר קיימת את המצווה אז לא שייך לברך כבר כי הברכה היא רק כאשר אתה עסוק בקיום המצווה ולא כאשר אתה כבר עסקת במצווה לכן זה גדר אחד וממילא זה מובן שאי אפשר לברך אחר כך
וממילא זה גם מובן שזה לא עניין שיהיה קודם. לעומת זאת, אם אני אומר שזו ברכת השבח שמודים לקדוש ברוך הוא שזיכה אותנו במצוות כדי שנתקדש בהם,
אז זה לא כל כך כבר צריך להיות סבוד, אנחנו מברכים.
אז למה עובר לעשייתן קודם?
יש עניין של סדרי הקדימויות.
הלכו ואמרו, יותר טוב שתברך קודם, לפני שאתה מקיים את המצווה,
אומרים ברכה,
יש שאומרים גם לשם ייחוד קודשא בריך הוא איננו מוכן ומזומן.
אומרים דברים הרבה, אפשר להגיד,
ויש בזה איזושהי התכוננות למצווה.
אז זה בהחלט דבר נכון, אבל זה לא סותר את האפשרות שתוכל גם לברך לאחר קיום המצווה. מבחינת לאחר קיום המצווה, כמובן לא במרחק הגדול, אלא סמוך לקיום המצווה,
אתה מברך. זה מה שאומר האור זרוע. האור זרוע אומר, לא הפסדת.
לא בירכת בשעת מקודם, תברך אחר כך.
זה האור זרוע אומר.
יש להבין שמתכוון לומר שברכת המצוות זה ברכת השבח כזו.
וברכת השבח יכולה להיות גם אחר כך, זה נכון.
לכן הנה ככן אנחנו רואים שהמחלוקות האלה מתחברות ומתקשרות לרעיון,
להבנה יסודית בעניין הזה של ברכת המצוות.
כי באמת יש ברכת השבח שהיא בוודאי ברכת השבח,
אבל ייתכן שכל ברכת המצוות היא בעצם ברכת השבח.
אנחנו אשר כי נשאר המסותיו הציוונו,
והכל יכול להיות ברכת השבח. זה דעתו של, אני חושב, של האור זרוע.
אחרים אומרים לא, ברכת המצוות זה בכל זאת משהו יותר קשור
למצווה עצמה, זה משהו שנותן תוכן למצווה ולא בדיוק ברכת השבח, ממילא מסתעפות השיטות כפי שרואים פה בסוגיה ובדברי הראשונים והפוסקים מסביב ואנחנו את אשר אמרנו אמרנו עכשיו בקיצור והמעיין יוכל למצוא את הדברים בעיון רב בדברי הראשונים והאחרונים והפוסקים וכן הלאה.
הדברים האלה נידונים אצל הרבה מן המפרשים הראשונים והאחרונים אז בינתיים נישאר בזה.
כל טוב ושלום שלום.
