ושלום לכולם.
הדף היומי שאנחנו מלווים אותו באיזו מידה.
כידוע לומדי הדף היומי סיימו כרגע בימים האחרונים את מסכת עירובין.
התחילו במסכת פסחים.
מכיוון שאני נמצא היום בשיעור לפחות בזמן הזה של ממש סמוך ל-17 בתמוז,
אז החלטתי לדבר על נושא שהוא קשור דווקא אל הימים האלה
של 17 בתמוז וימים של בין המצרים.
אבל הנה גם באופן מפתיע אני יכול ורוצה משהו להתחיל מדרך אפילו לימוד במסכת פסחים.
והכוונתי לתשובה שאני מציין בדף המקורות
של גרוט משה, משה פיינשטיין,
שהוא מדבר, שהוא
עונה תשובה לשאלה ששאלו אותו בקשר למה שנקרא היום בערב,
ערב של שבעה עשר בתמוז,
האם כבר הנוהגים שלו, כל המנהגים
שנוהגים מ-17 בתמוז, האם הם חלים גם כבר בערב,
כמו היום בערב?
ולכאורה, למה לא? כי הרי אנחנו מדברים על י"ז בתמוז, הרי אנחנו הולכים בתאריך
מן הערב, מן היום הולך אחר הלילה, ולא להפך.
הוא נשאל את השאלה, נשאלת שאלה כזו,
הוא עונה עליה,
בדף המקורות אנחנו מציינים את המקור שיכולים כל אחד
לפתוח ולראות.
והוא רוצה לומר,
כאילו, זו שאלה שתלויה גם בעניין של התענית ציבור בכלל,
שאנחנו יודעים שלא כמו תשעה באב, יום הכיפורים,
שמתחילים מבעוד יום כבר לצום.
הרי בתעניות האחרות, כמו שבעה עשר בתמוז,
הרי מתחילים לצום רק ביום ולא בלילה.
אז זה כאילו, צריך כאילו לדון מה הגדר של היום לעומת הלילה, או מה הגדר של הלילה לעומת היום.
אפשר באמת להגיד על זה, לדבר על זה בשתי צורות.
אפשר להגיד שבעצם זה כבר תענית שמתחילה בלילה.
זה בעצם תענית שמתחילה בלילה.
אלא כאילו לא על שלא צריך לצום בלילה.
או אולי לא, באמת הכל מתחיל רק ביום ולא בלילה.
וזה נושא שדנים עליו, הוא מציג, הוא מביא שם את הדברים של ראשונים שנמצאים במסכת תענית,
בדברי בל המאור והרייבד
נמצאים במסכת, תחילת מסכת תענית
על העניין הזה, כי זו שאלה ששאלו האם אומרים למשל ענינו בתפילת ערבית כבר.
אנחנו לא אומרים כבר בשחרית,
בגלל הטעם אנחנו לא אומרים כיחידים גם בשחרית בתענית,
מפני שאנחנו כאילו אומרים שאולי לא נשלים את הצום.
אז אומרים רק במנחה.
אז גם השאלה נשאלה גם על הערבית.
אבל יש מי שאומר שבערבית לא אומרים, כי בערבית לא אומרים, כי זה עדיין בכלל לא נחשב עצום.
והוא בתשובה שלו רוצה מזה להוכיח דווקא
ממסכת פסחים בדף בית עמוד בית כאן מופיע בגמרא בדברים של רבי אליעזר בן יעקב
שמוכיח שיש דבר כזה הבדל של בין היום לבין הלילה
שכמו שאנחנו מצאנו בתענית ציבור הוא אומר פה בגמרא עד מתי אוכל ויגבי תענית ציבור למדנו
עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר
זה דברי רבי אליעזר בן יעקב זאת אומרת
זאת אומרת שהוא כאילו מציג את זה שזה נחשב לחלוקה מוחלטת בין היום לבין הלילה ושבאמת התענית לא נחשבת אלא מן היום וזה באמת גמרא בפסחים מדף ב עמוד ב המעיין יעיין שם ויראה את התשובה של יגרות משה ויבין אולי יותר בצורה מפורטת איך זה מסתדר שם על פי הגמרא ומכל מקום לפי זה הוא רוצה לומר בתשובה שהדברים
הנהוגים בבין המצרים מי"ז תמוז אינם מתחילים אלא רק מן היום ולא מן הלילה.
אני מוכרח לומר שתשובה כזו אני כבר מכיר אותה הרבה שנים ובכל זאת קצת בכל אופן לא כל כך נראה,
כי אומנם נכון
שהצום מתחיל ביום ולא בלילה ואפשר בהחלט להבין שזה נקרא שהלילה לא שייך לצום אבל אי אפשר להגיד שהלילה לא שייך לתאריך של י"ז תמוז.
זאת אומרת, מבחינה זו כאן לכאורה קשה לומר את מה שהוא אומר,
כי ההשוואה במה שנחשב לגבי הגדרת הצום זה לא בהכרח מה שקובע לגבי הגדרת התאריך.
והנוהגים להחמיר בדברים מסוימים מי"ז בתמוז,
לכאורה זה כבר מן הלילה.
הוא אומר שם בכל זאת שבדברים האלה צריך להקל,
לכן אני לא רוצה להגיד את זה בצורה נחרצת,
כי אולי בכל אופן הדברים האלה לא כל כך חמורים,
שאם אפשר למצוא איזה פתח של כולה, זה בעצם מה שהוא אומר בתשובה, אפשר להקל.
אבל אני אמשיך בדבריי לגופם של דברים.
לגופם של דברים זה באמת דבר מעניין,
הדברים הנהוגים מי"ז בתמוז.
כיוון שכשאנחנו פותחים את הגמרא,
את הגמרות, אז אנחנו מוצאים, כשמדברים במסכת תענית,
מדברים על כך שכשנכנס אב ממעטים בשמחה,
ואחר כך אנחנו מוצאים את ההגדרה של שבוע שחל בו,
זאת אומרת שבוע שחל בו בתשעה באב,
ויש שתי דרגות עיקריות בהלכה.
ההלכה אחת
מדברת על העניין של מי שנכנס אב,
וזו סוגיה דווקא במסכת יבמות בדף מ"ג,
מצוין בדף המקורות,
ויש סוגיה במסכת תענית שעוסקת יותר על העניין של שבוע שחל בו.
בין כך ובין כך אין זכר בעצם לעניין הזה של י"ז בתמוז.
אז זו לכאורה באמת שאלה שראוי לדון עליה,
מאיפה באו אלה שהמציאו את החידוש הזה,
שבאמת לנהוג בדברים חמורים אנחנו יודעים מי"ז בתמוז. בדרך כלל מקובל לומר שזה כאילו ההבדל בין ערימה למחבר.
שהערימה מזכיר את העניין של י"ז בתמוז,
כך נוהגים מי"ז בתמוז, הוא מזכיר את העניין של נוהגים שלא לקיים נישואין מי"ז בתמוז, והוא מזכיר גם את העניין של תספורת
שכבר נוהגים החל מי"ז בתמוז. ולמחבר,
כאילו רוצים לומר שהוא לא מזכיר, אבל האמת היא שפה בסקירה שנעשה או שעושים ומצויין בדף המקורות בסימן הזה שעוסק בשולחן ערוך,
מעניין המובאות שמביאות משם שדווקא גם המחבר יש לו משהו שקשור לי"ז בתמוז, צריך לדעת את זה.
זאת אומרת גם המחבר מזכיר את זה בכמה פעמים,
הוא מזכיר את זה שיש כאלה שנוהגים שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז,
הוא מזכיר שיש כאלה שנוהגים להתענות מי"ז בתמוז,
הוא מזכיר בתור, אלה שני הדברים הראשונים, הוא מביא את זה בתור שיש כנוהגים ויש כנראה שלא.
לעומת זאת הוא מביא את ההלכה הבאה של ברכת שהחיינו, שטוב שלא לברך שהחיינו בימים של בין המצרים מי"ז בתמוז,
ודווקא על זה גם מצוין בדף המקורות מה שכתוב במשנה הברורה,
שבאיזשהו מקום דווקא בשם הגר"א שיצא ואמר שזה לא נכון לומר שלא לברך שהחיינו,
ולכן התקבלה הפשרה שלפחות אפשר לברך שהחיינו גם בימים האלה בשבתות.
זה בעצם מין פשרה בין מה שהמחבר אומר לבין מה שהגרא אומר.
בסופו של דבר הוא אומר גם את ההלכה שלא לצאת בדרך יחידי,
כי זה מופיע במדרש, כל העניין של בין המצרים מופיע במדרש,
על פי הפסקול רודפיה ישיגוה בין המצרים,
מופיע שם את העניין הזה של בין המצרים כתקופת זמן,
שבו יש איזושהי מין הרגשה של חולשה רוחנית בעיקר,
שהיא משפיעה,
ולכן יש כאילו, כמו שאומרים, להיזהר בכל מיני דברים,
ונאמר שם גם ההלכה המעניינת שלא להכות את התלמידים מי"ז בתמוז.
אני תמיד אומר שבגלל זה עושים חופש כבר כדי לא להיכשל בהלכה הזו.
אבל אלו דברים שנפסקו בשולחן ערוך. זאת אומרת שהעניין של י"ז בתמוז כגדר של זמן שקובע משהו בין המצרים, זה לא רק דעתו של הרמ"א,
אלא זה גם דעתו של המחבר.
אם כי צריך באמת להבין למה כאילו יש מחלוקת בין הרימה למחבר בעניין של תספורת ונישואין.
זה דבר שלכאורה באמת, מה העניין ומאיפה הגיעו המנהגים של הרימה שהוא אומר שנוהגים לא להסתפר ולא לקיים את הנישואין.
בעניין הזה נראה לי שההבדל בין המחבר לרימה זה הולך ככה.
המחבר כאילו חושב וסובר אחרי שבגמרא אנחנו רואים בפירוש שלא נאמרו הדברים האלה של נישואין,
אלא מראש חודש אב ביבמות,
והנושא של תספורת אלא בשבוע שחל בו, מה לנו שנגיד דברים נוספים?
אז זה בעצם כאילו הטענה מצד המחבר.
ואילו מהרימה שמבטא את המנהג האחר שהחמירו כבר מי"ז בתמוז, הוא כאילו אומר,
זה נכון אמנם שבגמרא נאמר, ולכן זו ההלכה, היא לא הלכה פסוקה במובן המוחלט, אלא בגדר של מנהג,
בגדר של מנהג, שראוי לנו לעשות את זה בין המצרים.
למה?
כי יש לנו דבר מעניין, גמרא מעניינת במסכת בבא בתרא בסוף פרק שלישי בחזקת הבתים,
שם הגמרא בעצם מביאה, וזה מצוין גם בדף המקורות, בדף ס עמוד ב,
שם אנחנו רואים בדברים שהגמרא אומרת שם ומספרת לנו שמחורבן הבית ראו לציין דברים שהם זכר לחורבן,
ומשהחמירה,
הכבידה גזירת המלכות,
היה מין אווירה עוד יותר של רוח נכיים נקרא לזה,
ועל זה נאמר שם שהיה בעצם צריך אולי בכלל לא לשאת נשים בכלל.
זאת אומרת שבאיזשהו מקום כאילו מתבקשת המסקנה או המחשבה שבעקבות הגזרות החמורות שגזרו על עם ישראל אז אולי בכלל צריך להימנע בכלל מקיום וקיום של נישואים וקיום גידול ילדים דברים חמורים ביותר אלא מה אפשר לעשות הגמרא אומרת כאילו הנח להם לישראל אי אפשר בלאו הכי לעמוד בגזרות כל כך
חמורות. אז כאילו הרי מה מבטאת הגישה הזו שבאו אלה שהחמירו ואמרו הנה אנחנו רואים את הגמרא. הגמרא הרי בעצם אומרת
שבעצם היה ראוי לנו שבכלל לא לשאת נשים.
אז ממילא הוא אומר
אם ככה אז לפחות בואו נעשה את זה בין המצרים.
לפחות בין המצרים נקיים את המנהג הזה שלא בדרך של נישואין ובדרך של תספורת.
ולמה דווקא תספורת ולא של קיבוץ?
כנראה קיבוץ קשה לעמוד בזה כל כך הרבה זמן,
לכן בוודאי שקיים רק את דינא דה גמרא או את המשנה, שזה מי שנכנס אב או מי ששבוע שחל בו.
אבל תספורת, אפשר להחזיק מעמד.
אז כיוון שאפשר להחזיק מעמד, אז ממילא הם אומרים, הנוהגים ככה,
כפי שהרימה מביא את המנהג,
שכבר נוהגים שלא להסתפר מי"ז בתמוז, כי בעצם כל הדברים היה צריך אולי כל השנה בגלל העניין הזה של גזירות החורבן.
אבל בגלל שאי אפשר לעמוד בדברים האלה,
אז לכן צמצמו את הדבר מצד ההרגשה הזו,
לפחות לתקופה המיוחדת הזו של בין המצרים. למרות שההלכה הפסוקה היא עוד יותר מוגבלת ומצומצמת יותר.
אז זה מה שנקרא בכל אופן, שמתבוננים בעניין הזה.
אבל אם אני ארצה, אולי נלך עוד קדימה.
אנחנו יודעים שבאמת מנהגים של זכר לחורבן, יש לנו דברים נוספים לאו דווקא בימי בין המצרים.
יש לנו דברים שאנחנו יודעים, למשל הנושא של נגינה ושירה.
נגינה ושירה זה גמרא במסכת גיטין וזה גמרא במסכת סוטה,
ואנחנו בעצם רואים שנגינה ושירה זה דבר שיש עליו איסור בכלל מפני החורבן בכלל כל השנה.
אז פה, כפי שפה ציינתי מדף המקורות את ההלכה בשולחן ערוך,
זה מופיע בשולחן ערוך בסימן תקס,
מופיע העניין הזה,
ושמה מובא גם שנהגו בכל זאת לשיר זמירות של שירי קודש.
זה תמיד אחד מהדברים המעניינים שאני עומד עליהם,
עצם הדבר שלמה נהגו כאילו להצטמצם בשירי קודש,
מפני החורבן. זאת אומרת, מפני החורבן לא שרים בכלל,
אז ממילא, אבל בכל זאת אמרו ששירי קודש אפשר.
זאת אומרת שאלמלא העניין של החורבן,
אז יש נטייה טבעית לשיר ולזמר לאו דווקא בשירי קודש.
זו הערה שלפעמים לא חושבים עליה.
אבל באמת הנקודה המעניינת והחשובה בהקשר הזה היא באמת העובדה שאנחנו יודעים בציבור שלנו שכן כבר שרים שירים, לאו דווקא שירי קודש.
למרות שלכאורה ההלכה אומרת שלא, זה דבר שאני תמיד עומד על כך. בכל זאת, הלכה מצד אחד, ואיך אנחנו עומדים מול זה מצד שני. אין זאת, אלא שיש איזה רוח עם, ככה אני חושב שמותר להגיד,
שיש בכל זאת איזשהו שינוי בדור הזה,
שקצת מחזיר את הדברים למצבם הקודם,
לא לשלול לגמרי. אז אולי בימי בין המצרים ראוי באמת לשמור באופן מיוחד.
אבל בשאר השנה,
אז הדבר הזה כנראה כבר נראה שיש קצת שינוי. וכאן, בדף המקורות, אני מציין שכמה מקורות אל העניין הזה.
מקור אחד זה דברי רש"י במסכת ראש השנה,
שהגמרא אומרת שם לגבי כל התעניות שבזמן שיש שלום,
אז אין חיוב בכלל עצום.
אז רש"י אומר, מה זה בזמן שיש שלום?
אומר רש"י, שבזמן שאין יהוד הגויים תקיפה עלינו.
זאת אומרת, שלפי רש"י, המצב שלנו היום הוא בעצם כבר זמן שאין עליו תעניות.
אבל אנחנו יודעים שרוב הראשונים לא מסבירים ככה,
אלא מסבירים: יש שלום, בית המקדש.
אז מבחינה זו חסרו בית המקדש הוא עדיין, אבל דברי רש"י,
לקחת אותם לתשומת לב.
אז זה דבר אחד. דבר שני, יש לנו את המשנה במסכת סוטה.
במסכת סוטה אנחנו רואים מי שבטל הסנהדרין בטל עשיר מבית המשתאות.
זאת אומרת שהשיר ואיסור הזמרה לא היה דבר ישיר מזמן חורבן הבית,
אלא דווקא מי שבטל הסנהדרין. מדוע? צריך להסביר.
צריך להסביר את זה שמי שבטל הסנהדרין,
עד שבית המקדש חרב, ודאי הסנהדרין היה קיים,
אז כאילו המוסדות הממלכתיים של עם ישראל נשארו במקומם,
ולכן זו לא הייתה הרגשה של חורבן מלא.
רק כשבתל הסנהדרית זו הייתה ראייה שבאמת הדברים הרבה יותר חמורים.
ואז בתל השיר. ולכן אנחנו, כשזכינו להחזיר מוסדות ממלכתיים שלנו בארץ ישראל,
אולי יש מקום להחזיר את העניין,
שכבר לא לראות את האיסור הזה של השיר,
את השיר לשלול אותו,
ולכן אולי זה מסביר את ההנהגות שלנו כפי שהן היום.
יש עוד מקורות לכך, אבל לא נאריך בזה כדרכנו,
וזה יפה לראות את הדברים האלה בהיקף המלא שלהם.
אז העניין של בית המקדש, בוודאי שהעניין הזה משפיע עלינו, בעיקר בימי בין המצרים באמת,
ואז ראוי לנו לנהוג אפילו מעבר למה שכתוב בגמרא,
כפי שהסברנו, וגם בעניינים האלה של שירה,
אבל מעבר לכך, לדעת ולזכור לא להיות כפויי טובה.
זה כלפי שמיים, מה שזכינו,
זה אולי הדבר הכי חשוב שצריך לאפיין את דורנו, לא להיות כפויי טובה כלפי שמיים.
אשרינו שזכינו,
אשרינו שזכינו,
סקולטו ושלום שלום.
:::::::::::
מה מה מה::::::
