שלום לכולם,
והיום אנחנו נמצאים בשיעור שאנחנו נותנים תמיד,
אבל בשונה מהרגיל,
היות שנמצאים בתקופה של, בימים של הבחירות,
אכן חשבתי שכדאי לדבר על זה מנקודת מבט הלכתית, תורנית.
לא אכנס כרגע למי להצביע, אבל עצם העניין שיש בחירות
בארץ ישראל, במדינת ישראל, להבין את הערך של הדבר ולהבין את העניין
שלו ותוקפו מבחינה הלכתית ותורנית.
אז על זה אני רוצה לדבר.
קודם כל צריך לדעת
שכשעם ישראל נמצא בארץ ישראל זה אף פעם לא יכול להיות נושא שמנותק מדברי תורה והלכה,
מפני שעצם ההחזקה של ארץ ישראל בידי עם ישראל זו מצווה בכל מקרה.
לכן זו מצווה, כמו שאנחנו יודעים את הדברים המפורסמים בוודאי כבר היום של הרמב"ן בספר המצוות,
בהשמטות למצוות שהרמב״ם מונה,
ששם הוא מזכיר את המצווה שנוהגת גם בזמן הזה להתיישב בארץ ישראל, ולא רק להתיישב באופן פרטי,
כל אחד ואחד, אלא להתיישב בצורה,
נקרא לזה, ציבורית-לאומית, כי הוא מדגיש שם את הנקודה שלא נעזבנה בידי זולתנו מן האומות.
זאת אומרת שעצם החזקת ארץ ישראל על ידי עם ישראל בצורה לאומית,
מדינית ממילא,
זה בעצם מצווה.
אנחנו מקיימים ברוך השם מצווה, זכינו לקיים את המצווה הזו של החזקת ארץ ישראל ולקיים בארץ ישראל מדינה זו בעצם קיום של מצווה, וזו נקודת המוצא של כל מה שאנחנו גם מדברים בהמשך, כל מה שאנחנו אומרים בדרך כלל בדברים שלנו על ארץ ישראל ומדינת ישראל.
אני מדגיש גם ורוצה להדגיש שתמיד כאילו רגילים לשאול אצל הרמב״ם, כאילו לא נזכרת המצווה, זה כמו שאמרנו, זוהי אשמתה,
שהרמב"ן מוסיף כאילו על המצוות של הרמב"ם, ואז כאילו הרמב"ם אולי כאילו לא סובר את העניין של המצווה להיות בארץ ישראל בצורה כזו,
אז זה אנחנו גם יכולים ללמוד ברמב"ם בהלכות תעניות, כמצוין בדף המקורות שלנו,
ששם הוא מדבר על כך שגוזרים תענית על צרה שיש לעם ישראל. מהי צרה, הדוגמה לצרה של עם ישראל? כשרוצים לקחת מהם את הארץ.
זאת אומרת, החזקת הארץ זו המצווה שאם חס וחלילה גויים רוצים לקחת מאיתנו את הארץ,
זו בעצם סיבה שבשבילה נאמר שגוזרים תענית ציבור.
זאת אומרת, זה עניין ציבורי וזה לא רק עניין של יישוב של אנשים פרטיים אפילו בזמן הזה.
אז זה הדבר הראשון. עכשיו, אחרי שאנחנו כבר יודעים את הפרט הזה,
אז אנחנו צריכים לדעת אם יש לנו מצווה להחזיק את ארץ ישראל,
אז איך מתנהלת המדינה הזו?
לכאורה, יבוא האומר ויאמר, לכאורה אנחנו יודעים שיש פרשת המלך,
מחכים למלך שיהיה מלך, "שום תשימלך המלך" נאמר בפרשת שופטים בחומש דברים,
ולכאורה אין לנו מלך, אז אולי אנחנו לא מסוגלים בכלל להחזיק את הארץ. על כך אנחנו צריכים לומר,
יש כאן דברים מאוד מיוחדים, מעניינים,
שמופיעים בעיקר, אפשר לראות בכל מיני מחברים,
אבל בצורה מאוד ברורה זה מופיע בפירוש של הנציב בהעמק דבר לפרשת המלך בחומש דברים,
שהוא מציין שם ואומר שהעניין הזה של פרשת מינוי המלך בארץ ישראל זה לא דבר חיובי ולא הכרחי,
אלא לפי העניין. זאת אומרת, הוא מדבר שם על כך שיש תקופה שהציבור צריך מלך,
יש תקופה שהציבור צריך מלך,
ויש תקופה שהציבור,
דווקא אנשים לא בנויים לזה לקבל סמכות של מלך,
ולכן אז אין עניין למנות דווקא את המלך. זה דבר מעניין, מה שאומר הנציב, ובוודאי כשמדברים על תקופה כמו שלנו בדור הזה, בתקופה הזו,
קשה לומר, או בכלל אי אפשר לומר, שהשאיפה היא שיהיה מלך בצורה המוחלטת של המילה,
שיקיים מלכות בצורה הזו, אלא בוודאי זה חייב להיות בצורה שונה,
ואז הצורה השונה היא בצורה שמקובלת על הציבור.
מכאן אני באמת בא לומר האם הדבר הזה באמת אפשרי מבחינת ההלכה, איך אנחנו רואים את העניין הזה מנקודת המבט ההלכתית.
על כך אנחנו הרי בוודאי נגיד שיש את השיטה של הדמוקרטיה,
שהדמוקרטיה אומרת שהולכים לפי הרוב, כי זה בעצם הבחירות שאנחנו גם עסוקים בהן עכשיו,
שהרוב קובע במובן מסוים, קובע את הממשלה, קובע בכנסת וכן הלאה. כך אני רוצה לרגע לדבר מהם היסודות של אותה החלטה,
והבנה שבאמת הדבר נקבע על ידי הרוב,
ובאמת באיזה רוב אנחנו מדברים.
קודם כל צריך לדעת, העניין הזה שהולכים על פי הרוב זה לכאורה גם כן מצוות התורה,
מה שנאמר בתורה אחרי רבים להטות,
אחרי רבים להטות זה בעצם מצווה כללית
שמדברת מלכתחילה על בתי דין,
שמחליטים בבתי דין
את ההחלטות על פי הרוב,
אבל מעבר לזה זה אומר גם במסגרות אחרות ובכלל שולחים אחר הרוב.
על כך אני מציין פה את ספר החינוך במצווה ע' ח',
שזוהי המצווה של אחרי רבים להטות,
בספר החינוך אומר איזשהו כלל מאוד מעניין ומאוד הגיוני גם.
הוא רוצה להגיד שהעניין הזה של רוב הוא בעצם לא תמיד כל כך ברור לכאורה.
ומדוע לא? כי הרבה פעמים,
הרבה פעמים יש אולי מקום להגיד שהמיעוט הוא אולי יותר
חכם מהרוב בסופו של דבר אפילו בדיינים זה ככה לפעמים נראה שהרוב אולי של דיינים יגידו דבר מסוים
והמיעוט יגיד אחרת ולכאורה כל אחד יודע ומכיר שבמיעוט יושבים דיינים אולי יותר חכמים או נחשבים ליותר גדולים מאשר דעת הרוב זו באמת שאלה אז איך אנחנו בכל זאת הולכים אחר הרוב אז זה מה שהוא אומר וספר החינוך קובע גדר מאוד חשוב לעניין הזה
שהולכים אחר הרוב כשיש מסגרת.
זאת אומרת, כשיש מסגרת אז הולכים אחר הרוב.
כשאין מסגרת, הרוב הוא פחות קובע.
זאת אומרת, כשיש מסגרת כמו של בתי דין, בית דין שצריך להיות של 71 דיינים, אז יש מסגרת.
כאשר המסגרת מדברת על מניין מסוים או על מסגרת מחייבת,
שם הרוב הוא בוודאי הדבר הקובע והמשמעותי.
אבל אם מדובר בצורה של היעדר מסגרת,
כשאין מסגרת,
אז זה אולי נוח ואולי נטייה ללכת על פי הרוב,
אבל זה באמת פחות נראה מחייב, אפילו בדברים הלכתיים,
כאשר מדובר לא במסגרת, אלא יש הרבה חכמים שדנים באיזו שאלה הלכתית,
נגיד שנשאלת גם בזמננו.
אז יגידו לנו שיש הרבה רבנים שאומרים ככה,
אבל יש רבנים אחרים שלא אומרים ככה. אין מסגרת שהיא מחייבת את כל הרבנים האלה בתור מניין מסגרת אחת.
זאת אומרת,
הגדר של רוב בתור דבר מחייב הוא תלוי בגדר במסגרת.
אם המסגרת היא מחייבת,
אז יש גם לרוב את האפשרות להיות קובע בצורה מלאה.
אם אין מסגרת, אז לא. וזה מה שמביא אותנו פה לדיון, כשאנחנו מדברים על הנהגת
המדינה בארץ ישראל, כשאמרנו שזה מצווה,
להבין פה מהי המסגרת.
אני שומע הרבה פעמים שיש הרבה שרוצים לומר שזה,
כמו שאומרים שהממשלה וכל זה, זה שבעת טובי העיר.
מביאים כדוגמה, יש מושג שנקרא בהלכה שבעת טובי העיר.
שבעת טובי העיר זה מושג שאנחנו פוגשים אותו במסכת מגילה לגבי אפשרות של שבעת טובי העיר שימכרו בית כנסת או דברים כאלה,
או שבעת טובי העיר במסכת בבא בתרא,
אנחנו מוצאים אותם, שהם יכולים כאילו לקבוע על כל מיני מטלות, דהיינו מיסים, שמוטלים על בני העיר
בצורה כזו,
ואז יש מושג של שבעה טובי העיר.
יש כאלה שמנסים להבין ולהגדיר לנו שהמציאות שלנו גם במדינת ישראל היום זה שבעה טובי העיר, יש שבעה טובי העיר.
ועל זה אני רוצה להעיר שזה לגמרי לגמרי לא שייך,
הוא כמעט ולא שייך.
מפני ששבעה טובי העיר, כשאנחנו מעניינים במקורות שלהם,
איפה זה נזכר, וגם בדברי ההלכה, בדברי ההלכות אפילו בשולחן ערוך, כפי שזה יוצא מכאן,
אנחנו רואים ששבעת טובי העיר זה באמת כמו גבאים של בית כנסת,
זה באמת אנשים חשובים שכדאי לשמוע מה שהם אומרים,
וזה בהחלט דבר ראוי, אבל השאלה היא אם הם מחייבים ואם יש להם סמכות לחייב.
והסיבה, לפי דעתי, שאין להם את הסמכות המלאה לחייב,
זה אומר, זה בגלל שבאמת אין מסגרת.
כשמדובר על מסגרת של עיר,
אז עיר זה לא מסגרת מחייבת.
זה יכול להיות בהגדרה הכי משמעותית, זה יכול להיות כמו שותפים.
זה יכול להיות שיש שותפים, כמו בבית משותף.
יש הרבה דיירים בבית משותף, אז כולם שותפים בבית.
אז מה, זה כל כך ברור ומחייב שאם נגיד רוב הדיירים יגידו דבר אחד, שהמיעוט צריך לקבל את דעתם?
אולי זה אפילו לא כל כך ברור. מה זה, אני לא חייב לקבל את דעת הרוב.
אז לכן אנחנו באמת רואים,
כשמדובר על עניין של טובי העיר,
אנחנו באמת רואים,
גמרא בבבא בתרא כדוגמה, בדף ז' עמוד ב',
שמדובר שם על כך שטובי העיר,
שטובי העיר יחליטו על חלוקת הנטל, למשל של תשלום על שמירה.
אז יש שם שאלה בגמרא, לפי מה קובעים את חלוקת הנטל.
אז מתברר שאין שוויון בנטל.
כי מה אומרים שם?
אומרים שם שיש כאלה שאומרים שלפי ממון,
וזה אחד הדברים שמאוד בולטים בהחלטות של טובי העיר,
ויש עוד, הגדרה עוד יותר, נגיד, קשה,
היא לפי קירוב בתים.
לפי קירוב בתים פירושו של דבר שאלה שנמצאים סמוך לחומה, מה שהם קוראים,
הם נמצאים יותר בסכנה,
אז לכן העול שלהם, החוב שלהם לשלם עבור השמירה והאבטחה,
חוב גדול יותר מאשר אלה שנמצאים בריחוק
מן החומה.
זאת אומרת, יש כאן באיזשהו מקום מצד אחד מישהו שמסדר את העסק כמו טובי העיר,
אבל התפקיד שלהם הוא לא לחלק בצורה שוויונית בין כל תושבי העיר,
אלא לפי המצב, לפי הצורך והאמת.
יש כאלה שצריכים יותר, יש כאלה שצריכים פחות.
ולכן לפי זה מתברר שטובי העיר הם באמת לא מקבלים על עצמם אחריות מלאה. יש לנו אפילו דעה יותר, הם לא מקבלים סמכות מלאה נגיד.
מעבר לזה, יש לנו למשל בהלכה בשולחן ארוך, שזה מופיע על פי מרדכי וראשונים אחרים, מובא בשולחן ארוך בסימן ב' בחושן משפט,
הכל כמובן בדף המקורות שלנו,
כאן אנחנו רואים שהערימה די הולכת עם השיטה שבכלל לטובי העיר אין להם סמכות לחדש דבר לתשלום של מיסים, אין להם סמכות כזו,
לטובי העיר,
רק הם יכולים לעשות רק דברים שכל בני העיר מקבלים, זאת אומרת,
הם אולי נקרא להם סדרנים של כל העיר,
אבל לא שהם ממונים ובעלי שליטה, יש כאלה שכן נוטים לתת להם יותר סמכות, אבל יש כאלה שהבינו שדווקא לא.
זה אומר שמעיינים בדבר למה זה ככה,
למה זה ככה, מפני שהעיר היא לא נחשבת למסגרת,
אין פה מסגרת מחייבת,
ולכן גם המושג של רוב לא יכול לפעול בצורה מושלמת,
כפי שאנחנו אולי רגילים לומר.
מכאן אני מגיע למסקנה שכשאנחנו מדברים על הנהגת מדינה לא יכול להיות שנסתמך על המושג של טובי העיר,
אלא צריכים לחפש איזה גדר נוסף. הגדר הנוסף שבו אנחנו יכולים לבוא ולומר זה באמת המושג של דינא דמלכותא דינא.
זה גדר, זה קומה מעליה, זה קומה גבוהה יותר.
דינא דמלכותא דינא זה מושג שאנחנו מכירים בכמה סוגיות,
זאת אומרת שיש סמכות לדין של המלך,
זה באמת כבר,
לא אומרים דינא דמלכותא דינא על טובי העיר,
אבל אומרים דינא דמלכותא דינא על מלכות.
מה זה בעצם מלכות?
מהי ההגדרה? מתי זה מלכות? מתי זה טובי העיר?
הרמב״ם בהלכות שלו, בהלכות גזילה, כשהוא מדבר על כך,
אומר גדר מאוד מעניין, שאולי מתאים לנו היום גם כן במחשבה של התקופה.
הרמב״ם אומר שמלך זה, מה זה נקרא מלך?
מלך זה נקרא על מקום שמטבעו יוצא באותו מקום.
זאת אומרת, כאשר יש מטבע,
זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על מקום שיש בו גדר של מלכות,
לגבי הגדר של דינא דמלכותא דינא דהיינו לגבי סמכות מלאה,
הגדר הקובע, אם זה באמת מקום שיש לו את המטבע.
לכן גם אצלנו היום, בכל עיר אין לכל עיר מטבע, אבל לכל מדינה כבר יש מטבע.
איפה שיש מטבע זה נקרא מלכות,
איפה שאין מטבע של אותו מקום זה אחד הסממנים שהרמב״ם נותן
ואומר שזה הגדר הקובע לגבי הגדרה של מלכות.
דינא דמלכותא דינא, השאלה היא מה זה דינא דמלכותא דינא?
יש כאלה שרוצים לומר וטוענים תמיד על פי הר"ן במסכת נדרים בדף כ"ח שלא אומרים דינא דמלכותא דינא במלכות ישראל, וכל כך למה?
כי הר"ן בעצמו אומר שם שדינא דמלכותא דינא אומרים
על הסמכות הזו דווקא אצל הגויים,
הוא מסביר למה, בגלל שהמלך של הגויים הוא מלך שהוא שולט על הארץ, זה שלו, הארץ, הוא הבעלים של הארץ.
מה שאין כן בארץ ישראל, שהמלך הוא לא הבעלים.
ולכן, כיוון שהמלך הוא לא הבעלים,
הוא אומר, כולם שותפים בארץ ישראל.
אז ממילא לא שייך להגיד שיש בעלים, אז אם אין בעלים, אז אי אפשר בעצם לקבל את הדינא דמלכותא דינא בארץ ישראל.
זה דעת הרם.
אחרים חולקים עליו, כמו שהרשבם המצוין בדף המקורות,
הרמב"ם בהלכות גזלה,
הם אומרים שכן בארץ ישראל. מה הסברה שלהם? הסברה שלהם היא להפך,
היות שהציבור מעוניין במלכות.
מלכות זה לפעמים דבר שהוא מגביל ומפריע,
אבל בסופו של דבר בני אדם מעוניינים שתהיה מלכות,
כי זה מה שעושה את הסדר בעולם.
זה עושה את הסדר בעולם, ואז ממילא מעוניינים בדבר.
אנחנו פה שומעים מדברי הרשב"ם, בהבנה שלו, את העניין של דינא דמלכותא דינא, שזה מבוסס על הסכמת העם.
הסכמת העם זה באמת הדבר שקובע לדינא דמלכותא דינא,
נותן לה את מקור הסמכות
בהסכמת העם.
ויש על זה תשובה של חתן סופר המצוינת פה בדף המקורות,
שהוא מסביר שבעצם גם הר"ן מודה שכאשר יש הסכמה של העם,
אז ממילא
כשיש הסכמה של העם אז הדינא דמלכותא דינא נוהג גם בארץ ישראל.
הגענו אם כן לגדר הזה של דינא דמלכותא דינא, שמבוסס על הסכמת העם,
והנה לנו כבר בסיס אם צריך את הסכמת העם.
ויש מסגרת, שזו המלכות, זו המדינה, שהמטבע נמצא שם,
אז ממילא יש גם את האפשרות להחליט על הדברים על בסיס הרוב של הציבור.
זו קומה שנייה וחשובה ביותר בהבנה של המציאות הזו שלנו בארץ ישראל היום.
אבל באמת לא די בזה.
אי אפשר כאן להאריך הרבה בכל הדברים,
אבל לא די בזה, מפני שבאמת,
מפני שבאמת כשאנחנו בודקים את היסוד של דינא דמלכותא דינא,
אז אנחנו לא נותנים לזה את הכוח בדברים שנקרא, מה שקוראים היום חוץ וביטחון.
זה רק בדברים שהם נושאים כלכליים וחברתיים.
בהם אנחנו אומרים דינא דמלכותא דינא.
הגדר של חוץ וביטחון זה לא מספיק הגדר של דינא דמלכותא דינא. פה צריך לעלות עוד קומה.
הקומה הנוספת היא באמת להחליט ולהגיד שהמציאות שלנו בארץ ישראל היא גדר של מלכות ישראל.
זאת אומרת, כי מלכות ישראל היא הכוח שנותן לנו את הכוח,
לא רק להחזיק את המדינה הוא מחייב אותנו להחזיק אותה אלא גם נותן לנו את הכוח להחליט שאנחנו נלחמים עליה למשל.
זו סמכות של חוץ וביטחון שאיננה מתונה מצד דינא דמלכותא דינא אלא מצד מלכות ישראל.
מכאן אני מגיע לדברים הידועים המוכרים לנו של הרב קוק זצל שאומר לנו שמלכות ישראל הרי צריך מלך אבל אמרנו כבר בתחילת דברינו שהמלך זה לא דבר הכרחי כל כך בעם ישראל אז אם זה לא דבר כל כך הכרחי אז מי ממלא את התפקיד של המלכות?
העם שהוא באיזשהו מקום מחליט על דרך ההנהגה שלו במדינה,
כמו שאומר הנציב בפירוש שלו של להעמק דבר, וכמו שהרב, וזה צה"ל, אומר שכשאין מלך חזרה המלכות לעם בעצמו.
זאת אומרת, העם בעצמו הוא מקור הסמכות לא רק של דינא דמלכותא דינא, אלא של המלכות.
יכול להיות שיש פה הבדל מאוד מעניין וחשוב, שאני לא נכנס פה עכשיו בהרחבת דברים,
שמבחינת ההגדרה של דינא דמלכותא דינא באותם נושאים של דינא דמלכותא דינא,
ייתכן באמת שמסתבר אפילו שיש את היכולת לשתף גם גויים שגרים בארץ,
שהם גם יכולים להיות שותפים בהחלטות האלה בהיותם תושבים שיש להם מה לומר בעניינים שקשורים לעניינים כלכליים וחברתיים.
לעומת זאת, בעניינים של חוץ וביטחון אתה צריך את המלכות ישראל שהיא עניין לאומי של העם, ולכן כאן אתה באמת צריך את הסמכות של עם ישראל מבחינת הגיבוי שלו.
וזה בעצם הדבר, כשאנחנו חושבים לרגע,
כמו שאמרנו, יש לנו מצווה של החזקת ארץ ישראל כמצווה,
היכולת להחזיק אותה מבוססת באמת על ההחלטה שהעם היושב בארץ ישראל, הוא גם יכול ורשאי לקבוע את ההנהגה ואת הדרך אשר תעשה. וזה בעצם המקור למושג הזה של בחירות שאנחנו עכשיו נמצאים בו,
שבאיזשהו מקום זה דבר חשוב לקבוע את ההנהגה בכל הרמות האפשריות,
גם ברמה הראשונה של דינא דמלכותא דינא וגם ברמה הגבוהה יותר של מלכות ישראל ולוואי שנזכה שבאמת תהיה הבחירה הטובה שהיא תתן לנו באמת את היכולת להחזיק את המדינה בארץ ישראל בצורה הטובה והמושלמת עד כי יבוא גואל צדק בעזרת השם
וזה נשאר בזה ושלום שלום.
נשאר בזה ושלום שלום.
