שלום, וכפי שאני תמיד אומר, ממשיכים בשיעורים שלנו,
לוקחים סוגיה שאנחנו לומדים אותה בעיון, מתוך הסוגיות שנלמדות בדף היומי, שנמצא כידוע במסכת שבת הגדולה והמגוונת.
ואנחנו, בהמשך לשיעורים הקודמים שעסקו בנושאים כלליים שקשורים לענייני מלאכת שבת,
גם היום אנחנו רוצים לדבר על נושא כללי,
שהוא חשוב מאוד מבחינת הלכות שבת,
והשאלה תמיד, האם זה קשור רק ללכות שבת או קשור גם לדברים אחרים,
ואני מתכוון לנושא של שניים שעשאוה.
קראתי לנושא שאנחנו מדברים עליו היום,
הדין של שניים שעשאוה הוא מסייע, והדין של מסייע שאין בו ממש.
זו סוגיה במסכת שבת, בדף צד"י ב' וצד"י ג'.
שם אנחנו לומדים לגבי דין של שניים שעשה רוע לגבי מלאכות של שבת.
זה מלכתחילה מחלוקת של תנאים בדין שלהם,
מפני שהשאלה היא, כששניים עושים כאילו בשותפות מלאכה,
האם הם חייבים,
עוברים על האיסור של שבת ומתחייבים על העונשים שיש על מלאכות של שבת,
דהיינו קורבן חטאת למשל,
או אם בכלל אסור לעשות כדברים האלה, כאשר עושים ביחד, בשותפות,
ועל זה נחלקו התנאים.
וההלכה נפסקה,
כדעת רבי יהודה שאומר, כדעת רבי יהודה שאומר,
כשזה יכול וזה יכול,
אז אנחנו אומרים, זה יכול וזה יכול,
חייב, פטור,
וזה אינו יכול, וזה אינו יכול, חייב.
אני אסביר את הדברים האלה,
מי שלא מכיר את הגמרא,
כאשר שניים לוקחים איזשהו מסע, כידוע,
לטלטל מסע ברשות הרבים, למשל בד' אמות או להוציא מרשות לרשות,
זה איסור של מלאכה ממש,
ויש מסע כבד או מסע, בכל אופן, שלוקחים אותו שני אנשים,
לוקחים ספסל ביחד או לוקחים כל דבר אחר ביחד.
אז יש דיון בגמרא לגבי כשזה יכול וזה יכול,
או זה אינו יכול וזה אינו יכול,
ויש מצב שזה יכול וזה אינו יכול,
והפירוש הוא שפעמי יש מצב שכל אחד בפני עצמו היה יכול לעשות את הכול לבד,
אבל הוא עושה את זה ביחד עם מישהו אחר בשותפות כאילו להקל עליו.
יש לפעמים דברים שכל אחד לבד באמת לא היה יכול,
ואז עושים שניים שלא יכולים, כל אחד לחוץ,
כשהם לוקחים ביחד,
אז זה מצב אחר.
יש מצב שלישי, שאחד היה יכול לבד ואחד לא היה יכול.
אז על זה דנים פה התנאים.
וכפי שהתחלתי כבר לומר, ההלכה נפסקה כדעת רבי יהודה,
שבזה יכול וזה יכול, כשכל אחד יכול לבד,
אז אם עושים ביחד,
אז הם באמת פטורים,
וכשזה אינו יכול וזה אינו יכול,
כשכל אחד מהם לא יכול לבד, אז אם הם עושים ביחד את המלאכה שלא היו יכולים לעשות לבד, דווקא כן חייבים.
זה בעצם המסקנה ההלכתית הפשוטה שיוצאת פה מן הגמרא.
ומה שיהיה צריך לדון בזה,
הגמרא בעצמה מדברת על כך ושואלת מנהלן כדרכה, מאיפה אנחנו יודעים את זה, והגמרא מביאה לכך דרשה מהפסוקים,
מהפסוק בעניינים של כתוב באסותה, הגמרא אומרת, איתנו רבנן באסותה עושה את כולה ולא עושה את מקצתה,
יש עוד דרשה בהמשך, הגמרא אומרת גם כן,
זאת אומרת שיש כאן איזה לימוד אחר גם כן,
שמלמד ששניים שעשאוה לפי ההלכה הזו, כפי שהיא מקובלת עלינו,
אז לומדים שזה יכול וזה יכול,
שניים שעשאוה באמת פטורים.
השאלה החשובה והיסודית והראשונה שנשאלת מסביב לעניין הזה, בעקבות העניין הזה,
האם זה דין בהלכות שבת, כפי שכבר דיברתי בתחילת דבריי,
או שזו הלכה כללית?
לכאורה זו הלכה כללית,
מפני שהפסוק שמובא הוא לא פסוק שעוסק דווקא בחוד שבת.
הפסוק הזה מדבר על חיובי כריתות וכל החייבי,
אנשים שעוברים על איסורי תורה,
שחייבים עליהם חטאת,
אז שם הפסוק מדבר. ממילא לכאורה,
אם הפסוק מדבר על ענייני חיוב חטאת באופן כללי,
אז ממילא גם המסקנה המתבקשת היא שהנושא הזה הוא נושא שלא שייך רק להלכות שבת,
אלא שייך לכל איסורי תורה.
זו שאלה אחת.
שאלה שנייה,
האם
הלימוד הזה שלומדים מלמד אותי רק על פטור מחטאת,
אבל באמת זה ממשיך להיות איסור,
כששניים עושים ביחד,
או שאפילו אפשר ללמוד מהפסוק אולי יותר מזה,
אולי שזה אפילו לא נחשב בכלל לדבר איסור.
אלה שתי שאלות מאוד חשובות שדנות פה בסוגיה.
בדף המקורות, שאני כמובן מוסיף לדברים,
אני מראה פה שהנושא הזה שנוי במחלוקת של ראשונים.
יש כאן דברים של אריתבה במסכת קידושין מצד אחד,
לעומת דברים של הרשב"א במסכת בבא קמא ובתשובה מצד שני.
זאת אומרת, יש מי שסובר שהנושא הזה הוא נושא כללי והוא לאו דווקא קשור לענייני שבת.
כך רואים מהריטב"א בקידושין,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
שהוא שואל גם על דברים אחרים, כמו שניים ששחטו ביחד, מה שנקרא שחוטי חוץ,
והם עושים את העבירה ביחד, האם הם חייבים
בתור שניים שעושים?
ושם הוא אומר הריטב"א,
שלכאורה אפשר היה ללמוד את זה מהסוגיה שלנו.
כמו שנאמר על שניים שעשוע שפטורים בשבת,
ככה אפשר להגיד על שניים ששחטו שחוטי חוץ.
זאת אומרת, הוא לא רואה שיש פה, הוא לא רואה ולא מפרש שמדובר פה דווקא על דין של שבת,
אלא אפשר להבין בהחלט שזה דין כללי,
שנוגע לכל האיסורים שבתורה, שאם שניים עושים בתנאים האלה שהזכרנו, שזה יכול וזה יכול לבד,
אז הם באמת פטורים.
אז זה דין באמת כללי,
ולא דין דווקא מיוחד לענייני שבת.
ולפי זה גם מסתבר שזה לא יותר מאשר לפטור מחטאת. זאת אומרת, מדובר על כל האיסורים ועיקר הלימוד הוא עוסק בעניין חיוב של חטאת,
שכאשר שניים עושים את האיסור הנידון אז הם לא חייבים על חטאת.
הם לא חייבים חטאת כי שניים שעשאוה פטורים.
ולא נאמר שזה יהיה קשור לדברים אחרים, שזה יאמר גם היתר,
כפי שנראה מייד בהמשך,
למה בכל זאת אולי יש מקום להגיד אחרת.
זו דעת הריצב"א מצד אחד.
מצד שני, יש לנו את דעת הרשב"א.
הרשב"א, כפי שמצוטט פה בדף המקורות ממסכת בבא קמא ומהתשובה,
בתור דבריו דווקא רואים, להפך,
רואים שזה דווקא דין שהוא קשור דווקא לשבת.
ולכן, לפי דעתו, למשל, שניים שהורגים
מתייחס לגמרא בסנהדרין מדף ע"ח,
יש לנו שם דברים על עשרה שהרגו בן אדם ביחד בעשר מקלות,
שאנחנו אומרים שהם פטורים כי כל אחד עשה רק חלק מההריגה ולא עשה את הכל.
אומר הרשב"א שזה רק כאשר כל אחד לוקח מקל לבד,
אבל אם הם לוקחים ביחד שני מקל אחד ומכים,
אז לפי הרשב"א יהיה לזה דין שיהיה חיוב
כמו דין של רוצח,
אף על פי שזה שניים שעושים את המעשה,
בכל אופן הם נקראים רוצחים לצורך העניין הזה. זאת אומרת שהרשב"א באמת צובר באופן אמיתי ומוחלט שהדין של סוגייתנו הוא רק דין של שבת,
ולא דין של כל התורה כולה.
וכאן, זאת אומרת שבדברים אחרים, שניים שעשורוה זה לא פטור.
האמת היא שבאמת צריך להבין למה שניים שעשורוה יהיו פטורים.
הם בעצם שותפים. אנחנו, אם נגיד, למשל, שניים שגונבים ביחד,
אז מה, נגיד שהם פטורים?
בגלל שהם שניים,
לכאורה הם שותפים,
שותפים במעשה.
אז יש שותפים במעשה גניבה,
יש שותפים במעשה רציחה,
וממילא לכאורה הלימוד הזה הוא לא מובן מאליו, ולהפך, יוצא מכאן,
לפי הרשב"א,
שהעניין הזה דווקא נדון לגבי שבת.
וצריך להבין, אם כן,
אם יש דבר מיוחד בשבת, אז מה הטעם לעשות את ההבחנה וההבדלה בין שבת לשאר הדברים,
כאשר הלימוד הרי מבוסס על פסוק שאיננו נוגע רק לשבת.
אלא כאן צריך לומר ולהסביר, זה דברים שכבר קצת דיברנו עליהם אולי,
ושצריך לחזור ולומר,
שבענייני מלאכת שבת יכול להיות שיש כאן איזשהו דבר מיוחד,
ואולי ממילא כל דבר שדומה לשבת,
בעניין הזה יהיה לו את אותו הדין. אני מתכוון לכך שבשבת אנחנו יכולים לעשות גם מין חקירה
שחוקרת בגדר החיוב של אדם שעושה מלאכה בשבת.
האם החיוב הוא
בעיקרו על מה שיוצא ממה שהוא עושה,
על התוצאה,
או שעיקר החיוב הוא על העשייה, על המלאכה,
המלאכה בהיותה עשייה?
וייתכן שזה הדבר המיוחד בשבת, להבדיל למשל מייסורים אחרים.
כאשר מדובר על שניים שגונבים,
שניים שגונבים,
אז בוודאי שהבעיה היא שהם גנבו, ולא העניין העיקרי בזה שהם גונבים.
וייתכן שאם כן גם שניים שהורגים, כמו שהרשב"א אומר,
הדגש הוא על זה שהם הרגו ולא על מה שעל הפעולה.
זאת אומרת, יש תמיד איזשהו צורך לעשות את ההבחנה איפה הדגש העיקרי. כמובן שזה ביחד,
אבל יש עניין של דגש עיקרי.
ויש דברים שהדגש בהם הוא בעשייה,
וייתכן שלפי זה הדעה הזו והשיטה הזו שעושה את
ההבחנה בין שבת לשאר דברים זה בגלל שבשבת הדגש הוא על העשייה ולכן כשמדובר על העשייה אין שותפות בעשייה,
יש שותפות בתוצאה אבל אין שותפות בעשייה.
כשעושים ביחד זה לא נקרא שותפות, כל אחד עושה חצי דבר וביחד כל אחד לא עושה את הכל,
ממילא כל אחד עושה חצי וזה מה שנקרא שניים שעשו שפטורים.
לעומת דברים אחרים שפה הדגש הוא על התוצאה של מה
שיצא בה אז השניים שותפים בתוצאה יש שותפות בתוצאה ואין שותפות בעשייה וכשנתבונן בדבר זה בהחלט יכול להיות קשור ללימוד של מה שכתוב בעשותה הדגש בפסוק הוא שבמקום שהדגש הוא על העשייה אז שמה אנחנו נגיד ששניים שעשו הם באמת יהיו פטורים ובזה אם כן נוכל לעשות את ההבחנה לגבי מלאכת שבת לגבי דברים אחרים
כשלומדים פה את הסוגיה בגמרא בהחלט אפשר לראות
שהעניין הזה קשור בסופו של דבר ומתחבר פה למחלוקת של רש"י ותוספות בהמשך הסוגיה שכדאי ללמוד אותה פה בדף צד"ג.
הגמרא עושה פה איזושהי השוואה, או מתייחסת לעניין של טומאה בהקשר הזה.
הגמרא מדברת פה, מביאה פה את הברייתות, היה יושב על גבי המיטה וארבע תליות תחת רגלי המיטה, או היה רוכב על גבי בהמה ודלת תליות תחת רגלי
הבהימה מותרות טהורות מפני שיכולה לעמוד זאת. זאת אומרת, יש שם איזשהו דיבור לגבי טומאה של זב,
שהוא מטמא על ידי זה שהוא כאילו דורך באמצעות הכיסא, או באמצעות
הבעל חי שהוא היה רוכב על גבי בהימה,
שבאמצעותה הוא מטמא משהו בטומאתו.
שם הגמרא מביאה את זה, ובהחלט אפשר להבין שיש קשר בין העניין הזה לבין העניין של שניים שעשאוה.
זה מלמד אותנו את הנקודה הזו שדיברנו עליה.
שמה?
שמדברים פה על דברים שבהם הדגש הוא על העשייה,
לא על התוצאה אלא על העשייה, וגם בטומאה, כשמדובר על מישהו שרוכב על בהמה,
ואנחנו שואלים האם הרכיבה על הבהמה בדבר שדורך ביחד על דבר אחר ומטמא אותו,
העיקר הוא בעשייה, והעשייה היא במעשה הדריכה, הדריסה שנמצאת שם,
זה באמת גם כן נבחן לפי העשייה, האם יש שם עשייה שלמה על ידי כל רגל ורגל, מי שלומד שם את הגמרא כדאי שילמד,
או בעצם זה לא נקרא
עשייה מפני שכל אחד בפני עצמו, הגמרא אומרת שלגבי בהימה למשל יכולה לעמוד על שלוש רגליים ולאו דווקא על ידי ארבע, היא עושה שכל רגל בפני עצמה היא בעצם כבר לא צריכים אותה.
ולכן אפשר פה לראות את זה כמו שניים שעשאוה,
כל רגל ורגל כולם נחשבים כמו שניים שעשאוה.
כך רש"י מסביר את הגמרא שם.
זאת אומרת שאנחנו רואים פה פתאום שכבר לא מדברים פה דווקא על חיוב חטאת,
אלא מדברים פה על פעולה שנעשית,
שהיא לא נחשבת.
אז כמו שזה לא נחשב לגבי טומאת הזב,
ככה זה לא נחשב לגבי העניין של מלאכה בשבת, שהדגש בה, כמו שאמרנו,
יהיה בעשייה.
בנקודה הזו,
פה אנחנו רואים שיש הבדל בין רש"י לתוספות, בוודאי.
מפני שתוספות
לא מוכנים לקבל את זה שהגמרה שמביאה את העניין הזה של הזהב, זה מתחבר אל הנושא של מלאכות של שבת, מה שלמדנו בשניים שעשעוה.
תוספות באמת לא לומדים ככה.
תוספות באמת סוברים שהדין הזה של שניים שעשעוה לא מתחבר אל טומאת הזהב. אומרת תוספות זה לא קשור.
שם מדברים על פטורי חטאת,
אז זה דבר בפני עצמו,
זה לא קשור לטומאת הזהב.
בהחלט אפשר להבין שהתוספות סוברים שהעניין של שניים שעשאוה הוא שייך רק לעניין של קורבן חטאת,
וממילא גם מסתבר שזה כבר לא דין מיוחד לשבת אלא דין כללי.
ומה שמובא פה בעניין של הזב, התוספות מוציאים את זה מהסוגיה הזו ולא נותנים לזה את הפירוש של רש"י.
זאת אומרת שתוספות לוקחים את הסוגיה ומגבילים אותה מצד אחד לעניין של פטור מחטאת,
וממילא זה יהיה שייך, מסתבר, לכל חיובי חטאת.
בעוד שלפי רש"י, עצם הדמיון שהגמרא מדמה את העניין של טומאת הזב לעניין של שניים שעשה הועה, הרי זה מלמד שלא מדברים פה רק על פטור מחטאת,
אבל מצד שני,
יש בהחלט להבין שאם זה דומה ומתחבר אל העניין ההלכה של טומאת הזב,
כפי שנזכר פה בגמרא,
הרי משמע שמדברים פה על העשייה,
האם העשייה נחשבת או העשייה לא נחשבת.
וממילא ייתכן שלפי רש"י בהחלט אפשר להבין ששניים שאסורה לא רק שפטורים,
אלא שלא נחשבים בכלל כאילו באמת עושים מן התורה.
יכול להיות שזה אפילו לא יהיה אסור,
אלא יהיה אפילו מותר, והדברים האלה עוד צריך ללבן.
אני לא אאריך בזה כדרכי,
כי הדברים הם באמת מאוד עמוקים,
וצריך לברר אותם עוד ביתר ביאור.
בהקשר לעניין של מסייע,
אבל אני חושב שכאן נשאר, במקורות מי שרוצה ילמד וימצא את הדיון לגבי העניין של מסייע שאין בו ממש.
האם מסייע שאין בו ממש זה גדר שמתחבר אל העניין של שניים שעשאוה או שזה דין בפני עצמו?
שוב, לפי רש"י הדין של מסייע הוא נלמד, הדין של מסייע שהגמרא אומרת עליו שאין בו ממש,
לפי רש"י זה מתחבר אל הדין של שניים שעשאוה.
שניים שאסור שפטורים, כי כל אחד נחשב כמסייע לשני.
זה בעצם מה שרש"י מסביר.
תוספות לא מקבלים את זה, תוספות לוקחים את הדין של מסייע ואומרים שזה סברה בפני עצמה,
שלא מתחברת בכלל לסוגיה הזאת. זאת אומרת, שוב,
יש כאן איזושהי הבדלה בין רש"י לתוספות בהבנה של הדין של מסייע,
האם מסייע זה דין כללי מצד סברה בפני עצמה,
או שזה דין שהוא שייך רק לשבת, ושוב,
בגלל מה שאמרנו, היות שבשבת,
אם אנחנו נסביר את רש"י כפי שהסברנו מקודם בהקשר העניין הראשון,
ככה גם בעניין של מסייע,
אנחנו צריכים באמת יכולים להבין שרק בענייני שבת מסייע אין בו ממש,
אבל בדברים אחרים מסייע יש בו ממש,
ולא תמיד נגיד שאין בו ממש, אלא רק בשבת, בגלל שבשבת צריך עשייה שלמה,
מה שאין כן בדברים אחרים.
והדברים האלה קשורים למה שמובא בדף המקורות בדברי הת"ז,
אז ביורה דעה,
לגבי, שהוא מדבר שם על עניין של מסייע,
והוא מביא את הדוגמה של מקיף וניקף.
מקיף וניקף זה נקרא ששניהם לוקים,
המקיף והניקח.
ושם אנחנו אומרים בגמרא שהניקף, מקיף הכוונת פאת הראש, זה איסור של תורה.
המקיף עובר, המקיף עושה מעשה,
הניקף לא עושה מעשה. שואלת הגמרא למה הוא לוקה? כי הוא מסייע.
שם אנחנו אומרים שמסייע כאילו יש בו ממש.
לפי הפירוש הזה זה פשוט,
כי מסייע יש בו ממש כיוון שזה לא בענייני שבת אלא זה בדברים אחרים.
לכן בהחלט לפי תוספות יכול להיות שזה עניין אחר לגמרי,
העניין של מסייע,
זאת אומרת,
האם זה שייך דווקא לדין של שבת או שזה ממילא יהיה
אפילו במקיא וניקח.
דווקא לפי התוספות בהחלט צריך להבין שמסייע זו סברה ולכן צריך להבין למה במקיא וניקח
מסייע באמת כן לוקה, מסייע זה הניקף,
זה שמקיפים לו את הראש,
והוא כאילו לפי הגמרא עוזר למקיף, הוא לא מתנגד לפעולה שלו,
אלא משתף איתו פעולה.
עצם שיתוף הפעולה זה נקרא מסייע,
ואם כן שם הלכורה לפי תוספות, שאומרים שמסייע זו סברה כללית,
אז צריך להבין למה באמת הניקף לוקה, אז זה צריך כבר לתרץ.
שניקף הוא בעצם,
האיסור הוא באמת שלא יהיה ניקף,
ולכן שם המעשה,
הוא לא עובר בגלל המעשה שנחשב מסייע,
אלא עובר בזה שבאמת הוא ניקף.
רק כדי שיהיה לו גם מעשה, אומרים שיעשה משהו בסיוע.
זאת אומרת ששם הדין של מסייע לא שייך, אבל זה אני כבר מרגיש שאני גולש פה לדברים מסובכים יותר,
ואתה צריך להבין אותו, כי הוא לא אומר בדיוק ככה,
והדברים עמוקים,
והלומד ילמד והמעיין יעיין ובעזרת השם כולם ירחיבו את דעתם בנושא חשוב והרציני הזה.
נשאר בינתיים בזה וכל טוב.
