שלום לכל המאזינים והצופים שלנו.
אנחנו בשיעור שלנו היום נעשה משהו שלא בדרך השגרה,
כי אנחנו הרי נותנים את השיעור על הסוגיות שנלמדות בדף היומי.
והדף היומי כרגע הרי נמצא במסכת תמיד.
המסכת תמיד עוסקת בהקרבת הקורבנות,
הקרבת הקורבן של קורבן תמיד, שזו המצווה הראשונית של הקורבנות.
"קורבני לחמיא לאישה ירח נכחו תקריבו אישה לה'
שני כבשים בכל יום" זה הרי הכוונה במצוות התמיד.
ועל זה אנחנו יודעים שאין לנו היום את בית המקדש ואין לנו את היכולת להקריב את הקורבנות.
וגם אין לנו הרבה דברי לימוד שמתחדשים לנו בנושא הזה.
ואני חשבתי שזו דווקא הזדמנות יפה לדבר על עניין שהוא קשור לזה באופן מפתיע אולי,
אני מדבר על עניין של תפילה,
עניין של חיובי מצוות התפילה.
מצוות התפילה
זו מצווה שאותה אנחנו הרי כן מקיימים היום וצריכים לקיים.
כידוע,
לגבי מצוות התפילה יש דעת הרמב״ם שסובר
שהמצווה היא מצווה מן התורה,
אלא המצווה מן התורה היא לא ממוקדת בזמנים מסוימים,
ועל כן,
כאן אנחנו יודעים שהתקנה של שלוש תפילות ביום, שחרית ומנחה וערבית, או ערבית, שחרית ומנחה, לפי איזה סדר שבוחרים,
זה בעצם התקנה שאנחנו מכירים בתפילות שאנחנו מתפללים.
והנה זה הנושא שהוא כמובן נידון ונלמד במסכת ברכות.
ואני פותח לשם כך את הגמרא במסכת ברכות בדף כ"ו עמוד ב',
שם אנחנו מוצאים בגמרא איתמר,
רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפילות אבות תקנום.
זאת אומרת, מאיפה אנחנו יודעים את העניין של סדר התפילות?
זה כאילו תקנה של אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב,
ואז אומרים לפי ההמשך, לפי דעתו,
אברהם תיקן שחרית וישכם אברהם בבוקר,
ויצחק תיקן תפילת מנחה ויצא לסוח בשדה,
ויעקב תפילת ערבית,
מה שהוא כתוב עליו,
ויפגע במקום.
אז זו דעה אחת של רבי יוסי והרבי חנינא.
אבל רבי יהושע בן לוי אומר, תפילות כנגד
תמידים תקנום.
זאת אומרת שהתפילות, רבי יהושע בן לוי אומר שהתפילות הן נתקנו כנגד תמידים. זאת אומרת, יש כאן איזושהי הקבלה בין עניין של קורבן התמיד,
וזה מה שדיברנו עליו, על המסכת תמיד והמצווה של קורבן תמיד,
יש כאן איזשהו קשר מעניין לתפילה,
שרבי יהושע בן לוי אומר שתפילות כנגד תמידים תקנום.
ולכן יוצא לפי דבריו שיש קשר ויש הקבלה בין הדברים.
לכאורה כשלומדים את הגמרא הזו, אז אפשר כאילו לחשוב שזה כאילו דברי אגדה, למעי נפקמינה.
אבל באמת זה לא נכון,
כי כשלומדים את זה בעיון ורואים שזו שאלה שהיא משמעותית לכאורה באמת
גם בהלכות,
כפי שנראה מיד בהמשך. זאת אומרת, זו שאלה שנוגעת הלכה למעשה, זאת אומרת, כאילו מחלוקת
האם התפילות הן מצד תקנת האבות או התפילות,
יש בהם איזשהו עניין בהקבלה לעניין של קורבן תמיד,
כדוגמה לדבר.
ואז אנחנו, לכאורה, אם אנחנו נפתח את ההלכות,
ואנחנו הרי תמיד לומדים עם הלכה ברורה,
אז יש לנו את ההלכה, ניקח למשל את הרמב״ם. הרמב״ם גם מצוין בדף המקורות,
הוא באמת טורח להגיד שהתפילות נתקנו כנגד התמידים. זאת אומרת, זה גדר הלכתי.
זה לא רק גדר של איזה משהו מחשבתי,
אלא זה גדר הלכתי עם משמעויות מסוימות,
ועל כך באמת צריך לבדוק איפה כאן המשמעות שיכולה להיות שמשפיעה על העניין הזה שתפילות כנגד תמידים תקנום.
ואת זה אנחנו מוצאים דרך לימוד של שתי סוגיות מקדימה ומאחורה, מאותה סוגיה שפתחתי בה בדף כ"ז עמוד ב', זאת אומרת, בדף הבא,
שוב, במסכת ברכות כמובן,
אנחנו מוצאים שם את הדיון לגבי תפילת ערבית,
שתפילת ערבית הגמרא מביאה שיש מחלוקת אם תפילת ערבית זה חובה או רשות.
זאת אומרת אם תפילת ערבית זה יש בה גדר של חובה כמו שחרית ומנחה או שזה משהו שונה כפי שכתוב במשנה תפילת ערבית אין לה קבע ואז הפירוש שמובא פה אין לה קבע זאת אומרת שזה גדר של רשות.
תפילת ערבית היא גדר של רשות.
וכשמתבוננים בדבר בעצם אפשר בהחלט להבין וזה ככה הרבה מפרשים
שאומרים שזה נובע מהעניין של תקנת התפילה בכלל.
כי אם באמת הולכים לפי הכיוון של הדעה שתפילות כנגד אבות תקנום,
אז יש לנו אברהם, יצחק ויעקב. הזכרו, באופן פשוט,
כל אחד מהם, אם זה ככה, התפילה שלו היא תפילה של חובה. מה ההבדל?
מאיפה נמצא לזה מקור להגיד שהתפילה של אברהם ויצחק הייתה כאילו יותר חיובית
מאשר התפילה של יעקב?
אז אין לנו אפילו את העניין להגיד, אלא להפך, יהיה מסתבר לומר לפי זה שלא יהיה שום הבדל בין שלוש התפילות,
אלא אם כולם יהיו באותו גדר הלכתי.
אבל אם הולכים מצד העניין של כנגד תמידים תקנום,
אז תמידים, אנחנו יודעים ששניים ליום עולה תמיד.
שניים ליום עולה תמיד, זאת אומרת, הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הארבעיים.
זאת אומרת, יש לנו איזו הקבלה לשני התמידים.
תפילת ערבית,
אין לה, קבע, אין לה בעצם באיזשהו מקום הקבלה דומה בקורבן התמיד.
ובעצם, באמת, אז איך זה מתחבר לפי השיטה הזו? אז על זה הגמרא מסבירה שתפילת ערבית היא מכוונת כנגד הקטרת חלבים ואיברים שנעשית כל הלילה.
זאת אומרת, כי בעצם זה לא דבר חיובי,
כי אם מקריבים את התמיד, שזה הקורבן האחרון ביום בין הארבעיים,
אז מיד גם מקטירים ועושים את כל מה שצריך על המזבח.
מקטירים את האיברים ואת החלבים, את הכול מיד,
זה לא חייב לגלוש לשעת לילה,
אלא הכוונה שגם אם זה גולש, אז זה בסדר.
מקרידים חלבים ואיברים כל הלילה.
אז זה בעצם יוצא שהמקבילה בקורבנות לגבי תפילת ערבית היא עצמה מקבילה שאיננה של חובה,
שאיננה של קבע. זאת אומרת, זה לא איזה דבר דבר יום ביומו הכרחי, אלא זה מתרחש באמת.
אז עכשיו ממילא כשאנחנו נתבונן בהלכות, אנחנו באמת נראה.
שההקבלה ההלכתית הזו היא משמעותית. למשל, ניתן דוגמה נוספת.
אנחנו יודעים שתפילת שחרית, עד מתי מתפללים?
מתפללים שתפילת שחרית, לפי ההלכה בגמרא,
לפי רבי יהודה, כי רבי יהודה עד שעה ארבע.
זאת אומרת, עד שעה ארבע הכוונה בשעה הרביעית,
בשעות הזמניות בבוקר.
לא עד חצות היום, אלא עוד קודם, עד סוף שעה רביעית של השעות הזמניות.
ושוב, למה? כי זה קורבן התמיד.
אם נעיין בהלכה של קורבן התמיד,
זה מצוין גם פה בדף המקורות בהלכות תמידים ומוספים,
אנחנו נמצא באמת שקורבן התמיד,
לפי ההלכה, זמן הקרבה שלו עד סוף שעה רביעית בכל יום.
אני מדבר על תפילה, על הקורבן התמיד של הבוקר,
וממילא גם המקבילה בתפילה,
גם כן עד סוף שעה רביעית זה עיקר זמן התפילה של תפילת שחרית. זאת אומרת שיש לנו פה איזושהי הקבלה עם משמעות הלכתי,
ומכאן אנחנו מגיעים לעניין הזה שתפילת ערבית יכולה להיות באמת תפילה של רשות,
תפילה של רשות, ויש לזה משמעות בכמה סוגיות נוספות. אני אתן את הדוגמה לדבר.
למשל, אם אנחנו הולכים לדף דף דף עמוד ב',
בגמרא, שוב, במסכת ברכות,
באותן סוגיות בתפילת המסכת,
שם אנחנו מוצאים מחלוקת לגבי הזמן של תפילת ערבית.
אנחנו יודעים שבבוקר יש הלכה מאוד יסודית וחשובה של סומך גאולה לתפילה.
דהיינו שאומרים גאהל ישראל ומיד מתפללים.
לא אומרים קדיש אחרי גאהל ישראל,
לא אומרים שום דבר, בקושי התירו להגיד השם שפתי תפתח.
זה הדבר היחיד שכאילו אומרים גם בבוקר.
אבל מעבר לזה, סומך גאולה לתפילה ממש גאולה, דהיינו ברכת גאהל ישראל והתפילה מיד,
בלי שום הפסקה בערבית העניין הוא כבר שונה קצת וזה אומר ככה בגמרא עצמה יש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי ישועה בן לוי רבי יוחנן אומר שגם בערבית סומך גאולה לתפילה ולכן זה דבר כאילו לעומת זאת רבי ישועה בן לוי אומר לא סומכים גאולה לתפילה בערבית
בערבית העניין של גאולה לתפילה לא דבר חשוב כל כך או בכלל לא חשוב לפי רבי ישועה בן לוי
אם נזכור רבי ישועה בן-לוי הוא זה שאומר בסוגיה הראשונה שהזכרנו,
שתפילות כנגד תמידים תקנו,
אז מסתבר לפי דעתו, אם כפי שהסברנו את זה, שאצלו תפילת ערבית היא בכלל רשות,
אז אין עניין בכלל במובן הזה של סומר גאולה לתפילה, כי אין חיוב של סומר גאולה לתפילה לפי דעתו,
כי באמת אין בכלל אולי תפילה,
החיוב של התפילה הוא בכלל, זאת אומרת זה רק גדר של רשות,
אז ממילא גם אין עניין של גאולה לתפילה.
ולהפך, לפי רבי ישועה בלוי, הוא מסביר שם בגמרא שיש עניין שקריאת שמע יהיה הדבר האחרון בערב,
כאילו סמוך למיטתו.
ככה באמת הוא מסביר, רבי ישועה בן לוי.
אז גם אם אין הלכה, רבי ישועה בן לוי, בקטע הזה,
שאין עניין שקריאת שמע יהיה בסוף,
אבל בוודאי שזה משפיע,
הגדר הזה של תפילות כנגד תמידים תקנום,
שממילא תפילת ערבית זה רשות,
על עד כמה צריך להקפיד בערבית לגבי עניין של סומך גאולה לתפילה.
וכאן מתברר שאף על פי שאנחנו כאילו כן סומכים גאולה לתפילה, בכל זאת אנחנו לא מקפידים על זה כל כך כמו בבוקר.
נתחיל בזה שכפי שהגמרא כבר אומרת,
אנחנו אומרים "אשכיבנו",
אז "אשכיבנו" זה כבר שוב איזושהי הפסקה.
אנחנו אומרים, היה מקובל,
וזה מקובל גם היום, בעיקר זה נקרא בחוץ לארץ, למרות שזה לא קשור לחוץ לארץ,
שאומרים יראו עינינו, יש שם איזו תפילה שהיא בפירוש כאילו מפסיקה בין ברכות קריאת שמע לבין התפילה.
או אפילו הקדיש, עצם אמירת הקדיש כשאומרים בתפילת ערבית לפני שמונה עשרה היא בעצם דבר של הפסקה.
ואם אנחנו אומרים את כל זה, גם אם אנחנו לא אומרים את התפילה של יראו עינינו,
הדברים האלה מבוארים בתוספות בדף דלת עמוד ב',
כפי שמצוין בדף המקורות,
אבל בפירוש יש לראות בכל הדברים האלה שכן אומרים,
לא רק השכיבנו,
אלא גם עניין של הקדיש אפילו, כשאומרים,
זה אומר שאין הקפדה על העניין של סומר גולה לתפילה.
וההסבר לדבר, שתפילת ערבית היא באמת רשות, ממילא בעצם כל התפילה היא לא מחויבת,
וממילא לא שייך כאילו לומר שלהקפיד כל כך על סומר גולה לתפילה. זה משפיע גם על הלכות אחרות.
אני אתן דוגמה,
זה משפיע על הלכות,
הכול מצוין בדף המקורות. למשל, שבליל שבת יש עניין,
יש עניין, מופיע, כן להקדים את התפילה.
ולפי הרמב״ם זה אולי להקדים את התפילה ורק להגיד אחר כך קריאת שמע. זאת אומרת,
לוותר על הסמיכות של גאולה לתפילה,
אולי ככה אפילו משמע.
או בדוגמאות אחרות הלכתיות, למשל,
בבוקר, כשאדם בא לבית כנסת והוא נגיד מאחר לתפילה והוא רואה את הציבור שכבר עומד לתפילה של שמונה עשרה,
בוודאי שלא יתפלל לדמייהם בגלל שהוא לא אמר קריאת שמע.
השמיכת גאולה לתפילה חזקה יותר מהצורך להתפלל עם הציבור.
בערב זה לא ככה.
בערב בהלכות אנחנו רואים שאם אדם בא ורואה את הציבור מתפלל,
אז יש עניין של תפילה בציבור להתפלל עם הציבור,
וזה אפילו פחות חשוב מסומך גאולה לתפילה, ואז ישלים את ברכות קריאת שמע אחר כך, ככה זה נפסק גם בשולחן ערוך.
זאת אומרת שבערב יש הבדלים,
סומך גאולה לתפילה, לא סומך גאולה לתפילה,
זה מוסבר על ידי זה שתפילת הערבית היא באמת אין לה,
היא לא בגדר דבר שקבוע כל כך,
וממילא זה משפיע על זה שאין הקפדה בעניין של סומך גאולה לתפילה.
ניתן אבל דוגמה נוספת ומעניינת פה,
יש באמת בהלכה ברמב״ם שמצוינת בדף המקורות,
הרמב״ם בפרק י' הלכה ו' מדבר על כך,
יש הלכה שאומרת אדם בעצם מתפלל,
הוא כבר התפלל, הוא שכח שהוא התפלל, מתפלל עוד הפעם.
אז מה עושה בן אדם שבעצם מוצא את עצמו שהוא מתפלל עוד הפעם? אומרים לו שיפסיק.
אומרים לו שיפסיק. למה? כי אתה התחלת להתפלל לא בתור נדבה,
התחלת להתפלל בתור תפילה שחשבת שאתה מחויב,
ובאמת מתברר שאתה לא מחויב, אז תפסיק.
אומר הרמב״ם, זה אבל לא בתפילת ערבית.
בתפילת ערבית, גם אם אתה נזכרת שהתפללת,
אז יוצא מין הפוך, כאילו דברים הפוכים.
דווקא תפילת ערבית,
אולי שהיא פחות קבועה,
פחות מחויבת, דווקא בה באמת הרמב״ם אומר שימשיך להתפלל, כי מלכתחילה כל התפילה שהוא התפלל היא בעצם כמו תפילה של נדבה, כי הרי הוא לא מחויב בה בצורה מוחלטת.
ככה זה אומר.
כאן באמת דנים,
מפני שאני כעת הארכתי והסברתי את העניין הזה שתפילת ערבית היא כאילו רשות,
אבל אנחנו יודעים שלמעשה קיבלו את זה כולם כחובה. אנחנו לא רואים את זה היום כרשות,
אנחנו רואים את זה כחובה.
כל העולם, ככה מקובל לומר, זה כבר הריף אומר, זה כל אחד שאומר:
"אהידנא", זאת אומרת, בזמן הזה, כבר בזמן, בזמן הזה,
קיבלו את זה כחובה.
אז ממילא אם קיבלו את זה כחובה,
אז מה שייך להגיד על התפילה שהיא נדבה?
אז זה אני מציין פה בדף המקורות דווקא דברים יפים של
חיים מבריסט שמתייחס אל העניין הזה,
ואז הוא באמת אומר,
קיבלנו את זה כחובה,
אבל איך נשתמש בביטויים של רב חיים, במושגים של בריסק?
התפילה בחפסה שלה בערבית היא תמיד נשארת נדבה.
זאת אומרת, קיבלנו כחובה להתפלל תפילה של נדבה,
ולכן הרמב״ם אומר שאם התחיל להתפלל נדבה ערבית,
לא פוסק.
למה לא פוסק? כי החפסה של תפילת ערבית זה נקרא תפילת נדבה, אי אפשר לקרוא לה חובה,
אף על פי שכבר קיבלנו עלינו כולנו,
להתפלל את אותה תפילה של נדבה.
אז באמת יש כאן איזה דבר מעניין בהגדרה של תפילות,
שזה הכל מבוסס, כפי שאמרנו בתחילת הדברים,
על העניין שהתפילות מכוונים ומקבילים לעניין של התמיד.
התמיד הוא מתחייב ביום, בכל יום יש קורבן תמיד.
בלילה אין קורבן תמיד,
בלילה זה עיקר החיוב של מצוות התמיד,
זו מצווה של היום.
מפני שבזמן שהאדם עושה בעיקר את עיקר פעילותו,
כפי שדרך הטבע שעושה ביום, זה הזמן שגם יהיה לו משהו מיוחד כל יום לעבודת השם.
זה קורבן התמיד, המקבילה זה תפילה. בערב זה גדר אחר, זה לא זמן של פעילות כל כך,
ולכן גם זה כבר לא הזמן של קורבן תמיד, אז ממילא גם הזמן של התפילה הוא כבר באמת שונה. זה באמת דבר רעיוני שצריך, איתו אפשר להסביר וללמוד,
אבל הדבר המעניין, כפי שראינו פה בכמה מקורות,
שהמושג של תפילות כנגד תמידים תקנום זה מושג שיש לו השפעה על גדרים הלכתיים,
שאולי יש עוד על כמה דברים נוספים לדבר, אבל אנחנו כדרכנו
לא מעריכים ונישאר גם היום בזה כפי שלמדנו, והמבין יבין וילמד הלאה ויוסיף,
ידע ללמוד עוד וימצא את הדברים המעניינים ביותר בנושא הזה.
טוב, שלום, שלום.
