שלום לכולם,
אנחנו ממשיכים עם השיעור שלנו,
שהוא היום באמת מנסה להיות ממוקד בסוגיות הנלמדות ובדף היומי,
שהדף היומי מסיים, כמדומה לי בימים אלה, את מסכת מעילה,
וגם אנחנו היום בשיעור שלנו ננסה להשתלב לפחות בשיעור אחד
בעניינים הנוגעים למסכת הזו,
וזה קשור באמת למה שנאמר בפרק
שישי,
לקראת סיום המסכת,
אנחנו לומדים במשנה שהשליח שעשה שליחותו,
בעל הבית מעל.
זאת אומרת, אם בעל הבית שולח מישהו מעילה,
מה זה מעילה?
מעילה זה מעילה בהקדש, זאת אומרת, כאשר
לוקחים דברים של הקדש
לשימוש העצמי,
שלא למטרות שלהם,
ומגביהים את זה בדרך של קניין, או שמשתמשים ממש בשימוש של חולין,
זו בעצם מעילה.
ועל זה יש את החיוב בתורה של קרן חומש ואשם,
וזה גם עוד דין חשוב שצריך לדעת, שהדין הזה המיוחד של מעילה שעליו מדובר בכל הסוגיות,
פה זה מעילה בשוגג.
כי כאשר במזיד אין את הדין של מעילה, כי זיד במאים ובמזיד זה חיוב מיתה.
כבודי שמיים, אבל זה דין אחר.
כשמדברים על דין מעילה, מדברים על שוגג דווקא.
בכל אופן, מה שנאמר פה במשנה,
יש פה חידוש במשנה שאומר שהשליח שעשה שליחותו, בעל הבית מעל.
אם בעל הבית, בן אדם, בן אדם שלח מישהו לקחת משהו של הקדש,
ובאופן פשוט שניהם לא יודעים שזה הקדש, לכן שניהם שוגגים,
אבל אחד עושה בשליחותו של הראשון, זאת אומרת, השני פועל בשליחותו של הראשון.
נאמר על זה שבעל הבית מעל,
וכאן כל מי שלומד את זה הוא מייד בעצם שואל שאלה,
הוא שואל איך זה יכול להיות
שבעל הבית מעל,
הרי יש לנו כלל שכולנו יודעים מהרבה סוגיות מסכטות אחרות,
שיש כלל שאין שליח לדבר עבירה,
והרי כיוון שמעילה זה דבר עבירה,
אז לכאורה לא צריך להיות כאן דין של שליחות,
לא צריך להיות כאן דין של שליחות,
זאת אומרת שלכאורה לא היה צריך להיות שבעל הבית יהיה המועל,
אלא היה צריך להיות דווקא הדין שהשליח מעל.
אז זו בעצם שאלה שהגמרה במסכת קדושין שואלת.
הגמרה במסכת קדושין בתחילת פרק שני שם,
מצוין כמובן בדף המקורות,
שם אנחנו באמת לומדים את הדין של אין שליח לדבר עבירה,
ואז שואלת הגמרה,
איך אתה אומר שאין שליח לדבר עבירה? הנה אתה רואה במעילה שיש שליח לדבר עבירה.
והתראות של הגמרא היא שיש איזה לימוד מיוחד מפסוק
בדרך של לימוד ודרשה שממנה לומדים שבמעילה זה דין חריג,
שיש שליח לדבר עבירה, למרות שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה,
בכל זאת במעילה יש דין של שליח לדבר עבירה.
אז זה בעצם כאילו שאלה ותשובה של הגמרא.
בכאורה, אז אם כן עכשיו הכל בסדר.
השאלה היא בכל זאת נמשכת הלאה.
למה השאלה נמשכת הלאה? כי הנה יש, בדף כ"א, פה יש לנו שאלה מעניינת מאוד,
שמיוחדת גם כן לדיני מעילה.
בדף כ"א, עוד דף במסכת מעילה,
אנחנו לומדים כאן,
במשנה כתוב שהשלח ביד חירש, שוטה וקטן,
זאת אומרת שאם הבעל בית, כפי שאמרנו מקודם,
הוא לא שלח בן אדם רגיל, אלא שלח אנשים שאינם בני דת,
כמו שנקרא בדרך כלל חירש, שוטה וקטן,
שאם עשו שליחותו, בעל הבית מעל,
שגם הם, אם הם עשו את השליחות של הבעל בית
אז הבעל בית מעל ואז הגמרא בעצמה במסכת מעילה שואלת
הגמרא שואלת שם: ועליו בני שליחות ענינו?
כאילו בגלל שהם עשו את השליחות שלו הרי אנחנו יודעים שאין שליחות לקטן
אין שליחות ממילא גם לאדם שהוא שותה לכל מי שאיננו בר דעת אין שליחות
הזכור הזה קשה מה זה נוגע?
איך זה יכול לחייב את בעל הבית?
מתרצת הגמרא תירוץ,
ככה מתרצת הגמרא,
אמר רבי לזר אסאום כמעטן של זיתים.
הוא מביא דוגמה מענייני טומאה,
אחר כך הוא מביא דוגמה מענייני עירוב,
שבעצם התוכן של התשובה הזו, המשמעות של התשובה,
שהדין הזה של מעילה על ידי זה שמישהו עושה בשליחותו של הראשון,
זה לא דין שליחות, אלא זה דין שאיננו קשור לשליחות.
זה יותר הוא נקרא, מה שהגמרא קוראת לזה, "התעבידה מחשבתו".
זאת אומרת, היות שהוא שלח אותם,
אפילו חרש שוטה וקטן, הוא שלח אותם,
אז ממילא הם עשו את מה שהוא רצה,
אז כיוון שנעשה מה שהוא רצה והוא זה שרצה הרי לעשות את המעילה,
אז כאן לא צריך שליחות, זה לא דין של שליחות.
יש בכלל צריך לדעת, לא כל דבר שמישהו עושה בשביל השני,
זה נקרא,
צריך להיות דין שליחות.
אלא כאן זה לא דין שליחות.
כמו שאם אני אשלח מישהו לעשות בשבילי, זה טובה לקחת איזה חבילה.
אז מחירי שוטה וקטן לא יכולים לקחת את החבילה בשבילי?
הרי הם לא יכולים לעשות שליחות?
זה לא דין שקשור לשליחות. החידוש הוא שגם במעילה לא קשור לשליחות.
הם עושים בשבילי.
כיוון שהם עושים בשבילי, זה דין בפני עצמו.
עכשיו, כיוון שכך, אז עכשיו צריך לשאול מאידך גיסא.
צריך לשאול, אם הגענו לזה, אז לכו ראים ככה: גם כשאדם שולח,
אדם פיקח,
אז גם כן, זה שהוא המשלח היה, זה בגלל שנעשה מחשבתו,
אז ממילא אולי לא קשור העניין ל... למה הגמרא בקידושין שואלת על זה?
שאין שליח לדבר עבירה?
הרי בעצם זה לא קשור לשליחות. יכולתי לומר שרק איפה שיש דין שליחות, אז אין שליח לדבר עבירה.
אבל איפה שאין דין שליחות,
אז מי אמר שאין שליח לדבר עבירה? למה אני צריך לתלות זה בזה?
אולי זה דין בפני עצמו,
אנחנו רואים שבלאו הכי המעילה יש לה דין מיוחד.
על זה אנחנו בעצם, מה שאנחנו צריכים לומר,
על זה אנחנו באיזשהו מקום צריכים לומר שיש לנו חקירה,
מחלוקת יותר נכון אפילו,
במושג הזה שאין שליח לדבר עבירה, מה זה?
האם זה דין של גזירת הכתוב,
שלומדים מזה מפסוק או מדרשה שם במסכת קידושין,
או שזה בעיקר מבוסס על סברה,
כי כולם מכירים את הסברה, הסברה היא דברי הרב,
דברי התלמיד, דברי משומעים.
אז ממילא זו סיבה שאין שליח לדבר עבירה.
אם אומרים שזו הסיבה מצד הסברה,
אז זה נכון בכל דבר שכשמישהו עושה אחד בשביל השני,
פעמים שהדבר הזה הוא באמת נעשה בשביל הראשון,
פעמים שלא, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי משומעים. כי אני צריך לשאול את מי הוא היה צריך לשמוע?
את זה ששלח אותו או הוא בעצמו?
אז ממילא או דברי הרב, דהיינו דברי הקדוש ברוך הוא, דברי התורה.
ואז אם אתה אומר שהגדר של "אין שליח לדבריו הרב" מבוסס על הסברה של דברי הרב, דברי התלמיד, דברי מי שומעים, אז ממילא זה מובן הפירוש הפשוט של השאלה,
מפני שזה מובן שגם ממילא אתה יכול לשאול את השאלה הזו, אף על פי שאין כאן דין שליחות,
המיוחד של שליחות,
אבל את הסברה אפשר לומר שדברי הרב, דברי התלמיד, דברי מי שומעים.
אפשר להגיד את הסברה.
ולכן זה מסתדר אחד עם השני.
אבל אם אתה אומר שזה גזירת הכתוב,
אם אתה אומר שזה גזירת הכתוב, אז אני חוזר עם השאלה,
כי לכאורה כאן הגמרא בקידושין לא הייתה צריכה לשאול את השאלה של אין שליח לדבר עבירה, כי זה מושג דווקא בגדרי שליחות, בדבר שצריך שליחות,
ולא בדבר שלא צריך שליחות.
את העניין הזה אנחנו יכולים לפגוש דרך התוספות והריטבע.
כי פה יש שאלה בתוספות במסכת קידושין שם,
הם שואלים שאלה נוספת, הם שואלים,
הרי דין מעילה הוא בדרך כלל בשוגג.
אמרנו את זה בתחילת דברינו.
אז בשוגג, מי אמר שאין שלח לדבר עבירה? התוספות לכאורה סוברים פשוט שבדבר שבשוגג יש שלח לדבר עבירה.
אם נתבונן בדבר אנחנו נבין היטב למה התוספות אומרים ככה.
כי תוספות סוברים שמה שאין שלח לדבר עבירה זה בגלל הסברה של דברי הרב, דברי התלמיד, דברי משומעים.
את הסברה הזו אני יכול לומר רק במזיד.
אז אתה יכול לבוא בטענה אל השליח,
דברי הרב, דברי התלמיד, דברי מי שומעים.
אבל בדבר של שוגג אי אפשר להגיד את זה.
אז זה בעצם הצמנת התוספות. התוספות אומרים, הרי כל הדין של אין שלח לדבר עבירה זה רק במזיד ולא בשוגג.
ובמילה זה תמיד בשוגג, אז ממילא מה בכלל השאלה של הגמרא?
מתרסים התוספות, מה שנאמר על שליח
שבעל הבית מעל, ועל זה הגמרא מדברת ושואלת, הרי אין שלח לדבר עבירה, ומתרסת את מה שמתרסת.
אומרים התוספות, זה כשנזכר השליח,
שבסופו של דבר השליח לא היה שוגג אלא היה מזיד.
אבל הבית ששלח אותו היה שוגג ונשאר שוגג.
ואילו השליח נזכר וידע, או נזכר או ידע וגילה שמה שביקשו ממנו לעשות זה דבר של הקדש.
זאת אומרת שהשליח לא נמצא בדין מעילה, והשליח כן נמצא בדין מעילה. ועל זה שייך להגיד דברי הרב, דברי התלמיד, דברי מי שומעים, וממילא זו השאלה וזו התשובה.
זו בעצם שיטת התוספות,
אבל הריטב"א וראשונים אחרים סוברים,
יוצא מכאן, אם אני רק שוב אחזור,
שלפי התוספות, בכל דבר של שוגג יש שליח לדבר עבירה.
ומה שמדובר פה, מדובר כשזה, הוא נזכר.
הריטב"א חולק, הוא סובר שכשאמרו אין שליח לדבר עבירה,
התכוונו גם על שוגג ולא רק על מזיד, וזה בעצם הפשט בגמרא.
וכשתשאל את הריטב"א,
אז למה בשוגג גם כן אין שליח לדבר עבירה,
תקבל את התשובה האמיתית שזו שיטתו של הריטב"א שהדין של אין שלח לדבריו הרע זה לא בגלל הסברה
של דברי הרע ודברי התלמיד דברי משומעים אלא בגלל גזירת הכתוב וגזירת הכתוב לא מחלקת בין מזיד לשוגג
ואז ממילא יוצא שגם בשוגג אין שלח לדבריו הרע כי זו הלימוד שלומדים שם שאין שלח לדבריו הרע בין במזיד בין בשוגג
אבל אז ברור שלא שייך להגיד דברי הרע ודברי התלמיד דברי משומעים
וזה באמת לא מבוסס על הסברה הזו
אבל אם זה ככה, יוצא שהמושג, היות שזה לא מבוסס על הסברה אלא מבוסס על הפסוק,
אז אנחנו חוזרים אל השאלה הקודמת הראשונה ששאלנו.
מה בכלל הגמרא שואלת?
הרי כאן זה לא צריך שליחות. כל הדין, הדין הזה מבוסס על גזירת הכתוב בשליחות?
המעילה זה לא שייך לשליחות, הרי במעילה הרי תביא דה מחשבתו, זה הדבר המחייב.
ככה ראינו מהדין של חירש שוטה וקטן.
אז אתה שואל כאילו מהצד השני,
אז למה בכלל יש דיון בגמרא בקידושין על המעילה?
על זה מפרש הפני יהושע במסכת קידושין,
שבכל זאת יש שאלה,
אף על פי שלכאורה במעילה לא צריך שליחות,
אבל כאן כשיש אדם פיקח, ראובן, ששלח את שמעון, הפיקח,
לעשות דבר, אז יש לנו שאלה פשוטה בכלל,
למה באמת בעל הבית מעל, נכון שהוא רצה, הוא היה היוזם,
הוא היה היוזם אבל השני היה המבצע והשני הוא בר דעת
אז אם השני הוא בר דעת למה שהוא לא יתחייב במעילה מה פתאום שהראשון הוא חשב אבל אתה עשית לא בגלל דברי הרב דברי התלמיד אתה עשית פשוט
אז אם אתה עשית אז ממילא אתה באיזשהו מקום
כיוון שאתה עשית השני הכוונה אז ממילא הוא צריך להתחייב במעילה אז אם הוא צריך להתחייב במעילה למה באמת בעל הבית מעל
אלא פה אתה בעל כורחך, אתה צריך להגיד שיש פה,
אף על פי שלא צריך בדרך כלל במעילה דין שליחות,
כאן, בגלל שמדובר על אדם פיקח, ששלח אדם פיקח,
כאן אתה חייב להגיד שיש כן שליחות.
זאת אומרת, היות שהוא שלח אותו, אז להפך יש כאן שליחות.
ואם יש כאן שליחות אז קשה, זאת אומרת, אלמלא הדין שליחות לא היינו מחייבים את בעל הבית.
הם מחייבים את בעל הבית בגלל שיש פה דין שליחות, זאת אומרת, להפך יש שליחות לרעה.
וזה גוף השאלה, למה יש שליחות לרעה, הרי אין שליח לדבר עבירה.
זו שאלת הגמרא, ועל זה אומרת הגמרא, שיש כאן לימוד שמלמד שבכל זאת יש שליח לדבר עבירה במעילה.
וזה פשר דברי הרמב״ם בהלכות מעילה, מצוין פה בדף המקורות,
שהוא אומר שבכל התורה כולה אין דבר כזה ששליח לדבר עבירה חוץ ממעילה.
וכשנתבונן נבין שבמעילה יש פה משהו מאוד מיוחד,
מפני שבמעילה החיוב של הבעל בית הוא בעצם הוכחה שעל זה מדברים שיש שליחות.
כי בדרך כלל במעילה לא צריך שליחות.
כי העובדה שחרש אותה וקטן שעשו גם בעל הבית מעל וילדי התעבידה מחשבתו,
כמו שאומרת הגמרא בדף כ"א.
אבל בדף כ, במשנה, שאומרים שפיקח שעשה גם כן בעל הבית מעל, אתה חייב להגיד שיש כאן שליחות מבחינת המעשה,
שהמעשה שהשני עשה נזקף לחובתו של הראשון,
וזה רק מכוח החידוש של שליחות.
אם כן, מתחדש כאן דין של שליחות שהוא מיוחד במעילה,
כמו שהרמב״ם אומר, שיש שליח לדבר עבירה.
אז הנה ככן, אנחנו רואים פה שהתלמדנו היום כמה יסודות בדין של אין שליח לדבר עבירה,
אם זה מגזירת הכתוב או מסברה,
וממילא יש גם נפקא מינה לגבי שוגג, שזה מחלוקת התוספות והריטווה,
והדברים האלה קשורים ומתבררים פה בתוך הסוגיה המיוחדת הזו,
כי במילא,
יש פה דבר מעניין,
שגם חירש שוטה וקטן שאסור,
אז בעל הבית מעל,
ולא בגלל שיש שליחות, אלא בגלל שנעשה את מחשבתו,
ולהם אין מחשבה, לכן המחשבה היא רק שלו.
לעומת זאת, באדם פיקח שיש לו מחשבה בעצמו,
כדי לחייב את בעל הביתה, אתה צריך להפעיל כאן את החידוש המיוחד של דין שליחות,
וזה הדבר שמתחדש פה בסוגיה,
בדברים המיוחדים האלה של שליחות ואין שליחות לדבר עבירה.
כפי שאמרנו, וזה הלימוד שאפשר פה ללמוד מסוף מסכת מעילה.
אז בזה נסיים להיום, בעזרת השם. שלום, שלום.
שלום, שלום.
