שלום לכולם,
אנחנו היום חוזרים אחרי הפסקה שהייתה בחג הפסח, והיום אנחנו בערב יום העצמאות,
אז אני דווקא רוצה לדבר היום את השיעור אל הנושא של יום העצמאות בהלכה,
קצת בשונה מהשיעורים הרגילים שמשתדלים להיות קשורים לדף היומי.
עכשיו העניין היומי של היום הזה
הוא נותן את הרצון לדבר עליו באופן מיוחד.
כשמדברים על יום עצמאות בהלכה,
הרי זה כמובן אחד מהדברים שאנחנו כל שנה חוזרים עליו
ומבקשים לברר אותו.
אני תמיד חושב שמה שצריך לדבר זה משתי בחינות.
מבחינת ההלכה, כשקובעים יום ואומרים עליו שהוא יום טוב, זה כבר נושא חשוב בפני עצמו.
רגילים בדרך כלל לדבר מבחינת אמירת הלל, כן אומרים הלל, לא אומרים הלל.
זה כאילו השאלה ש...
איך אומרים הלל, ואם אומרים הלל, לא אומרים הלל בברכה, אומרים הלל בלי ברכה.
זו כאילו שאלה שיותר רגילים לשאול אותה.
ואני חושב שזו שאלה נכונה, שצריך לדעת לענות עליה בצורה נכונה.
אבל לא פחות ממנה חשובה השאלה על עצם הדבר שקובעים יום טוב.
כי אנחנו אולי, כששואלים מה זה בעצם יום טוב,
אז יום טוב זה גם כן, זה לא דבר המובן מאליו, לקחת יום רגיל כאילו ולהגיד שהוא יום טוב.
זה דבר שהוא דורש איזושהי תשומת לב גם מבחינה הלכתית.
למאי נפקא מינא אם הוא יום טוב? בלי קשר להלל, וזה לאו דווקא קשור להלל.
כשאומרים על יום, למשל, אחד הימים שלא אומרים בו תחנון,
אז למה לא אומרים בו תחנון? כי הוא יום טוב.
אז זה לא, אנחנו אולי, בנושא הזה יש כאן איזושהי שגרה מסוימת,
או לפעמים חושבים שזה ככה בקלות, לא אומרים תחנון, זה בעיקר בגלל
ציבור שאולי באמת הביא את זה לידי כך, ועל כל מיני סברות שגם הן כרגע יש להן מקום ולא כאן המקום לדון עליהן,
אבל באופן אמיתי, כשאומרים על יום טוב שהוא, ממילא לא אומרים בו תחנון, או שיהיה אסור להתענות בו,
ויותר מזה, אולי שצריך לעשות בו אפילו סעודה,
זה לא דבר המובן מאליו. אז יש כאן, אם כן, כשדנים על יום עצמאות,
אנחנו צריכים לדון משתי הבחינות.
וזה לא קשור בהכרח אחד עם השני,
מפני שיכול להיות יום טוב בלי אמירת הלל,
ואולי אפילו יכולה להיות אמירת הלל בלי יום טוב,
תאורטית.
כי יום טוב בלי אמירת הלל, אנחנו יודעים שיש, למשל, דוגמה לדבר.
הרבה ימים טובים יש לנו בלוח,
שהם ימים טובים שלא אומרים את החנון,
כמו ט"ו בשבט וט"ו באב לא אומרים הלל אבל הם ימים טובים, יש בהם איזושהי מידה של ימים טובים.
למעלה מהם היום אולי יום חשוב ביותר הוא יום של פורים.
יום של פורים הרי הוא ממש כמעט כמו חג מושלם ובכל זאת לא אומרים הלל.
הגמרא מדברת על כך באמת למה לא אומרים הלל בפורים.
ורוב הדעות הן שבאמת לא אומרים הלל בפורים
בגלל שזה כמו שהגמרא אומרת במסכת ערכין
מה אומרת שזה, יש שני הסברים שמסבירים את זה, בגלל שזה נשק בחוץ לארץ,
ואו הסבר אחר, שבעצם הכת היא עבדי אחשורוש ענן.
זאת אומרת, ובהלל אנחנו אומרים, הללו עבדי השם,
ולא אומרים, לכן עבדי אחשורוש, כאילו כפופים לשלטון של אחשורוש, לא יכולים לומר הלל.
זאת אומרת שבעצם באמירת בפורים זה בא לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר.
כאן צריך אולי לציין שלא כולם מסכימים לזה.
יש דעה אחרת בגמרא, במסכת תראכין שם,
שאומר שבקריאת המגילה זה מבחינת הלל.
אז זה כאילו רוצה להגיד שיש הלל, בפורים רק לא ההלל הרגיל שאנחנו רגילים בו באמירת הלל.
אבל שתי דעות אחרות בגמרא אומרות דווקא שלא אומרים הלל כי לא שייך הלל. זאת אומרת, אני רוצה להביא את זה כדוגמה,
שיש בוודאי מושג של יום טוב,
אפילו חגיגי כל כך, כמו פורים,
אבל זה לא אומרים הלל, זאת אומרת שיכול להיות יום טוב שלא אומרים בו הלל.
אבל כפי שאמרתי מקודם, גם עצם קביעת היום טוב הוא לא דבר שמובן מאליו.
אני בדרך כלל, הנושא הזה, כשבוחנים את העניין מבחינת יום טוב,
זה נושא שבא לידי ביטוי בגמרא בראש השנה,
מפני שבגמרא בראש השנה יש דיון על המושג של מגילת הענית.
מגילת הענית
היא מה שנקרא מגילה או רשימה של ימים טובים שבזמן שבית המקדש היה קיים,
שהם היו ימים טובים,
שלא אמרו בהם את החנון ולא אמרו שאסור להתענות בהם,
אז זה היה בחינה של ימים טובים.
אבל יש מחלוקת בגמרא אם בטלה, ככה זה נקרא בלשון הגמרא,
אם בטלה מגילת הענית או שלא בטלה מגילת הענית.
זאת אומרת, יכול להיות, וההלכה היא שבטלה מגילת הענית. זאת אומרת שמשחרב המקדש,
אז כמו שהימים של ימי הצומות חזרו להיות ימים של צומות,
כמו 17 בתמוז ו-10 בטבת,
כך ממילא גם הימים האלה של מגילת תענית בטלו מלהיות ימים טובים.
זה נקרא שבטלה מגילת תענית.
ועל כך אומרת הגמרא שם פעמיים בסוגיה במסכת ראש השנה, מדף י"ח עד דף י"ט,
מופיע שם פעמיים דיבור על כך כסברה ברורה שאומרת
כסברה ברורה שאומרת שאם אנחנו אומרים שבטלה מגילת הענית, כפי שאמרנו כך, נפסקה ההלכה,
אז בוודאי שאם הימים הטובים שכבר היו בטלו,
אז בוודאי שאי אפשר לחזור ולתקן יום טוב מחדש.
זה לא יכול להיות. הגמרא, כמו לשון הגמרא, הגמרא אומרת: וישראל כדעתך בטלה מגילת הענית, כמה הייתה בטול, אך רניתה מוסיפים?
זאת אומרת, זה לא יכול להיות שאם הימים האלה שהיו ימים טובים,
או שהם ימים טובים בעיקרון אבל בטלו מחמת חורבן המקדש,
מי שחרב המקדש, אז לא יכול להיות שנבוא ונתקן ימים אחרים.
כאילו זה דבר והיפוכו, זה לא יכול להיות דבר כזה.
הנושא הזה נדון בצורה מאוד יפה ומעניינת
אצל החתם סופר בתשובה ושתי תשובות שמצוינות פה בדף המקורות,
שתי תשובות שהוא מציין על זה,
כי הוא מדבר על כך, באמת, אם אפשר לתקן יום טוב בזמן הזה, כאילו הוא מתמודד עם השאלה,
זה שאלות מאוד מעניינות שחתם סופר מדבר עליהן, הוא מדבר בעיקר על היום בתשובה לגבי כף אדר,
שהוא היה ממשפחה שהייתה מהעיר פרנקפורט,
ושם היה מקובל שיום כף אדר זה יום טוב כזה,
שתיקנו אותו כיום טוב לדורות,
בגלל שהיה איזו תקופה מסוימת, היה איזשהו נס של הצלה גדולה ליהודים באותו מקום,
וקבעו את זה כיום טוב.
ואז הוא דן בשאלה אם זה נכון שיהיה באמת היום הזה מקובל כיום טוב בהשוואה למה שאנחנו לומדים פה במסכת ראש השנה שבטלה מגילת העני.
זו שאלה מעניין כשלעצמו לראות על מה חתם סופר דן,
זאת אומרת מה מעסיק אותו בשאלה הזו, זו סתם שאלה שכדאי לעיין בתשובות המסומנות בדף המקורות,
וזה יפה לראות את הדברים,
איך באמת גדול כמו חתם סופר מתמודד עם השאלה,
כי אצלו השאלה הייתה אם לעשות שעודה ביום הזה.
זאת אומרת, מה שאצלנו נראה לפעמים דבר של מה בכך,
עושים חפלה, עושים פיקניק,
זה נראה לנו כדבר כל כך פשוט,
אצל החתם סופר להתיישב לסעודה באופן מיוחד לכבוד היום הזה, זה היה נראה לו דבר שצריך לדון בו באופן הלכתי.
זאת אומרת, אם זה יום טוב, אז להפך, אדרבה,
מתבקשת המסקנה של לעשות שעודה.
ואם זהו לא ראוי לעשות יום טוב, אז לא, אז אי אפשר, צריך להמשיך בשגרה, אבל לא לעשות צעודה מיוחדת.
אז זו השאלה שהחתם סופר מתמודד איתה.
הוא בסופו של דבר עונה תשובה מאוד מעניינת.
התשובה של החתם סופר, הוא מחליט בסופו של דבר בתשובה הזו,
שבאמת ראוי הדבר לקיים את היום טוב.
איי, הרי לפי הגמרא במסכת ראש השנה אמרו שלא מתקנים ימים טובים חדשים,
אז הוא אומר שזה דווקא על ימים טובים מעין הימים שבטלו.
זאת אומרת, כיוון שהימים שבטלו היו ימים שקשורים לבנימת המקדש,
או הימים שהיו היו קשורים לכלל ישראל. זאת אומרת, זו מציאות של דבר של כלל ישראל,
ולא איזושהי קבוצה נפרדת של איזו קהילה באיזשהו מקום.
אז הוא אומר שרק לגבי המושג
הכללי הזה יחול הכלל שבטלה מגילת העני.
אבל לא לגבי איזושהי הצלה שהייתה באיזשהו מקום בגלות,
באיזו תהילה, כמו שהוא ציין בעיר שלו, פרנקפורט,
ויש כאלה קהילות אחרות בכל מיני מקומות שיש להן ימים טובים משלהן בשביל כל מיני אירועים ומאורעות שהיו פעם פה ופעם שם בכל מיני זמנים,
אז הוא אומר שאלה, זה לא קשור, להפך, זה צריכים להודות לקדוש ברוך הוא,
שגם בארץ אויביהם, כמו שכתוב בפסוק, לא מאסתים ולא גאלתים. זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא אינו דוחה וחס וחלילה לגמרי נותן לעם ישראל לשקוע בצרותיו בצורה כל כך מוחלטת, וגם שם יש כל מיני הצלות. אז זו הצלה של הגלות.
כיוון שזו הצלה של הגלות, מותר לעשות עליה יום טוב.
זו המסקנה של החת"ם סופר. אגב, שוב,
הוא בעצמו מביא את התשובה וכותב אותה,
ואף על פי כן הוא בעצמו בסופו של דבר אומר שכך הוא נוהג,
אבל הוא גם עושה סיום באותו יום. זאת אומרת, הוא בעצמו אינו שלם לגמרי עם המסקנה הזו עד הסוף. זאת אומרת, להקל על עצמו לשבת לסעודה היה נראה לו דבר כל כך משמעותי,
שאפילו אחרי כל המשא ומתן בתוך התשובה שלו הוא בכל זאת בסופו של דבר אומר שאני בעצמי אז אני עושה סיום באותו יום תמיד כדי שיהיה לי סיבה מהטעם של הסיום. אז הוא משלב בסיום ביום הזה,
ואז יוצא ידי חובת שניהם.
אז זו תשובה של החתם סופר, שהיא מיוחדת,
מתייחסת אל העניין הזה. ואז ממילא, כשאנחנו באים ושואלים את עצמנו על יום העצמאות שלנו,
איך אנחנו מסתדרים איתו?
באיזה צורה, האם זה מתאים למה שאומר החתם סופר? זה לא כל כך ברור ומובן מאליו.
כי יום עצמאות הוא, קשה לקרוא לו יום של הצלה כמו פרנקפורט.
אנחנו, עם ישראל בארץ ישראל זה לא פרנקפורט.
עם ישראל בארץ ישראל יש לו גדר של עם ישראל בארץ ישראל, זה כאילו הוא מחזיר את העניינים למקומם הראשון.
אנחנו לא סתם מדברים על מושג כמו
התחלת דגאולה וראשית צמיחת גאולתנו,
וזה באיזשהו מקום כאילו אפילו שאלה,
אז איך אנחנו באמת קובעים את זה כיום טוב?
צריך לומר שהיא הנותנת. האחריות שיש לנו, למי שאמר שזה באמת ראשית צמיחת גאולתנו,
זה כאילו אומר שיש מקום לקבוע יום טוב ביום הזה, אף על פי שבטלה מגילת תענית עם כל המשתמע ממנה וכפי שהגמרא אמרה שלא קובעים ימים אחרים.
כי כאן אנחנו האי הנותנת, חזרנו, יש כאן איזושהי גדר של חזרה שמחזיר את העניין בחזרה של עטרה ליושנה בצורה מלאה, זה חידוש גדול. זאת אומרת שהאמירה הזו היא האמירה המשמעותית ביותר. צריך לדעת שכשבאו ואמרו גדולי ישראל
שזה ראשית צמיחת גאולתנו,
זה דבר, זה לא אמירה, זה לא איזה מליצה,
זה ביטוי שמקבל על עצמו אחריות הלכתית מאוד משמעותית.
את הגדר הזה שאני אומר כגדר בהלכה, שכאילו משפיע ומאפשר באמת את קביעת היום טוב,
הוא גדר שבאליו הכי צריך לומר אותו באופן הכרחי כשמדובר על הנושא הזה של אמירת ההלל. כפי שאמרנו בתחילת דברינו,
אמירת ההלל זה עניין כשלעצמו, צריכים להגיד, מה זה אומרים הלל?
כל דבר אומרים האלל, זו שאלה. זו מראה סוגיות, יש לנו סוגיות שלמות שעוסקות באמירת הלל.
זה דווקא לא במסכת ראש השנה שאמרנו מקודם, אלא למשל במסכת,
זה מופיע במסכת תרחין ובמסכת תענית.
שם אנחנו לומדים במסכת תרחין
שיש עניין של אמירת הלל.
אמירת הלל אנחנו יודעים. מתי אומרים הלל? בחגים.
בחגים אומרים הלל.
אבל אנחנו יודעים שבחגים הגמרא בעצמה מדגישה שאומרים דווקא בחגים,
דהיינו שיש, זה נקרא מועד,
וגם אסור במלאכה.
ככה הגמרא אומרת במסכת ערכין בדף י, כמסוים בדף המקורות.
אז זה סוג של הלל. האם אנחנו יכולים לקחת את ההלל הזה לגדר שמתאים לעניין של יום עצמאות?
בכלל לא.
יום עצמאות,
עם כל מה שאנחנו מחשיבים אותו,
כי יום טוב זה אבל לא יום שאסור במלאכה, זה לא נקרא מועד בתורה. אי אפשר להגיד שיום עצמאות הוא כמו פסח וסוכות.
זה לא שייך.
אלא אם הוא שייך ודומה, אז צריך להגיד שהוא דומה
לימים אחרים שאומרים בהם הלל. באיזה, למשל, היום הקרוב ביותר לעניין הזה זה חנוכה.
הגמרא בעצמה, באמת במסכת ערכים שם,
באמת אומרת שחנוכה, אומרים הלל בלי קשר
בלי קשר לעניין של מועד שאסור במלאכה,
אלא הגמרא אומרת שזה בגלל הנס.
הגמרא אומרת שבחנוכה זה בגלל הנס.
זאת אומרת, יש כאן גדר נוסף לאמירת הלל. נמצאנו למדים שכדי לומר הלל יש שני גדרים. יש את הגדר שמצעד שזה חג אומרים הלל,
זה בפסח וסוכות,
ויש את הגדר השני שאומרים הלל על הנס,
כמו חנוכה.
זה באמת דבר שהוא נזכר בצורה מפורשת יותר במסכת פסחים בדף קי"ז,
שם אנחנו לומדים על אמירת הלל,
שם זה מובא בגמרא שנביאים שבהם תיקנו שעל כל פרק ופרק, על צרה שלא תבוא, שנגלים, ננצלים ממנה, אומרים הלל.
זאת אומרת, יש אמירת הלל שהיא באה להודות על הנס, להודות על הדברים,
על הצרה שניצלו ממנה.
ושם רש"י,
באמת במסכת פסחים, באמת אומר,
כגון חנוכה.
זאת אומרת, הדוגמה לאמירת ההלל בצורה הזו אומר רש"י שזה כגון חנוכה.
דהיינו שחנוכה מהווה דוגמה לדבר,
וכל פעם שיש משהו שיהיה מבחינת דומה לחנוכה,
אז אפשר להגיד הלל. זאת אומרת, שאם אנחנו אומרים ביום עצמאות להגיד הלל,
אז אנחנו אומרים שזה כמו חנוכה.
יש בזה כל מיני שאלות, צריך לדעת. שוב,
זה לא כל כך פשוט ומובן מאליו,
כי כפי שאמרנו, על פורים אמרו דווקא שלא אומרים הלל,
על חנוכה כן אומרים הלל. מה ההבדל בין חנוכה לפורים?
פורים הרי הייתה הצלה גדולה ממוות לחיים,
אבל פורים היה בחוץ לארץ.
פורים, כפי שהגמרא אומרת, הקת יעבדי אחשוורוש ענן.
אבל חנוכה,
זה לא היה בחוץ לארץ, זה היה בארץ ישראל, והיא הנותנת.
העובדה שיש עצמאות,
חנוכה מבטא גדר של נס שהביא אותנו לעצמאות מדינית,
בארץ ישראל, זה אומר שאנחנו לא עבדי אחשוורוש
אלא עבדי השם.
זאת אומרת, זה בעצם המיוחד בחנוכה, שחנוכה בארץ ישראל עף על פי
שבעצם לא כל היהודים היו בארץ ישראל.
ובכל זאת זה נקרא נס. אני מדגיש את הנקודה הזו בגלל שכאן יש לנו דבר מעניין של רבנו יונה, מצויין בדף המקורות במסכת ברכות,
שהוא אומר שאין אומרים הלל אלא באמת על דבר של כלל ישראל.
אין אומרים הלל אלא על דבר של כלל ישראל
ולא על דבר של קבוצות. זאת אומרת כאן כאילו הפוך מה שיצא מקודם מדברי החתם סופר.
החתם סופר אומר שלקבוע יום טוב על מה שקורה בקהילות בגלות
זה הרבה יותר פשוט מאשר לקבוע יום טוב על מה שקשור לעניין הכללי.
בהלל זה הפוך.
כדי להגיד הלל אתה צריך שזה יהיה משהו כללי.
כי אם זה משהו קבוצתי של קבוצות מסוימות
אומר רבנו יונה, לא אומרים הלל.
לכן צריך להבין, אז מה זה חנוכה?
צריך להגיד שמה שקורה ליהודים בארץ ישראל,
בצורה של חנוכה, זה נקרא דבר כללי. זה כמו שאמרתי מקודם,
זה לא פרנקפורט.
זה לא נחשב למשהו שקרה ליהודים באיזה מקום.
משהו שקורה ליהודים בארץ ישראל, זה תמיד מקבל אופי כללי, וגם אם כן, אף על פי
שיש יהודים רבים בחוץ לארץ, הנה יום עצמאות.
אנחנו חוגגים את יום עצמאות ואומרים יש אז כאן עצמאות,
נותן באמת את הגדר הנחוץ לאמירת הלל.
אבל אנחנו הרי יודעים שלא כל היהודים היו בארץ ישראל.
יושבים הרבה יהודים בארצות הגולה, שאנחנו יודעים,
בזמן הקמת המדינה היו בוודאי יותר יהודים בחו"ל מאשר יהודים בארץ ישראל.
זאת אומרת שאנחנו בכל זאת צריכים לומר שאומרים הלל כיוון שזה נושא של ארץ ישראל,
של יהודים בארץ ישראל.
כאן אנחנו רואים, בגדר הזה מוצאים פה באמת משהו כמו איזה מין סטירה,
אבל שבעל כורחנו אינה סטירה.
זאת אומרת, כפי שאמרנו, הרי
להגיד הלל זה רק בגלל שזה מושג כללי,
וככה אנחנו באמת אומרים הלל על פי הגמרא בפסחים.
זה דומה לחנוכה, כמו שרש"י אומר.
אבל אם אנחנו אומרים ככה, זה אומר שזה משהו כללי, אם זה משהו כללי, הרי איך אפשר לקבוע יום טוב?
אז כפי שאמרנו, היא הנותנת.
אנחנו לקחנו על עצמנו את האחריות לומר שכאן אף על פי שזה כללי או דווקא בגלל שזה כללי זה גם יום טוב בגלל המושג הזה של
ראשית צמיחת גולתנו.
זאת אומרת שכאילו אנחנו יכולים לבוא ולומר שמגילת תענית אף על פי שבטלה לא עומדת כמחסום לפני ההכרזה הזו. זאת אומרת לקחנו על עצמנו אחריות גדולה והיא מחייבת מאוד ביחס להסתכלות עליה. זה לא סתם ככה איזה יום אלא באמת
יום שמבטא זה משהו מאוד משמעותי,
שזה עיקר הדבר, וזה הנושא באמת של ראשית צמיחת גאולתנו, פשוטו כמשמעו.
עד כאן בזה, ובעזרת השם.
נמשיך הלאה, גם ללמוד את הסוגיה הזו וגם סוגיות אחרות.
