שם נקראים שיעורי עיון על פי הלכה ברורה לסוגיות הנלמדות בדף היומי,
אז היום, ממש היום-מחר,
מסיימים את מסכת תמורה של הדף היומי.
זה מצד אחד.
מצד שני, אנחנו נמצאים כבר לקראת חג הפסח הממשמש ובא,
ויש כאן איזו נקודת פגישה מעניינת
בין העניין של ערב פסח לבין העניין של מסכת תמורה.
ממש בדף האחרון של המסכת, במסכת תמורה,
אנחנו לומדים שם את העניין של איסורי הנאה,
ולומדים שם על עניין איסורי הנאה, שיש איסורי הנאה שהם,
מה שהמשנה קוראת להם, נקברים,
ויש איסורי הנאה שהם נשרפים.
יש איסורי הנאה שאין דין לשרוף אותם.
זה ברור שזה אסור בהנאה,
אבל אין כאילו מצווה לשרוף.
אז מה עושים איתם? נקברים.
העניין של הקבורה זה לא איזה דבר שמצווה לקבור.
אין לך משהו אחר לעשות, אז אתה קובר,
כיוון שזה פשוט אסור בנה, ממילא אי אפשר לעשות עם זה שום דבר.
לעומת זאת, כשמדובר על הנשרפים,
אז יש איסורי הנאה מהנשרפים שצריך לשרוף.
כמו למשל עורלה, פירות של עורלה,
כלי הכרם.
המשנה פה מונה אותם.
בתוך אלה שמונים נזכר גם חמץ בפסח.
חמץ בפסח גם כן נזכר פה שיש לו דין של שרפה.
חמץ בפסח,
יישרף.
זאת אומרת שחמץ בפסח הוא כאילו נמנה פה במשנה בין איסורי ההנאה הנשרפים.
הגמרא אומרת כאן,
שורה אחת בגמרא בדף ל"ד,
ממש לקראת סיום המסכת,
הגמרא אומרת, סתמה,
סתם לנתנא כרבי יהודה,
ואמר את ביעור חמץ אל השרפה.
זאת אומרת שהמשנה הזו הולכת לפי רבי יהודה שאומר את ביעור חמץ אל השרפה.
כאן, זה מביא אותנו פה בעצם להבין באמת האם ביעור חמץ זה באמת דווקא משרפה. אנחנו מצד אחד באמת יודעים שיהודים בערב פסח הולכים כולם לשרוף את החמץ וזה כמעט והייתי קורא לזה אווירה חגיגית טקסית במשהו ששורפים את החמץ בערב פסח.
האם זה מה שאנחנו עושים, זה מה שכתוב פה?
לא לגמרי.
ושכאן מדובר על חמץ בפסח.
מה שאנחנו עושים זה חמץ בערב פסח.
מה ההבדל בין חמץ בערב פסח לבין חמץ בפסח?
חמץ בפסח הוא כבר אסור בהנאה באמת.
חמץ בערב פסח, כשאנחנו שורפים אותו, הוא לא אסור בהנאה,
אלא אנחנו עושים מצוות שרפה.
מצוות השרפה של החמץ היא לכאורה שונה
במשהו מהמצוות השרפה של ייסורי הנאה האחרים הנזכרים פה.
יכול להיות שיש גם מצוות שרפה גם אחר כך, גם בפסח, ואולי זה מה שכתוב פה בגמרא.
על זה אני בעצם רוצה לדבר.
ושבאמת כשלומדים את הסוגיה,
אז אנחנו באמת רואים שיש בזה,
כפי הנראה, מחלוקת בין הראשונים.
המחלוקת הזו באה לידי ביטוי ומתבררת מתוך כמה סוגיות, כמובן, במסכת פסחים,
כי הנושא הוא נושא של פסחים.
יש לנו קודם כל במשנה,
בפרק שני, בתחילת פרק שני,
יש לנו את המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים,
שרבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה,
וחכמים אומרים מפרר וזורע לרוח.
כאן רק צריך לדעת, כשחכמים אומרים מפרר וזורע לרוח,
מה חכמים מתכוונים.
יש גרסאות שם,
במשנה יש חילופי גרסאות.
מי שמעיין לרגע בצד, הוא מייד רואה את זה.
כי יש מי שבאמת גורס, חכמים אומרים, מפרר וזורל הרוח,
ויש מי שגורס, אף מפרר וזורל הרוח.
זאת אומרת, זה לא מפרר וזורל הרוח לבד, אלא אף מפרר וזורל הרוח.
זו גרסה שנמצאת אצל הרמב״ם, כפי שזה נמצא פה בדף המקורות.
ואני רוצה עוד להוסיף עוד דבר פה, צריך לעשות את ההבחנות בין חמץ לשאר איסורי הנאה.
בשאר איסורי הנאה, גם באלה שיש מצווה לשרוף,
אז זה מצווה לשרוף, אבל אין איסור של בל ייראה.
חמץ זה משהו מיוחד,
חמץ בפסח. זה לא רק איסור הנאה,
כמו אורלה וכלי הכרם,
אלא יש עליו איסור של בל ייראה.
אז כשאנחנו עושים את הביאור,
הביאור בא גם כמצווה שקשורה לאיסור של בל ייראה.
ולכן אנחנו לא מוציאים אצל חמץ בפסח
את הגדר של נקברים.
אנחנו אומרים "מפרר וזורע לרוח".
"מפרר וזורע לרוח" זאת אומרת, זה בעצם סוג של ביאור,
אבל זה לא ממש
נקברים. "נקברים" זה אתה שם את זה באיזה חור וזהו,
זה נקרא "נקברים".
אבל פה אנחנו לא אומרים "לקבור",
אלא אומרים "מפרר וזורע לרוח". זה מוביל אותנו למחשבה ולראות האם זה באמת
הגדרים של ייסורי הנעה הרגילים שייכים לגבי העניין הזה של החמץ בפסח.
אבל פה צריך שוב ללכת עוד קדימה.
בדף המקורות ציינו את זה.
יש פה הבדל ברור בסוגיה של פסחים של החמץ
בין שיטת התוספות
לבין שיטת רש"י ורמב"ם,
ואני אסביר.
זו גמרא שיוצאים מסוגיית גמרא גם במסכת פסחים,
בדף י"ב דווקא, זה עדיין בפרק ראשון.
שם הגמרא אומרת שרבי יהודה שאומר שאין ביהו חמץ אלא שרפה,
הוא לא אומר את זה תמיד,
דווקא שלא בשעת ביעורו,
אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר.
זאת אומרת, יש זמן מסוים שרבי יהודה בעצמו אומר שהשבתתו בכל דבר.
על זה בעצם נחלקו רש"י וטוסון בפירוש דבריו,
על מה רבי יהודה, מתי לפי רבי יהודה צריך לשרוף,
מתי לפי רבי יהודה השבתתו בכל דבר.
זאת אומרת, הוא מסכים שהשבתתו בכל דבר,
כמו מפרר מזורל הרוח.
רש"י מסביר שכאשר מדובר לפני זמן האיסור,
דהיינו מערב פסח ממש עוד קודם, לפני חצות,
לפני זה הזמן כמו שאנחנו באמת שורפים את החמץ,
אז אומר רבי יהודה לשרוף.
אבל לאחר זמן איסורו,
כבר כאילו אין זמן,
זה כבר דבר בעייתי שיש לי את זה,
אז השבתתו בכל דבר.
זה מה שאומר רבי יהודה.
זה מה שאומר רבי יהודה, השבתתו בכל דבר.
תוספות חולקים על רש"י,
תוספות מפרשים שם בסוגיה שמתי רבי יהודה אומר שצריך לשרוף? דווקא בתוך הפסח,
בזמן האיסור עצמו.
אבל לפני הפסח,
כשהוא מבאר את החמץ כדי שלא ייכשל אחר כך באיסור,
השבתתו בכל דבר.
זאת אומרת, לפי תוספות יוצא שדווקא בערב פסח,
לפני הזמן של האיסור,
אז רבי יהודה גם הוא מסכים שאין דין של שרפה.
במילים אחרות יוצא כאן דבר כזה,
וזה נכון.
לפי תוספות, הסוגיה בתמורה מובנת יותר בפשטות.
כי לפי תוספות,
הדין של שריפת חמץ לפי רבי יהודה,
שתוספות פוסקים כמותו,
בדף כ"ז עמוד ב' תוספות פוסקים כרבי יהודה,
שאין מיהו חמץ אלא שריפה,
ויש להם ראיה מהגמרא בתמורה, מהמשנה בתמורה שאומרת שהמשנה הולכת כמו רבי יהודה.
זה מוכיח שהלכה כרבי יהודה.
לפי תוספות יוצא שבאמת השרפה של החמץ, או הדין הזה שנדון כאן לגבי החמץ,
הוא דין של איסורי הנאה רגילים.
כי בתוך הפסח החמץ הוא הסורבנה,
וכשאומרים לשרוף אותו אז זה דומה באיזו מידה לגדר של איסורי הנאה האלה.
ואז בעצם יוצא שזה מחלוקת רבי יהודה וחכמים.
רבי יהודה אומר שרפה,
חכמים אומרים מפרר וזורע לרוח.
תוספות לא גורסים אף מפרר וזורע לרוח, אלא מפרר וזורע לרוח.
זאת אומרת, הם אומרים, אין לי בעצם שום בעיה לעשות ביאור אקטיבי חיובי,
אלא העיקר שזה לא יהיה פה.
נסלק את זה ממני.
זה נקרא מפרר וזורע לרוח.
אבל זה דין בייסורי הנאה. זאת אומרת שתוספות באמת סוברים שלפי חכמים חמץ בפסח זה כמו הנקברים.
זה לא בין הנשרפים אלא בין הנקברים.
ואז יוצא אפילו, לא רק שזה מהנקברים, אלא בעצם יוצא שאסור לשרוף,
כי המשנה פה בתמורה אומרת
שהנקברים לא ישרפו והנשרפים לא ייקברו, וכל כך למה?
בגלל שהנשרפים, אם אתה תקבור אותם,
אז, סליחה, הנקברים, אם אתה תשרוף אותם,
אתה תחשוב שמותר להשתמש באפר.
אז בגלל זה אמרו שלא לשרוף כדי שלא ייכשל.
וזה מוביל אותנו לעניין הזה שהנשרפים, אפרן, מותר, זה תוספות בתמורה מסבירים,
בגלל שאם יש מצוות שרפה זה נקרא שנעשה מצוותו,
ויש פה מצווה שנתקיימה וגמרנו, לא צריך יותר לחשוש.
אבל חמץ, לפי חכמים, זה לא נקרא מהנשרפים.
אבל התוספות פוסקים כמו רבי יהודה,
שחמץ בפסח הוא דווקא מהנשרפים.
כך התוספות, באמת צורפים, זה נקרא מייסורי הנאה,
ייסורי הנאה מהנשרפים.
עם כל המשתמע מזה שהאפר מותר בנה, ככה התוספות באמת צוברים ואומרים את זה בדף כ"א עמוד ב' במסכת פסחים כמובן.
זו שיטת התוספות, ובמה שנוגע לפני פסח
זה עדיין לא אסור בנה,
אז אין בעצם שום מצווה מיוחדת.
צריך לדאוג שלא יהיה לי חמץ,
אז זה בעצם מצווה מדרבנן.
כל מה שאנחנו עושים, עושים שריפת חמץ אולי דווקא,
לפי תוספות זה מצווה מדרבנן.
המצווה של דאורייתא שייכת רק
בתוך הפסח עצמו.
זו שיטת התוספות.
ובעצם מתבהר לפי התוספות
שביעור חמץ,
המחלוקת רבי יהודה והחכמים,
ככה מסבירים את זה.
האם ביעור חמץ בתוך הפסח זה מצווה של בחפצה,
דהיינו שצריך לעשות משהו עם החמץ עצמו, או שזה מצווה של הגברא, שלא יהיה לי חמץ.
ככה מסבירים.
זו שיטת התוספות,
אבל שיטת רש"י ורמב"ם היא לא ככה.
שיטת רש"י ורמב"ם, שמה שנאמר, תשביתו,
שרבי יהודה אומר שצריך לשרוף, הוא מתכוון דווקא לפני זמן האיסור.
הוא מדבר לפני זמן האיסור.
ואז המחלוקת של חכמים ורבי יהודה היא לא שחכמים אומרים דווקא לפורר ולא לשרוף, אלא הם אומרים אף מפרר וזורע לרוח.
וזה לא מצווה כשזה אסור בהנאה,
אלא יש מצווה מאוד מיוחדת כשזה עדיין לא הסורבנה.
כשהחמץ עדיין לא הסורבנה יש את העניין לבאר את החמץ.
ואז יכול להיות שהלכה כחכמים דווקא,
אבל חכמים לפי השיטה הזו הם לא אומרים רק לפורר,
הם לא נותנים לזה את הדין של הנקברים שאסור לשרוף אותם,
אלא להפך, הם אומרים לשרוף אולי אפילו עדיף,
אלא לא מוכרחים לשרוף, אפשר לבטל גם, לבאר את זה בצורה אחרת. יתרה מזו,
הם לומדים שהמצווה הזו של תשביתו,
שממנה לומדים שמבארים את החמץ עוד קודם,
זה המקור לדין ביטול חמץ, מה שאנחנו מבטלים את החמץ.
לפי רש"י ורמב״ם,
ביטול חמץ זה מצווה מיוחדת של תשביתו.
זה גם צורה, לא רק לשרוף,
לא רק לפורר, גם לבטל.
מה זה לבטל,
לפי דעתם?
להחשיב את החמץ כאפרא דערא.
זה בעצם סוג של ביאור.
החמץ הוא לא חמץ, הוא עפרא דארא.
זאת אומרת שלפי דעתם העניין הזה של הביאור חמץ
הוא דווקא לפני הפסח.
וממילא,
דווקא לפני הפסח,
וממילא זה לא,
לכאורה יש מקום לשאול לפי דעתם.
שלכאורה הגמרא בתמורה לא מתחברת לזה.
כי הגמרא בתמורה,
הגמרא בתמורה לכאורה עוסקת
במה שנקרא איסור בנה, חמץ בפסח.
לא מדברים על חמץ של ערב פסח, ולפי דעתם מחלוקת רבי יהודה וחכמים לכאורה היא שייכת לערב פסח ולא לפסח עצמו.
בפסח עצמו אומרים שגם רבי יהודה אומר יש בטאתו בכל דבר.
אבל צריך לומר, כפי הנראה,
שרבי יהודה,
בכל זאת, יש העדפה לשריפה. העובדה היא שהוא אומר שיש העדפה לשריפה,
ולכן מה שכתוב פה, "סתם לנתנא כרבי יהודה",
במסכת תמורה זה לא כל כך בדווקא,
כי אפילו רבי יהודה בעצמו לא מקפיד כל כך על העניין של השרפה. מה שכן מקפיד, שיש לזה דין של נשרפים. אני אסביר.
לפי שיטתם צריך לומר שביעור חמץ הוא דין בחפצא, בין לפי חכמים ובין לפי רבי יהודה.
דהיינו, שאפילו מפורר וזורל הרוח זה צורה של ביעור,
זה לא כמו נקברים.
לכן כשאומרים על חמץ ובנשרפים זה לא סותר,
אף על פי שהלכה כחכמים,
הרבי יהודה זה רק מודגש אצלו יותר,
אבל כולם יודעים שאפשר אפילו לבאר בצורה אחרת,
אבל צריך לבאר.
וכשמבארים בצורה מוחלטת,
לא רק על ידי שרפה,
אלא על ידי שחיקה ופירור, כמו שהרמב״ם אומר,
אז בעצם על ידי זה אתה יכול ממילא להבין שנעשה מצוותו וזה יהיה מותר.
זאת אומרת שיש לזה דין של נשרפים,
ולא בהכרח דין של נשרפים שרק נשרפים.
זה באמת דבר שמוכרחים פה לומר בגמרא במסכת תמורה.
הדברים האלה הם מורכבים.
אני כדרכי מקצר ואומר, ואני מקווה שהדברים פחות או יותר מובנים.
הגדר הזה של שריפת חמץ,
שאנחנו בעצם מקיימים אותו לפני הפסח,
זה לא בדיוק שריפה של איסור הנאה, אבל אותה שריפה, אותו דין של ביאור,
הולך ונמשך גם לאחר, גם בסופו של דבר בתוך הפסח עצמו,
ויש לזה דין של הנשרפים.
אולי בקיצור אני רק אפרט לסיום שהדברים האלה,
אני חושב, מבוססים ונמצאים בעיקר באבני מילואים.
אני ציינתי את זה בדף המקורות.
יש שאלות ותשובות בסוף ספר אבני מילואים,
סימן י"ט,
ומתוך דבריו מגיעים אל המסקנה כפי שאני הצגתי את זה עכשיו.
ואני חושב שהדברים האלה על פי דרכו מתבהרים יפה ואידך זיל גמור.
אז שלום שלום וכל טוב.
