אנחנו היום נמצאים מבחינת הלימוד בשיעור הזה בשבוע שלפני, חג השבועות
ומשום כך חשבתי שמבחינת סדר הלימוד
יהיה ראוי לנו ללמוד איזה שיעור כללי על מצוות תלמוד תורה בכלל.
מה שאנחנו עושים פה תמיד זה לתפוס חלק בתורה, ללמוד עוד סוגיה ועוד סוגיה
לא רק בבקיאות אלא גם באיום קצת
אבל העניין הוא באמת ללמוד מצוות תלמוד תורה בכלל, ללמוד על המצווה הזו והיקפה וגדרה.
על זה אני רוצה היום לדבר מכמה היבטים, ואני מקווה שנוכל להציג אותם כראוי.
אולי נתחיל בזה שהדברים כמובן, יש לנו את המצווה בתורה, מצוות תלמוד תורה זה מצווה שיסודה בתורה. אני כאן, רשום אצלי בדף פשוט
משלושה פסוקים,
מדברים, פרק ה' הלכה א', פסוק א', סליחה,
ולימדתם אותם ושמרתם לעשותם,
ודברים, שוב, בפרק ו',
פסוק ז', ושיננתם לבניך,
ופרק י"א,
פסוק י"ט, ולימדתם אותם את בניכם.
זאת אומרת שאולי קראתי את הפסוקים, כי באמת אם מתחילים לדבר על מצוות תלמוד תורה,
בוודאי שצריך לקחת לתשומת לב את הפסוקים בתורה.
זו מצווה, כפי שאנחנו יודעים, היא מצווה של תלמוד תורה,
ומה שאני רוצה בדבריי הבאים, בלימוד הזה,
לנסות למצוא את הגדר של המצווה המיוחדת הזו, המצווה החשובה הזו של תלמוד תורה, וערב שבועות, חג מתן תורה,
אין לך דבר יותר מתאים מהנושא הזה.
כשמדובר על המצווה, קודם כול אנחנו תמיד גם מתבוננים במניין המצוות, יש עניין להתבונן בזה.
וכאן הזכרנו פה שלושה פסוקים.
פסוק אחד מדבר באמת על הלימוד העצמי שבן אדם צריך ללמוד,
אבל הפסוקים האחרים לא מדברים על מה שהוא לומד בעצמו, אלא מה שהוא ילמד את הבנים.
ולפי הספרי, הפסוק "ושיננתם לבניך" זה אפילו מתייחס אל התלמידים.
אז יש פסוק על הבנים, יש פסוק על התלמידים ויש פסוק על הלימוד העצמי.
ואף על פי כן,
דווקא הרמב״ם, למשל, במניין המצוות מונה רק מצווה אחת בתלמוד תורה.
זאת אומרת, אין לו שתי מצוות בתלמוד תורה, בוודאי שלא שלוש,
כי אלה מוני המצוות האחרים, היו שמנו פה שתי מצוות ואפילו שלוש מצוות,
כמו שאמרתי, המצווה של עצמו, מצווה של ללמד את בנו וללמד את תלמידיו.
ככה אצל בעל הלכות גדולות.
ואז אנחנו לכאורה יכולים לשאול,
כאילו, יש פה מחלוקת?
למה הרמב״ם באמת מנה פה רק מצווה אחת? איך הדברים, על מה הדברים האלה מתבססים?
ואם יש להם איזשהו היגיון, אותם, שהוא קשור להגדרת המצווה בכלל.
וממילא אני חושב שפה יש צורך לעיין בכמה סוגיות בגמרא כדרכנו, כי אנחנו הרי באים הרבה לדברים בדרך כלל מתוך לימוד של גמרא,
ויש לנו כמה סוגיות בגמרא שעוסקות במצוות תלמוד תורה, ואני כרגע בוחר שתי סוגיות קודם כל,
אחת במסכת ברכות, והשנייה במסכת מנחות.
והדבר המעניין הוא שבמסכת הדברים האלה אולי ידועים,
אבל אני חושב שיש פה איזה עניין של תשומת לב מיוחדת שלא תמיד שמים לב לכך.
בגמרא בברכות, בדף ל"ה, כמובן מצוין, בדף המקורות, כפי שאני אומר תמיד,
תנו רבנן,
נאמר שם: "ואסבת דגניך", מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: "לא ימוס ספר התורה הזה מפיך, יכל דברים ככתבן",
תלמוד לומר: "ואסבת דגניך ענג בהם ינהג דרך ארץ".
דברי רבי ישמעאל, רבי ישמעאל אומר: "ואסבת דגניך" מלמד אותנו שגם אם לומדים תורה,
צריך להשאיר זמן פנוי, ואפשר וצריך, ככה זה יוצא,
להשאיר זמן פנוי לדרך ארץ, לעניינים שבן אדם זקוק להם,
דהיינו ב"ואסבת דגניך" לעשות בעבודת השדה ולעשות בכל מיני מלאכות, כל אחד לפי יכולתו וכישרונו.
רבי שמעון בר יוחאי חולק עליו,
רבי שמעון בר יוחאי חולק עליו ואומר,
אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה
ודש בשעת אישה, וזורה בשעת הרוח, זאת אומרת, אני פה קורא את כל המשפט,
תורה מה תהיה עליה,
אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נשאת על ידי אחרים, שנאמר, ועמדו זרים וראו צומכם.
ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נשאת על ידי עצמם, שנאמר, ואספת דגניך".
זאת אומרת, רבי שמעון מיוחנן מבטא פה איזושהי דעה,
אפשר לקרוא לה קיצונית,
או בלשון אחרת, מקסימלית כזו.
הוא לא רואה אפילו, לא מוכן לקבל את הפסוק "ואסבתא דגניך",
שזה פסוק לכורא ראוי, אפילו הוא נמצא בטור של ברכה,
"ויה אם שמוע תשמעו", אז באמת, "ואסבתא דגניך" זו ברכה,
אבל הוא אפילו לא מוכן להתייחס אל הברכה הזו בצורה כל כך פשוטה,
כי הוא אומר, אם אדם יעסוק בשעת זריעה בזריעה, בשעת קצירה בקצירה, בכל מיני דברים כאלה,
בכל מיני ענייני מלאכות, הרי הוא אף פעם לא יגיע לתורה מטעה עליה, כך הוא שואל,
אלא הוא רוצה לומר שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום,
אז באמת המלאכות כולם ייעשו על ידי אחרים.
זה בעצם האידיאל,
שייעשו על ידי אחרים.
זאת אומרת, רבי ישמעאל מייצג פה דעה שונה מדעתו של רבי ישמעאל. וכאן,
לפני שאנחנו אפילו מנסים להגדיר,
אני רוצה בגלל זה להביא גמרא אחרת,
וזו גמרא במסכת מנחות.
גמרא במסכת מנחות, בדף צדיטט, כמובן גם מצוין פה בדף המקורות,
אנחנו מוצאים פה גם דיון שקשור לדברי תורה, לעניין הזה של תלמוד תורה.
הגמרא אומרת פה, אומר רבי עמי מדבריו של רבי יוסי:
נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית או פרק אחד ערבית, כי אם מצוות לא ימוש.
ואז מובא שם:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי,
אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית כי אם לא ימוש.
ודבר זה אסור לעומרו בפני עם הארץ, רב אמר מצווה לעומרו בפני עם הארץ.
ואז כתוב שם, זאת אומרת שרבי שמעון בר יוחאי פה באופן מפתיע הוא כאילו נמצא פה באיזושהי עמדה של דעה הפוכה,
קיצונית הפוכה, דעה מינימלית, הוא פתאום עבר לצד השני,
קודם הוא אמר שתורה מטה עליה,
עכשיו הוא מדבר על כך שבעצם יוצאים ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית.
ודווקא שאל בן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל שם המובא שם,
כגון אני שלמדתי כל התורה כולה,
מהו ללמוד חכמה יוונית?
קרא לה במקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
צאו בדוק שעה שינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בחכמה היוונית.
זאת אומרת שפה, האמת, כשלומדים את שתי הסוגיות האלה,
מוצאים פה בעצם דברים שאפשר להגיד סותרים זה את זה.
יש כאן איזושהי סתירה.
כי רבי שמעון בר יוחאי, שבמסכת ברכות הוא מייצג את העמדה המקסימלית הזו,
שאי אפשר אפילו למצוא את הזמן לכל מיני דברים הכרחיים בחיים,
פה הוא אומר, אדם יכול לעשות את ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית.
לעומת זאת, רבי ישמעאל,
שאומר שם, ענג בהם מנהג דרך ארץ, שיהיה הסבתא דגניך,
שבאמת תהיה לך את הפנאי לדברים האלה, הוא נמצא פה בעמדה, הוא דווקא נמצא פה בצד השני של המתרס,
כאשר הוא אומר,
מה, תלמד חוכמה יוונית? חפש לך הזמן, לא יום ולא לילה, ואז תלמד. זאת אומרת, בקיצור, אל תלמד.
זה בעצם מה שאומר רבי ישמעאל. אז לכאורה זו סתירה מדברי רבי ישמעאל על רבי ישמעאל, מדברי רבי שמעון בר יוחאי על דברי רבי שמעון בר יוחאי.
באמת שאלה מעניינת כשלומדים, משווים את שתי הסוגיות האלה זו מול זו.
זו מול זו.
וזה באמת, אני חושב שפה צריך באמת לתרץ.
אז התירוץ שנראה לי, קודם כל, אם מדברים על רבי ישמעאל,
אז אפשר על רבי ישמעאל דווקא, אפשר להגיד שהקושייה לא חזקה כל כך,
כי יש פה תירוץ פשוט.
זאת אומרת, הוא אומר שבאיזשהו מקום הנגבה אם אינה דרך ארץ, אבל זה בדברים הכרחיים.
בדברים הכרחיים לפרנסה של האדם, שם באמת, וסבתא דגניך, אז אדם צריך למצוא זמן שיהיה גם מועיל לפרנסתו.
כששאלו אותו על חוכמה יוונית, זה היה כנראה נראה לו שזה דברים שהם אינם נחוצים לפרנסה, זה סתם איזה מין רצון לעסוק בדברים אחרים שהם אינם הכרחיים,
אז הוא אמר, תחפש לך זמן, לא ביום ולא בלילה.
זאת אומרת, מדברי רבי ישמעאל על רבי ישמעאל,
אפשר להגיד שהקושייה לא כל כך חזקה.
ניתנת לתירוץ פשוט.
לעומת זאת, כשמדברים על הסתירה ברבי שיבוע בר יוחאי, פה אנחנו מוצאים אותו ממש בשתי קצוות מקצה לקצה.
פה צריך למצוא את התירוץ. ואז נראה לי שהתירוץ צריך להיות מבוסס על חקירה,
בעצם בהגדרת מצוות תלמוד תורה. כך אני חושב, על פי דרכנו,
בלימוד אנחנו צריכים תמיד לעיין ביסודות של המצווה.
אנחנו אומרים, יש מצוות תלמוד תורה.
מצוות תלמוד תורה הזו, צריך אם כן לראות
מה עניינה.
אפשר להגיד שהמצווה כמות שהיא מצווה באמת ללמוד ולהבין ולדעת את הכול,
שזו המצווה, ללמוד, להבין, לדעת את הכול, זו המצווה.
אפשר להגיד שהמצווה היא,
שמצווה היא לא מצווה של לדעת ללמוד להבין את הכול, זה לא באחריות של כל אדם.
אלא שיהיה לך משהו, חלק בתלמוד תורה.
חלק מתלמוד תורה עדיין, אם אדם יש לו קטע קשר לתלמוד תורה,
אז הוא באיזשהו מקום יוצר קשר כאילו עם ריבונו של עולם, נותן התורה,
וזה הדבר החשוב.
לכן לא מצפים מכל אדם שיעבור ממילא על כל התורה כולה.
אפשר להגיד שבזה נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, וכאן יוסף אפשר להגיד ככה.
רבי שמעון בר יוחאי בעצמו באמת סובר שהמצווה היא רק לשמור על הקשר, כמו שאמרנו.
שאין לאדם יהיה קשר בתלמוד תורה,
ואז ממילא זו המצווה, ולכן מתוך כך בא רבי שמעון בר יוחאי ואומר כאן את הדברים,
שאת זה אפשר לקיים על ידי קריאת שמע,
על ידי מצוות קריאת שמע אפשר לקיים את הדבר הזה, זה אם אדם רק אומר קריאת שמע שחרית וערבית,
יש לו כבר את המצווה הזו.
לעומת זאת,
רבי ישמעאל אולי סובר שהמצווה היא כמצווה,
היא דווקא כן ללמוד יותר ולדעת את כל הדברים כולם,
ולכן יוצא פה דבר כזה.
לפי רבי שמעון בר יוחאי, שהמצווה היא בעצם רק לשמור על הקשר עם ריבונו של עולם,
נותן התורה,
אז באמת אפילו על ידי קריאת שמע בלבד יוצא ידי חובה.
אבל גם רבי שמעון בר יוחאי, בדעה שלו, מסכים שיש אידיאל.
האידיאל הוא באמת שלא ימוסף אך התורה זה מפיך ואגית ביומם ולילה. זאת אומרת שזה מצווה, לא מצווה,
אבל זה אידיאל.
ברגע שזה אידיאל, האידיאל הוא מקסימלי.
מה פירוש מקסימלי?
שאפילו ואספת דגניך זה לא דבר כל כך טוב, זה יותר טוב ממצב הפוך,
אבל זה לא האידיאל, האידיאל הוא השלמות הגדולה, והשלמות הגדולה בזמן שישראל עושים רצונו של מקום,
מלאכתם נעשית בידי אחרים. לא שזו מצווה,
אבל זה אידיאל.
בעוד שרבי ישמעאל אומר, לא, יש מצווה לדעת את התורה,
אבל אין החינם, אם מדובר במצווה של חיוב,
אז אתה לא יכול לבוא ולהגיד שהאנשים לא תהיה להם פרנסה,
אז אתה באיזשהו מקום צריך,
כמו שאומרים, הנגבה ימינג דרך ארץ. זאת אומרת, יש מצד אחד, כאילו החיוב יותר, מצוות התורה, החיוב ללמוד.
אצל רבי ישמעאל אולי כחיוב זו מצווה יותר מקיפה מלכתחילה כחיוב,
אבל היא הנותנת. בגלל שזה חיוב, צריך לדעת בחיוב,
אי אפשר לקבוע דברים שהם אינם יכולים להתממש על ידי בני אדם.
לכן מבחינתו הדברים מופיעים בצורה מסוימת כזו.
אז זאת אומרת שבאמת הנגבה ימינג דרך ארץ,
ושיהיה לך פנאי גם ואסבתא, תגנך את ירושך וייצריך. אז זה מה שאומר רבי ישמעאל.
אתה שואל אותו אם ללמוד חוכמה יוונית, הוא אומר לך לא, אל תלמד חוכמה יוונית. זה לא סותר, כמו שאמרנו מקודם.
רבי שמעון בר יוחאי, לעומת זאת,
הוא מדבר מצד החיוב של המצווה,
אז המצווה היא אפילו קריאת שמע.
כשאתה מדבר איתי על האידיאל, האידיאל הוא כמובן הרבה יותר. אבל כחיוב הוא דווקא חיוב מינימלי. יש פה הבדל גדול, אם כן,
אצל רבי ישמעאל, ברבי שמואל יוחאי, יש פה מחלוקת בהגדרה של מצוות תלמוד תורה. אבל לעניין הזה יש גם מקורות וגם השלכות.
נבוא ונאמר, מהן המקורות?
המקורות, לפי דעתי,
אנחנו מוצאים בגמרא, וזה דווקא לא נזכר פה בסוגיות שראינו עכשיו,
אלא בסוגיה במסכת נדרים בדף ל"ז, גם היא מצוינת כמובן בדף המקורות,
אנחנו מוצאים שם איזשהו עניין, חידוש,
הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה,
וזה קשור למה שאדם או אבא, כל אבא מחויב ללמד את בנו.
אז יוצא משם שהלימוד שאדם מחויב ללמד את בנו ולהשקיע בשכר,
בכסף,
זה דווקא על תורה שבכתב, זה מופיע גם בהלכה,
אבל בגמרא בנדרים זה המקום
לחילוק הזה.
וכאן, לפי ההבנתי, זה יוצא ככה,
וזה נראה לי שיטת הרמב״ם.
אני חושב שהרמב״ם סובר כמו רבי שמעון בר יוחאי.
לפי רבי שמעון בר יוחאי,
אז אנחנו אומרים שהחיוב הוא חיוב אפילו קריאת שמע. קריאת שמע זה בעצם תורה שבכתב.
ואנחנו יודעים בלימוד מכל מיני מקורות שאמרו שבעצם קריאת שמע היא לאו דווקא מלכתחילה אולי הכרחית שיהיה דווקא הפסוקים שאנחנו קוראים בקריאת שמע בשלוש הפרשיות של קריאת שמע,
ואהבת והיה אם שמוע ופרשת ציצי,
אלא באמת תורה שבכתב.
זאת אומרת, הקטע הוא תורה שבכתב, אלא בחרו עם פסוקים של קריאת שמע.
זאת אומרת, כשרבי שמעון בר יוחאי אומר שיוסיף ידי חובה בקריאת שמע,
הוא בעצם נותן פה ביטוי לעניין שיהיה תורה שבכתב, וזה הקשר הבסיסי כמצווה חיובית.
זה מתחבר גם אל מה שנאמר, שמלמדים גם את הבן בתורה שבכתב, כי רואים שמצוות תלמוד תורה כמצווה חיובית,
יש בה את היסוד בתורה שבכתב.
וזה, אם כן,
הרמב״ם לפי הדעתי, הוא לקח את דעתו של רבי שמעון בר יוחאי,
אז הוא חיבר את שתי הסוגיות,
את מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי,
שיוצאים ידי חובה בקריאת שמע,
וסוגיה שנייה שאומרים שתורה שבכתב זה המצווה ללמד את הבן, וזו ההשקעה הבסיסית שאותה אדם צריך לעשות,
ונתן לזה מסגרת אחת של מצוות תלמוד תורה, כי זה הכל ביחד, מצוות תלמוד תורה.
לעומת זאת, ולכן זו מצווה אחת אצל הרמב״ם,
לעומת זאת, אם אתה לומד שהמצווה היא ללמוד יותר ולהקיף יותר,
אז זה לא מה שנאמר אצל הבן של להשקיע רק בתורה שבכתב.
אז אני חושב שבאמת יש שתי מצוות.
יש מצווה ללמד את הבן, וזו האחריות של האב אולי רק על תורה שבכתב,
אבל מצד הלימוד תורה באמת, המצווה היא כוללת יותר, היא גדולה יותר, היא מצווה גם של תורה שבעל פה, לאו דווקא על תורה שבכתב,
כחיוב, וזה דווקא לפי רבי ישמעאל, כמו שאמרנו, החיוב הוא יותר גדול.
החיוב הוא באמת יותר גדול,
להתענג בהם דרך ארץ.
וכאן אנחנו גם יכולים מצד שני עוד להבין עוד, יש לזה השלכות נגיד.
ידועים דברי הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה בפרק ג' שם הוא אומר דברים קשים כידוע,
כל המשים אל ליבו ככה ההלכה הנפסקת אצל הרמב״ם מתחילה בעניין הזה של מי שחושב שהוא התפרנס מן התורה,
הרמב״ם נגד זה יוצא כנגד זה בצורה קשה אפשר לחזקה ביותר והדברים ידועים אבל חלקו עליו.
השאלה מה המחלוקת?
נראה לי שהמחלוקת קשורה אל הדברים שכרגע דיברנו.
מפני שאם אתה מבין שהמצווה היא מלכתחילה רק לתלמוד תורה, בתורה שבכתב,
כמו שאומר רבי שמואל בר יוחאי על קריאת שמע,
וכל השאר זה רק בגדר אידיאל,
לא מסתבר שבשביל אידיאל אדם יוכל להטיל את עצמו על הציבור.
אידיאל, אם אפשר, אפשר, אם אי אפשר, אי אפשר, אבל אל תטיל את עצמך על הציבור.
ציבור מצידו, אם הוא רוצה אולי כן,
אבל אדם לא יכול לחשוב שיעשה דברים שהם אינם מחויבים ויטיל את עצמו על הציבור.
לעומת זאת, לפי הדעה השנייה, הרי החיוב הוא בעצם ללמוד יותר.
מכיוון שהמצווה היא חיוב ללמוד יותר, זה כמו שרבי ישמעאל אמר, הנגבה היא מנהג דרך ארץ.
זה נכון שהנגבה היא מנהג דרך ארץ, שתשקיע את, שיהיה לך זמן גם פנוי,
אבל היא הנותנת. היות שהמצווה היא יותר מקיפה,
היא יותר גדולה, אז ממילא יותר קשה לגרום לזה שזה יהיה מחובר עם מנהג דרך ארץ.
מה הפתרון? הפתרון הוא שאנשים יתחלקו, לא כולם יכולים ללמוד ולא כולם יכולים לעבוד, ואז הפתרון הוא שאלה שלומדים,
אלה שעובדים,
מפרנסים את אלה שלומדים. זאת אומרת שזה לא דבר כל כך מופרך,
כי החיוב מוטל על כולם.
זהו הדבר שאני חושב שפה יש לנו ללמוד ולראות פה בגדר המיוחד הזה של מצוות תלמוד תורה,
אם יש בזה גדר של חיוב ויש בזה גדר של אידיאל, ויש מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי,
ואולי גם הראשונים וההנהגות למעשה מחולקות בפסיקת ההלכה.
אם ההלכה כרבי שמעון בר יוחאי בקטע הזה בחיוב שהוא בעצם מינימלי,
אף על פי שהוא נשמע כל כך מגדיל את האידיאל,
לעומת רבי ישמעאל שמדבר על חיוב שישנו, אבל החיוב באמת מקיף יותר מאשר מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי, ונראה שהרמב״ם פוסק כמותו במקורות שראינו והפנינו את תשומת ליבכם לעניין הזה.
ובעזרת השם, איך שלא יהיה, אנחנו בוודאי צריכים להקפיד
לקיים את החיוב, בוודאי,
ולנסות לממש את האידיאל כמה שיותר, כל אחד לפי יכולתו,
כאשר לפי רבי ישמעאל אני חושב שזה באמת יותר מאשר סתם אידיאל,
זה אפילו עניין של חיוב שצריך לעשות, והציבור כולו צריך לדעת למצוא את האיזון המתאים בין הצורך ללמוד תורה לבין הצורך לדאוג באמת לעניינים של פרנסה.
ותמיד אנחנו אומרים: "להגדיל תורה" ו"להאדיר"; ותמיד אנחנו אומרים: "להגדיל תורה" ו"להאדיר";
