שלום לכולם, ואנחנו היום קצת, שלא בדרך השגרה,
היות שהשיעור מתקיים בראש חודש מנחם אב,
ראש חודש שמתחיל את תשעת הימים,
מדגיש עוד יותר ומבליט את העניין של חורבן הבית,
שאנחנו צריכים להתאבל ולזכור אותו גם בזמן הזה, ואולי דווקא בזמן הזה במיוחד.
ורציתי, אם כן, לדבר על נושא שראיתי אותו קשור אל העניין הזה,
זה נושא שהגמרא אומרת במסכת יומא,
בדף ט עמוד ב',
הגמרא אומרת שם:
מפני מה נחרב הבית?
אז כתוב שהבית הראשון, המקדש הראשון,
חרב בגלל שהיו עבירות חמורות, כמו שלושת העבירות החמורות,
דהיינו גילוי עריות
ושפיכות דמים ועבודה זרה.
זה לגבי מקדש ראשון.
לגבי מקדש שני,
במקדש שני, אז הגמרא אומרת שהיו בו תורה ומצוות וגמילות חסדים, אז למה הוא חרב גם כן?
אומרת הגמרא, מפני שהיה בו שנאת חינם.
זאת אומרת שהנושא שהביא לחורבן הבית זה שנאת חינם.
ומשום כך ראיתי לנכון קצת לדבר באמת על המידה הזו,
מידת השנאה.
יש מידה כזו,
והיא בדרך כלל, היא כמובן מושג שלילי, כמו שכתוב בתורה בפרשת קדושים,
לא תשנא את אחיך בלבבך,
הוכיח תוכיח את עמיתיך.
זאת אומרת שעניין השנאה הוא באמת דבר מגונה,
ועל כך אני רציתי לרגע לעשות לימוד של כמה סוגיות
על העניין הזה, ולראות איך הדברים באים לידי ביטוי בדברי ההלכה והתורה, בגמרות שאנחנו לומדים.
אז עצם העניין והאיסור, כמו שאמרנו, זה לא תשנא את אחיך בלבבך, אנחנו לומדים מזה שזה איסור,
זה איסור לאו שמנוי במניין המצוות, גם אצל הרמב״ם במניין המצוות,
גם בספר החינוך.
אבל אני רוצה לדבר על זה בצורה מדורגת, מודרגת הייתי אומר.
אנחנו יכולים למצוא את העניין הזה, את הנושא הזה,
כנושא שבא לידי ביטוי הלכתי במשנה,
במסכת סנהדרין קודם כל, בדף כ"ז שם המשנה מדברת על פסולי עדות
ואז נאמר שם שהאוהב והשונא דווקא כשרים לעדות
וזה דבר מעניין, זאת אומרת שהאוהב והשונא באופן פשוט מי זה השונא? אדם שהוא, מה זה שונא?
אומרת הגמרא מי שלא דיבר עם חברו שלושה ימים באיבה.
הכוונה היא כמובן לא שהוא סתם לא דיבר איתו שלושה ימים
כי יש אנשים שלא מדברים עם מישהו אחר גם חמישה ועשרה ימים.
השלושה ימים, הכוונה היא שלא... הוא רגיל היה לדבר איתו, ועכשיו הוא לא מדבר איתו באיבה, מתוך איבה.
אז הגמרא, באמת, המשנה אומרת שהאוהב והשונא כשרים לעדות דווקא.
וזה חידוש גדול, כי לכאורה אם הוא שונא,
אז אולי הוא יעיד עדות שקר, איך אפשר לקבל את העדות שלו.
על כך אומרת הגמרא,
על כך אומרת הגמרא, לא נחשדו, המשנה, באמת,
יש מי שרצה לומר שהם פסולים,
אבל ההלכה היא כדברי חכמים,
שכמו שהם אומרים, לא נחשדו ישראל על כך. ובכן, לא נחשדו ישראל שבגלל העניין של שנאה אישית פרטית למישהו מסוים,
אז הם יבואו להעיד עדות שקר. כי עדות שקר זה דבר חמור מאוד,
וכיוון שזה דבר חמור מאוד,
אז לכן מן הראוי באמת שלא לחשוד בבן אדם שהוא
לא יאמר את הדברים האמיתיים כפי שהוא ראה, כפי שהעד צריך להעיד על דברים עובדתיים, מה שהוא ראה ומה שהוא יודע.
אז זו דוגמה באמת מכיוון אחד.
אבל יש שתי דוגמאות אחרות שבהן אנחנו קצת רואים את זה בצורה שונה.
זה אחת בסנהדרין,
גם כן בדף כ"ט,
שם לא מדובר לגבי העדות, אלא מדובר לגבי דיינים.
ובמסכת מכות בדף ט,
שם אנחנו לומדים לגבי העניין של מי שהורג בשגגה, כי אנחנו עכשיו גם קראנו בפרשת השבוע שהייתה, בפרשת מסי בכל אופן, אנחנו לומדים שם על העניין של ההורג בשגגה שצריך לנוס לעיר מקלט,
אבל כדי שינוס לעיר מקלט הרי אנחנו אומרים שהוא צריך להיות שוגג ולהיות ודאי שהוא שוגג ועל זה יש כל מיני
דרשות שמלמדות אותנו איך לכוון שהוא באמת שוגג ממש,
ואחת מן הדוגמאות שעליו אומרים שזה לא שוגג ממש זה מי שהוא שונא,
כדוגמה לדבר שהוא שונא,
ואם הוא שונא והוא הרג בשגגה,
אז אנחנו לא אומרים שהוא יקבל עונש של גלות, או לא מגיע לו אפילו להתכפר בעונש של הגלות, זה החידוש היותר גדול.
גלות זה לא רק עונש, אלא זה גם הגנה.
כאילו אדם שהוא שונא והרג בשגגה הוא לא מקבל את הזכות הזו ואז צריך כאילו להבין מדוע.
כאן אנחנו באמת אומרים ששונא אדם שהוא שונא,
כאן בניגוד למה שראינו אצל הנושא של העדות,
כאן אנחנו דווקא רואים שהוא נחשב כאדם שאולי לא נזהר מספיק ואז ממילא כפי שאנחנו רואים בלשון הרמב״ם בהלכות רוצח כמצוין פה בדף המקורות,
אז אנחנו רואים שמחשיבים אותו כמו שוגג קרוב למזיד, הוא כבר לא ממש שוגג.
אפילו שכאילו כלפי חוץ יכולים לחשוב שהפעולה הייתה לגמרי שוגג, רגיל מה שנקרא.
אבל בכל אופן, כיוון שידעו שהוא שונא,
אז כבר אי אפשר להיות, אז זה לא שהוא עבריין אולי במזיד.
עד כדי כך אולי לא אומרים, למרות שיש מי שרוצה להגיד גם את זה.
אבל את זה לא אומרים.
אבל אומרים, כן אומרים, שהוא נקרא שוגג קרוב למזיד. זאת אומרת,
אדם ששונא, זה משפיע על הבן אדם.
בן אדם באמת, אם הוא עושה דבר והוא הגורם,
האיש שנמצא לידו שהוא עלול לפגוע בו, אם הוא שונא,
אז כאילו חושבים שהוא יתרשל בזהירות שהיה יכול אולי להיזהר יותר.
אז זו דוגמה אחת,
והדוגמה שהזכרתי כבר אותה גם מקודם, היא הדוגמה ממסכת סנהדרין לגבי דיינים,
שהאדם לא ידון את מי שהוא שונא,
לא ידון את מי שהוא שונא. וזו שאלה,
נאמר כאן שתי הלכות בסוגיה בסנהדרין.
לעניין אחד נאמר שהדיין לא ידון את מי שהוא שונא,
ועוד דבר, אם יש שני דיינים ששונאים אחד את השני,
אז שלא ידונו ביחד, מפני שהם... אז מה יהיה ההסבר? ההסבר יהיה שכשמדובר שהוא דן את השונא,
אז כשהוא דן את השונא, אז אנחנו אומרים שאולי לא יהיה לו מספיק שיקול דעת
לדון על זה באופן אובייקטיבי,
והוא אולי ייטה עם העניין לחומרה, לחובתו של אותו אדם שהוא שונא אותו, ככה יוצא,
ואז לא ידון אותו,
ואם הוא דן אותו,
יש קצת מחלוקת אם זה פסול בדיעבד או לא.
והדוגמה השנייה, כששני דיינים שונאים זה את זה,
שהם לא ידונו ביחד, מפני שכאילו אין להם את היכולת ההקשבה, ככה משמע,
לשמוע אחד את מה שהשני אומר,
כיוון שהוא כאילו, אם מה שהוא אומר השני, הוא תמיד יגיד דווקא הפוך,
ולא בגלל הנטייה אולי הרגילה של אדם להגיד כל פעם משהו הפוך מהשני,
אלא באופן מיוחד, כיוון שהוא אדם שהוא שונא אותו,
אז יש בעיה,
כאילו, חשש יותר גדול.
זה מה שנאמר בשתי ההלכות המצוינות פה בדף המקורות בחושן משפט, בסימן ז', בהלכות ו' וז', כן.
אז אלה שתי ההלכות. כאן דווקא כשלומדים את ההלכות האלה,
אז מצד אחד רואים שמתחשבים בעובדה שאדם הוא שונא,
וזה גורם להלכה שונה מאשר בדרך הרגילה. וכאן צריך להבין, לכאורה, איך זה יוצא כאן.
יוצא כאן דבר מעניין, כי מדובר כאילו על דיינים. דיינים, יש להניח שהם אנשים טובים, אנשים שאינם עבריינים.
וכאן יוצא שמדובר על דיינים כשהם שונאים, שלא ידעו לנו את השונא.
אם הוא שונא, הדיין, אז הוא אולי פסול לא רק במקרה הזה כלפי
לפי האיש שהוא כאילו שונא אותו אלא הוא בכלל אולי צריך להיות פסול וזה אני חושב הערה נכונה מפני שדיין מי שעובר על עבירה שלא תשנא את אחיך בלבבך הוא עבריין אז אומנם נכון שלגבי זו עבירה באיסור שנקרא לאף שאין בו מעשה אבל בכל אופן הוא עובר עבירה ולכאורה נראה לי נכון לומר שהכלל הוא שכל מי שפסול לעדות הוא פסול לדיינות
ובפסול עדות אנחנו אומרים פסולים כל מי שהוא עבריין,
אבל יש הבדל בין עבירה שחייבים עליה מלכות לבין עבירה שלא חייבים עליה מלכות, שאם לא חייבים אז זה פסולים רק מדרבנן, אבל בכל אופן פסולים.
אז זאת אומרת שאם אדם עובר על עבירה בלאף שאין בו מעשה כמו "לא תשנא את אחיך בלבבך",
אז הוא בעצם הופך להיות פסול מדרבנן, וממילא הוא פסול גם לדון.
אז אם הוא עבריין כזה בכלל, לחשוב שאיזה דיין זה בעצם העניין שלו,
אז זה באמת דבר שצריך בירור ועיון,
וכבר דנו בזה,
גדולי הפוסקים דיברו על כך, וציינתי את זה בדף המקורות,
ואני רוצה כאן לרגע, על ידי זה, לעבור פה לאיזו משבצת אחרת.
מפני שעצם הדבר שאנחנו פוגשים כאן דיינים שאולי הם פסולים,
אז שונאים,
אנחנו כאילו אולי צריכים להבין שהם לא עבריינים כל כך גדולים אולי בכלל.
אז מה למשל נאמר?
אז אנחנו יודעים שהגמרא במסכת פסחים בדף קי"ג אומרת לנו שאם אדם הוא עבריין,
שרואים במישהו שהוא עבריין מחלל שבת, או רואים אצלו דבר ערווה, או כל מיני איסורים אחרים,
אז כתוב שמותר לשנות אותו.
משנא לך השם ישנא, זאת אומרת, זה בעצם יוצא פה דבר מעניין, שאף על פי שמצד אחד האיסור כל כך חמור,
שלא תשנא את אחיך בלבבך מצד אחד,
אבל כאשר מדובר דווקא על מישהו שהוא כאילו אחיך במצוות,
אבל אם לא, אז אולי באמת צריך לשנוא אותו. אז בעצם יוצא מן הגמרא בפסחים שדווקא יש עניין לשנוא אותו,
ואז אם יש עניין כאילו לשנוא אותו, ואולי דווקא אפילו,
זה אולי על הדיינים האלה מדברים, מדובר על דיינים, אבל זה מסביר כאשר בעל דין אולי מחלל שבת,
אז מה נגיד שאי אפשר לדון דין של מחללי שבת בגלל שצריך אולי לשנוא אותם,
אז ממילא אי אפשר כבר לדון אותם בכלל, וזה לא שמענו.
לכן ציינתי פה בדף המקורות את מה שמביא הפתחי תשובה וגם התומים.
הם אומרים שכשמדובר על שנאה מצד העבירות שבידו של האדם,
הסברה אומרת שלא יהיה אדם נוטה לדון אותו לחובה. דבר מעניין, אנחנו מגיעים פה לאיזו הערה מעניינת,
שגם אם יש מישהו שהוא עבריין ומחלל שבת או בעל עבירות אחרות,
כאילו יש עניין לשנוא אותו, אבל השנאה הזו לא צריכה להביא לידי הטיית הדין.
זה בדבר הערה מעניינת,
כפי שהתומים אומר, וגם בפתחי תשובה.
ואז בעצם צריך להבין, אם ככה, אז למה בכלל הוא פסול?
אז אפשר כאילו לומר שיש לו באמת טינה אישית. אבל טינה אישית, אדם, בעצם הוא לא מממש אותה, מפני שהוא בסופו של דבר אדם שיודע שאסור לממש טינה אישית.
אבל כאילו מתחברים פה שני הדברים.
כשמתחברים שני הדברים,
אז על מקרה כזה אמרו על הדיין שלא ידון את חברו.
זה לא מועיל לגבי העניין של שני דיינים שהם שונאים זה את זה, לא נראה שמדובר על דיינים שהם בעצמם אחד מהם עבריין בדברים חלילה כמו חילול שבת,
אז זה באמת צריך להבין למה הם לא דנים. זה באמת מעורר פה דבר שמחייב פה איזושהי הגדרה שההלכה מצד אחד לא תשנא את אחיך בלבבך, זה נכון,
אבל המציאות הזו היא קיימת,
המציאות הזו קיימת,
אי אפשר להתעלם מהנטייה הטבעית של אדם, זה מה שככה יוצא.
ומשום כך יש חשש שהם לא יידונו לאמיתם של דברים,
אף על פי שאנחנו לא חושדים בהם שיגיעו לזה,
אבל בכל אופן אומרים שלא ישבו ביחד. דבר מעניין, שני דיינים כאלה,
בגלל שבסופו של דבר הם לא אוהבים אחד את השני, אז במקרה כזה,
אף על פי שאסור לשנוא ואסור לממש את העניין של השנאה,
בכל זאת צריך להיזהר ולא להושיב אותם ביחד, כי הדין צריך להיות דין שהוא בטוח אמת מצד עצמו.
מעבר לכך, זה מה שאנחנו לומדים בסוגיה בפסחים,
ובסוגיה בבבא מציא זה דבר מאוד מעניין,
זה אמנם לא עד הסוף כאילו ידוע ומוכר,
אבל התוספות בפסחים, בדף קי"ג,
אומרים שאף על פי שיש כאילו מצווה אפילו לשנוא את מי שהוא עבריין,
אבל צריך גם בדבר הזה להיזהר,
להיזהר שלא לעבור את המידה.
לא לעבור את המידה הזאת. זאת אומרת, גם המושג של שנאה במקום מסוים כזה צריך להיות מוגדר ומוגבל, או הייתי אומר יותר נכון,
מבוקר.
והביקורת על זה תבוא לידי ביטוי על ידי הצורך של האדם לקוף את יצרו.
לקוף את יצרו זה אותו סוד פסחים אומרים,
הגמרא אומר, על פי מה שנאמר במסכת בבא מציע,
שיש מצווה לפרוק את החמור, לעזור לאדם בפריקה ובתאנה.
אז אם יש פריקה ותאנה, מה מקדימים?
מקדימים את הפריקה, כי משום צער בעלי חיים להקל על הבהמה.
אבל אם יש פריקה באוהב ותאנה בשונא, מקדימים את התאנה אפילו כדי לקוף את יצרו. למה? מפני שהבעל, האיש שאיתו אתה צריך לעזור לו,
הוא דווקא השונא.
אומרים התוספות,
מדברים פה על השונא שעליו נאמר שמצווה לשנוא. יש פה איזה מין הגדרה מחודשת ומעניינת מאוד.
כאילו, צריך לשנוא אותו, אבל השנאה צריכה להיות שנאה מבוקרת.
ולכן צריך כאילו לקוף את יצרו, שדווקא לעזור לו. זה דבר שקשה אפילו להסביר את זה במושגים מעשיים ממש,
אבל מצד אחד אומרים לך שמצווה לשנוא, מצד שני אומרים לך אבל תשנא בצורה כזו שתשמור על שנאה מבוקרת.
ולהפך, תעזור לו יותר ממה שאולי צריך לבן אדם רגיל.
זה התוספות, ככה אומרים, מפני שאם אתה תחרוג מן הביקורת הזו,
אז זה כמים הפנים לפנים, כפני אדם לאדם, זה יכול לעורר, התוספות אומרים, לשנאה גמורה.
זאת אומרת שאפילו כשיש מושג של שנאה,
שצריך גם אותו, יש מושג של שנאה שהוא קיים,
אבל אותו צריך להכניס בביקורת.
ואלו הדברים שאולי צריכים להיות נר לרגלינו. סתם ככה לשנוא זה ודאי דבר מכוער מאוד.
אבל יש פעמים, וזה אחד מהדברים שבהם אולי אנחנו גם צריכים תמיד להיבחן,
מהו היחס למחללי שבת, מהו היחס, פה אי אפשר לומר שזה כל כך פשוט, מצד אחד אי אפשר לראות את זה בצורה לגמרי חלקה,
בכל זאת מחללי שבת נגיד כדוגמה,
אבל מצד שני צריכים גם כאן לדעת איזה מין ביקורת כזו שזה יהיה מוגדר, ככה יוצא מתוך דברי התוספות.
מעבר לכך, באים הרבה אחרונים,
ואני חושב שהגדיל לעשות מר"ן הרב קוק, זה צה"ל,
ובדברים שלו, אני ציינתי אותם בדף המקורות, באיגרות ראייה, בכמה פעמים,
הוא מציין שם ומדבר על כך שבכלל כל השנאה הזו, אפילו לבעלי עבירה, זה רק,
האמת היא מובאה לידי אחרונים נוספים,
רק כאשר
אתה מוכיח אותו והוא לא שומע.
ואז הוא אומר, היות שהיום אנחנו לא יודעים להוכיח,
אז ממילא כיוון שלא יודעים להוכיח,
אז ממילא כבר לא שייך לשנוא, כך הוא רוצה לומר.
אבל גם הוא מעניין אומר, אל תשכח את הדבר הזה שיש מושג של שנאה.
זו מילה לא יפה, אבל היא בכל זאת אופן קיימת כאשר מדובר כנגד בעלי עבירה. אז אנחנו רק צריכים אולי לדעת לבודד את השנאה כלפי העבירה, במושגים שאומרים "איתם הוא חטאים מן הארץ" ולא חוטאים,
וזה לדעת שאת העבירות עצמן אנחנו לא יכולים לקבל.
ורק צריכים לדעת שזה אפילו כרוך במה שנקרא שנאה,
שהיא אותה דבר שאנחנו לא צריכים היום לקיים אותה, כי אין לנו את היכולת להוכיח.
אבל את הידיעה הזו, את העיקרון הזה, צריך לדעת בצורה המבוקרת הנכונה.
ואם יודעים לבקר בצורה נכונה, אז יש כאן גם את מידת הביקורת כלפי בעלי עבירה,
יחד עם האהבה שיש לכל אחד, ואהבת לרעך כמוך, שגם זה דבר בוודאי מאוד יסודי וחשוב.
ושני הדברים ביחד, צריך לדעת ללכת איתם בדברך הנכונה.
וזה אולי הדבר שהוא לא קל בכלל בהנהגה,
אבל בוודאי שזו הדרך הנכונה כדי לקיים פה את מה שאנחנו אומרים,
שבניין הבית יהיה באהבת חינם, אהבת חינם אפילו כשאולי לא צריך לאהוב,
בכל זאת כן צריך לאהוב, זה אולי מה שצריך ללמד את עצמנו,
ובעזרת השם נזכה על ידי זה לבניין המקדש במהרה בימינו.
