שלום לכל המשתתפים איתנו בשיעור הזה על סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי.
אנחנו כידוע נמצאים במסכת חולין ואני רוצה היום לדבר על נושא אחד שאולי לא קשור לחולין אלא קשור יותר לשבת,
אבל כדרכו של תלמוד
ודברים משלימים אלה את אלה.
שפה יש לנו משנה במסכת חולין דווקא בסוגיה מאוד
משמעותית בקשר לשאלה הזו שעוסקת בענייני שחיטה, כי מסכת חולין עוסקת בענייני שחיטה.
ובכן, בדף י"ד המשנה אומרת: "השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שנתחייב בנפשו,
שחיטתו כשרה".
זאת אומרת, המשנה מתעסקת פה בעניין של שחיטה ומבארת לנו את הפרט מה הדין אדם ששוחט בשבת. כידוע, שחיטה כמובן היא אסורה בשבת,
זה איסור דאורייתא בשבת וביום הכיפורים,
זה ודאי שזה איסור, אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיתתו כשרה.
ואז צריך ללמוד את הגמרא פה,
אחרי דף י"ד,
עיקרי הדברים דווקא נמצאים אחר כך בדף ט"ו,
ומתוך הדברים כאן מתברר לנו כאן במשנה שמדובר פה על מי ששוחד בשוגג ולא במזיד,
וזה מה שנאמר, אף על פי שמתחייב בנפשו,
זאת אומרת, אף על פי שבמזיד
הוא מתחייב בנפשו שחיתתו כשרה.
כשכתוב ששחיתתו כשרה, הווה אומר, זו שחיתתו כשרה בין לו ובין לאחרים, לכולם.
כאילו צריך להבין, אם ככה עשתה מבחינת המשנה,
למה המשנה רואה לנכון לדבר פה גם על יום הכיפורים?
כי כפי שהגמרא מסבירה,
יום הכיפורים מלמד פה משהו על המשנה, כי הרי ביום הכיפורים ממילא הרי לא אוכלים.
אסור לאכול, בלי קשר לשאלה על הדבר שנעשתה פה פעולה באיסור
של שחיטה. לא אוכלים ביום הכיפורים, זה דבר ברור וידוע.
ולכן ההבנה של המשנה היא שמדובר על שחיטתו כשרה מתי? למחרת.
למחרת השבת או למחרת יום הכיפורים, וזה בעצם הנושא של הסוגיה.
הנושא של הסוגיה, כפי שמתבאר לנו פה בגמרא,
הוא בעצם העניין של מעשה שבת,
אפשר לומר, של שחיטה בשבת או ביום הכיפורים,
ששחיטתו כשרה, וכפי שהגמרא מסבירה,
דבר אחד למדנו על-פי הגמרא,
שמדובר פה על מה יהיה הדין למחרת ולא באותו יום.
ב. למדנו פה שאם כתוב ששחיטתו כשרה, משמע שזה כשר גם לו וגם לאחרים.
וזאת אומרת שאין כאן איסור,
הבדל בינו לבין זה שעבר על האיסור לבין האחרים. וזו אם כן הנקודה שבה אנחנו מרוכזים במשנה שלנו ועל-פי הגמרא.
כי באמת זו סוגיה שמופיעה בכמה מקומות בש"ס,
בנושא של מעשה שבת.
מעשה שבת, אם מותר או אסור,
מתי הוא מותר. זאת אומרת, יש כאן כמה הבדלים.
יש אפשרות שזה יהיה בשוגג,
יש אפשרות שזה יהיה במזיד.
יש דיון לגבי הדין באותו היום מיניה וביה בשבת עצמה, כמו שאמרנו,
ויש דברים שקשורים לגבי למחרת השבת.
נושא שלישי, שעליו אפשר שיהיו הבדלים,
האם הדין משתנה בין האיש עצמו שעשה את האיסור לבין האחרים שלא עשו את האיסור.
אלה שלושת הרכיבים שעליהם אנחנו מדברים כשעוסקים בנושא הזה.
לגופם של דברים מתברר לנו פה בגמרא, בדף ט"ו.
הגמרא פה מאריכה ומביאה את העניין הזה,
כי הנושא נזכר,
כפי שאמרנו, בכמה סוגיות, אבל לא לגבי שוחט דווקא,
אלא לגבי מבשל בשבת. לכאורה זה אותו דבר,
אבל בעיון ובלימוד אנחנו יכולים אולי לחפש ולמצוא הבדלים.
ובאשר למבשל,
שזו מלאכה כאילו הנידונת יותר בצורה מרוכזת,
שם אנחנו רואים מחלוקת של תנאים,
מחלוקת משולשת של תנאים,
רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר.
ואז, כפי שרש"י ותוספות מסבירים,
יש כאן מה שכתוב, הגמרא אומרת: "המבשל בשבת בשוגג בדף ט"ו יאכל במזיד, לא יאכל".
ובכן הבדל בין שוגג לבין מזיד.
רבי יהודה אומר,
רבי יהודה אומר, בשוגג יאכל במוצאי שבת, ומזיד לא יאכל עולמית.
רבי יוחנן הסנדלר אומר,
בשוגג יאכל מוצאי שבת לאחרים ולא לו,
ומזיד לא יאכל עולמית.
כפי שאנחנו שמים לב,
בדברי רבי מאיר ורבי יהודה אנחנו קוראים לפי המפרשים "לא יאכל", מדברים עליו, על זה שעשה את המעשה.
לפי רבי יוחנן הסנדלר אנחנו מדברים,
בדברים שלו לא יאחל כי הוא שם את הדגש באמת לגבי הבדל בין אחרים ובינו כאשר גם מקודם יש את ההבדל הזה צריך פה כמובן ללמוד את הגמרא עם רש"י בדייקנות רבה רש"י מפרש את הדברים פה מאוד בצורה מפורטת דבר דבור על אופניו
וכשאנחנו לומדים כעת את הגמרא הזו ויודעים את שלושת הדעות אנחנו נראה שבסופו של דבר איך אומר התוספות ועושה לפי הפירוש של העניין
שדברי רבי מאיר במזיד זו שיטת רבי יהודה בשוגג,
ודברי רבי יהודה במזיד זו שיטת רבי יוחנן הסנדלר בשוגג.
וההלכה, כפי שנפסק על-ידי הרי"ף וגם הרמב"ם,
על-ידי הרי"ף והרמב"ם, וממילא גם על-ידי השולחן ערוך, היא דווקא כדעתו של רבי יהודה.
ולפי דעתו של רבי יהודה אנחנו אומרים שבשוגג יאכל במוצאי שבת,
זה מה שנאמר,
שאדם בעצמו,
אפילו על דבר שעשה בשבת,
אפילו כשעשה בשוגג,
בכל אופן לא יאכל את זה בשבת עצמו,
אלא רק במוצאי שבת,
ואם הוא עשה במזיד,
הוא לא יאכל עולמית, אבל אחרים יכולים לאכול במוצאי שבת.
ואז אנחנו יודעים פה, לפי רבי יהודה,
רבי יהודה אומר שבשוגג יאכל במוצאי שבת ולא בשבת, והוא עדין לאחרינה. זאת אומרת,
אנחנו אמרנו, מדובר פה על זה,
על מה שהוא לא יאכל באותו יום, אבל גם אחרים לא יכולים לאכול באותו יום.
יש כאן איזה,
אם כן אנחנו רואים כאן,
שבדברי רבי יהודה, שהלכה כמותו, אנחנו רואים באמת,
אפשר לומר שני יסודות עיקריים שחשובים לעניין הזה.
כי כשאנחנו מדברים על מעשה שבת,
אם הוא אסור או מותר,
אנחנו באיזשהו מקום צריכים לדון בזה משני היבטים.
יש היבט אחד שהוא קשור לקנס,
מי שעשה איסור, קונסים אותו.
יש מקום לאיסור של קנס,
איסור שבא מחמת קנס.
הקנס הוא כמובן מתאים דווקא לזה שעשה את האיסור, לא לאחרים.
לכן, אם אנחנו נמצא שיש הבדל בינו לבין אחרים,
אז אנחנו נסביר שהאיסור יהיה מצד קנס.
אם אנחנו רואים שהאיסור הוא משותף, כשיש איסור משותף לכולם,
אז אנחנו לא נגיד שהאיסור הוא מצד קנס, כי אין סיבה לקנוס את האחרים, אלא נאמר שיש איסור ליהנות ממעשה שבת.
אז הדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה הכי חזקה, נגיד,
לפי רבי יוחנן הסנדלר,
ושרבי יוחנן הסנדלר אומר שאם זה במזיד,
אז לא יאחל עולמית לא לו ולא לאחרים.
זאת אומרת, אצל רבי יוחנן הסנדלר הנושא של מעשה שבת מקבל משמעות מאוד חזקה,
מאוד חזקה, שיש מצב שזה אסור עולמית.
וזה מוסבר בגמרא, במסכת כתובות,
כמצוין בדף המקורות כאן,
שזה מוסבר כי יש לו איזו דרשה,
רש"י מביא את זה גם כאן בחולין,
ההדרשה אומרת שיש איסור למעשה שבת,
איסור אפילו דאורייתא.
ככה משמע לכאורה מפי פשוטם של דברים.
לעומת זאת, התנאים האחרים,
כפי הנראה, אינם סוברים שיש איסור דאורייתא על מעשה שבת,
אלא יכול להיות שהאיסור הוא רק מדרבנן,
וזה קשור למחלוקת שישנה בכתובות בדף ל"ד עמוד א',
האם יש איסור דאורייתא על מעשה שבת?
כי אם אנחנו אומרים שיש איסור דאורייתא, זה איסור מוחלט.
אם אנחנו אומרים שזה איסור מדרבנן,
אז כמובן הדבר ישתנה לפי גדרים,
לפי כל מיני נסיבות,
וזה בא לידי ביטוי. אם אנחנו לקחנו כדוגמה את ההלכה שנפסקה על עיבא רבי יהודה, אז אנחנו רואים שלפי רבי יהודה זה יוצא ככה:
שגם אם זה בשוגג,
בשבת עצמו לא אוכלים.
זאת אומרת, לא אוכלים, הכוונה כולם.
כולם,
כי נמצאנו למידים שיש איזה ערך לאיסור של מעשה שבת, אפילו רק מדרבנן,
אבל בשבת עצמה, אפילו לכולם,
אפילו בשוגג.
במזיד, לעומת זאת, אומר רבי יהודה,
רבי יהודה אומר שבמזיד לא יאכל עולמית,
אז זה באמת זה שעשה, אבל אחרים כן יכולים לאכול.
זאת אומרת שיש כאן הבדל לגבי מוצאי שבת בינו לבין האחרים.
בעל כורחנו,
הטעם הוא בגלל שכשהבן-אדם עצמו יש סיבה לקנוס אותו אם הוא עשה במזיד,
אבל האחרים יכולים לאכול.
זו בעצם המסקנה של הגמרא מבחינה הלכתית. אז שוב אני חוזר: מבחינת מעשה שבת יש לנו גדר מסוים של איסור,
לפחות לגבי בו ביום, וזה ממילא משמעותי גם לגבי כולם,
אבל לאחר השבת, ממוצאי שבת,
אז אנחנו אומרים שהאיסור הוא רק מצד קנס,
וזה ממילא שייך רק לזה שעשה את האיסור ולא לאחרים.
זו ההלכה, כפי שאנחנו יכולים לראות ברמב"ם ובשולחן ערוך,
כמצוין בדף המקורות, כפי שתראו ותוכלו למצוא.
עוד נקודה נוספת, יכול להיות שאפילו במוצאי שבת,
גם לגבי אחרים, יש עדיין עניין של התחשבות באיסור של מעשה שבת,
וזו מחלוקת רש"י ותוספות.
רש"י ותוספות, רמב"ם כמו תוספות.
כי רש"י אומר שגם כשאוכלים במוצאי שבת מי שמותר לו לאכול,
זה רק בכדי שיעשו.
זאת אומרת,
הגדר שמופיע במסכת ביצה לגבי נוכרי שהביא, לגבי נוכרי שעושה מלאכה עבור יהודי שאומרים שלא ישתמש בזה רק
בכדי שיעשו,
אז אומר רש"י שזה גם לגבי כל מעשי שבת.
זאת אומרת שהעניין של בכדי שיעשו הוא נכון גם בדברים האלה. תוספות חולקים, גם הרמב"ם חולק,
הרמב"ם אומר שלא נאמר בכדי שיעשו אלא רק אצל מה שנוכרי עושה בשביל ישראל,
כי כאן יש יותר חשש שהוא יגיד לנוכרי לעשות.
אבל כשלא מדובר על נוכרי,
אז כשהתירו במוצאי שבת, התירו אפילו מייד.
זו גם דעתם של התוספות,
שהרי באמת אומרים איזה הסבר מעניין שלגבי מבשל לא יהיה באמת,
לגבי מבשל,
האומרים התוספות,
זה לא נקרא כל כך הנאה ממעשה שבת, מפני שגם אם הוא לא מבשל,
אתה יכול אולי ליהנות ולאכול את הדבר,
אפילו כשהוא בלי בישול,
ואז ממילא זה לא נקרא כל כך הנאה ממעשה שבת,
ומשום כך לא צריך לחכות כדי שיעשו לפי דעת התוספות.
עכשיו סקרנו פה את הדעות של התנאים, אבל בעיקר עם הדגש על השיטה ההלכתית של הלכה נפסקה כרבי יהודה, כפי שאנחנו רואים ברמב"ם ובשולחן ערוך.
השאלה המעניינת היא כאן, אנחנו נמצאים במסכת חולין בכל זאת, יש כאן כמה שאלות מעניינות,
שצריך לדון בהם, ונראה במה נספיק בכל אופן לדבר.
שאלה אחת היא,
אם כן, האם בנושא של שחיטה, למשל,
שזה הרי בעצם הסוגיה שלנו, הרי הגענו אל העניין הזה פה בגלל השחיטה, עניין השחיטה.
לגבי השחיטה יש לנו, אם כן, את המשנה השוחט בשבת וביום הכיפורים, אני חוזר עליה,
אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. הסברנו שאף על פי שמתחייב בנפשו, כשזה מזיד,
שחיטתו כשרה, ואז היא מותרת לכולם. למה היא מותרת לכולם?
למחרת השבת, כפי שאמרנו, ולא בשבת ולא ביום הכיפורים.
למה זה מותר? כי הלכה כרבי יהודה, המשנה הולכת כפי רבי יהודה, ככה הגמרא באמת מסבירה.
השאלה המעניינת היא, מה הדין במזיד, למשל,
לגבי שחיטה?
כי כאן, משמע באמת, מתוך הלימוד שלומדים את הגמרא,
וזה צריך ממש לדייק היטב בגמרא מכל שורה ושורה,
וזה עוד יותר מדויק ויותר מאשמה בלשון הרמב״ם והשולחן ערוך בנושא של הלכות שחיטה,
שגם זה נמצא בדף המקורות,
שלגבי שחיטה אנחנו יכולים לומר שבעצם אם זה היה במזיד אז זה היה אסור לכולם. הרי מה אמרנו? שלפי רבי יהודה, כאשר מדובר על מבשל בשבת,
אז במזיד זה אסור במוצאי שבת רק לזה שעשה בגלל שקונסים אותו,
ולא לכולם. כך אנחנו הרי אמרנו, כך אנחנו הרי יודעים.
בעניין של שחיטה מדייקים היטב בסוגיה, ובלשון הרמב"ם באופן מיוחד אנחנו מוצאים שהוא סובר שבאמת אם זה במזיד אז זה אסור לכולם, לא רק לזה ששוחט.
זה בעצם מביא, פותח פה איזה דיון מעניין,
האם יש מקום להגיד שיש הלכה מיוחדת בשחיטה לעומת העניין של מבשל. ועל זה אנחנו מוצאים בדברי האחרונים והמפרשים כמה הסברים.
כבר התוספות מעלים את השאלה הזו ואומרים שיכול להיות
שמי ששוחט בשבת במזיד אז הוא נקרא ונחשב כמו מומר לעניין של שבת, ומומר לעניין של שבת, כבר למדנו במסכת חולין,
שהוא נחשב כמומר לכל התורה,
מומר לכל התורה כולה, אז ממילא זה שחיטת מומר,
שחיטת מומר ממילא היא פסולה,
אז ממילא במזיד יכול להיות, אבל על זה מעירים כבר התוספות,
וזה מעירים גם בדעת הרמב״ם, כי הכלל הוא במומר, שאדם לא מקבל את התואר ה"נכבד" של מומר על-ידי פעולה חד-פעמית.
ופה מדובר במשנה לכאורה, אנחנו לא יודעים.
זו פעולה חד-פעמית, לא נאמר שזה מישהו שבאופן קבוע עושה את העבירה החמורה הזו.
אז ממילא הוא עדיין יכול להיות שלא נחשב כמומר.
ממילא יש כאלה מהראשונים שבאו, יותר נכון מהאחרונים,
שבאו ואמרו שאולי בשחיטה יש מקום
להגיד שיש פה גדר מיוחד,
בגלל שיש גדר שנלמד במסכת מורה,
בגמרא יש מושג שנקרא: "כל מה ידאמר רחמנא לא תאביד,
היא אביד לא מאני". כך הלכה כמו רבא,
שרבא אומר במסכת מורא, בתחילת המסכת שם,
שדבר שאסור לעשות ועושים אותו בכל זאת,
אז זה כאילו לא מועיל, כאילו התורה לא נותנת לדבר האסור להתממש.
אז יכול להיות שפה יש גדר כזה, "הנודע ביהודה" שמצוטט פה גם בדף המקורות,
מדבר על העניין הזה, האם שייך לחבר את הסוגיה הזו לגדר הזה,
שכל מה ידאמר רחמנא לא תעביד יעביד לו מאני,
יש צדדים לכאן ולכאן, וזו שאלה מאוד עמוקה,
שאני לא יודע אם מכאן אני יכול להתעכב עליה,
אבל זה מעניין שזה הגדר.
מעבר לכך,
יכול להיות שפה זה יותר מעשה שבת מאשר מעשה שבת של מבשל.
כמו שאמרנו, מבשל,
התוספות אומרים שזה לא נקרא כל כך מעשה שבת, כי גם בלי הבישול זה אולי ראוי.
בשחיטה, הפעולה שהייתה היא פעולה,
סליחה, שבלעדיה לא היה כלום.
אז אולי התוספות בדבריהם רומזים לנו את האפשרות הזו שבשחיטה יש מקום להגיד שזה יהיה יותר אסור,
וממילא יהיה אסור גם לכולם, אפילו במוצאי-שבת,
מפני שכאן יש גדר של מעשה שבת יותר משמעותי מאשר אפילו בבישול, כפי שהתוספות עושים את החילוק.
ויש לכאן עוד הסברים לכאן ולכאן,
וזה דבר שצריך ללמוד ולעיין במקורות גם שציינו כאן,
ואלוהם בדברי הט"ז פה, שמצוין פה בסימן י"א ביורה דעה, שהוא גם כן טורח להסביר אולי למה פה זה משום מעשה שבת יהיה אסור.
מעבר לכך, אנחנו כשמתבוננים בשאלה הזו של מעשה שבת,
אז בדרך כלל, אם כן יוצא שהיות שהלכה קרא ביהודה,
אז אין לנו מקום לאסור מעבר לשבת, למחרת השבת,
לאחרים שלא עשו את העבירה.
ניקח לדוגמה, למשל,
אחד הנושאים שמעשיים בהלכות המוכרות לנו בדבר יום ויומו זה עניין של חליבה.
לצערנו הרב, יש משקים שלא בדיוק שומרים שבת,
והם חולבים נגיד בשבת בדרך של איסור.
זו באמת שאלה שבגללה כנראה יש גם הרבה בחלב העניין של מהדרין. מהדרין זה אלה שכמובן מקפידים שלא יגיע חלב שחלבו אותו באיסור בשבת,
אבל לכאורה צריך לדון.
אנחנו יודעים שגם החלב שאנחנו לא יודעים עליו שהוא מהדרין הוא חלב כשר,
אנחנו לא אומרים שהוא לא כשר,
וכאן זאת אומרת שהוא מותר. למה הוא מותר באמת?
מפני שכפי שאמרנו,
אפילו אם עשו את האיסור בשבת,
בדרך כלל זה מותר לפי רבי יהודה לזה שלא עשה את האיסור.
כמובן שהמהדרין,
מהדרין,
ויש להם גם כמובן על מי לסמוך, והדברים האלה מצוינים פה על-פי מה שאומר המגן אברהם בסימן שי"ח,
על-פי מה שכתוב ביוראי דעה, בסימן צד ט',
הכול מצוין בדף המקורות,
שיש מקום בכל אופן להחמיר בעניין הזה ולא לקנות חלב ממי שעבר על האיסור בשבת.
אז לכן, זו דוגמה מעשית שבעיקר הדין, לכאורה, החלב הזה צריך להיות מותר, ובכל זאת יש סברות, בכל אופן,
המחמירים,
יש להם כמובן על מי לסמוך.
ונשאר בזה,
מקווה שלא תהיה שאלה כזו,
שכולם ישמרו את השבת וישמרו בני ישראל את השבת, ואז ממילא גם השאלה הזו לא תהיה מעשית לנו כפי שהיא באמת היום.
אז כל טוב ושלום שלום.
:::::::
בר בר בר בר בר בר
