שלום לכולם,
אנחנו קצת אחרי הפסקה מבחינת השיעור הזה,
אבל אנחנו חוזרים אל הלימוד שלנו,
על איזה לימוד קצת עיוני בסוגיות שנלמדות בדף היומי,
ואנחנו פה נתעכב היום על סוגיה מפרק שני בדף ל"א,
ומתוך הסוגיה הזו אנחנו מגיעים לנושא כללי, אני חושב, יפה,
שנוגע לא רק לחולין, אלא נוגע גם לנושאים אחרים,
אפילו של תקיעת השופר בראש השנה.
והעניין עצמו מתחיל פה במשנה, במשנה בדף ל"א, מדובר פה במשנה על כך שנפלה סכין ושחטה,
זאת אומרת, מציאות שאולי היא לא כל כך כאילו מובנת מבחינת המציאות,
אבל נפלה סכין ושחטה,
אף על פי ששחטה כדרכה פסולה,
שנאמר, וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל, רוצה לומר ששחיטה לא יכולה להועיל אם היא נעשית כאילו מעיליה,
שלא על ידי אדם.
אבל הגמרא מדייקת ואומרת: "תמא דנפלה,
אי אפילה הוא כשרה, ואף על גב דלא מכוון". זאת אומרת שכל הבעיה שלפי זה מתעוררת במשנה,
הגמרא מדייקת,
זה בגלל שבכלל לא היה פה מעשה של אדם.
אבל אם יהיה מעשה של אדם שהוא הפיל את הסכין,
אז החידוש הוא שהשחיטה הזו תהיה כשרה,
אף על פי שהוא הפיל את הסכין,
אפילו לא למטרה של שחיטה,
כאילו זרק סכין, שוב,
מציאות קצת רחוקה,
אבל אנחנו לומדים את זה מבחינת העיקרון.
והעיקרון אומר שהשחיטה, אם היא נעשית בידי אדם, היא כשרה כאן,
לפי מה שנאמר, אפילו שהוא לא התכוון בכלל לכיוון לשחיטה.
הגמרא רק מבארת כאן שזה לא דבר שמוסכם על כולם, אלא זו מחלוקת בין רבי נתן לחכמים,
שרבי נתן הוא זה שאומר באמת שלא צריך בכלל כוונה,
ואילו חכמים אומרים שכן צריך לפחות שיהיה כוונה שצריכה להיות איזושהי כוונה לחתוך כפי שהגמרא כאן אומרת שחכמים בכל אופן סוברים שהשחיטה צריכה להיות אם הוא למשל זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה חכמים באמת פוסלים אבל כפי שמתבאר פה בסוגיה הלכה דווקא כרבי נתן אז זה מה שקשור לגמרא שנוגעת לשחיטה והגמרא אחר כך ממשיכה לבאר
ואנחנו גם כן נדון על זה עוד בהמשך.
מלבד זה, יש כאן בגמרא מיד אחר כך איתמר,
כתוב בגמרא נושא מקביל אחר, הנה מגיעים ישר לנושא אחר.
והנושא הוא נידה שנאנסה וטבלה.
זאת אומרת, הגמרא מגיעה מנושא של שחיטה כזו שנעשתה,
שלא בכוונה, אלא כאילו נעשתה מאליה על ידי הזריקה של האדם,
גם בטבילה.
אישה שצריכה לטבול את טהרתה,
אז יכול להיות מצב שהגמרא בעצמה מסבירה אחר כך שהיא אפילו נפלה מן הגשר או מישהו דחף אותה,
משהו בסגנון כזה,
והיא מוצאת את עצמה בעצם טובלת. האם הטבילה הזו מועילה או טבילה לא מועילה? זאת אומרת, היא טובלת אבל לא התכוונה בכלל לטבול.
כאן אנחנו מוצאים בגמרא מחלוקת בין רב לרבי יוחנן.
רב סובר שהטבילה הזו מועילה ואילו רבי יוחנן סובר שהטבילה אינה מועילה.
וזה המשא ומתן בגמרא נמשך מסביב לזה,
בעצם כל הגמרא בדף ל"א עמוד ב' סובב סביב העניין הזה, זאת אומרת שאלה שהיא כבר אפילו אולי נגיד יותר מעשית מאשר אדם שזורק סכין ושוחט,
השאלה של אישה שטבלה באונס זה שאלה באמת יותר אפילו מצויה, אישה נפלה מן הגשר כמו שהגמרא אומרת והיא טבלה, היא לא התכוונה בכלל לטבול, זה לא היה כרגע בתוכנית,
אבל העובדה היא שהיא התעוולה, אז הנה, האם נגיד שהיא באמת טהורה והטבילה הזו נתקיימה כראוי?
הנה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן.
ושוב, אם אני הולך לפי פסקי ההלכה,
עוד לפני שאני מברר את היסודות שלהן,
מתברר שבנושא הזה יש מחלוקת בין הפוסקים.
יש כאלה שפוסקים כרבי יוחנן,
וזה בעצם מובא בדברי הראשונים וגם בשולחן ערוך בהלכה של הלכות טבילה,
כפי שמצוין פה בדף המקורות.
יש שפוסקים כרבי יוחנן שהטבילה הזו לא מועילה,
לא מועילה, אבל נגיד הרמב״ם והמחבר בשולחן ערוך סוברים, ועוד מילה ראשונים, סוברים כאן שהלכה כרב.
יש בזה כמובן דיון לפי כללי הפסיקה,
מפני שמצד אחד יש לנו אפשרות לומר שהלכה כרבי יוחנן, כי ככה כלל בדרך כלל,
שכשיש מחלוקת בין רב ורבי יוחנן אז הלכה כרבי יוחנן,
וזה מסביר את דעת הפוסקים כמותו ומחמירים כאן בטבילה שנהייתה באונס.
לעומת זאת רבים, כפי שציינו כבר ואפשר לראות את זה בפוסקים,
סוברים דווקא כמו רב במקרה הזה, זאת אומרת שכאן לא מתחשבים בכלל הרגיל של החק רבי יוחנן ויש לזה כל מיני סיבות מבחינת מהלך הגמרא, כאילו רואים שנטיית הגמרא היא כזו דווקא לפסוק כרב שהטבילה הזו מועילה וגם רואים שיש עוד אמוראים אחרים שהצטרפו לדעתו של רב
ואומרים שבאמת הטבילה הזו מועילה. אז זה מבחינת פסיקת ההלכה, אנחנו מוצאים באמת פה מחלוקת בפסיקה למעשה,
שהערימה מחמיר והמחבר והרמב״ם מקלים.
אז זה מבחינת, אפשר להגיד, התמצית הפשוטה, הסקירה הפשוטה של הסוגיה בגמרא.
אבל כאן אני רוצה לרגע ללמוד. באמת, בתוך הסוגיה מתברר שיש לכל אחד, יש לו כאילו לימודים.
זאת אומרת, רבי יוחנן שאומר שהטבילה באונס לא מועילה,
אז יש לו איזו דרשה שהוא הגמרא מביאה כאן איזושהי דרשה שמלמדת שטבילה צריכה להיות תמיד עם כוונה ואילו רב כנראה לא סובר את הדרשה הזו אלא יש לו לעומת זאת את הדרשה שמדברת על שחיטה וזו דרשה שכולם מסכימים כרבי נתן שהשחיטה מועילה אפילו כשלא התכוון כי לומדים שרק בקודשים יש דין של כוונה אבל בחולין לומדים שאין כוונה וממילא רב מבין שהלימוד הזה הוא מהווה לימוד לכל התורה כולה גם לטבילה.
ככה רואים, זאת אומרת מתוך הידיעה בדין של שחיטה כרבי נתן אנחנו יודעים את הדין של טבילת נידה שגם כן לא צריך כוונה. רבי יוחנן אומר מה שנאמר בשחיטה זה כנראה דין מיוחד אבל לעומת זאת לגבי טבילה דווקא יש לנו לימוד מיוחד של רבי יונתן בן יוסף כפי שהגמרא מביאה כאן שהוא דווקא לומד ומוכיח שדווקא בטבילה צריכה להיות איזושהי כוונה וממילא אולי לפי רבי יוחנן
וזה מה שאני רוצה אולי לומר.
להפך,
הלימוד של הטבילה אולי מלמד על כל התורה כולה. זאת אומרת, יש כאן כאילו אולי שאלה שמצד אחד יש מקור שמלמד שלא צריכה להיות כוונה, מצד שני כן צריכה להיות כוונה, זה מין מחלוקת כזו בין רב לרבי יוחנן. אבל אני מעבר לזה עכשיו ננסה קצת לעיין בדבר מעבר לסקירה הזו.
כוונתי לכך,
בעצם כשלומדים פה את הסוגיה צריך להבין על איזה כוונה מדובר.
אנחנו מכירים בדרך כלל את השאלה שמופיעה בהרבה הזדמנויות,
השאלה אם מצוות צריכות כוונה או מצוות אינן צריכות כוונה.
אז לכאורה, האם זה מה שאנחנו כרגע דיברנו על הטבילה ועל השחיטה?
האם אנחנו מדברים פה על המשתלבים נגיד בדיון הכללי הזה של מצוות צריכות כוונה?
זה דווקא נראה שזה לא שייך. למה?
מפני שלא מדובר פה על מצוות. למה השאלה אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה
השאלה הזו מוסברת על ידי זה שאומרים אדם עושה מצווה אשר קידישנו במצוותיו וציוונו זה צריך להיות כאילו מתוך הכוונה לקיום המצווה ולכן מי שסובר שמצוות צריכות כוונה אז הוא אומר שאם אתה עושה את המצווה בלי כוונה כאילו לא קיימת את המצווה כראוי כי איזה ערך כאילו יש למצווה אם היא נעשית שלא על ידי כוונה אז זה בגדר של דברים של מצווה אלא אם בכל זאת יש מחלוקת יש מי שאומר שמצוות אינן צריכות כוונה
אני כאילו מציג את השאלה, האם מה שכרגע למדנו פה בסוגיה בחולין בדף ל"א בנושאים של שחיטה וטבילה,
האם אנחנו מדברים על השאלה של מצוות צריכות כוונה?
לא. גם בגמרא לא נזכר מזה שום דבר. אנחנו רואים פה מחלוקות בין רבי נתן לחכמים,
אנחנו רואים מחלוקות בין רב לרבי יוחנן,
אבל אף אחד לא מזכיר פה בכלל את השאלה של מצוות צריכות כוונה או לא צריכות. זו הרי שאלה כללית.
מה כאן ראו לדון על זה באופן מיוחד?
התשובה שנראית ושצריך פה לומר שבאמת פה זה לא שייך לזה מפני שפה אין מצוות, פה לא מדובר במצוות
מדובר פה על מעשים שמכשירים, לא מדובר על מצוות.
אם אני אקח דוגמה של שחיטה, אין מצווה לשחוט.
אדם רוצה לאכול אז אומרים לו תשחט אבל אין מצווה, זאת אומרת לשם עיר שהוא יגיד לי שיש מצווה לשחוט, אין דבר כזה לכוון מצד המצווה,
אין כאן שום עניין בכוונה הזו מצד המצווה.
והוא עדין טבילה.
טבילה זה כמו שחיטה.
רוצה לומר?
כמו ששחיטה מכשירה את הבהמה, הטבילה מתארת את התמיאה או את הטמא.
אז זה לא איזה מצווה. אם אתה טובל אתה טהור, אם אתה לא טובל אתה לא טהור.
אבל אי אפשר להגיד שיש מצווה לטבול.
יש עניין להיות טהור, זה בסדר, אבל זה לא מצווה לטבול.
זה לא באותו גדר של מצווה.
זאת אומרת שאנחנו בעצם דנים פה בסוגיה הזו על משהו אחר.
הוא לא בדיוק מקביל ולא שייך לשאלה של מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה. ואז אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו מה למדנו כאן בעצם, או על מה אנחנו כן מדברים כאן.
והתשובה נראית לי שאם באמת לא מדברים על מצווה, אבל מדברים פה בכלל, אדם שעושה מעשה, צריך לעשות מעשה.
האם הוא צריך לעשות את המעשה הזה עם איזו ידיעה שהוא עושה אותה,
או שלא צריך את הידיעה שמלווה את עשייתו?
וזה הדיון כאן. פה לא מדברים עם מצוות זכות כוונה, זה לא מצווה.
לא צריך את הכוונה של מצווה,
אבל צריך אולי ידיעה שידע מה הוא עושה.
וכשאדם זורק סכין סתם, אז הוא לא יודע שהוא שוחט. הסכין כאילו באופן מקרי כאילו שחט. ואותה אישה שנפלה מן הגשר,
אז היא לא הייתה במצב של ידיעה שהיא טובלת, אלא היא מוצאת את עצמה במצב של טבילה.
אז אין כאן שום ידיעה למעשה.
ובכן, יש כאן איזשהו שלב מוקדם לגדר של מצוות זכות כוונה,
אפילו שלא צריך כוונה, אבל אולי צריך ידיעה. וזו בעצם השאלה, ואפשר להגיד, אם ככה, שיש פה מחלוקת בגמרא לגבי הידיעה,
לגבי האם צריכה להיות ידיעה או לא, ואולי זה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן.
רבי יוחנן סובר לגבי טבילה בוודאי שצריכה ידיעה כזו,
ולכן הטבילה הזו לא מועילה ומה שלמדנו בשחיטה לפי דעתו זה עניין אחר כפי שהסברנו ואילו רב אומר לא גם בטבילה לא צריך ידיעה אז אם לא צריך בטבילה ידיעה לא צריך בשום דבר ידיעה לא צריך בשום דבר ידיעה ואני אתן דוגמה איפה אנחנו מצאנו כדבר הזה
וזה נראה לי באמת בשתי סוגיות שאני מציין אותן בדף המקורות אנחנו רואים באמת שיש כאן דבר ששייך ומצטרף לעניין הזה למשל מסכת ברכות
אנחנו לומדים שם בתחילת פרק שני,
כתוב שאם היה קורא בתורה והגיע לפרשת קריאת שמע,
אז כתוב שאם אם כיוון את ליבו, יצא. אם לא כיוון את ליבו,
אם לא כיוון, לא יצא.
אם לא כיוון אז לא יצא.
ושואלת הגמרא,
מיד שם על המשנה, בדף י"ג,
שואלת הגמרא, האם נלמד מכאן שמצוות צריכות כוונה? אומרת הגמרא כן, מתחילה שם לדון.
קריאת שמע זו מצווה.
אז היא שייכת לדיון הכללי עם מצוות צריכות כוונה או לא אומרת הגמרא האם נלמד מכאן שמצוות צריכות כוונה כי כתוב אם כיוון ליבו דווקא יצא ואם לא כיוון ליבו אז לא יצא אז אולי נוכיח מכאן שמצוות צריכות כוונה זו שאלה שכמעט אפשר להגיד לא הוכרעה באמת כי בשולחן ערוך הנושא הזה שמצוות צריכות כוונה נשאר בתור מין ספק כזה אפשר לומר אבל הגמרא מנסה כאילו להוכיח מן המשנה שעוסקת בקריאת שמע ועל זה אומרת הגמרא לא
לא, למצוות אינן צריכות כוונה.
אז למה הם לא כבן ליבו לא יצא?
אומרת הגמרא, הוא קורא להגיע.
הוא קורא להגיע.
מה זה קורא להגיע?
קורא להגיע זה לא נקרא, הוא לא יוצא ידי חובה. זאת אומרת, אפילו אם מצוות, מה יוצא פה? שאפילו אם מצוות אינן צריכות כוונה,
בכל זאת יש מצב שאדם קורא והוא לא יוצא ידי חובה.
מהו המצב הזה? שהוא מגיע.
רש"י, שם יש מחלוקת בין רש"י לתוספות.
רש"י מסביר שם שקורא להגיע שלא יצא ידי החובה זה כי המטרה שלו בקריאה היא להגיע.
אין לו מטרה לקרוא את הפרשה, אלא המטרה, המטרה היא להגיע.
וכשתוספות שואלים עליו, רגע, מה איכפת לי? אבל הוא קורא, אז מה איכפת לי? הרי אתה הולך פה לפי השיטה שמצוות אינן צריכות כוונה. לכן התוספות אומרים שקורא להגיע הוא גם לא קורא במדויק.
כי הוא קורא את הכתיב ולא קורא את הקרי.
זאת אומרת, בעצם הוא קורא בצורה משובשת.
ולכן הוא לא יוצא ידי חובה, זה מה שאומרים תוספות. כאן, כשאנחנו לומדים את הגמרא הזו עם רש"י ותוספות,
באיזשהו מקום אנחנו שומעים פה את המחלוקת של רב ורבי יוחנן. ככה אפשר בהחלט להגיד, מפני שאם אני סובר כרבי יוחנן,
שצריכה תמיד להיות יודיעה של קריאה,
אז אפשר להבין את הגמרא הזו גם לפי רש"י.
זאת אומרת, קורא להגיע, הוא לא יוצא ידי חובה, הוא קורא טוב,
אבל המטרה שלו היא לא לקרוא, אלא להגיע.
אז זה נקרא שאין פה ידיעה של קריאה של קיום המצווה. לא מצד כוונת המצווה, אלא בכלל חסר פה בידיעה.
תוספות כאילו סוברים כמו רב, ככה אני הייתי מפרש את הגמרא הזו,
שלפי רב אנחנו אומרים שלא צריך שום ידיעה.
אם לא צריך שום ידיעה, מה אכפת לי? אם הוא קורא אפילו כשהמטרה שלו להגיע, זה בסדר. אז מה אמרו שלא מועיל?
התכוונו, כשלא מועיל, התכוונו לומר,
כשלא מועיל הכוונה באמת להגיע,
הכוונה שהוא קורא בקריאה בכלל משובשת. זאת אומרת, הקריאה לא טובה, לא שאיזושהי ידיעה חסרה פה למעשה.
זאת אומרת, רש"י וטולספוט אפשר פה בהחלט לראות שהם חולקים בשאלה הזו.
והנושא הזה נזכר גם במסכת ראש השנה כקורא להגיע, הגמרא שם רוצה להגיד,
דנים שם באמת לגבי תקיעת שופר, אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה, ואז בא רבא ואומר שהתוקע לשיר יצא. זאת אומרת, הוא לא תוקע בשביל קיום המצווה, אלא תוקע לשיר.
אז רבא אומר שיצא ידי חובה, למה? כי הוא סובר אולי שמצוות אינן צריכות כוונה ולכן התוקע לשיר, מה אכפת לי?
אבל תוקע לשיר, הוא בעצם יודע שהוא תוקע.
ואז הגמרא בעצמה שואלת עליו,
איך אתה מסביר את הדין של קריאת שמע שקראנו עכשיו,
שאם לא כיוון ליבו לא יצא, למה לא יצא לפי דבריך שמצוות אינן צריכות כוונה? אומרת הגמרא בראש השנה בקורא להגיע.
שם באמת גם רש"י מפרש, אני חושב, יותר דומה לתוספות.
מפני ששם אתה צריך להגיד שהפירוץ להגיע הוא באיזשהו מקום דרגה פחות טובה מאשר הדרגה שתוקע לשיר. ורש"י שם מסביר שהוא מגמגם, הוא לא קורא, הוא מגמגם.
מגמגם פירושו של דבר שהקריאה משובשת. זאת אומרת, כאן צריך באמת לעיין היטב בסוגיה, ואני כאן קצר המצב משתרע שאני אסביר את זה, אבל המעיין יעיין וילמד וימצא.
אני רק בסיכום דבריי, בקטע הזה, במסגרת הזו,
אני רק מפנה לדברי הרמב״ם בקריאת שמע, שהרמב״ם בהלכות קריאת שמע באמת אומר שצריך לכוון את ליבו, כמו שכתוב במשנה, ורק בפסוק ראשון, ואילו לגבי כל הפרשה הוא אומר לא צריך לכוון, זה מין חידוש שלא צריך לכוון, ואולי הוא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, והוא אומר אפילו כשהוא קורא להגיע, אז יוצא ידי חובה.
אז באמת דנים, מה זה קורא להגיע? קורא להגיע אצל הרמב״ם פה,
אם נגיד שהקריאה משובשת זה לא מסתבר, אז אומר המגן אברהם, כמצוין בדף המקורות, שהרמב״ם בוודאי לא לומד כמו תוספות אלא כמו רש"י בהגדרה של קורא להגיע. זה מתאים למה שאמרנו,
היות שהרמב״ם בעצם סובר כמו רב.
אם הוא סובר כמו רב בסוגיה של חולין,
זאת אומרת שהוא סובר שקיום עשיית מעשה נחשבת לעשייה טובה אפילו כשאין ידיעה נלווית.
ולכן קורא להגיע יוצא ידי חובה.
זה באמת מתאים, הוא לא סובר כרבי יוחנן הרמב״ם.
זאת אומרת שלא צריך ידיעה נלווית, אם לא צריכה ידיעה נלווית אז ממילא הוא מסיק שגם קורא להגיע יצא ידי חובה,
אבל רק קורא להגיע כזה שהוא קורא להגיע כפירוש רש"י ולא כפירוש תוספות,
זה מה שאומר המגן אברהם.
הנה ככן הגענו פה לדיון מעניין וכאילו יש שני שלבים בדברים האלה, יש את השאלה הראשונה והמוכרת אם מצוות צריכות כוונה
וגם אם מצוות אינן צריכות כוונה, כשאתה עושה משהו שאתה תדע מה שאתה עושה, שיהיה ידיעה נלווה, זה מין שלב פחות שלא קשור דווקא למצוות, כפי שאמרנו, שאולי אפילו אם אין מצוות צריכות כוונה, בכל זאת צריך ידיעה, אבל זו דעתו של רבי יוחנן.
אלא אין, כאן כפי שראינו בסוגיה בחולין, זו מחלוקת רב ורבי יוחנן, זאת אומרת שרב חולק עליו והרמב״ם המחבר סוברים דווקא כמו רב, אני מוכרח לומר, בעניין הנידה שטבלה לאונסה ונפלה מהגשר.
אז ממילא יכול להיות שבכל המצוות, לא במצוות, בכל המעשים שמדובר שאדם צריך לעשות דבר,
שהדבר הזה נחשב לדבר עשייה גם כשאין ידיעה נלווית.
חידוש מעניין שראוי לתשומת לב וכדאי לתת עליו את הדעת,
אני חושב שבאמת קיצרנו כדרכנו,
אבל הנושא הוא מאוד חשוב ומעניין, ויש פה עוד מה לעיין ולדייק וללמוד, והמעיין בוודאי ימצא עניין בדברים האלה בהמשך.
זהו, בינתיים להיום.
שלום, שלום לכולם.
שלום, שלום לכולם.
:::::
:::::::::
::::::
