שלום לכל המשתתפים איתנו בשיעור,
והיום אני רוצה להתרכז באיזה נושא,
שהוא נמצא כמובן במסכת חולין, שהיא המסכת הנלמדת בדף היומי,
אבל נושא שמופיע פה במסכת חולין וגם במסכתות אחרות,
וזה נושא כללי שצריך לדעת איך להתייחס אליו, כי אני אסביר על מה אני מדבר. הנושא, כפי שהוא רשום, נקרא לזה,
זה אין ספק מוציא מידי ודאי.
יש גדר כזה, שאין ספק, מוצאים ידי ודאי.
זה בגמרא בחולין, בדף י' עמוד א'.
יש לנו כאן בגמרא.
בגמרא כתוב: "אטמר
השוחט בסכין ונמצאת פגומה".
זאת אומרת, הוא שחט בסכין שהייתה, מדובר בהלכות שחיטה בהמסכת חולין.
כמובן,
השוחט בסכין ונמצאת פגומה, הוא מלכתחילה בדק את הסכין, הסכין הייתה כשרה,
והייתה ראויה וקשרה לשחיטה,
אבל בסופו של דבר לאחר השחיטה פתאום נמצאת פגומה.
אם נמצאת פגומה ולא חלקה, אז השחיטה כבר לא נעשתה כדין.
אז עכשיו השאלה היא איך להתייחס אל השחיטה הזו.
כי יכול להיות, כאילו אם זה פגומה,
אז יכול להיות, זה כמו שאנחנו רואים פה מחלוקת בין רב הונא לרב חיסדא.
רב הונא אומר,
אפילו שיבר בעצמות כל היום פסולה, זאת אומרת,
אפילו אם אולי לא בדקנו מיד אחרי השחיטה,
ובאמת אנחנו יודעים שהסכין הזו, השתמשו בה בשביל לחתוך עצמות כל היום כולו,
ואז לכאורה יש סבירות גבוהה שהסכין נפגמה תוך כדי הפעילות הזו, הפעילות הזו עם העצמות.
בכל אופן, בר אבונב אומר שהשחיטה פסולה, חיישינם שמא באור נפגמה.
חיישינם שמא באור נפגמה. באור, הכוונה מיד בכניסה של השחיטה, בתחילת השחיטה,
כבר אז נפגמה על ידי החיתוך של האור, אף על פי שהוא יחסית רך באופן יחסי לעצם,
אבל קורה.
אז בר אבונבו אומר שבגלל זה השחיטה פסולה.
ואילו רב חיסדא אומר, כשרה.
הוא אומר, יותר סביר להניח שמא בעצם נפגמה.
זאת אומרת שאם אנחנו צריכים לחשוב איפה זה נפגם,
אז כאילו שמא בעצם נפגמה.
כלומר,
באותן עצמות שאחר כך הוא שבר עצמות וחתך עצמות על ידי הסכין, לאחר השחיטה סביר כאילו מאוד להניח ששם הסכין נפגמה.
וממילא יוצא לפי דעתו שהשחיטה עצמה הייתה עדיין כשרה, כי הוא בדק מקודם.
וזה מחלוקת רב הונא ורב חיזדא. והגמרא מיד ממשיכה:
"ביש לומר רב הונא כשמעתא, רב הונא אמר שחוששים,
אלא רב חיזדא מאי תמה,
אמר לך עצם ודאי פוגם,
אור ספק פוגם, ספק לא פוגם,
אב ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי. הנה אנחנו מגיעים אל הנושא
שאליו אנחנו אמרנו אנחנו חותרים לדבר עליו.
הרב חיסדא אומר,
הגמרא שואלת, למה הרב חיסדא אומר שהשחיטה כשרה? הרי סוף סוף עכשיו רואים שהסכין פגומה,
אז אולי הייתה כבר פגומה עוד לפני תחילת השחיטה הממשית,
אז הוא אומר לא,
יש לנו כאילו הנחה ודאית שהסכין נפגמת על ידי חיתוך העצמות.
יש לנו ספק,
סברה של ספק לומר שהסכין נפגמת על ידי חיתוך העור.
על זה אומר אין ספק מוציאים ידי ודאי, וזו מחלוקת רב הונא ורב חיסדא.
והגמרא בסופו של דבר, אם ממשיכים את הגמרא בדף י' עמוד ב', אנחנו מגיעים למסקנה שההלכה כרב חיסדא,
כאשר מדובר על זה שידוע שהסכין הזו חתכה,
באמת, הוא חתך בעצמות,
ואז אומרים את הכלל של רב חיסדא שאין ספק מוציא מידי ודאי. וכאן באמת צריך להבין מה זה בכלל המושג הזה,
אין ספק מוציא מידי ודאי.
הרי לכאורה,
לכאורה, אם זה ספק שמא באור נפגמה,
אז יש לנו כללים בספקות. זאת אומרת, לא פעם ראשונה אנחנו לומדים בגמרא,
בהלכה,
על גדרי ספקות.
יש לנו כללים.
הכללים אומרים ספק אדורייתא לחומרא,
למשל, ספקא דראבונו לקולה.
אז אם אתה עכשיו רואה את הסכין ואתה לא יודע מתי נפגמה,
בעור או בעצם,
זאת אומרת, האם קודם השחיטה או אחריה,
אז זה הגמרא קוראת לזה ספק, אבל לכאורה זה ספקא דאורייתא.
ספקא דאורייתא לחומרא.
ואולי זה באמת הפירוש של דברי רב הונא.
רב הונא אומר,
עצם האפשרות שיכול להיות שהעצם נפגמה על ידי העור כבר עוד לפני,
תחילת השחיטה של הסימנים של השחיטה,
זה כבר סיבה להחמיר.
וזה מה שרב הונא אומר, שהשחיטה באמת פסולה.
לעומת זאת, רב חיסדא אומר שקורא לזה אין ספק מוצאים מידי ודאי. אז כאן צריך להבין קודם כל את הגדר הזה, מה זה אין ספק מוצאים מידי ודאי בהשוואה לכלל הרגיל של ספק אדורייתא לחומרא.
על כורחנו צריך להגדיר באמת,
ולומר לפחות לפי רב חיסדא, שההלכה כמותו, צריך לדעת,
כאשר ידוע שהוא שבר עצם אחר כך,
למור רב חיסדא, אנחנו תכף נדבר על גדרי ההלכה פה.
אנחנו באמת צריכים בעל כוחנו לומר שזה לא נדון פה לפי רב חיסדא בתור ספק רגיל.
כך צריך כנראה לומר.
יש מושג של ספק כאשר יש לך ספק אם היה כך או כך.
אבל כששני צדדי הספק כאילו מונחים לפניך
בצורה ממשית,
כאשר יש איזושהי יכולת הבחנה מעשית בשני צדדי הספק,
יש לנו כל מיני צורות של ספקות.
למשל אם נמצא איזו חתיכה של בשר שיוצאת משתי חנויות,
יש חנות כשרה ויש חנות טרפה,
אז מה אנחנו אומרים? ספק כדורייתא לחומרא אנחנו נגיד. בוודאי. למה? כי יש חנות כשרה, יש חנות טרפה, אנחנו לא יודעים על חתיכת הבשר הזו מאיפה היא באה.
זו תהיה שאלה פשוטה של ספק כדורייתא לחומרא,
כאשר שני צעדי הספק הם כאילו מונחים לפנינו.
כאן כשאין ספק מוצאים ידי ודאי,
החידוש הוא כנראה מה שצריך לומר,
שאין לנו בעצם ידיעה על איזשהו דבר באמת שהסכין נפגמה על ידי האור, אלא אומרים אולי,
אולי הסכין נפגמה על ידי האור. אולי, אולי,
אולי זו העלאת דבר שבאיזשהו מקום אין לנו שום אסמכתה או הסתמכות לבוא ולומר את האפשרות הזו.
ממילא יש כאן יותר סברה לומר, במקום להגיד ספק כדורייתא לחומרא,
אנחנו אומרים שאין ספק מוצאים ידי ודאי.
וזה כנראה הבסיס לדברי רב חיסדא,
כפי שאם רוצים לפרש את הגמרא, נגיד, כפשוטה, על פי הפשט.
עד כאן זה,
אם לומדים באמת את הגמרא הזו לבדה,
נגיד שזה הפירוש.
מה הנקודה שאני רוצה להעלות אותה?
אנחנו רואים שהעניין הזה הוא לא כל כך פשוט.
אנחנו רואים
שיש כאן בגמרא משא ומתן
על הנושא הזה,
ואז אומרת הגמרא, מה טיב רבא לסיוע לרב אונה?
זאת אומרת, רבא שאל, מביא ראיות מברייתא,
מהלכה שבענייני טבילה, למשל, טבל ועליו, נמצא עליו דבר חוצץ.
זאת אומרת, אדם טבל לכאורה טבילה במקווה לטהרה,
ואחר כך נמצא עליו דבר חוצץ, ואנחנו לא יודעים אם הדבר החוצץ היה עליו
גם בתחילת הטבילה, בטבילה שהוא טבל.
אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, לא עלתה לו טבילה.
עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן. זה מה שהגמרא אומרת. ואז הוא שואל רבא, ואחא דוודאי טבל? זה שהוא טבל בוודאי.
אלא מה אתה אומר? אולי, היה עליו הדבר החוצץ גם מקודם. אז הנה, אתה רואה שבגלל זה,
באמת, האולי הזה של הספק הזה, קראתי ספק
או מוצאים מדי ודאי.
זאת אומרת, רבא שואל את רב חיסדא,
ומבהיר היה כמו רב עונה,
שספק כן מוציא, ספק כזה כן מוציא מידי ודאי, אף על פי שאין לי שום נקודת אחיזה לבוא ולומר שבאמת הספק היה במקומו בזמן הטבילה.
אין לנו ידיעה כזו ולא ראינו ולא שמענו ולא כלום.
אבל מה שמעניין פה, כשאנחנו לומדים את הגמרא הזו, אנחנו מגלים שרבא נמצא בצד של רב הונא
ולא בצד של רב חיסדא.
אז לכאורה כן, בסדר, רבא מותר לו לסבור כרב הונא,
הוא יסבור לפי זה שספק מוציא מידי ודאי.
אבל מה, מה הקושי על הדבר?
הקושי הוא שיש לנו סוגיה מקבילה.
הסוגיה המקבילה היא במסכת פסחים,
בדף ט' עמוד א', וזו בעצם הסוגיה שנמצאת פה בדף המקורות היום, שהוא רק עושה באמת,
אנחנו עושים השוואה בין שתי הסוגיות.
ושם יש בדף ט' במסכת פסחים משנה,
כתוב שם,
המשנה, הסוגיה, המסכת עוסקת שם בבדיקת חמץ,
ואז אדם כבר בדק את החמץ, אז אומרים, אין חושש שמא גרירה חולדה,
אנחנו לא יכולים להיות, לא צריכים להיות עצבנים כל הזמן. אולי שוב משהו קרה, שמישהו, חולדה או בעל חי אחר הכניס חמץ לתוך הבית.
אז אומרת הגמרא שם: "תמא סתם ככה, אנחנו לא חוששים.
אחזינן באמת כן חוששים".
זאת אומרת, אם אנחנו רואים חולדה, הגמרא אומרת, שנכנסת עם כיכר בפיה ונכנסת לבית,
אז זה אומר שצריך לבדוק את הבית מבדיקת חמץ מחודשת,
למרות שהוא כבר בדק מקודם.
אז אומרת הגמרא זה, ורבא הוא זה שמסביר.
הגמרא אומרת, למה אתה צריך לבדוק?
הרי סוף-סוף יש...
הרי יכול להיות שהחולדה אומנם לקחה את החמץ,
אבל היא בסופו של דבר אולי אכלה בינתיים את החמץ הזה,
ובאמת לא נשאר מהחתיכה הזו ולא כלום,
כי חולדה בסופו של דבר מתאים לה לאכול, גם אם יש לה בפיה חתיכת חמץ,
אז היא תשתמש בזה לאכילה שלה.
אז למה אנחנו צריכים לבדוק את החמץ? אומר רבא,
מסביר רבא שם את הגמרא,
שזה מוסבר בגלל שאין ספק, מוצאים מדי ודאי.
מה הפירוש?
היות שאנחנו ראינו את החולדה שנכנסת עם כיכר חמץ. אז זאת אומרת שבוודאי שיש לנו חמץ בבית,
שנכנס חמץ בבית אחרי הבדיקה.
אלא מה אתה אומר? שיש ספק, אולי החולדה אכלה את החמץ.
אז אומר אין ספק, מוצאים ידי ודאי. זה הגמרא במסכת פסחים, וגם נפסקה להלכה בצורה הזו.
עכשיו, כשאנחנו לומדים את זה, זאת אומרת, אם אני צריך לשאול את עצמי מה למדתי פה,
יוצא מכאן שיש לנו כאן רבא במסכת פסחים,
שהוא מתנגד לרבא במסכת חולין.
מסכת חולין, רבא, כשמועלה את האפשרות להגיד, להסביר דבר,
כמו רב חיסדא,
שאין ספק מוציא מידי ודאי,
אז רבא נמצא בעמדה הנגדית והוא הולך נגדו והוא סובר דווקא כרב הונא.
ואילו כשהוא נמצא במסכת פסחים,
אז רבא הוא זה שאומר את הסברה הזו של אין ספק מוציא מידי ודאי. אז זה בוודאי שמעלה פה את השאלה מה באמת הטעם
לעניין הזה להסביר את שתי הסוגיות
זו מול זו.
ואני, נראה לי שיש צורך ודרך להסביר את זה.
וההסבר הוא פחות או יותר, בקצרה, על-פי דרכנו פה בשיעורים האלה,
הוא להגיד שהשאלה היא על איזה סוג של ודאי אנחנו מדברים.
האם הוודאי שכנגדו אנחנו כאילו מתמודדים איתו
הוא ודאי הלכתי או שהוא ודאי מציאותי?
אני אסביר.
כשאנחנו מדברים במסכת פסחים,
אנחנו מתמודדים עם משהו, דין ודאי מבחינת ההלכה.
למה?
כי ראינו חולדה שנכנסה עם חמץ לתוך הבית.
באותה שעה שראינו את החולדה שנכנסת עם החמץ לתוך הבית,
יש לנו הלכה של בדיקת חמץ.
יש לנו הלכה, דין של בדיקת חמץ.
וכיוון שיש לנו דין של בדיקת חמץ, אי אפשר לבטל את הדין הזה על ידי העלאת אפשרות, אולי היא יכלה.
אולי היא יכלה. זה כמו שאמרתי, אין לנו ידיעה שיחלה, אלא אולי,
אולי היא יכלה.
ולהגיד אולי היא יכלה כנגד דין שכבר נתפס בתור הלכה,
ואני מציין, זו הלכה מעניינת,
שבדיקת חמץ היא אפילו יכולה להיות רק דין דה רבנן ולא דין דאורייתא, כי מבחינת הדין דה רבנן כידוע אפשר לבטל את החמץ.
זאת אומרת שמדובר על דין דה רבנן שבכל זאת
הוא הפך להיות לדין שהספק הזה, כבר זה מה שרב האומר בעצמו שם,
אין ספק כמו שמדי וודאי.
לעומת זאת כשאנחנו מדברים במסכת חולין אנחנו לא מדברים על דין ודאי
מבחינת הדין, אלא מדברים פה על ודאות
מבחינה מציאותית.
אין לנו פה איזושהי ידיעה,
מציאות שקובעת הלכה,
אלא יש לנו התמודדות במציאות בכלל.
כי מה קרה?
הסכין נמצאת פגומה.
אז מהו הצד הוודאי?
הצד הוודאי הוא שבינתיים הוא גם משתמש בידוע, שהשתמש לשבור עצמון,
ובידוע אומרת הגמרא ודאי שעצמות יכולות לשבור סכינים. זה נכון,
שהעצמות יכולות לשבור סכינים.
אז זה הצד הוודאי, אבל זה לא יצר שום דין.
כיוון שזה לא יצר שום דין,
אז אתה ממשיך להתמודד עם העניין הזה כדבר שהוא בלתי יציב.
וכשאנחנו מתמודדים עם דבר מציאותי סובר רבא,
שבעצמו אין לו שום,
הוא לא קובע שום הלכה מסוגורה,
אז ממילא כאן עצם האפשרות שיכול להיות שזה יהיה אחרת, אומר רבא חוזר הדין שסופג דורייתא לחומרא.
זאת אומרת, יש כאן הבדל מול מה מתמודדים עם הספק הזה, עם העלאת האפשרות,
כפי שאנחנו קראנו לה,
אולי היה ככה, אולי היה ככה.
אם האולי הזה אמור כאילו לשבור איזה דין שכבר נקבע,
הוא לא יכול לשבור,
לפחות לפי רבא.
אנחנו יודעים שרב חיסדא סובר שאף על פי כן, גם בכגון זה אין ספק מוצאים ידי ודאי,
והוא סובר שבכל זאת,
גם על כגון זה נותנים להנחה הוודאית כוח יותר חזק מהספק,
וכאן הגמרא אחר כך ממשיכה ומחלקת,
עצם או לא שובר עצם ועל זה עוד אפשר עוד להעריך ואני כדרכי אשער בחילוק הזה שהוא נראה לי מציב יפה את ההבדל בין שתי הסוגיות בכלל ברעיון הזה מה זה אין ספק מוציאים ידי ודאי שזה לא נקרא שאלה רגילה של ספק אלא העלאת אפשרות שאולי היה ככה זה לא אותו דבר מאשר ספק שיש לנו ביסוס לפניו מחמת שני צדדים שקולים נשאר בזה בינתיים יכול טוב ושלום שלום
::::
::::::::::::::::
