שלום, אנחנו, כפי שאני אומר תמיד,
ממשיכים בשיעורים שלנו על סוגיה מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
גם כפי שאני אומר, על פי הלכה ברורה,
שזה באמת דרך הלימוד היפה, גם תקף נראה היום בשיעור של היום,
על ידי לימוד פחות או יותר של הגמרא,
כמה שאנחנו יכולים, ולעשות השוואה גם עם הרמב״ם, עם השולחן ערוך,
ומזה לבד מתברר שיש כאן שיטות חשובות שבאות לידי ביטוי בצורה כזו ובצורה אחרת.
ואת זה אנחנו גם היום, בעזרת השם, ננסה ללמוד.
אנחנו במסכת חולין.
במסכת חולין המשנה,
המשנה בדף ב' עמוד א' בהתחלה, כותוב שם שהכל שוחטין ושחיטתן כשרה,
חוץ מחירש שוטה וקטן שמא יקלקלו,
את שחיטתן, וכולם ששחטו, דהיינו גם החירש, שוטה והקטן,
ואחרים רואים את שחיטתן כשרה. זאת אומרת שגם לגביהם אותם אנשים שאי אפשר כאילו לסמוך עליהם, חירש, שוטה וקטן,
בכל זאת, אם אחרים רואים את שחיטתם ורואים שהשחיטה בסדר, אז השחיטה כשרה.
זה מה שכתוב פה במשנה במסכת חולין, זו המשנה הראשונה כידוע.
אנחנו מנסים פה ללמוד גם את הגמרא בדף י"ב עמוד ב', כשהגמרא מדברת על זה,
אומרת הגמרא, מאן תנא דלא בעינן כוונה בשחיטה,
אומר רבה רבינתני דתני,
כאן הגמרא מביאה, שואלת הגמרא, זאת אומרת, אם כתוב
שחירש עוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים את שחיטתן,
אז השחיטה כשרה, אומרת הגמרא, זה כאילו אנחנו רואים שהשחיטה כשרה אף על פי
שאין כוונה בשחיטה,
שזו שחיטה בלי כוונה, לא הייתה חסר בה כוונה.
אז מי סובר? מתברר כאן שיש מחלוקת תנאים, רבי נתן וחכמים, כמו שהגמרא מביאה פה,
שרבי נתן, כאשר הוא זרק אפילו סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה, רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלים.
זאת אומרת, ואומרת הגמרא גם שההלכה גם כרבי נתן,
זאת אומרת שרבי נתן סובר שלא צריך כוונה בשחיטה,
ומשום כך מועילה גם השחיטה של אחרי שוטף וקטן, כפי שכתוב במשנה.
בעוד שלפי חכמים שסוברים שצריך כוונה בשחיטה, צריך שהוא יתכוון לשחוט,
ולא שיזרוק אפילו סתם סכין, ובמקרה הסכין כאילו מגיע אל הבהמה ושוחט אותה בדרך הילוכה של הסכין שנזרקה,
אז חכמים, לפי חכמים,
שחיטה כזו לא מועילה, אז גם השחיטה שכתובה במשנה לא מועילה,
זה בעצם הגמרא שמבארת את המשנה הראשונה של מסכת חולין.
וכאן בעניין זה אנחנו צריכים ללמוד את העניין במקביל לשתי סוגיות.
סוגיה אחת היא במסכת סוכה דווקא.
במסכת סוכה בדף מ"ב עמוד ב' כמובן הכל מצוין בדף המקורות.
אנחנו מוצאים שם את הגמרא במסכת סוכה שמדברת שם על כל מיני דרגות,
כל מיני הלכות של קטן בשעה שהוא מגיע לאיזשהו שלב של חינוך שהוא מתחייב בכל מיני מצוות לפי דרגת ההתפתחות שלו והגידול שלו.
ואז נאמר שם בגמרא, הגמרא אומרת,
קטן היודע לשחוט אוכלים משחיטתו.
אומר אבונה והוא שגדול עומד על גביו.
זאת אומרת שמה מדובר על קטן שיודע לשחוט
שאוכלים משחיטתו שהשחיטה שלו טובה.
בא רב הונא ואומר, והוא שגדול עומד על גביו.
וכאן כמובן השאלה הנשאלת היא,
האם הגמרא הזו שאנחנו לומדים במסכת סוכה,
היא מתאימה לגמרא שאנחנו כרגע למדנו במסכת חולין?
וזה הראשונים בעצם מדברים על כך, כי שמה באמת משמע,
שמה מדובר דווקא על קטן שיודע לשחוט,
כאילו מדובר פה לא סתם על קטן,
אלא מדובר על קטן שיודע לשחוט.
פה בגמרא שלמדנו במסכת חולין, לא נזכר כלום, נזכר חרש, שוטה וקטן,
שאחרים שרואים את שחיטתן, שחיטתן כשרה.
אז השאלה היא, האם שתי הסוגיות האלה הן מתאימות? משלימות? חולקות אולי? וזו באמת שאלה שצריך לבדוק אותה.
וכאן מתברר, בדברי הראשונים, אם מתבוננים בעניין,
רואים שבאמת יש שיטות שונות בעניין הזה.
יש בראשונים, זה הראש בסוגייתנו דווקא בחולין, בסימן ד',
בסוגיה הזו וראשונים גם במסכת סוכה,
הם אומרים שאין הכי נמי. צריך להגיד שזה לא אותה סוגיה, אלא יש באמת, שתי הסוגיות מדברות על שני עניינים שונים.
ואז הם אומרים,
שבמסכת סוכה מדברים על קטן שיודע לשחוט,
שיודעים על אף שהוא יודע לשחוט, הוא קטן שהוא כבר יודע לשחוט וידוע מן הניסיון שהוא יודע.
אז על זה אנחנו אומרים שבאמת שחיטתו כשרה ואפילו לקתחילה הוא שוחט.
זה בעצם מה שהם אומרים הראשונים, זה גם הרשב"א והר"ן והראש.
ומה שכתוב בסוגיה שלנו בחולין זה רק דין של דיעבד,
כאשר מדובר על קטן שלא יודעים, על אף שהוא כבר יודע לשחוט או מנוסה בעניין הזה.
עליו נאמר בגמרא, עליו, אנחנו אומרים בגמרא פה, שבדיעבד שחיתתו כשרה.
אז ובכן, דעת הראשונים הזו מחלקת בין שתי הסוגיות ששם מדובר לכתחילה,
ופה מדובר בדיעבד.
את ההלכה הזו אפשר למצוא בשולחן ערוך בסימן א', כפי שמצוין בדף המקורות. את החילוק בין קטן שיודע לאמן את ידיו ששוחט לכתחילה, לבין קטן שאיננו יודע לאמן את ידיו שלא שוחט לכתחילה, אבל בדיעבד שחיתתו כשרה. זאת אומרת, השולחן ערוך פוסק כשיטה זו בהלכה.
נמצא את הרמב״ם למשל, נפתח את הרמב״ם בהלכה הזו המצוינת בדף המקורות בעניין הזה, אנחנו נראה שהוא לא מזכיר כלום.
הוא לא מביא את ההבדל בין קטן שיודע לאמן את ידיו לבין קטן שאינו יודע לאמן את ידיו, ומתוך דבריו משמע שכאילו הוא לוקח את הסוגיה בחולין כפשוטה, בלי להתחשב אולי אפילו בסוגיה,
בלי להתחשב בכלל בסוגיה במסכת סוכה,
וייתכן שבאמת הוא סובר שאין לנו,
מהסוגיה הזו לא צריך לראות בה כאילו מחלוקת או שיטה שונה, אלא להפך,
הדברים כאילו מובנים מאליהם.
שגם כשמדובר במסכת חולין על קטן ששוחט ששחיתתו כשרה אפילו בדיעבד, מדובר על קטן שיודע לאמן את ידיו, מפני שאם הוא לא יודע שחיתתו פסולה, וזו דעת התוספות.
דעת התוספות במסכת סוכה,
התוספות באמת אומרים שאין הכי נמי,
אם הוא לא יודע לאמן את ידיו אז עליו לא מדובר גם במסכת חולין. זאת אומרת, הם עושים לפי זה תוספות ורמב"ם, לוקחים את שתי הסוגיות האלה ואומרים שסוגיה אחת מלמדת על הסוגיה השנייה,
וזאת אומרת שדווקא כשיודע לאמן את ידיו, וזה כאילו מובן מאליו, וכשלא יודע לאמן את ידיו, אז בכלל לא. ככה מסביר הכסף משנה באמת את הרמב״ם גם כן.
ואז אנחנו רואים שיש פה כבר שתי שיטות לפנינו,
לפי שיטה אחת, לכתחילה באמת הוא שוחט,
לפי שיטה אחרת,
אז באמת איננו שוחט. אבל כאן לא שוחט וגם שחיטתו פסולה לגמרי.
אבל כאן באמת צריך ללמוד ולהבין נקודה מעניינת.
לפי השיטה,
יש כאן גם ללמוד את התוספות מצד אחד ואת שיטות הראשונים מצד שני.
את שיטות, נתחיל אולי דווקא בשיטות הראשונים. שיטת הראשונים שמחלקת,
אומרת ששם מדובר על קטן שיודע לאמן את ידיו,
כמו שאנחנו צריכים לשים לב כנקודה מעניינת, הגמרא בעצמה במסכת סוכה אומרת עליו,
לפי הבנתם אם כן,
אומר אבונא והוא שגדול עומד על גביו.
זאת אומרת, גם כשהוא יודע לאמן את ידיו, שאמרו עליו שהוא שוחט לכתחילה,
בכל אופן גדול צריך לעמוד על ידו. זאת אומרת, וכאן לכאורה צריך להבין כי כאילו פה בסוגיה שלנו בחולין, על פי דרכם מדובר במי שלא יודע לאמן את ידיו.
אז ממילא מובן שאחרים צריכים לראות את שחיטתו כמו שכתוב במשנה שלנו בחולין.
זה מובן, כיוון שהוא לא יודע, אז צריכים לדעת אם באמת הוא שחט נכון.
אבל בגמרא, אבל במסכת סוכה, אם מדובר על קטן שכבר יודע לאמן את ידיו,
אז למה צריך גדול שיעמוד על גביו? זה מצד אחד.
מצד שני מעניינים פה דברי התוספות פה במסכת חולין.
התוספות פה במסכת חולין לא שואלים מצד הגמרא במסכת סוכה אלא שואלים מסוגיה אחרת.
הם שואלים
מן הסוגיה במסכת גיטין כי במסכת גיטין אנחנו לומדים שם על עניין של כתיבת הגט
ושם בדף כ"ב במסכת גיטין שוב אני מציין בדף המקורות הדברים נזכרים כתוב שם שהכל כשרים לכתוב את הגט
אפילו חרש עוטב וקטן,
כך כתוב, שכשרים לכתוב את הגט, גט,
כדי לכתוב גט כידוע זה לא סתם לכתוב, אלא צריך גם שיהיה כתיבה לשמה.
זה ברור שצריכה להיות כתיבה לשמה.
ולכאורה איך חרש עוטב וקטן יכולים לכתוב את הגט?
אומר שם רב הונא במסכת גיטין, והוא שגדול עומד על גבם.
זאת אומרת שכשגדול עומד על גביו אז הוא יוצא שיש איזה מין השלמה של הגדול עם הקטן,
או הגדול אפילו עם החירש,
שאחד רק עושה את הפעולה הטכנית של הכתיבה,
והגדול שעומד על גביו הוא משלים את הכוונה שתהיה הכתיבה לשמה.
אז מה אנחנו רואים מכאן?
שואלים התוספות,
שכשגדול עומד על גביו הוא משלים את הכוונה,
הוא משלים את הכוונה.
זאת אומרת שהוא יכול להשלים את הכוונה על ידי עמידתו בצידו של הכותבת הגט. וככה יוצא פשוטה של סוגיה במסכת גיטין, ככה באמת יוצא, וזה נכון.
אז שואלים התוספות: למה הגמרא אומרת בחולין שהמשנה שלנו, שהקטן ששוחט שחיטתו כשרה אם אחרים רואים אותו,
אז אנחנו אומרים שזה רק לפי רבי נתן שלא צריך כוונה בשחיטה,
הרי גם לפי חכמים שצריך כוונה בשחיטה, למה לא יכולים הגדולים האלה שנמצאים להשלים את הכוונה גם לפי דעת חכמים? ולמה הגמרא אומרת שהמשנה בחולין הולכת דווקא לפי רבי נתן?
מתרסים התוספות שפה במשנה בחולין לא מדובר ביש גדול עומד על גביו אומרים התוספות שהוא עומד וכאילו נמצא והוא כאילו נמצא ביחד כאילו בעשייה לבין מה שנאמר במסכת חולין לא מדובר שגדול עומד על גביו באותה משמעות
אלא מדובר באחרים רואים זאת אומרת שהם מסתכלים ורואים כאילו מבחוץ ואז אין להם חלק של השתתפות במעשה עצמו זאת אומרת שלפי התוספות מה שהגמרא פה אומרת
כשהמשנה הולכת רק לפי רבי נתן,
הגמרא, מסבירים התוספות, זה בגלל שפה במשנה, באמת בהדגשה במסכת חולין, לא מדובר על כשגדול עומד על גביו, אלא מדברים על אחרים רואים אותם.
וזה סוג אחר, שזה רק ראייה שמסתכלת אם הכל בסדר,
אבל היא לא יכולה להשלים ולהיות שותפה במעשה עצמו של הקטן.
מה שאנחנו לומדים מכאן, וזה מה שצריך פה באיזשהו מקום,
כשלומדים את הסוגיה הזו,
זו באמת שאלה כללית, אם ככה.
קודם כל, לפי תוספות, מה אנחנו צריכים לדייק?
וזה דיוק לכאורה מתבקש.
תוספות אומרים שמה שאנחנו אומרים פה, שזה רק לפי רבי נתן,
זה בגלל שהאחרים רואים, אבל הם לא נקראים עומדים על גביו, מפני שזה סוג אחר, שזה לא השתתפות פעילה, אלא רק כראייה מבחוץ.
אבל מה יהיה אם כן גדול יעמוד על גביו, לפי זה מה התוספות סוברים?
לפי זה התוספות סוברים, שאם היה גדול עומד על גביו, אז היה מועיל לגמרי.
זה באמת לפי תוספות, ככה צריך להבין שזה היה מועיל אפילו לגמרי ואפילו לפי דעת חכמים.
זה יוצא מצד אחד.
מצד שני, וזה חידוש גדול, וזה אומר שתוספות סוברים שהעמידה על גביו של גדול על פי ההלכה היא באמת מועילה להשלים כל דבר של כוונה,
וזה בעצם כמו שהגמרא בגיטין אומרת,
זה נכון.
מצד שני, דת הראשונים האחרת,
אשר סוברת שההבדל בין הסוגיה בסוכה לבין הסוגיה בגיטין,
בחולין, סליחה, ההבדל בין הסוגיות, שכאן מדובר במי שיודע לאמן את ידיו או מי שלא יודע לאמן את ידיו, כפי שאמרנו כבר,
גם כשהוא יודע לאמן את ידיו, אמרנו, הם מפרשים שהוא שוחט לכתחילה.
אבל כשהוא שוחט לכתחילה גם כן, הגמרא אומרת שם, והוא שגדול עומד על גביו.
לפי דבריהם,
יוצא מכאן דבר מעניין,
כי אם גדול עומד על גביו,
אם גדול עומד על גביו,
או להפך, אם הוא יודע, טעיתי, סליחה, אם הוא יודע לאמן את ידיו,
אז למה צריך שגדול יעמוד על גביו?
הרי אנחנו אומרים שההבדל בין הסוגיות, שבמסכת סוכה מדובר על מי שיודע לאמן את ידיו,
ועליו הם אומרים שהוא שוחט אפילו לכתחילה,
אז למה זה לא יועיל, למה צריך בכלל שגדול יעמוד על גביו?
מה שנראה לי, הם לא אומרים שיש שני סוגים של עמידה על גביו, הם אומרים שזה אותו דבר הכל.
ובכל זאת במסכת סוכה הם אומרים שגדול יעמוד על גביו.
הם כנראה סוברים דווקא להפך.
הם סוברים, הרי הגמרא במסכת חולין אומרת שהעמידה על גביו לא נחשבת להשלמת כוונה לפי חכמים.
אז אם ככה זאת אומרת שהולכים לפי רבי נתן, שלא צריך כוונה.
אם לא צריך כוונה, אז למה בכל זאת במסכת סוכה מדובר כשגדול עומד על גביו? בשביל מה צריך את זה?
הרי הקטן כבר ידוע, הוא מוחזק כמי שמנוסה בשחיטה.
כאן כנראה לפי דעתי מתחדש כאן שהם סוברים שצריך את ההשלמה של הגדול לא בשביל הכוונה וזה מה שיוצא גם במסכת חולין אלא זה כאילו השלמה במעשה.
כי אף על פי שהמעשה לא צריך כוונה אבל המעשה צריך להיות מעשה של בן אדם ויכול להיות שמעשה של קטן לא נחשב מעשה אלא אם כן גדול עומד על גביו. ייתכן שזו הסיבה שצריך בכל אופן גדול עומד על גביו אבל
אבל בכל זאת בגמרא מבואר שזה רק לפי רבי נתן כי לפי חכמים שצריך שתהיה השחיטה עם כוונה את זה אפילו הגדול לא יכול להיות. אז מה שאנחנו רואים אם ככה
עושה פה דבר מאוד מעניין מה שיוצא מכאן שלפי דעת הראשונים שמחלקים בין שתי הסוגיות בין סוכה לבין חולין יוצא שכשגדול עומד על גביו זה לא מועיל להשלים את הכוונה אלא זה מועיל רק להשלים את המעשה והוא מועיל אפילו לכתחילה כאשר הקטן יודע לאמן את ידיו
לעומת זאת,
לפי דעת התוספות אנחנו רואים פה שהם מפרשים בסוגייתנו במסכת חולין שמדובר
על ראייה רק מבחוץ ולא על ראייה מבפנים,
זאת אומרת שאם היה ראייה מבפנים כפי שאני קורא לזה,
זאת אומרת השתתפות בעמידה על גביו לגמרי זה היה מועיל כמו במסכת גיטין אפילו להשלים את הכוונה.
וזה אם כן נותן לנו איזה שהיא,
אנחנו רואים מכאן איך סוגיות מתפתחות בצורה כזו שבאמת יש מחלוקת אם זה שגדול עומד על גביו זה מועיל להשלים כוונה או לא מועיל להשלים כוונה.
לכאורה זה מפורש שכן במסכת גיטין בדף כ"ג, שם הגמרא אומרת לגבי חירש שוטה וקטן שבאמת אם גדול עומד על גביו זה מועיל להשלים גם את כתיבת הגט שעל ידי חירש שוטה וקטן. זה נכון,
לכאורה,
אבל הלומד במסכת גיטים בדף כ"ג שמה את כל הגמרא על המשנה,
יראה שהגמרא דווקא לא כל כך מסתדרת עם זה, כך שבסופו של דבר יש שם בסופו של דבר דעות שונות,
ולכאורה אם היינים ברמב״ם המצוין בדף המקורות בהלכות גירושין,
אנחנו רואים שבאמת על פי האמת לא מועיל גדול עומד על גביו על עצם כתיבת הגט, אלא רק על מה שנקרא שם הטופס,
זאת אומרת לא על עיקר הגט,
זאת אומרת שלא מועיל
גדול עומד על גביו בתור כוונה.
אז כאן אנחנו באמת רואים שאפשר ללמוד את הגמרא בגיטים בכמה צורות.
יש שמבינים וכנראה התוספות במסכת חולין סוברים שהגדול עומד על גביו זה כן מועיל להשלים את הכוונה, דהיינו את הכוונה לכתוב לשמה,
ומתוך כך אנחנו רואים שמסכת גיטים כבר נותנת לנו את שתי האפשרויות לראות האם גדול עומד על גביו זה מועיל להשלים כוונה או רק להשלים
את המעשה.
וזו שאלה שבאה לידי ביטוי בכמה וכמה סוגיות.
אני ציינתי בדף המקורות את תשובת הרשב"א,
שתשובת הרשב"א למשל שואל, והוא דן על זה בכובד ראש, זה דבר מעניין,
למשל אפיית מצות.
אנחנו אומרים שאפיית מצות,
אנחנו אומרים שצריך לאפות לשמה,
צריך להיות מצה שמורה שיהיה לשמה.
אז לכן נאמר שחירש שוטה וקטן לא יאפו את המצות,
לא ילושו את העיסה בשביל המצות.
מה יהיה הדין כאשר גדול עומד על גביו?
גדול עומד על גביו מועיל אצל חירש שוטה וקטן או לא?
האם אנחנו יכולים להגיד שהמידה הזו של הגדול
משלימה את הכוונה באפיית מצות או לא? תשובת הרשב"א בעניין הזה מראה שיש בעצם כיוונים שונים והוא מראה לנו, הוא בעצמו אומר לכאן ולכאן,
יש סברות לכאן ולכאן וזה תלוי מה יהיה ההגדרה, מתי כן אנחנו אומרים שגדול יכול להשלים,
מתי אנחנו אומרים שהוא לא יכול להשלים?
זאת אומרת, יש דברים שאולי רשב"א מנסה להביא כל מיני הגדרות.
הגדרה של רבנו יונה מצד אחד, שרק דבר שאפשר לעשות על ידי שליח,
אז גדול גם כן יכול להשלים.
דבר שאי אפשר לעשות על ידי שליח, אז לא.
או למשל,
הוא רוצה להגיד, כאשר המעשה מצד עצמו מוכיח את העניין,
מוכח מצד עצמו, אז הגדול יכול להשלים.
כאשר הפעולה מצד עצמה לא מוכיחה את עצמה,
אז לא. אם נלך לפי סברה כזו,
אז למשל באפיית מצות,
הרי אפיית המצות של עצמה אנחנו לא רואים בכלל שיש איזושהי הוכחה מצד המעשה שמדברים פה על המצווה, כשמדובר על חירש שוטה וקטן,
ממילא גדול שעומד על גביו ולא יכול בצורה פשוטה להשלים. ולכן הרשב"א אפשר להגיד די נשאר וצריך עיון,
האם מועילה ההשלמה של הגדול שעומד על גבי חירש שוטף וקטן באפיית מצות.
בנושא זה אם כן מאוד משמעותי והוא תלוי בכל דבר מתי אפשר להגיד, מתי לא. למה בכתיבת הגט אולי באמת זה יותר מסובך?
כי שמה צריך אולי כתיבה אישית
שתהיה של הבעל, אולי בציוויו,
ולכן אי אפשר להסתמך על מישהו שהוא מבחוץ.
והדברים האלה צריכים באמת לימוד וליבון,
כאשר אנחנו רואים פה מתוך הסוגיה בחולין אפילו שיש לנו בעצם שאלה אם זה שגדול עומד על גביו זה משלים גם באופן מעשי לגמרי אפילו את הכוונה לפי חכמים או לא, או שזה לא יכול להשלים כפי שהגמרא לכאורה לפי פשוטה נראית גם לגבי שחיטה.
נישאר בזה ותמיד יש מה להוסיף וללמוד גם מתוך דף המקורות.
שלום שלום.
::::::::
:::::::::
