שלום לכל המשתתפים איתנו ואנחנו היום מתחילים במסכת חולין שהיא המסכת הנלמדת
בדף היומי ואנחנו על פי דרכנו מנסים ללוות את הלימוד הזה על ידי לימוד עיוני בסוגיות,
מכמה סוגיות ולאורך המסכת שקשורות לדף היומי ויש עליהן דבר עיוני שצריך בהן לעיין ועל זה אנחנו רוצים היום
לדבר.
והנושא שבחרתי לדבר היום הוא דווקא לא כתוב בגמרא. אני מוכרח להגיד שבגמרא, במסכת חולין,
אף על פי ששני הפרקים הראשונים עוסקים בענייני שחיטה,
אנחנו יודעים שאסור לאכול בשר,
בשר בהמה, בשר עוף גם, אלא על ידי שחיטה.
והדבר הזה בעצם נדון כאן בפרטי פרטים במסכת הזו, בשני הפרקים הראשונים.
אבל יש איזה דבר שהוא מקדים לעניין של השחיטה,
הוא עניין של הברכה שמברכים על השחיטה.
ובאמת באופן אפשר להגיד קצת מפתיע,
במסכת חולין לא נמצא זכר לעניין הזה של הברכה.
זה דווקא נזכר במסכת פסחים,
אגב, דיון כללי על ברכות, שם נזכר הנושא של ברכת השחיטה.
זאת אומרת, זה שיש ברכה על השחיטה אנחנו יודעים בוודאות מהגמרא במסכת פסחים בדף ז',
ופה בחולין דווקא לא.
ובכל זאת,
יש לנו פה איזשהו נושא שהראשונים דנים אפילו מן המשנה על הנושא של הברכה וזה מביא אותנו באמת לדיון על ההגדרה ועל הדבר המעניין של הברכה הזו ולהבין את גדרה.
אני אסביר כי באמת כששוחטים אומרים אשר קדישנו במצוותיו, ברוך אתה ה' כמובן דלוקינו מלך עולם אשר קדישנו במצוותיו וציוונו על השחיטה.
השאלה היא אם הברכה הזו היא מובנת לנו מבחינת העניין,
מפני שלכאורה, איזו מצווה זו?
מה, יש מצווה לשחוט?
אנחנו יודעים שאם מישהו רוצה לאכול בשר אז הוא צריך לפני זה לשחוט,
אבל איזה מצווה הוא מקיים בשחיטה?
מצווה בשחיטה, אין שום מצווה. יש עוד דברים כאלה, למשל. יש מצווה, כשאדם רוצה לגרש אישה אז הוא מגרש אותה על ידי גט, וזה קיום מצווה בתרי"ג.
לא שמענו שאדם מברך אשר הקדישנו מצוותיו וציוונו לגרש אישה.
אז למה על השחיטה כן מברכים?
ואיזה גדר יש פה בעניין הזה של השחיטה שמברכים?
ועל הגדר הזה של הברכה אפשר להגיד שיש כמה דברים שנדונים דווקא פה מסביב למשנה בדברי הראשונים,
ואני אסביר את דבריי.
המשנה בעצמה הרי אומרת
הכל שוחטים ושחיטתם כשרה.
חוץ מחירש, שוטה וקטן, שמא יקלקלו".
זאת אומרת ש... את שחיטתם.
זאת אומרת, יש כאן חירש, שוטה וקטן. אנחנו מכירים את הקבוצה הזו של חירש, שוטה וקטן מהלכות אחרות,
שהם נקראים אנשים שאין להם דעת ואי אפשר לסמוך עליהם בשום דבר.
אז גם כאן, בנושא של השחיטה,
אנחנו רואים שהם מדברים על חירש, שוטה וקטן שלא יכולים לשחוט.
אז זה דבר ברור.
זה דבר ברור. עכשיו, באים הראשונים,
וממילא דנים, וזו שאלה בהלכה, בפוסקים,
כשמדברים פה על חירש, על מה מדובר.
וכאן אנחנו מגלים שהדבר הוא באמת לא כל כך ברור.
כי בעניין הזה של חירש יש כאילו שלושה סוגים
של מקרים שנדונים מסביב לעניין הזה.
החירש הברור נקרא לו,
זה חירש שאינו מדבר ואינו שומע.
ועליו בוודאי מדובר במשנה שהוא לא יכול לשחוט, כי הוא נקרא אדם חסר דעת
מבחינת היכולת שלו.
לגבי קניינים, לגבי קידושין, גם לגבי שחיטה.
זה כמו שותה, זה כמו כתם.
אבל יש גם חירש שמדבר ואינו שומע,
ויש חירש ששומע ואינו מדבר, הוא לא בדיוק חירש, אבל הוא נקרא אילם, מה שאנחנו קוראים לו אילם.
בלשון הפוסקים זה מי שנשתתק,
זאת אומרת שהוא לא יכול לדבר,
אבל הוא שומע.
כאן אנחנו רואים בדברי הפוסקים התייחסות אל העניין הזה,
ואם ניקח למשל את הרמב״ם כמצוין בדף המקורות,
אז הרמב״ם באמת אומר על לגבי ה... הוא מדבר על שני ההלכות האלה, על שני המצבים המקצה זה ומקצה זה,
והוא מדבר על מי שמדבר ואינו שומע שהוא שוחט,
ומי שנשתתק שהוא אפילו שוחט לכתחילה.
יש כאן איזשהו... וכאן צריך לעשות איזושהי הבחנה בין מי שאילם לבין מי שאינו שומע.
זאת אומרת, לפי הרמב״ם יוצא שישנה עדיפות
לזה שהוא אילם על פני זה שמדבר ואינו שומע.
על מדבר ואינו שומע, זה הראש מדבר על העניין הזה כמצוין בדף המקורות בסימן ג' פה בהתחלה והוא מדייק בדברי הרמב״ם שפה באחד הוא אומר שוחט כאילו משמע רק בדיעבד
ולשני הוא אומר ששוחט לכתחילה.
יש כאילו הבדל ביניהם, אז צריך כמו שאומרים לדעת מה ההבדל ביניהם קודם כל.
והנושא הזה גם נדון בדברי ראשונים אחרים כפי שמובא בהגאות השרי בשם האורזרוע.
אורזרוע היה לו פה דעות קצת יותר חדות הייתי קורא לזה,
אורזרוע אחד מגדולי הראשונים כמובן
הוא דווקא כשמדבר על מדבר ואינו שומע משמע מתוך דבריו שהשחיטה אפילו פסולה
לא רק שלכתחילה אולי לא
ועל זה שנשתתק מה שאנחנו קוראים מיליהם הוא אומר שלא ישחוט בכל אופן לכתחילה, שלא ישחט לכתחילה שם הוא פחות מקפיד עליו
וכאן צריך אם כן להסביר מהו הנושא הנדון. גם למשל בשולחן ערוך,
אם אנחנו נפתח את ההלכה בשולחן ערוך בהלכות האלה, אנחנו נראה שהוא אומר שמדבר ואינו שומע באמת לא ישחט מלכתחילה.
אבל הוא מסביר למה מפני הברכה. אז כאן אני רוצה, הנה כאן אנחנו נפגשים לראשונה עם הנושא של הברכה.
השאלה היא האם הבעיות שאנחנו מתעוררות כאן, שבגללן אומרים על אותם אנשים בעלי מום מסוים, בדרגה זו או אחרת,
שהם לא ישחטו מלכתחילה,
בכל אופן לא אצל הרמב״ם אפשר לומר אבל אצל הפוסקים האחרים בשולחן ערוך ואצל האורזרוע זה די ברור מהי הסיבה.
פה באמת צריך להגיד שישנה הבחנה בין זה שמדבר ואינו שומע לבין זה ששומע ואינו מדבר.
כיוון שלגבי זה שמדבר ואינו שומע האורזרוע נראה מאוד מחמיר עליו
ולפי דעתו זה נראה שהוא אולי אפילו כולל אותו בדרגת החירשות הקשה
שעליה אמרנו שאולי היא לא בדיוק קיימת כשהוא מדבר ואינו שומע.
כי בדרך כלל אלמלא דברי האור זרוע אנחנו רוצים לומר, וככה משמע במשנה במסכת תרומות בפרק א', משנה ו', וגם זה מצוין בדף המקורות,
שזה שמדבר ואינו שומע נידון כפיקח לכל דבריו.
אז לכאורה אין לו בעיה של דעת מבחינת היכולת
לעשות דבר.
אז אם כן אולי הבעיה איתו, אצלו, תהיה רק מבחינת הברכה.
וכך כתוב בשולחן ערוך, כיוון שהוא לא שומע את הברכה,
הוא לא יכול לשמוע אותה,
אז ממילא יש לו בעיה בשחיטה. זאת אומרת, אנחנו רואים שהברכה זה נושא חשוב.
אצל האור זרוע זה אפילו יותר מזה, כנראה הוא סובר שמדבר ואינו שומע נחשב, זה אומר בעל הדרישה, מתרץ ככה את האור זרוע,
שהוא נשמע בדרגה יותר חמורה מאשר סתם בעיה בברכה.
לעומת זאת, זה ששומע ואינו מדבר זה מין עילם.
עליו אנחנו לא יכולים להגיד שהוא חסר דעת,
אבל יש לו בעיה, הוא לא יכול לברך.
הוא באמת לא יכול, לא שהוא לא יכול לשמוע את הברכה,
הוא לא יכול לברך.
אז כאן אצל הרמב״ם אנחנו רואים דווקא שהוא שוחט לכתחילה.
אצל האור זרוע אנחנו רואים שלא.
וכאן ישנה שאלה שמתעוררת מסביב לעניין הזה, כי הפוסקים האחרונים מאוד התחשבו בדעתו של האור זרוע שאומר שלא, ואז מנסים להבין מה האור זרוע אמר שלא, מה הוא התכוון להגיד שלא,
משפט שלגמרי לא.
אבל מה זה לגמרי לא? לגמרי לא פרושו של דבר,
וכאן השאלה העומדת לדיון,
הוא לא יכול בעצמו לברך כי הוא אילם,
אבל אולי מישהו אחר יכול לברך בשבילו. וכאן מתעוררת ממילא השאלה אצל הפוסקים,
אצל האילם, אמנם הוא לא יכול לברך,
אבל מישהו אחר יכול לברך בשבילו.
אז קודם כל אנחנו רואים על עצם הדיון,
שעצם הברכה היא חשובה,
ועל זה גם כדאי לראות במה שכתוב ביורה דעה בסימן י"ט,
מובא שם דברי הבט"ז בשם הבך,
שמי שלמשל סתם בן אדם שלא בירך,
אז שאולי לא יאכלו משחיטתו.
זאת אומרת, אנחנו רואים,
אנחנו שאלנו בתחילת דברינו מה הגדר של הברכה הזו.
אבל אנחנו רואים שעוד לפני שאנחנו יודעים את הגדר, אנחנו רואים שמתייחסים אל העניין של הברכה מאוד ברצינות ובחשיבות.
זאת אומרת, זה לא סתם ברכה אלא יכול להיות שאפילו מי שלא בירך אסור לו אפילו לאכול.
ככה דברי הבך,
וזה מובא בת"ז כפי שבסימן י"ט.
אבל גם על זה שהוא אילם, השאלה היא,
הוא נשאלת, הוא לא יכול לברך, אז ממילא אומרים שלא ישחט לכתחילה.
אבל יש עצה, מישהו אחר יברך. אנחנו הרבה פעמים יודעים שיש אחד מברך והוא מוציא ידי חובה.
אז כאן אנחנו אומרים, יש כאלה באמת שאומרים שאין אחי לעמי,
שגם כאן יכול לברך מישהו אחר בשבילו. נכון? יכול להיות דבר כזה.
לעומת זאת, מדברי האור זרוע משמע,
שזה לא ככה.
הוא באמת לא יכול לברך.
לא רק שהוא לא יכול לברך, אלא גם מישהו אחר לא יכול לברך בשבילו.
ועל זה דנים הפוסקים,
ויש על זה דיון מאוד מעניין,
שהוא קשור לגדר של הברכה על השחיטה,
כפי שאמרנו בתחילת דברינו.
האם
לכאורה ההסתכלות הראשונה הייתה,
או הניסיון הראשון בהגדרה,
לבוא ולומר שזה אולי ברכת המצוות, ברכת מצוות רגילה,
כמו שיש אשר קידישנו למצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה או על ביאור חמץ,
ככה יש ברכה גם על השחיטה אולי, על המילה, על השחיטה, על כל דבר.
ובאלה אנחנו יודעים שמישהו אחר, אם הוא מברך,
יכול להוציא ידי חובה גם את זה שלא מברך. ולמה?
כי אנחנו אומרים שיש כל ישראל ערבים זה לזה,
והיות שהוא מקיים מצווה, אז ממילא השני ערב על המצווה שלו, ולכן הוא יכול להוציא אותו ידי חובה בברכה.
פה פתאום יש איזושהי דעה או דעות של פוסקים שאומרים שזה לא מובן מאליו ואולי זה באמת לא מועיל.
כאן צריך להבין למה זה לא מועיל, כי אם זה ברכת מצוות רגילה, למה לא?
אז על זה אנחנו בעצם רואים כמה גדרים.
אנחנו רואים כמה גדרים שמובאים בדברי הת"ז ובדברי הדרישה ובדברי הש"ח.
בסימן א' אני מתכוון, וזה מצוין בדף המקורות.
באופן מפתיע, למשל,
בעל הדרישה,
או דווקא על הטור ולא על השולחן ערוך,
הוא למשל אומר שברכת השחיטה זה ברכת הנהנין.
זה דבר מאוד, הגדרה מאוד מעניינת, ברכת הנהנין. מה פה יש ברכת הנהנין?
כי באמת אנחנו יודעים שבברכת המצוות אפשר שכל אחד
יכול להוציא את חברו.
אבל בברכת הנהנין אי אפשר,
מי שרוצה לאכול פרי ורוצה להגיד בורא פרי העץ
והוא לא יכול לברך,
או לא יודע לברך,
אז אנחנו לא אומרים שהשני יכול להוציא אותו ידי חובה.
מתי השני כן יכול להוציא אותו ידי חובה?
רק בשעה שהוא בעצמו נהנה.
אם הוא בעצמו נהנה אז הוא יכול גם להוציא ידי חובה.
אבל אם הוא בעצמו לא נהנה אז אין לו גם את גדרי הערבות כי הערבות זה על חיוב במצווה אבל אין חיוב לאכול פירות.
אז ממילא לא שייך שאחד יברך אם הוא בעצמו לא אוכל.
אז הנה בעל הדרישה מנסה להגיד שזה אפילו ברכת הנהנין וזה דבר מפתיע כי פתאום ברכת הנהנין.
והט"ז מנסה דווקא באמת לומר אולי שזה ברכת המצוות ואז הוא מנסה לומר שזה ברכת המצוות אמנם אבל זה לא כמו
כל ברכת המצוות והוא עושה שם איזה חילוק ואומר שבדרך כלל בברכות המצוות אז מישהו אחר יכול להוציא ידי חובה.
אבל כאן זה מין ברכת המצוות כזו ששונה מכל המצוות. במה?
בזה שבעצם אין חיוב אישי לקיים את המצווה לכל אחד.
אז ממילא אם אתה כבר לא יכול לברך יותר טוב שמישהו אחר יברך.
אז ככה הוא באיזשהו מקום אומר
והוא מתפלפל בעניין ולכן הוא לא יכול להוציא ידי חובה.
אחר כך הוא אומר אולי זה ברכת השבח.
הת"ז אומר ברכת השבח,
פירושו של דבר כאילו להודות לה' על זה ש...
מה?
על זה שקידש אותנו באכילה רק על ידי שחיטה. גם לא מובן. למען האמת,
הת"ז אומר את הדברים האלה, אבל לא כל כך מובן.
וזה מראה לנו מבחינת דברי הפוסקים שיש פה איזשהו,
הייתי אומר, הדברים לא ברורים. דבר שהוא כל כך פשוט
נמצא לא ברור. אני רוצה פה להוסיף פה איזושהי הגדרה,
ואני חושב שזה מחבר את הדברים של הדרישה עם הת"ז ואולי גם עם אשח, כמו שתכף נציין גם אותו.
כי אשח למשל אומר שאפשר שמישהו אחר יברך,
אבל בתנאי שהוא גם כן שוחט, למשל.
כי אם הוא שוחט בעצמו אז הוא יכול, אבל אם הוא לא שוחט בעצמו אז הוא לא יכול. זאת אומרת שהוא מחשיב את זה גם כמו ברכת הנהנין, כי זה הגדר בברכת הנהנין.
נראה לי שאולי צריך פה לצאת עם איזשהו ניסיון להגדיר בהגדרה חדשה,
שזה אומנם לא ברכת המצוות, כי אין מצווה לשחוט.
זו לא ברכת הנהנים, כי זה לא עכשיו שנהנים.
זה לא ברכת השבח, כי זה לא בעצם ברכת השבח.
אלא זו ברכה
שהיא המתירה את השחיטה.
זאת אומרת, יש פה איזה גדר מיוחד.
בעצם אתה הולך לשחוט בהמה,
אדם הולך לשחוט בהמה, מי אתה שאתה הולך להרוג את הבהמה?
מי אמר שזה בסדר? אולי לא.
אנחנו יודעים שיש כאלה שבאמת רואים בזה דבר בעייתי.
אבל אם אתה לוקח את זה על פי דעת תורה ואתה רואה את זה ויודע שהתורה התירה את הדבר הזה,
כשאתה מקיים את זה על פי דרכה של תורה זה הברכה שמתירה כאילו את השחיטה.
זו ברכה שהיא ברכת המצוות כזו שמתירה את השחיטה.
לא ברכת המצוות ולא ברכת הנהנים אלא ברכה שבאה להתיר
את השחיטה ולכן זוהי הגדר של הברכה הזו. אם אני באמת אומר ככה
אז קודם כל מובן למה מישהו אחר אולי לא יכול להוציא ידי חובה.
כי באמת זה יכול, מה פתאום שמישהו אחר יוכל להוציא ידי חובה?
הרי אין פה עריבות, אין פה חיוב של שחיטה,
אין פה גדר כזה.
אלא אתה פשוט אומר שאתה רוצה לאכול אז אתה שוחט, אבל אין פה גדר של עריבות על מצווה.
אבל אולי זה מובן באמת על פי השח, מה שהשח אומר שכדי
שיוכל מישהו אחר לברך אם הוא בעצמו שוחט.
זאת אומרת אם הוא בעצמו שוחט זה באמת כמו ברכות הנהנים.
אבל לא בדיוק בהגדרה של ברכות הנהנין, זה לא עכשיו על ההנאה,
אלא על ההיתר של השחיטה, זה כאילו מין משהו מקדים את ההנאה,
מאפשר לי, מתיר לי את ההנאה, זה יש פה היתר להנאה, אני עדיין לא נהנה,
אבל אני מתיר את ההנאה.
ההיתר של ההנאה זה באמת דומה לברכת הנהנין,
ובברכות הנהנין הכלל הוא באמת שמישהו אחר אם יברך, הוא בתנאי שהוא בעצמו,
באמת,
אם הוא בעצמו
עושה כרגע את העניין וצריך לשחוט. זאת אומרת, אם הוא באמת שוחט.
אז אם הוא באמת שוחט, אז יכול להיות שזה... זה מה שהש"ח גם כן אומר, ואולי זה גם משמע בדברי הדרישה.
אז זה באמת גדר מאוד מיוחד, ברכה שמתירה.
ברכה שמתירה זה סוג מיוחד של ברכה,
שאם אתה לא אומר את הברכה,
אתה כאילו מנוע מלעשות את הפעולה הזו, שהיא פעולה לכאורה שאפשר בהחלט להגיד שהיא לא ראויה.
אבל אם אתה עושה אותה עם הברכה,
אתה כאילו נכנס אל העניין הזה בזכות התורה, מכוח התורה,
זוהי הברכה שמתירה ולכן הברכה הזו נדרשת והיא כל כך חשובה,
עד כדי כך שיש מי שאומר שאם לא בירך אז אפילו אסור לו לאכול, כמו שאמרתי מקודם בסימן י"ט מובא שם את הדבר הזה עוד בשם הגאונים, והבאך מאוד נוטה להגיד שבאמת ככה, אומנם לא מקובל להגיד את זה בסופו של דבר,
בהלכה למעשה לא אומרים שהברכה לא מעכבת,
אבל
כדאי שעוסקים בעניין הזה לזכור שיש מי שאומר שהברכה מעכבת ולהבין את הגדר המיוחד של ברכת השחיטה אשר קידישה למצוותיו בן סיוון או על השחיטה אני חושב
שהדבר הזה איכשהו מובן יש פה להעריך עוד בהשוואה לעניין של הפרשה על התרומה כדאי לעיין בדברי הטס בעניין הזה ורבי עקיבא אגר אבל אנחנו נסתפק בעניין הזה כדרכנו והלומד ימשיך ללמוד ויעמיק וימצא ויראה
אז כל טוב ושלום שלום
