שלום אנחנו בשיעורים שלנו ממשיכים גם היום ועדיין במסכת מנחות שזה בימים אלה מסיימים אותה
ואנחנו עדיין את השיעור האחרון שלנו במסכת מנחות גם כן ניקח אותה מסוף המסכת
ממש מסופה מדף קג עמוד א'
ואני רוצה לדבר על נושא שבא לידי ביטוי כאן במשנה
בגמרא,
וזה בעצם גם נושא כללי שמופיע בכמה סוגיות אחרות או בנושאים אחרים,
וזה מעניין לראות אותם, איך שהם באים לידי ביטוי בכל סוגיה,
גם מבחינת הגמרא,
ובאופן תמיד יותר ברור, אם לומדים הלכה,
תמיד אם לומדים למשל את ההלכות של הרמב״ם,
אז לא סתם אנחנו מדברים על הלכה ברורה ובירור הלכה, מפני שעל ידי ההלכה,
ההלכה משקפת את מה שיוצא מן הגמרא והיא מראה בצורה יותר חדה
ומדויקת גם הבדלים שישנם בין הסוגיות.
ובכן, הנושא שמדובר עליו במסכת מנחות פה, שאנחנו מתחילים במשנה,
"האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החיטים".
מדובר פה על מי שנדר להביא מנחה, אומר עלי מנחה מן השעורים.
אז יש פה כאילו שתי חלקים במה שהוא אמר. א', מנחה,
למנחה יש את הכללי משלה,
אבל גם הוא בעצמו מוסיף מן השעורים,
אז זו בעיה, כמובן,
מפני שהמנחה שאדם מתנדב להביא, היא צריכה להיות תמיד מהחיתים.
מנחה מן הסעורים לא מובאת אף פעם מנחה מן הסעורים, חוץ ממנחות מיוחדות, כמו מנחת העומר,
מנחת סוטה, אבל בכל אופן,
מנחה רגילה שאדם מקבל על עצמו זה חיתים, ולכן הוא כאן אומר דבר שהוא כאילו סוטר אחד את השני. כתוב במשנה שיביא, בכל אופן, יביא מן החיתים.
יביא את המנחה,
הוא יביא מן החיטים.
ובגמרא מתבאר, הגמרא רוצה להגיד בהתחלה, אומר חיסקיה: אמני בית שמאי,
דאמרי תפוס לשון ראשון. זה כאילו,
הוא רוצה לומר, וכאן הוא מראה לנו במשנה מהלכות נדרים ונזירות,
שיש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי השאלה אם תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון. זאת אומרת, אם אדם אומר דבר שיש בו שמי חלקים,
אז כאילו למה מתאים את אוזן לשמוע,
או מה מתקבל מתוך דבריו האם האמירה הראשונה היא האמירה החשובה והמחייבת או שהולכים לפי האמירה האחרונה וזה תפוס לשון אחרון.
מתברר כאן שזה כאילו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל שבית שמאי אומרים אמרת אמרת ולכן אם אתה אמרת הרי עלי מנחה בזה כבר העניין נגמר ויביא מן החיתים אף על פי שהוא אמר מיד אחר כך שזה מן הסעורים.
זאת אומרת שבית שמאי אומרים תפוס לשון ראשון בא חזקיה ואומר שזה דעתם של בית שמאי כי בית הלל
חולקים עליהם, ככה הוא מפרש עכשיו,
והם סוברים שדווקא תפוס לשון אחרון, וזה בא לידי ביטוי במשנה מנזיר, ממה שכתוב, הגמרא בעצמה מביאה פה:
הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הטבילה. שוב, בית שמאי אומרים נזיר,
ובית הלל אומרים אינו נזיר.
שוב, יש לנו כאן מחלוקת,
הנה אנחנו רואים, הנושא הראשון שהיה והבאנו אותו לידי דיון,
זו המשנה במסכת מנחות שעוסקת בעניין של קבלה של קורבן,
ואילו הדין השני הוא כבר מופיע פה בעניין של נדרים בנושא של נזירות שנזיר שמקבל עליו נזירות אז מה הייתה הבעיה? כי הוא אומר הרייני נזיר מן הגרוגרות הרייני נזיר יש לזה משמעות אחת נזיר לפי דיני התורה מה שהוא מקבל על עצמו אדם שאומר שהוא נזיר יש לו כללים בתורה כפי שאנחנו יודעים אילו דברים מותרים ואילו דברים אסורים לו כתוצאה מזה שהוא נזיר אבל הוא כאן מדגיש הרייני נזיר מן הגרוגרות ומן הטבילה הגרוגרות הכוונה היא פה
גרוגרות של טעינים יבשות ועותמרים יבשים,
טעינים לא חשוב,
וזה בעצם,
אלה דברים שאינם אסורים לנזיר. נזיר רגיל, לפי דין תורה,
מותר לו, ואילו הוא כאילו אומר גרוגרות ודבלה, משהו שהוא מדבר לא על הנזיר של התורה.
אז עכשיו השאלה, מה הוא אמר? בית שמאי אומרים: תפוס לשון ראשון,
ולכן הוא אמר: הרי אני נזיר, לוקחים את המילה הראשונה ואומרים: הוא נזיר. זה דעת בית שמאי.
וזה כאילו יוצא דבר עקבי,
בין בנושא של המנחה שראינו במשנה מקודם ובין גם בנושא של הנזיר. ואילו בית הלל אומרים לפי המשנה בנזיר שהוא לא נקרא נזיר. אז אם הוא לא נקרא נזיר, למה? כיוון שהוא אמר מן הגרוגות או מן התפילה.
זאת אומרת שהוא בעצם אמר דברים אחרים, לא קיבל על עצמו עניין של נזירות. וזה כאילו יוצא תפוסט לשון אחרון,
שהלשון האחרון הוא הדבר הקובע שבעצם ממנו הוא נאסר,
לפי הלשון האחרון,
וזה מה שכאילו יוצא, וגם מי שיעיין בדף המקורות, אולי אני אכנס כבר לעניין של הרמב״ם,
הוא באמת אומר בעניין הזה שהם לא נאסרים,
הוא לא נקרא נזיר לפי בית הלל, אבל הוא אסור בגורגרות ודבילה. זאת אומרת, מה שהוא אמר על גורגרות ודבילה זה כאילו נדר בפני עצמו, שהוא לא קשור לנזירות, אבל הוא קיבל על עצמו איסור,
אז ממילא הוא נחשב לאדם שאסר על עצמו גורגרות או דבילה.
וזה בעצם לשון הגמרא כפי שאנחנו רואים פה,
שיש לנו מחלוקת בבית שמאי לבית הלל אם לומדים את הגמרא לפי פשוטה שבין תפוס לשון ראשון לפי בית שמאי תמיד באופן עקבי תפוס לשון ראשון לפי בית הלל
לפי בית הלל כאילו יוצא שתפוס לשון אחרון הגמרא בעצמה פה ממשיכה במשא ומתן ויש אחר כך דברי זעירי שאומר דווקא לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא יש שם הסבר שצריך ללמוד בגמרא שהכוונה היא שאם הוא אמר מנחה במשנה באופן סתמי אז הוא באמת
יביא את החיטים, כן יתקבלו דבריו הראשונים,
ואם הוא אומר, מה שנאמר,
אם הוא אומר מנחת,
אז זאת אומרת שהדברים הראשונים מיד מתקשרים ומתחברים אל ההמשך שהוא אומר מן הסוהרים,
ואז זה בעצם הדין שלא יהיה,
לא יהיה לו חיוב של מנחה, כיוון שהוא הדגיש מנחת סוהרים.
יש שם הבדלים קצת בפשט, בין רש"י לתוספות ועוד ראשונים,
אבל בעיקרון זה מה שיוצא, והדברים האלה גם כאילו לא מובאים בדברי הרמב״ם
בהלכות של מעשי הקורבנות כמצוין בדף המקורות, ותכף נתייחס אליהם.
מה שצריך לומר,
הנושא של תפוס לשון ראשון ותפוס לשון אחרון, מלבד הסוגיה הזו פה,
זה מופיע גם במקומות אחרים.
זה מופיע לא רק בנושא של קבלת קורבנות, כפי שנאמר כאן, או קבלת נדר על נזירות וכיוצא בזה,
אלא למשל זה מופיע גם בדיני ממונות, ועל כן ציינתי פה בדף המקורות את הסוגיה במסכת בבא מציע,
שמדברת על אדם שיש שם שני אנשים שאחד השכיר בית או קרקע, לא חשוב,
למשך שנה, אבל יצאה שנה מעוברת, אז כאילו יש שם בלשון שלו שתי עבדים. הוא אמר 12 דינרים לשנה, דינר זהב לחודש.
יש שם כאילו סתירה או לשון ראשון ולשון אחרון.
לפי הלשון הראשון,
אם תופסים את הדברים שלו בלשון הראשון בחוזה,
כפי שהיה ביניהם ההסכם,
אז זה 12 זהובים לשנה.
אז יוצא שאף על פי שהשנה מעוברת, זה כולל.
אבל אם אומרים דינר זהב לחודש, אז לשון האחרון מה אומר?
לשון האחרון אומר שלא, זה דינר זהב לחודש, ואם השנה הזו היא של 13 חודשים,
אז זה לא הולך לפי השנה כיחידה אחת,
אלא הולכים לפי החודשים, והם 13 חודשים.
שם הגמרא מציגה את זה כשאלה של תפוס לשון ראשון ולשון אחרון.
מה אנחנו באמת אומרים שם?
שם אנחנו באמת אומרים, וגם בהלכה
הכל מסוים כמובן בדף המקורות,
הגמרא אומרת שזה כאילו ספק, אם אומרים לשון ראשון או אומרים לשון אחרון,
וכיוון שזה ספק אז הולכים לפי כללים של ספקות שקרקע בחזקת בעליה עומדת, זאת אומרת שהולכים לפי הכללים בספקות בממון שהמוציא מחברו עליו הראייה, וזה לא כאן המקום להיכנס לפרטי ההלכות היוצאים מההחלטה הזו שזה ספק. אז הנה אנחנו רואים ששם בסוגיה יש מקרה של ספק.
לעומת זאת,
אם אנחנו נרצה לראות עכשיו ולסקור את ההלכות כפי שהן באות כאן לידי ביטוי,
אז אנחנו רואים בעצם שלוש סוגיות.
הסוגיה של דיני ממונות, הגמרא אומרת ספק.
וככה זה נראה הלכה למעשה, גם כפי שזה נפסר גם ברמב״ם וגם בשולחן ארוך.
הסוגיה השנייה, למשל הסוגיה של נזיר,
שהוא אומר: "ערי נזיר
והיה אסור מגרוגרות ומנה דבלה",
שם לפי בית הלל הוא לא נקרא נזיר. למה?
כתפוס לשון אחרון. אז זו למעשה שאלה אחת שאפשר לשאול,
לפי בית הלל בתוך בית הלל שלחה כמובן כמותם,
אם תפוס לשון אחרון זה דבר ודאי או שזה ספק?
כי אם זה רק ספק אז למה הם אומרים שהוא לא נקרא נזיר בכלל ולהפך הם אומרים שהוא נקרא אסור בגרות וטבלה? זאת אומרת הם מכריעים את העניין כלשון אחרון לגמרי.
בעוד שבנושא של ממונות אנחנו אומרים שזה ספק ולא מכריעים את זה לגמרי.
וצריך באמת להבין.
אז נראה שפה יש איזה תירוץ, כמו תירוץ פנימי כזה, מקומי.
כי יש הבדל.
במקרה של הנזיר צריך לומר,
צריך לומר שהלשון האחרון הוא בפירוש סותר את הלשון הראשון. זהו, אי אפשר לקיים את הלשון האחרון ביחד עם הראשון.
כי איסור של גרוגרות ודבלה לא מתחבר בכלל לאיסור של נזיר.
אז כיוון שזה לא מתחבר,
אז אומרים תפוס לשון אחרון לגמרי,
ולפי בית הלל, כאילו מותר לבן אדם לחזור, ואם הוא חוזר אז הכל מבוטל.
לעומת זאת, במקרה של הדיני ממונות שיש שם דיון, הוא אמר 12 דינרים לשנה,
דינר זהב לחודש,
שם זה לא סותר לגמרי, כי הדברים יכולים, אפשר לפרש את הלשון האחרון כפיוש ללשון הראשון, כי אחרי הכל 12 לשנה, דינר זהב לחודש, זה נשמע סביר כשני דברים שהם מתחברים יחד.
ולכן שמה גם בית הלל הולכים עם זה שזה ספק.
אז שמה זה ספק,
ואילו בסוגיה של נזיר אנחנו אומרים שזה לגמרי לשון אחרון, כי הלשון האחרון זו דעתם של בית הלל, שתמיד אדם יכול לחזור בו.
לא תפוס לשון ראשון אלא לשון אחרון, כי אדם, זה לגיטימי שהוא חוזר.
ואם אומר הריני נזיר מן הגוגרות ומן הטבילה,
אז אומרים שהוא חוזר בו, והחזרה ממילא היא הדבר שקובע.
זה לפי בית שמאי.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול,
מה אנחנו עושים לפי בית הלל עם המשנה שלנו?
המשנה שלנו, אני מתכוון כמובן למשנה במנחות שעוסקת בקורבנות.
שעוסקת בקורבנות, כאן הרי כתוב במשנה שיביא מן החיטים,
אז אמנם הגמרא בהתחלה רוצה להגיד שזה הולך לפי בית שמאי,
כאילו לפי בית הלל זה לא ככה, אבל הגמרא כל הזמן נוחצת לפי רבי יוחנן, ואחר כך, כפי שאמרתי, זה אירי.
אנחנו רואים, וגם הרמב״ם פוסק ככה,
זאת אומרת שבסופו של דבר נותנים את כל הכוח לכך שהמשנה תתפרש גם לפי בית הלל.
זאת אומרת שאף על פי שהם סוברים של לשון אחרון, אם הם אומרים הרי עלי מנחה יביא מן החיטים, זה בסופו של דבר יהיה נכון אפילו לפי בית הלל.
ואז אנחנו לכאורה צריכים, ויש לזה דוגמאות גם אחרות מסוגיות אחרות שאנחנו אומרים שבסופו של דבר דווקא בעניין של קורבנות אנחנו נלך לפי לשון ראשון.
אז זו שאלה מעניינת שצריך לבדוק אותה ולהבין אותה.
ועל זה, זאת אומרת, זה כאילו בניגוד לשתי ההלכות אחרות, שפעם זה ספק ופעם לגמרי הולכים לפי לשון אחרון. והסיבה שכפי שזה נראה,
הסיבה כפי שנראית פה,
היא שבמקרה של קורבנות אנחנו אומרים שבאמת בן אדם לא יכול לחזור. זה באמת מביא אותנו פה לסוגיה אחרת.
כי באופן פשוט, אם אומרים תפוס לשון אחרון, אז מה הפשט?
הרי אדם אמר לשון ראשון,
אחר כך הוא אומר לשון אחרון.
אז אומרים בית הלל, תפוס לשון אחרון.
למה? כי הוא חזר בו.
כיוון שהוא חזר בו, אז ממילא תפוס לשון אחרון. זו בעצם דעתם של בית הלל.
אולי לא תמיד זה תפוס לשון אחרון לגמרי, לפעמים זה יהיה ספק,
אבל תפוס לשון אחרון.
אז בקורבנות צריך לומר שזה קצת אחרת, וזה מביא אותנו, כפי שאמרתי,
לעניין אחר,
שהוא מופיע בכמה סוגיות.
כי בדרך כלל, למשל, הדוגמה הבולטת של חזרה, אדם יכול לחזור, אנחנו אומרים.
אנחנו אומרים שתוך כדי דיבור, יש כלל כזה
שאומר שתוך כדי דיבור אדם יכול לחזור.
אדם אמר דבר אחד, הוא חוזר בו,
יכולים לחזור. כל מיני הלכות אנחנו שמענו ויודעים שיש דבר כזה שתוך כדי דיבור זה מחבר דברים,
תוך כדי דיבור מאפשר את החזרה.
זאת אומרת, יש אפשרות לחזור בתוך כדי דיבור. תוך כדי דיבור זה מין זמן קצר כזה,
תוך כדי הזמן שאדם אומר שלום עליך מורי ורבי למשל שזה המקובל כהלכה לגבי הגדרה של משך הזמן של תוך כדי דיבור.
אז כאן כפי שאנחנו רק יכולים ללמוד מן הסוגיות המובאות גם במראה המקום
אנחנו רואים שאומנם זה כלל אבל תמיד אין כלל בלי יוצא מן הכלל ואז אנחנו מוצאים בגמרא גם בבבא בתרא
וגם בגמרא בנדרים וגם בגמרא בתמורה אנחנו רואים שיש
יוצאים מן הכלל ואז ניקח לדוגמה הגמרא בנדרים בדף פ"ז מובא בדף המקורות אני חוזר ואומר הגמרא אומרת שהכל תמיד תוך כדי דיבור אדם יכול לחזור בו חוץ מעבודה זרה מגדף
קידושין וגירושין
וצריך להבין את זה
ובמסכת תמורה נאמר גם דבר דומה לגבי הקדש
לגבי קודשים שאדם עושה הקדש שהוא לא יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור
צריך למצוא את המכנה המשותף בין הדברים האלה, מתי זה הדין, ובאמת זה נושא לימודי בפני עצמו,
מתי זה באמת אדם, למה, או מתי, ומהו הגדר שקובע מתי אפשר לחזור בתוך כדי דיור ומתי לא. ככלל, מה שאפשר להגיד,
ככלל,
וזה הדבר, זה אולי לא מסביר כאן את הכל,
אבל זה הכלל, הכלל הוא שאפשר לחזור מדבר שהוא קשור רק במחשבה שלי,
אבל דבר שקשור במעשה לא שייך להגיד שאדם עושה מעשה ואחרי זה המעשה כבר נעשה.
יביא אפילו דוגמה קיצונית, קיצונית.
אדם חס וחלילה הורג מישהו, אז מה, תוך כדי דיבור הוא יכול לחזור בו ממה שהוא עשה?
כבר נעשה המעשה.
זאת אומרת, אם אתה מגדיר את הדברים שהם הגדרות של דברים שנעשו,
אז אם דבר נעשה כבר, אי אפשר לחזור בו.
אם תלוי במחשבה שלי, אז אני יכול לתקן את המחשבה.
אז למשל, אם אני אקח את הדוגמה של עבודה זרה, שהגמרא מביאה כדוגמה.
עבודה זרה, אני חושב שזה ההסבר.
מסבירים את זה הראשונים שזה חמור. אז מה יש לזה חמור?
הנקודה היא שאם אדם עושה עבודה זרה,
אז עצם המעשה הוא הדבר החמור.
המעשה היה, לא משנה אפילו אם אתה תחזור בך או לא תחזור בך,
המעשה ממילא היה, לכן החזרה היא חסרת משמעות בדבר כמו עבודה זרה, שכבר כאילו נעשה מעשה חמור של עבודה זרה.
וכן הדברים האחרים.
ואם אני לא אכנס כאן לכל הפרטים, כי קידושין וגירושין טוענים הסבר מיוחד,
ויש בזה קצת מחלוקת בראשונים על העניין הזה, ואני לא אכנס לזה כאן, מי שרוצה ילמד במקורות האלה וינסה להבין ולהחכים,
אבל כשאני לוקח דוגמה של קודשים,
זה מתאים לגדר הזה שאמרתי עכשיו,
בגלל שבקודשים יש לנו כלל שאמירתו לגבוה כמסירתו לאדיודמי.
זאת אומרת, האמירה שמדברים לגבי דבר של הקדש,
היא בעצם נחשבת כאילו כפר מסרת.
זאת אומרת, אין כאן אמירה לחוד ומסירה לחוד,
אלא כשאתה אומר זה נמסר.
אז ממילא זה כבר היה. אם זה כבר היה, אתה כבר לא יכול לשנות.
זאת אומרת שאם אני אומר שבקודשים אי אפשר לחזור בתוך כדי דיבור,
זה אומר שאם הוא אומר הרי עליי מנחה, אז זה כבר היה.
אז ממילא מה שאחר כך הוא אומר מן הסוהרים זה כבר לא משנה.
לכן כאן יוצא שבעניין הזה של קודשים, גם בסוגיה בתמורה,
בדף כ"ה אנחנו רואים,
הגמרא אומרת את זה שם,
שאם הוא אמר את מה שהוא אמר, הוא לא יכול לשנות את זה אחר כך אפילו בתוך כדי דיבור,
כיוון שבקודשים לא אומרים שתוך כדי דיבור כדיבור. למה? בגלל שהאמירה של קודשים כבר הפכה את הדבר למשהו עובדתי.
זה היה, מיד זה נעשה.
ולכן כאן אי אפשר כבר לחזור, כי הדבר כבר נעשה, ואת הנעשה, איך אנחנו אומרים?
אין להשיב.
זה נכון גם לגבי הדברים האלה. אז אם כן, אם אני מנסה לבדוק מה יוצא לנו פה בתוך הסוגיה, זה באמת יוצא ככה.
שלגבי תפוס לשון ראשון ולשון אחרון, כאילו לכאורה בית הילל סוברים שתפוס לשון אחרון וזה נכון,
אבל כאשר אפשר להגיד שזה מפרש את הלשון הראשון,
אז זה בכל אופן ספק,
ויש דברים שבהם בכל זאת גם הם יסכימו שתפוס לשון ראשון, כי כבר אי אפשר לחזור, זה בדברים שלא מועילה חזרה בתוך כדי דיבור.
אז זהו אני חושב אמירה כללית ואני חושב ממצה את הנושא הזה שהוא מופיע בהרבה סוגיות,
וגם כאן במסכת מנחות עם השאלה של תפוס לשון ראשון זה מתחבר גם עם העניין של חזרה בתוך כדי דיבור ונישאר בזה ותמיד אפשר להוסיף ויש מה ללמוד פה כמו בכל סוגיה גם בסוגיה הזו יש עוד מה להוסיף וללמוד נישאר בזה ושלום שלום שלום שלום.
