אז שלום, אנחנו בשיעור שלנו, ואני רוצה היום לעשות איזשהו שילוב
בין הסוגיות,
משהו שקשור למסכת מנחות, שזו המסכת הנלמדת בדף היומי,
עם עניינים שעומדים יותר על סדר-היום ממש,
די עם ענייני פסח,
ויש קשר ביניהם, בין הסוגיות או בין הנושאים,
זה הדבר המעניין והיפה פה,
מפני שאנחנו יודעים שבפסח המצווה היא כמובן,
מן המצוות העיקריות זה מצוות אכילת מצה,
ויש כללים והלכות לגבי אפיית המצה,
צריכה להיות מצה שמורה,
או שצריכה להיות אפילו האם יש יתרון למצה שמורה, ומה זה בדיוק מצה שמורה,
ויש את העניין של מצת יד לעומת מצת מכונה,
גם זו שאלה שאולי נצליח לגעת בה בזמן הקצר שלנו פה,
ובמקביל אנחנו יודעים שבמסכת מנחות,
זה אני אומר פשוט לכבוד לומדי הדף היומי,
זה אומנם הם עוד לא הגיעו לדף הזה, אבל עוד מעט יגיעו, וזה בפרק בדף נ"ג בגמרא, במסכת מנחות,
אנחנו מוצאים את זה בתחילת פרק חמישי,
המשנה אומרת שכל המנחות באות מצה,
חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ.
זאת אומרת שאחד הכללים, וזה נלמד גם בתורה, בפרשת השבוע שקראו לו מזמן,
בפרשת ויקרא,
אנחנו מוצאים שם שבאמת עניין המנחות זה צריך שלא יהיה חמץ
וצריך שיהיה מצה.
זאת אומרת שאפיית המנחות,
יש בה איזו הקבלה לגבי אפיית מצות. והשאלה היא,
אם באמת יש הקבלה ואם זה אותו דבר,
ואם לא, מה ההבדל ובמה יש הבדלים.
באמת בגמרא אנחנו מוצאים התייחסות אל הקשר שביניהם בשני מקומות,
או בשלוש מקומות אפילו, יותר מדויק.
גם במסכת מנחות בדף נ"ג,
כפי שכבר הזכרנו, אחרי המשנה שכל המנחות באות מצא,
אז הגמרא מדברת שם,
במסכת מנחות,
הגמרא מדברת: "בא מיניה" בדף נ"ג,
"בא מיניה רפרידא מרבי עמי,
מיניים לכל המנחות שנלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו".
זאת אומרת, הכלל הוא במנחות שלשהם אותן בפושרים.
ומה הם פושרים?
ואז הוא שואל: מיניים? כי מים פושרים הם יותר ממהרים להחמיץ.
ולכן יש פה איזה כמין שאלה,
כי במשנה נאמר אחר כך שבאמת אופים את המנחות במים פושרים.
זה לא שזה מצווה לכאורה ללוש אותם בפושרים,
אלא שזה אפשרי.
ועל זה נאמר שם, הגמרא אומרת, נלמדנה מפסח, דכתיבו שמרתם את המצות.
זאת אומרת, כמו שבמצות יש כאילו עניין לשמור את המצות,
תכף נדבר על זה, אז ככה אולי גם במנחות אפשר ללוש בפושרים ורק לשמור שלא יחמיץ.
אבל הגמרא אומרת, לא, זה לא זה, הגמרא דוחה את הדרשה הזו ומביאה שזה פסוק אחר,
שאומר מצאתי יהיה, זה בויקרא באמת,
אחיה. זאת אומרת,
הזהירות הזו שצריך לשמור שלא יחמיץ,
זה נלמד מפסוק שהוא יותר מקומי בעניין של מנחות, ולא הפסוק של פסח.
אז זה דבר אחד.
מקור אחד שאנחנו נפגשים עם פגישה בין העניין של המצה של פסח לבין המצה של המנחות.
ועוד שתי סוגיות יש לנו בזה, בפסכת פסחים.
סוגיה אחת בדף ל"ו בפסחים,
סוגיה אחת בדף ל"ח בפסחים.
ומה שמעניין פה, בדף ל"ו מתברר לנו דבר מאוד מעניין, הבדל בין מנחות לגבי מצות של פסח.
לגבי מצות של פסח נאמר בדף ל"ו שאין לשין בפושרים.
זאת אומרת שאף על פי שהגמרא רצתה באמת כאילו להגיד שהמקור של לשין בפושרים במנחות, הגמרא רצתה להגיד שזה לומדים כאילו מפסח,
זה אולי אפילו לא נכון, כיוון שבפסח הגמרא דוחה את זה,
כי בפסח באמת אין לשין בפושרים.
ולמה לא?
כי כמו שאמרנו, מה הם פושרים? הם ממהרים להחמיץ.
בפסח לא לשים בפושרים, ואז הגמרא בדף ל"ו בפסחים שואלת,
אז למה במנחות כן לשים בפושרים?
אומרת הגמרא, כיוון שהלישה של המנחות היא מסורה לכהנים שהם זריזים,
ולכן כיוון שהם זריזים אז אפשר לסמוך עליהם שיקפידו ויראו גם שלא יחמיץ גם כשמדובר על לשה בפושרים. אז יוצא הבדל אחד בין המצות של המנחות למצות של פסח,
שבמנחות לשים בפושרים אפשר ללוש בפושרים, ואילו בפסח דווקא אין לשים בפושרים.
יש אבל נושא נוסף שאנחנו נפגשים עם, הבדל בין פסח לבין תודה.
זה דבר מעניין מאוד,
מפני שבדף מ' במסכת פסחים אנחנו לומדים שם שיש דיון עם לוטטים את החיטים שאופים מהם את המצות.
מה זה לוטטים?
הכוונה ששורים אותם במים.
שרייה במים זה דבר מאוד אפילו מסוכן, נקרא לזה במירכאות, מבחינת הסיכון של ההחמצה.
אבל רבא הוא אפילו לא רק שאומר שמותר ללטות,
אלא הוא אומר שמצווה ללטות.
זאת אומרת שיש מצווה ללטות, ומה המקור שלו שיש מצווה ללטות את החיתים שעושים את המצוד?
המקור שלו ממה שכתוב הוא שמרתם את המצוד.
הוא אומר, הוא יוצא מתוך הנחה, אם התורה אומרת לשמור,
מה זה נקרא לשמור?
מה הפעולה ששומרים? מה זה נקרא שומרים?
שומרים משמע שיש צורך לשמור,
יש צורך מיוחד לשמור. למה יש צורך לשמור?
כי לוטטים.
ולמה לוטטים? בגלל שזה אפילו מצווה ללטוט לפי דעתו.
ולמה זה מצווה ללטוט? כי אם אתה לוטט את השורים,
את החיטים במים,
אז החיטים נהיים יותר נקיים.
אז הרבא מבין והגמרא מבינה שם בדף מ',
שהניקוי הזה של החיטים הוא דבר שהוא מעלה ביחס למצווה החשובה של אכילת מצה.
זאת אומרת שהעניין הזה של הלטיטה הופך להיות למשהו כמו מצווה.
אז פה אני צריך להגיד באופן מוסגר,
או לא מוסגר כל כך,
שזה באמת מסקנת הגמרא בדף מ',
אבל כידוע להלכה אנחנו לא נוהגים ככה,
כי הגאונים כבר,
אחריהם, אחרי הגמרא,
פחדו מזה שזה בכל זאת דבר כאילו לא טוב שיישרו את החיתים במים,
אז גזרו, ולכן המנהג שאנחנו לא מכירים אותו,
אנחנו לא שורים את החיתים במים לפסח, אבל מעיקר הדין, לפי מסקנת הגמרא בדף מ',
כן לוטטים, ולא רק שאפשר ללטוט, לשרות את החיתים, אלא אפילו זה מצווה ללטוט.
וכאן הנה זה גם ראו זה פלא,
מה שנאמר לגבי חיתים במצות, שזה מצווה ללטוט,
במנחות שאמרנו מקודם של נשים בפושרים,
בניגוד לדין של המצה, ביחס לדין של לטיטה זה הפוך.
זאת אומרת, דווקא במנחות עוד נאמר קודם שאסור ללטוט, זו גמרא בדף ל"ו, ואותה גמרא וגם בדף מ"ם מזכירה את זה.
זאת אומרת, כשאנחנו בודקים מעיקר הדין את העניין, אז יש פה דבר מאוד מעניין,
שבמנחות אנחנו אומרים של נשים בפושרים,
אבל לא לוטטים,
ואילו בחיתים של פסח אז אנחנו אומרים דווקא שאין לשים בפושרין,
כדי שלא להסתכן בהחמצה,
אבל כן לא תיתים. אז מה ההבדל? איך זה מסתדר?
שבפסח אנחנו רואים שיש מצווה, זה מה שמתברר פה,
שבפסח יש מצווה לשמור.
והמצווה לשמור, המצווה לשמור אומרת שיש משהו,
שיש מצווה לעשות כדי לקיים את מצוות השמירה.
מצוות השמירה הופכת להיות כדבר מחודש,
והחידוש במצוות השמירה אומר שיש משהו שעושים במיוחד שצריך בשבילו לשמור.
מהו הדבר? זוהי הלטיטה.
אבל דווקא הלטיטה, כי יש בה עניין וערך חיובי ביחס לחיטים, בגלל שכמו שאמרנו זה מנקה את החיטים.
אבל ללוש בפושרים אין לנו סיבה, כי אין בזה שום יתרון עם לשים בפושרים. זה לא הופך את העיסה היותר טובה עם לשים אותה בפושרים.
אז ממילא, כיוון שאין סיבה חיובית ללוש בפושרים,
אז ממילא גם לא לשים, ממילא גם לא לשים בפושרים.
זה ביחס לחיתים של פסח.
ביחס למנחות, אין מצוות שמירה. זה מה שבעצם התברר מהגמרא במנחות. מצוות השמירה היא מיוחדת לפסח,
אבל היא לא קיימת ביחס לעניין של המנחות.
לכן במנחות, אם אין מצוות שמירה, אז אין שום דבר מיוחד לעשות שדורש כאילו את השמירה. אז ממילא, אם אני צריך לשאול את עצמי,
לעשות לתיתה או לא לעשות לתיתה? אני אומר, עדיף לא לעשות לתיתה, כי אין שום עניין במצוות השמירה הזו,
היא לא נאמרה במנחות.
לעומת זאת, ללוש בפושרים, אמרו שכן.
למה?
מפני שאני יודע שעושים את זה זריזים, כמו שהגמרא מסבירה.
אז לגבי הלישה,
הכוהנים הם הזריזים שעושים את הלישה בבית המקדש,
ואפשר לסמוך עליהם שלא יחמיצו,
בעוד שהלתיתה זה שלב מוקדם,
בשלב המוקדם הזה זה עדיין לא מסור לזריזים,
לכן אמרו שלא ללטות.
אז מה בכל אופן החידוש של הגמרא במנחות, בדף נ"ג,
שבאמת כאילו מיניין של השין בפושרין?
הכוונה היא שיש בכלל חידוש שיש צורך להיזהר שלא יחמיץ. כי יכולתי אולי לחשוב, מה אכפת לי? אני אעשה, יהיה חמץ, לא יהיה טוב, אם יהיה מצה, כן יהיה טוב.
מי אמר שאני צריך להיזהר מלכתחילה שזה לא יחמיץ בתהליך?
זאת אומרת,
זה לא השמירה החיובית שמדובר בה לגבי מצה,
אלא כאן יש גדר של זהירות שלא יחמיץ, שיש בכלל חידוש שצריך להיזהר שלא יחמיץ גם תוך כדי התהליך.
זה נראה לי ההבדל בדף נ"ג,
מה שהגמרא אומרת במנחות, בין פסח לבין מנחות.
ועוד מצאנו נקודת מפגש,
נקודת מפגש נוספת מצאנו בגמרא בדף ל"ח במסכת פסחים,
שם נאמר באמת שאי אפשר לצאת ידי חובה במצה של תודה,
של מנחות, לפסח. כאילו נשאלה שאלה אם מותר לצאת ידי חובה. לאדם יש מצות של המנחות שבאות מצה, להשתמש בהם במצוות אכילת מצה בפסח?
אומרת הגמרא, לא.
היות שיש כאן צורך לקיים מצוות שמירה שהיא מיוחדת למצה של פסח,
ממילא אי אפשר לקיים את המצווה הזו בדבר שלא הייתה בו מצוות השמירה הזו.
והיות שבתודה, דהיינו במנחות,
אין לנו מצוות שמירה,
אז אי אפשר לקיים את המצב. זה בעצם,
סקרנו כרגע בקיצור כמה סוגיות של גמרא, שלוש סוגיות במסכת פסחים ועוד סוגיה במסכת מנחות. עם מה אנחנו באים מתוך הדבר הזה?
בעצם עכשיו מתברר לנו לפי זה שיש מצווה מיוחדת של שמירה שקיימת במצות של פסח, שאיננה שייכת לעניין של מנחות.
אבל בפסח יש מצוות שמירה.
מצוות השמירה אומרת שיש אפילו, כמו שאמרנו, עניין של הלטיטה,
שאפילו אומרים שמצווה ללטות, לפחות לפי הדין של הגמרא. ומכל מקום, מה שלמדנו מכאן,
למדנו שיש מצווה של שמירה מפני חימוץ.
בעצם כשלומדים על מצות ומנסים ללמוד מה הדבר העיקרי בעניין של אפיית המצות,
שתהיה שמירה שלא יהיה חימוס.
אבל השמירה הזו צריכה להיות לשם המצווה של פסח.
כמו שהגמרא אומרת בדף ל"ח, זו צריכה להיות שמירה עם כוונה מיוחדת בשביל מצות של פסח. זה הלימוד העיקרי שאיתו אנחנו בעצם לומדים.
מתוך כך,
את זה אנחנו נראה את המסקנות האלה,
בהלכות שמצויות פה בדף שלפנינו, גם אצל הרמב״ם
וגם אצל השולחן ערוך בסימן תנ"ג.
אבל יש לנו באמת עוד הלכה מעניינת שקשורה אל העניין הזה,
זה בסימן תס, בשולחן ערוך באורח חיים.
שם אנחנו דנים, השולחן ערוך מדבר שם על אפיית מצות,
מי יכול לאפות מצות.
אז נאמר שם שחירש, שוטה וקטן וגם גוי לא יכולים לאפות מצות.
למה אנחנו נגיד ככה?
זה מוסבר לכאורה באופן פשוט,
מפני שאם אתה אומר שיש מצוות שמירה,
אז אלה אחרי, שוטה וקטן וגם הגוי,
אי אפשר לסמוך עליהם. מה הם יודעים? לשמור?
הם מודעים למושג הזה של שמירה בתור מצווה במיוחד?
אז בוודאי שהם לא שייכים לזה,
וכיוון שהם לא שייכים לזה,
אז המצה לא יכולה להיות אפויה על ידם. זה ההלכה, נקרא לזה ההלכה הפשוטה, או בלשוננו ההלכה הברורה.
בכל זאת,
יש כאן איזה מין דיון בפוסקים שעכשיו צריך בירור נוסף.
בפוסקים אחרי הידיעה הראשונית הזו יש להם שאלה שמציגים כאן.
בסדר, הם לא יכולים להפות,
אבל מה יהיה אם גדול יהודי ישראל יעמוד על גביהם? יעמוד יהודי ישראל, יש גוי שאופה,
הוא עושה את העבודה השחורה,
אבל מי שעומד על גביו, עומד על גביו ישראל, יהודי טוב שעומד ויודע ומבין,
היות שכל המצווה היא לשמור,
אז לכאורה, אם המצווה היא לשמור,
אז השמירה היא לאו דווקא על ידי מי שרופא,
אלא על ידי מי שגם רואה.
הוא שומר, הוא נמצא פה במצב של שמירה, ויש כאן איזה מין,
כאילו, קיום מצוות השמירה.
אז לכאורה, אם עומד ישראל על גביו של הגוי או של קטן,
אז אפשר יהיה להגיד שזו באמת אפייה ראויה,
ומקיימים את מצוות המצה כהלכתה.
אולי זה באמת ככה.
על כך אנחנו רואים שבדברי הפוסקים יש על זה התלבטות,
ומדברים על זה גם באת"ז, כמסומן פה,
גם בביאור הגרא,
גם במשנה ברורה, מי שיעיין במשנה ברורה,
פשוט ובשאר הציון נראה שיש שם איזשהו דיון והתלבטות בשאלה הזו.
כאשר אפשר לומר את הדבר המעניין שאומר דווקא את"ז,
ואת"ז אומר שיש פה שני דינים,
זה חידוש מעניין כשלעצמו,
הוא אומר שיש שני דינים,
יש כאילו דין של השמירה בשלב הראשוני,
ויש דין של עשייה לשמה שזה בשלב השני, פירוש.
בשלבים הראשונים, דהיינו בקצירה ובתחינה,
בשלבים הראשונים האלה,
שם הוא רוצה להגיד שאם גדול עומד על גביו זה באמת בסדר,
כי הוא מקיים את השמירה כבר משעת קצירה על ידי מי שעומד על גביו,
אבל בשלב האחרון,
דהיינו הלישה והאפייה עצמה,
כאן אפילו גדול עומד על גביו וזה לא יועיל, וגם הגר"א אומר את זה בביאור הגר"א.
וזה לכאורה אומר שיש פה איזשהו גדר נוסף שהוא מסתתר כאן,
הוא לא לגמרי ברור מאיפה הוא בא. כי אם הדיון הוא, אם צריך שמירה,
אז כפי שאמרנו, שמירה על ידי גדול שעומד על גביו זה לכאורה דבר מספיק טוב.
אז למה אני לא יכול, למה אני צריך לשלול את האפשרות הזו?
ובכל זאת אנחנו רואים גם אצל הגר"א וגם אצל הט"ז,
שבשלב האחרון אנחנו לא אומרים את זה. משמע שהם הבינו שיש כאן גם גדר של עשייה לשמה.
עשייה, לא רק שמירה לשמה, אלא גם עשייה לשמה.
זאת אומרת שצריך גם לעשות לשמה.
לעשות לשמה אתה כבר לא יכול לעשות על ידי זה שגדול יעמוד על גביו, זה מי שעושה צריך לעשות לשמה.
ויש פה איזה גדר נוסף של עשייה לשמה בשלב הזה של האפייה,
כפי שהט"ז אומר,
שזה שני שלבים שונים אז זה באמת גדול עומד על גביו, וזה כבר לא יהיה טוב.
זה בעצם מוביל אותנו באמת לבירור, וזה באמת לא עד הסוף ברור, אני מוכרח לומר.
אנחנו אומרים את זה, ותמיד רואים בכל מקום שאוכלים את המצות,
שאומרים, להגיד, לאפות לשם מצאת מצווה, והאמת היא שזה כאילו, זה לא השמירה,
זה דבר נוסף. זאת אומרת, זה כמו, איפה מצאנו עשייה לשמה? מצאנו עשייה לשמה, אני יודע, בכתיבת גיטין,
מצאנו עשייה לשמה בציצית צריך לעשות לשמה, בכתיבת ספר תורה צריך לכתוב לשמו, וכאן אתה מוסיף, מוצא גדר נוסף שצריך לעיין היטב ולראות מאיפה זה בא.
אני מציע כחידוש,
וזה חידוש מסוים שאני לא אאריך בו עכשיו,
שדווקא במסכת סוכה, בדף ט' עמוד א', כפי שציינתי בדף המקורות,
מובאות שם תוספות בשם הירושלמי,
ממנו אפשר ללמוד שיש מושג של עשייה לשמה במצה,
כמו שיש שם דיון לגבי סוכה, אם אפשר לעשות לשמה, וזה נושא בפני עצמו שאני לא אאריך בזה, אבל אנחנו רק רואים שיש איזשהם מקורות נוספים שבהם אנחנו לומדים על עשייה לשמה. ואם אתה מבין שיש עשייה לשמה,
אז אתה יכול להגיד שזה לפחות בשלב השני, כמו שאומר הטז.
אז יש שמירה לשמה, שזה מיוחד במצות של פסח, וזה לא קיים בתודה,
ויש עשייה לשמה, שזה גדר נוסף שבעצם לא נמצא בגמרא,
ולגביו באו הפוסקים ואמרו שלא ראוי שגוי יעמוד על גביו, אלא ישראל יופה את המצה.
זה דרך אגב, המקור להידור מצווה של מצות יד, למשל,
כי אם אתה אומר שצריך לעשות לשמה,
אז ככל שאתה עושה יותר ביד, ככה המצווה מתקיימת יותר בהידור.
לכן ההידור במצות יד,
זה מתחיל מזה שיש צורך לעשות לשמה, וזה חידוש ביחס לגמרא שמדברת על שמירה.
כי אם המדובר הוא על שמירה, אז מה אני צריך לעשות דווקא, אני יכול לעשות אפילו על ידי מכונה בלגמרי, והמכונה נשמרת על ידי המשגיחים לידה.
ואילו אם אתה אומר שיש עניין של עשייה לשמה,
זה קיים דווקא ביד, ככל שאתה עושה יותר ביד, עדיף,
כמו שאנחנו אומרים בציצית,
שטביעת החוטים תעשה ביד ולא על ידי מכונה. אנחנו מוצאים גדרים כאלה.
אז ממילא, פה יש אולי באמת שני שלבים, שזה דבר שהוא בגמרא עצמה לא עד הסוף ברור,
אבל הנה בפוסקים הם הביאו את זה. אז כמו שאמרנו,
יש את הזהירות,
יש את המצווה לשמור ויש את המצווה אולי לעשות לשמו.
אלה שלושה שלבים שאנחנו רואים ממנחות ומצות ומצה שמורה,
שהיא שמורה,
אבל אולי גם במעשה היד, במובן הזה של העשייה לשמה.
הלוואי שנזכה כולנו לזכות לקיים את המצווה של אכילת מצה וקורבן פסח ומצוות הפסח של כולם, כל המצוות בשלמותם בעזרת השם.
,
נא נשחוֹלתוּף.
נשחוָלתי משחוֹלתוֹף.
