טוב, שלום, ואנחנו עם השיעור שלנו שהולך על סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי.
הדף היומי צועד
לקראת סיום מסכת זבחים, ואף אנחנו איתו מתקדמים פה לקראת סיום המסכת, ויש לנו היום נושא שבא מפרק 13,
מפרק השוחט והמעלה, שעוסק בעניין של שחוטי חוץ.
שחוטי חוץ זה דבר שקשור לקורבנות,
מה שאסור לעשות, לא מה שצריך לעשות,
אלא מה שאסור לעשות.
אחד הדברים החמורים ביותר שאסור לעשות אותם זה להקריב את הקורבנות בחוץ, מה שצריך להקריב כקורבנות של הקדש,
שצריך להקריב אותם במקדש כראוי לפי כל הכללים הנלמדים במסכת ונלמדו,
הרי יש את הדין של שחוטי חוץ.
נוקטים את העניין שהביטוי שחוטי חוץ,
כיוון שזה באמת האיסור מתחיל כבר בשחיטה.
שחיטה ששוחטים בחוץ זה איסור חמור שיש עליו אפילו כרת,
וגם ממילא כל השלבים שלאחר מכן,
שמעלם את הקורבן ומביאים אותו למזבח שעושים בחוץ,
כל הדברים האלה הם דברים אסורים,
וזה דברים פשוטים וברורים.
עכשיו באה המשנה פה בדף ק"ח ואומרת לנו פה:
חומר בשחיטה מבעלייה או בעלייה בשחיטה היא דנה פה באיזושהי השוואה
בין העלייה לבין השחיטה, האיסור של שחוטי חוץ של השחיטה, מעשה השחיטה והעלאה
זה העלאה על המזבח.
אז כתוב שהשוחט לעדיוט חייב והמעלה לעדיוט פטור.
והפרט הבא, מה שכתוב במשנה, חומר בעלייה,
שניים שאחזו בסכין ושחטו פטורים,
אבל אחזו בעבר והעלו, חייבים.
זאת אומרת,
יש כאן איזה פרט אחד שהדין של השחיטה כאילו חמור ויש פרט אחר במשנה נאמר שההעלאה היא חמורה יותר. במה היא חמורה יותר ההעלאה מאשר השחיטה?
שבהעלאה גם אם לוקחים שניים ועושים ביחד, מעלים את האיבר של הקורבן, של הבהימה הזו,
שאמורה להיות בקורבן הזה, מעלים אותה ביחד, שני אנשים ביחד,
אז הם חייבים מפני שהם עשו מעשה אסור ביחד.
בעוד שאם הם לוקחים, להגיד, את הסכין ושוחטים ביחד,
שם אנחנו אומרים שלא, שהם פטורים.
והגמרא כמובן מדברת על זה,
והיא נוקטת פה בדף ק"ח עמוד ב', היא מביאה לנו דרשות,
על זה יש דרשה שמלמדת שבעלייה שיהיה חייב,
שהמעלה עם שניים שמעלים חייב,
ועל שניים ששחטו שהם פטורים.
אז באמת על פי דרכנו ברגיל אפשר להגיד שמי שלומד את הגמרא ככה על דרך הבקיאות
הוא באמת ממשיך הלאה, מפני שזה ברור, זו דרשה,
זו דרשה שנדרשת לחומרא וזו דרשה שנדרשת לקולא ואפשר להמשיך הלאה. אבל באמת בלימוד, באיון, כאשר אנחנו מתבוננים בדבר הזה,
אז לכאורה צריך להבין, ובכל זאת, מה העלאה דווקא בשניים יהיו חייבים, ושחיטה שניים ששוחטים עד פטורים. אז מה פה הנקודה?
האם יש באמת אפשרות להראות איזושהי נקודה הזאת אומרת,
יש פה איזו נקודה לעיון ולהגדרה שאפשר וביכולתנו להגיד. אז כאן כשבאמת עוסקים בדבר כמו זה אז צריך באמת לחשוב שזה לא נושא שקשור דווקא לקורבנות כפי שפה אנחנו רואים כי אם זה נושא שהוא חשוב לדברים אחרים אנחנו יכולים לשאול את השאלה הזאת בכל האיסורים שבתורה מה הדין למשל שניים שהורגים ביחד רוצחים שניים שרוצחים ביחד שותפות
האם הם נחשבים לרוצחים שחייבים כדין רוצח, או אולי כיוון שהם שניים, אז דווקא לא.
אז זו באמת שאלה שאפשר לשאול אותה בהמון דברים, כמעט בכל האיסורים שבתורה אנחנו יכולים לשאול. אנחנו יכולים לשאול על איסורים,
אנחנו יכולים לשאול גם על מצוות. למשל, שניים,
ניתן דוגמה של השאלה,
שניים שנטלו לולב ביחד,
נטלו את הלולב ביחד, אז מה, הם יוצאים מדי חובה או לא יוצאים מדי חובה?
לא היו לולבים, היה לולב אחד, שניים תפסו לולב ועכשיו נוטלים ביחד. הם קיימו את המצווה, לא קיימו את המצווה.
שניים, זה נקרא שמקיימים או לא, זה דברים שאומרים דורשני ואומרים שצריך לנסות להגדיר את הדברים האלה.
אז עכשיו באמת, כשאנחנו רוצים להגדיר את הדברים האלה, אז המקור הכי חשוב זה דווקא במסכת שבת כמובן.
במסכת שבת יש לנו ביטוי ומושג שבאמת נקרא שם
אחד מהעקרונות בהלכות שבת זה הדין של שניים שעשאוה,
כשמדובר על שניים שעושים מלאכה ביחד,
ועל זה נאמר שם בגמרא שהם פטורים,
שניים שעשו מלאכה ביחד, זה בפדף צ״ב, צ״ג, סוגיה שלמה שמדברת ועוסקת בדין של שניים שעשאוה,
והגמרא לומדת משם שהם פטורים, וגם שם אומרים דרשה,
ואומרים דרשה ומביאים פסוק
שהוא עוסק בחיוב של כרת שמלמד אותנו שאם אחד עשה אז הוא מקבל כרת ואם שניים עשו, בעשותה אחת מכל אלה הגמרא דורשת שם במסכת שבת. בעשותה אחת מכל אלה,
אז הכוונה היא שאחד ולא שניים.
זה פחות או יותר הדרשה שנדרשת שם בגמרא.
ובאמת,
כשאנחנו לומדים שם את הגמרא אנחנו שוב שואלים לאידך גיסא,
האם הלימוד של הגמרא במסכת שבת לגבי שניים שעשאוה, שהם פטורים מהחיוב של מלאכת שבת,
האם זה דין מיוחד לשבת או שזה שוב דין שממנו אפשר ללמוד לכל התורה כולה והיא הנותנת? למשל,
אם באמת נגיד שזה דין רק לשבת אז האמת היא שלפי זה על כל דבר ודבר אחר צריכים דרשה בפני עצמה.
יכול להיות שזה בעצם גם מסביר את מה שדיברנו פה על שחותי חוץ כי לגבי שחותי חוץ
ששניים ששחטו את הקורבן בחוץ שהם פטורים,
שהם באמת לא חייבים, אז הגמרא דורשת פסוק נפרד.
אז זה בעצם שואל שאלה, את השאלה הזו שואל כבר הריטב"א במסכת קידושין דווקא.
הוא שואל את השאלה הזו, ועוד ראשוני, בדף מ"ג במסכת קידושין נזכר העניין של שחוטי חוץ על ידי שניים.
ושם שואלים הראשונים את השאלה הזו: למה צריך פסוק לשחוטי חוץ?
למה צריך פסוק מיוחד לשחוטי חוץ שהם פטורים?
למה אי אפשר לדעת את זה כבר מכוח הפסוק שנלמד לגבי שבת?
אז אומנם יש שמתרצים
שבשבת זה דין שונה,
כי בשבת אנחנו יודעים שיש מושג שנקרא,
מה שנקרא מלאכת מחשבת,
שהמושג הזה מלמד אותנו שיש איזה מין דין באופן מיוחד שהמלאכה בשבת צריכה להיות מלאכה מסודרת,
מאורגנת, מכל הכיוונים האפשריים.
אז יכול להיות שכששניים,
שניים, למשל, לוקחים איזה מסע ומוציאים דבר בשבת, הכוונה היא, כשהגמרא מדברת בשבת על דוגמה של זה יכול וזה יכול, אולי לא ציינתי את זה וצריך להזכיר,
הכוונה כשלוקחים אפילו נגיד כיסא,
כל אחד יכול לבד גם כן להרים כיסא, בכל זאת לוקחים ביחד את הכיסא,
זה יכול וזה יכול,
אז יכול להיות שכשכל אחד יכול והם לוקחים את הכיסא, מוציאים אותו מרשות היחיד לרשות הרבים הם פטורים, למה? כי זה לא דרך מלאכה, זאת אומרת,
אפשר באמת למצוא בדברי המפרשים הראשונים שם בסוגיה במסכת שבת, שהפטור בשבת זה כאילו לאו הורכה,
לאו הורכה. זאת אומרת שהסיבה, זה לא בדרך הרגילה, זה לא מלאכה שנעשית בדרך הרגילה, כיוון שכששניים עושים דבר שכל אחד היה יכול לעשות לבד, זה לא נקרא שעושים מלאכה.
וממילא, לכן אנחנו אומרים גם שפטורים. זאת אומרת, אם נגיד שזה הכיוון,
אז זה יהיה כיוון שיגיד שזה יהיה אולי רק בהלכות שבת,
וזה לא יהיה נכון בדברים אחרים,
אז יכול להיות שבדברים אחרים באמת לא נגיד אותו דבר.
אז גם בשכותי חוץ אולי לא,
אבל בשכותי חוץ הגמרא מביאה פסוק בפני עצמו.
זה עצמו שאלה, אז זה כן דומה לשבת או לא דומה לשבת?
איפה פה הנקודה,
שבאמת להגיד שבעניין של שבת אולי זה דין מיוחד?
אבל היא הנותנת. כפי שהזכרתי,
הגמרא במסכת שבת, וזה בעצם השאלה הגדולה,
הגמרא במסכת שבת כשלומדת את הדין הזה של שניים שעשאוה שהם פטורים,
הגמרא לא אומרת בגלל שזה לא מלאכה שנעשית בדרך הרגילה,
כמו שהם מפרשים,
חלק מהמפרשים.
לא מביאה את הנימוק הזה, כי אם זה הנימוק לא צריך אולי פסוק.
אפשר להגיד, כיוון שזה לא בדרך הרגילה, כיוון שאנחנו יודעים שצריך מלאכת מחשבת, כיוון שזה לא בדרך הזו, אז ממילא פטורים.
אבל אנחנו רואים שהגמרא מביאה פסוק.
יתרה מזו,
הפסוק שמובא שם בגמרא זה בעשותה אחת מכל אלה, זה מחומש ויקרא.
זאת אומרת, הפסוק לא מדבר על שבת,
הפסוק מדבר על חיוב של כרת בכלל, וחיובי כריתות יש בשבת,
ויש בהרבה דברים שעליהם יש חיוב של כרת. זאת אומרת שלכאורה קשה לנו לפרש שהפסוק הזה מתייחס רק למלאכת שבת,
כי הפסוק נאמר בתורה לא בקשר לשבת,
אלא נאמר לגבי דין כללי לגבי חייבי כריתות.
אז ממילא היא הנותנת, שוב אנחנו צריכים להבין,
האם הדין של שבת הוא דין כללי או דין ספציפי?
והאמת היא שאפשר להגיד ולהראות שיש בזה התלבטות
וזה לא דבר שאפשר להגיד עליו ככה במחי יד.
אני חושב שצריך באמת
לראות ולהתבונן בדברי הראשונים שיש שהבינו שהדין הזה הוא דין כללי ויש שהבינו שהדין הזה אולי דין יותר מקומי שקשור רק לשבת ואז צריך להבין למה בשכותי חוץ אולי זה דין שונה או שיש לו את אותו עיקרון
אבל יש מצד שני ראשונים שמשווה שסוברים שזה כן דין כללי.
אבל היא הנותנת, זה מה שאני רוצה להסביר.
אני רוצה להסביר שגם אם אנחנו אומרים שזה דין כללי,
זה באמת יהיה דין שהוא כללי לכל דבר שדומה לשבת. וזה יהיה דבר הרבה יותר,
אם נוכל להגדיר בצורה הזו,
הרי זה יקבל גדר ברור יותר וגם מובן.
כי מצד אחד לא נגיד שהדין הזה הוא דין שהוא רק לשבת,
אבל מצד שני אנחנו נבין שיש בעניין של שבת, שזה מובא כיסוד כזה במסכת שבת,
יש איזושהי תכונה שאם אתה משווה דבר לתכונה של מסכת שבת,
תקבל את הדין הדומה של שניים שעשווה.
ואם זה לא יהיה כך, אז זה יהיה אחרת. ואז אם אנחנו נגיד ככה,
אני חושב שזה ייתן לנו מבט מקיף וכללי על הכל.
ואני אסביר.
בעניין של מלאכת שבת,
אנחנו גם חוקרים וגם מבינים וגם יודעים
שיש שני דברים משמעותיים בחיוב של מלאכת שבת.
יש את המלאכה עצמה ויש את התוצאה.
יש דיון על המעשה,
יש עניין במעשה ויש עניין בתוצאה.
זאת אומרת, יש דברים שכל מה שיש בהם זה המעשה.
ויש דברים שכל מה שקשור אצלהם זה התוצאה.
אני אתן למשל דוגמה כי הגמרא שם בשבת מביאה
דוגמה של שותפים שגנבו ביחד.
אפשר לגנוב, שניים יכולים לגנוב,
למה לא נגיד שזה שניים שעשועה?
אז על זה לא אומרים בוודאי. למה?
כי העניין של גניבה זה לא הפעולה של הגניבה,
אלא התוצאה של הגניבה,
שהחפץ של אדם אחר נמצא בידך.
מבחינת התוצאה אפשר להגיד ששניים קונים ביחד,
כי זה דבר ששייך לשניהם, זה מושג שאנחנו יכולים להגיד אותו.
אבל כשאנחנו מדברים מבחינת המעשה,
ששניים עושים ביחד, כאשר זה יכול וזה יכול, אז בעצם אף אחד לא עושה שום דבר שלם.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי הבחנה מדויקת לגבי מלאכת שבת,
לא מבחינת התוצאה, בשבת גם התוצאה חשובה,
כי אם עושים מלאכה שאין בה תוצאה זה גם לא כלום,
אבל כשיש תוצאה בלי מעשה זה שוב כלום,
כלום בכל אופן מבחינת האיסור המוחלט של שבת.
מלאכת שבת היא עניין של מלאכה, שצריך לעשות,
זאת אומרת שאסור לעשות,
אבל הדגש הוא על עשייה.
ולכן כשמדובר לא על התוצאה אלא על עשייה,
אז אנחנו לא נגיד ששניים שעושים הם שותפים בעשייה. אין דבר כזה שותפות בעשייה,
יש שותפות בתוצאה, במה שיוצא שזה של שניהם,
שנזקף לחובתם.
אבל כשמדובר על המעשה, אם אתה לא עושה מעשה שלם, לא עשית כלום,
או לא עשית דבר שלם מבחינת המלאכה.
ניתן לזה דוגמה.
זה דומה לעיקרון של שליחות.
גם בשליחות אנחנו אומרים כך:
בשליחות אנחנו אומרים שאפשר לעשות שליח, לעשות קניין עבורי.
אבל אי אפשר לעשות שליח,
אי אפשר לעשות שליח שהוא יעשה בשבילי מעשה.
לעשות בשבילי מעשה, כמו שאומרים שאי אפשר לעשות שליח שיניח תפילין בשבילי, ככה גדר שכולם מכירים ויודעים. זאת אומרת, דבר שהדגש הוא בעשייה שלך,
אתה לא יכול להיות גם שותף.
אם אתה מדבר על הדבר של התוצאה, אפשר שיהיה שותפות בתוצאה.
אבל אם מדובר על המעשה,
מעשה כמו שאי אפשר לעשות שליחות במעשה ככה גם אי אפשר לעשות שותפות במעשה.
אם כן מה שאני רוצה לומר שעניין של שבת באופן מיוחד זה הדגש הוא אם כן מצד העשייה ואז אם אנחנו אומרים ככה אנחנו יכולים להבין שבכל איסור אחר גם כן שנוכל להגיד שהבעיה אצלו היא בעשייה אז אנחנו נגיד שיהיה בו גדר של שניים שעשוע שיהיו באמת פטורים.
אז ניקח למשל לדוגמה במה שהתחלנו בו במסכת זבחים את
העניין של שחוטי חוץ, העניין של שחיטה וההלאה. אפשר בהחלט להגיד שיש הבדל בין השחיטה לבין ההלאה,
מפני שלגבי ההלאה הדגש הוא לא בזה שמעלים,
אלא בזה שבסופו של דבר הבהמה או הבשר שלה,
האיברים שלה הועלו על המזבח, הם נמצאים על המזבח בחוץ.
הדגש הוא בזה שהם נמצאים שם אחרי שאני העליתי אותם, או מי שהעלה,
שם הדגש הוא על התוצאה,
בעוד שבשחיטה הדגש הוא במעשה השחיטה עצמו שיש איסור לשחוט.
כאן הדגש הוא במעשה השחיטה ולכן יש מקום להגיד שפה שניים פטורים ופה שניים חייבים.
אם תאמרו, אז היא הנותנת, אז למה צריך פסוק מיוחד בשחוטי חוץ?
אז זו באמת שאלה ששואל הריטבא,
והריטבא עונה בסופו של דבר,
הריטבא עונה שכאן היה מקום להגיד שיהיה אחרת מפני שיש פסוק שנוגע להעלאה, זה היה מקום להגיד שהוא גם משפיע על השחיטה.
לכן כאן צריך פסוק מיוחד, אבל מבחינת העיקרון הדין של שכותי חוץ הוא באמת דומה לדין של מלאכת שבת שאם פה יש שניים שעשו הפטורים, פה גם כן יהיה הדין של שניים שעשו הפטורים.
אני חושב שזה באמת מסביר יפה את הגדר הזה וממילא אפשר עם הרעיון הזה, עם העיקרון הזה אפשר להתקדם, למשל לנושא של הריגה,
באמת נושא שאם מתבוננים בו רואים שיש בזה גם כן מחלוקות.
לא חושב שאני יכול עכשיו להעריך בכל,
אבל באמת לגבי שניים שהרגו,
אנחנו יודעים שעשרה שעיכו בעשרה מקלות, כתוב שפטור, זה מסומן בדף המקורות במסכת סנהדרין.
באים הראשונים ושואלים, ומה יהיה,
לא אם עשרה עיכו כל אחד במקל בפני עצמו,
אלא עיכו שניהם במקל אחד.
האם אז חייבים או פטורים?
זה באמת מחלוקת בין הראשונים, בין הרמב״ם לבין הרשב"א,
וכאן אפשר כאילו להגיד בהריגה,
כאילו, באמת השאלה המעניינת, מהו הדבר הדגש? הדגש הוא בזה שהאדם נהרג או הדגש הוא בזה שההוא הרג? כאן המעשה הוא הדבר אולי היותר מרכזי, ולכן אפשר להבין למה היו פטורים כששיניים הורגים, אפילו כשהם באמת עושים ביחד בשותפות, כי הם באמת לא יכולים להיות,
כי הדגש הוא על המעשה, ובמעשה לא שייך שותפות.
והדברים האלה עוד ארוכים, יש ביניהם עוד דברים, ואני כדרכי לא באתי להאריך אלא לקצר קצת,
והמעיין, אם יאיים את דף המקורות, ימצא עוד מקורות שלפיהם ילמד ויחכים ויראה ויבין.
אז נישאר אנחנו בזה בינתיים, ושלום שלום.
