שלום לכולם, ואנחנו בשיעורים שלנו ממשיכים,
אם כי לא בסדר הרגיל כל כך.
עכשיו, זה ימים גם של ערב פסח,
הדברים נשמעים עכשיו בעזרת השם,
גם אחר כך הדברים האלה מתאימים, אבל באמת,
אני רציתי בדברים האלה להתחבר גם אל המסכת שעומדים בדף היומי, דהיינו, למסכת מנחות.
בפעם שעברה דיברנו על המצות,
שיש מצות בפסח ויש מצות במנחות.
גם כשמדברים על הנושא של יין, שזה הנושא של היום,
אז יש יין שקשור לפסח הרבה, אנחנו יודעים שבפסח אחת המצוות
החשובות
חביבות זה מצווה של ארבע כוסות יין,
מצווה של ארבע כוסות,
ויש עניין של יין גם בנסחים, במנחות.
זה אומנם לא בתחילת המסכת אלא יותר בהמשכה, בדף פ"ז שם אנחנו מוצאים
את הסוגיה שעוסקת לגבי יינות של נסכים.
שם אנחנו גם רואים שלא כל היינות כשרים לנסכים,
אלא יש יינות שכשרים,
יש יינות שפסולים,
ודווקא דברי תורה, כיוון שהם עשירים במקום אחר,
אז באופן מפתיע הנושא מתחבר במסכת בבא בתרא,
בדף צד"ז, בפרק שישי במסכת בבא בתרא,
ושם בדף צד"ז יש מימרא שבגמרא שאומר שיין שראוי
להתנסח, זהו היין שגם ראוי לקידוש.
זאת אומרת שיש איזה חיבור כאן בין העניין של יין שמנסחים אותו על גבי המזבח ליין שמשתמשים בו לקידוש, ולכאורה יש ללמוד מזה שלא כל היינות כשרים, כמו שלא כשרים כל היינות לניסוך,
ככה גם לא כל היינות כשרים לקידוש.
ובעניין הזה יש בסוגיה, דווקא בבבא בתרא,
גם במנחות בדף פ"ז יש לנו קצת איזשהם דברים ללמוד משם לגבי סוגים מסוימים של היינות, ובצורה יותר מפורטת בסוגיה במסכת בבא בתרא.
והנה, זאת אומרת, הקישור הזה של הגדרות של יין, מה יין כשר לקידוש,
יהיה גם כמו במנחות, או לא לגמרי כמו במנחות, כפי שהסוגיה מתבררת, וגם בדברי ההלכה, כמצוין בדף המקורות שלנו פה.
והיום, כשאנחנו נמצאים, במיוחד בערב פסק,
אז יש לנו עניין עם היין באופן יותר מפורט, דווקא בעניין של ארבע כוסות.
אז אם ננסה, אפשר אפילו לרגע להגיד שיש יין של ארבע כוסות, יש יין של הקידוש ויש יין של הנסכים.
באמת, יש יין שאנחנו משתמשים בו,
ביין, בכל דבר של ברכה. אנחנו יודעים שעושים בנישואין,
בזמן החופה,
עושים את הקידושין, מוזגים את הכוס יין ומברכים,
בזמן הנישואין אחר כך שוב
כוס שני.
אותו דבר גם בברית מילה, אנחנו לוקחים כוס של יין. זאת אומרת שכוס של יין הוא חלק בלתי נפרד מברכות שאומרים, כפי שאנחנו רואים בכל מיני הזדמנויות,
שתמיד זה גדר מיוחד, גם בברכת המזון אנחנו יודעים שראוי בברכת המזון לקחת כוס של ברכה.
זאת אומרת שעכשיו השאלה היא האם הכוסות האלה הן באמת אותו גדר או בגדר קצת שונה.
אז כפי שאמרתי, בעניין של הניסוך,
שם אנחנו מוצאים דברים מפורטים בסוגיה במנחות ובסוגיה בבבא בתרא,
והגמרא לכאורה מקשרת את זה לגבי הקידוש,
מקשרת את זה לגבי הקידוש,
ובכל זאת הקישור לקידוש מתברר שהוא לא קישור מלא,
כי שם מתברר בסוגיה שלמשל יש יינות שמלכתחילה לא משתמשים לניסוך,
אבל בדיעבד זה כשר, ואז אומרים שלגבי זה,
אם כן גם לקידוש היין הזה הוא ראוי. למשל, ניקח דוגמה שמאוד מצויה אצלנו היום,
ממש מצויה,
זה מיץ ענבים.
מיץ ענבים לגבי נסכים זה בוודאי לא בעדיפות ראשונה,
אבל בדיעבד נראה שזה כשר.
אז ממילא יש מקום להגיד, ויש בדומה לזה עוד כמה יינות שבדיעבד זה כשר, כמו יין מזוג שמארבים איתו מים,
וכאן אנחנו דווקא מוצאים בסוגיות של ברכת בורא פרי הגפן שיין מזוג זה אפילו יותר טוב מאשר יין שאיננו מזוג,
זה היה בעיקר בזמנים קודמים,
שהיין היה כל כך חזק שאם הוא לא היה מעורב במים לא היה אפשר לשתות אותו.
זאת אומרת,
מה שאני כעת אומר זו מסגרת כללית שמי שרוצה ללמוד כדאי שיעיין בשולחן ערוך בסימן רע"ב כפי שמצוין פה בדף המקורות בהלכות א' עד ה' ימצא שם באמת פירוט של דברים ויש אריכות דברים אפילו אצל נושאי כלים גם נושאי כלים כמו מגן אברהם ואחר כך גם במשנה ברורה וביאור הלכה אנחנו מוצאים שם אריכות דברים לגבי כל פרט ופרט מהיינות איזה יינות הם כשרים ולמה הם כשרים בהשוואה למה שלמדנו בניסוך היין.
הנקודה שאותה אני רוצה לרגע להעלות בצורה מרוחבת יותר,
היא באמת להבין ולדעת האם העניין של ארבע כוסות זה אותן הלכות שנמצאות בקידוש,
הן אותן ההלכות שמתאימות לארבע כוסות, או שיש אולי איזשהו שוני בין העניין של הקידוש, למשל בשבת,
לבין ארבע כוסות. ולשם כך,
אם אנחנו רוצים לעיין בדבר, אנחנו צריכים ללמוד את הסוגיה,
יש שתי סוגיות שמהן אנחנו יכולים לראות שאולי זה במחלוקת,
הדבר הזה שנוי,
האם אפשר להגיד שארבע כוסות זה כמו קידוש,
או שארבע כוסות זה משהו נפרד ויש בו גדר מיוחד.
את זה אנחנו מוצאים בשתי הלכות מעניינות.
הלכה אחת היא דווקא מתחילת הפרק ערבי פסחים, שם הפרק שעוסק בדברים האלה,
שם אנחנו מוצאים, הגמרא אומרת בערבי פסחים בהתחלה,
במשנה זאת אומרת,
שהעניין של ארבע כוסות מופיע כדבר כל כך חשוב,
שכתוב שאפילו אני שבישראל לא יאכל עד שייאסה ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.
זאת אומרת, ארבע כוסות שבליל הסדר זה דבר כל כך חשוב שאפילו אני שבישראל אפילו ייקח, זאת אומרת, מכסף של צדקה בשביל היין של ארבע כוסות ולא יימנע מקיום המצווה הזו אפילו כשאין לו. זה מה שיוצא מהמשנה הראשונה בפרק ערבי פסחים.
אבל כאן מתברר שיש איזושהי מחלוקת בין הרמב״ם לבין התוספות.
כי התוספות בדף צד ט' עמוד ב' באמת, כפי שמצוין גם בדף המקורות,
טוען שנכון אמנם שזה חשוב שיהיה לכל אדם ארבע כוסות, אפילו לעני שבישראל,
אבל הפירוש הוא שרק לבעל הבית צריך את הכוסות, זה חידוש שאנחנו לא מכירים אותו כל כך,
כי במציאות שלנו אנחנו יודעים שכולם לוקחים ארבע כוסות, כל בני הבית, כולם,
לוקחים ארבע כוסות. זאת אומרת,
שהתוספות דווקא מציגים את העמדה שאולי זה לא צריך,
שהם טוענים שבאמת מעיקר הדין אין צורך,
אלא רק בעל הבית, כמו שבקידוש בשב"כ,
בעל הבית מקדש על היין ולא כולם מחזיקים כוסות של יין,
אז כך גם תואמים אולי, זה בסדר, לא חייבים לתאום, אבל זה בסדר אם תואמים,
אבל לא שלכל אחד יש כוס יין לקידוש לכל אחד מבני הבית,
אלא יוצאים ידי חובה בכוס של המקדש, בעל הבית שמקדש.
והנה כאן תוספות אומרים שגם בארבע כוסות זה אותו דבר.
זו שיטת התוספות,
שבארבע כוסות גם בעצם אותו דבר, הם באמת אומרים שיותר טוב שכן כולם ישתו, אבל זה לא מעיקר הדין.
זה מה שיוצא לפי התוספות כאן כדברים מפורשים.
ובעניין הזה הרמב״ם באמת חולק.
הרמב״ם אומר בפירוש, בהלכות חמץ הוא מצא כמובן, בסוגיה הזו של עניין של ארבע כוסות,
גם זה מצוין פה בדף המקורות,
הוא באמת אומר שכל אחד מבני הבית, כולם צריכים שיהיה להם כוס מארבע כוסות.
זאת אומרת, זוהי שיטת הרמב״ם. אם כן, אנחנו רואים שיש כאן איזה שתי גישות שונות לגבי העניין של המושג של ארבע כוסות.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בהלכה בדף ק"ח עמוד ב' בסוגיה האחרת.
יש כאן באמת דבר מעניין בגמרא.
הגמרא אומרת, הגמרא דנה לגבי
כל מיני מצבים של שתיית יין שלא לפי הסדר או לא לפי הדבר הראוי.
אז הנושא הראשון שנזכר זה בגמרא שתען חי, זאת אומרת שאם שותים את ארבע הכוסות, הגמרא בדף ק"ח עמוד ב',
אם שתה את היין כשהוא חי,
זאת אומרת שהוא לא מזוג,
כפי שכבר דיברנו על זה מקודם,
היין החי שאיננו מזוג
בזמנים הקודמים זה היה כנראה יין שהיה קשה לשתות אותו.
אנחנו היום לא מכירים את הדבר הזה, יש אולי כנראה איזה תהליך אחר בייצור, בצורה אחרת,
זה מה שנאמר בכל זאת,
כבר על ידי הראשונים.
מכל מקום, אותו יין חי שאיננו כל כך ראוי וטוב,
אז כתוב שידי יין יצא,
ידי חירות לא יצא. אז מסבירים פה רש"י והרשב"ם שידי יין יצא, סוף סוף זה יין, יין חי הוא גם יין.
אז הוא יצא ידי חובה,
אבל לא יצא ידי חירות. אז מה זה ידי חירות שלא יצא?
אז הם מסבירים, זה לא מצווה שלמה.
זה לא מצווה שלמה, זה לא מצווה מורדרת. המצווה המורדרת תהיה אם היין יהיה יין יותר טוב. אז זה אולי סברה פשוטה.
וכפי שאמרנו כאן זה גם דין בקידוש ולהבדיל מנסכים, שבנסכים של המזבח שם דווקא הפוך יכול להיות שדווקא יין חי עדיף, כי שם זה לא מיועד לשתייה,
אז כיוון שזה לא מיועד לשתייה אז להפך אולי היין החי מבטא משהו חשוב יותר מאשר היין המזוג.
אז זו פסקה ראשונה.
הפסקה השנייה היא מה שנאמר כאן, שטען בבת אחת.
זאת אומרת, לוקח ארבע כוסות, הוא שותה אחת, שתיים, שלוש, ארבע,
ולא לפי הסדר של האגדה,
כפי שאנחנו יודעים.
אז אם שתה בבת אחת, כתוב בגמרא,
לפי הגרסה שלפנינו,
ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא.
פה, באופן מפתיע,
קודם אמרנו ידי יין, שהוא יצא ידי חובת המצווה ביין חי,
ורק לא יצא בצורה מושלמת.
עכשיו אומר ידי יין יצא, אז הוא נוקט בעצם את אותו לשון.
אז פה רש"י ורשב"ם אומרים ידי יין יצא, סתם שמחת יום טוב.
אז הוא שתה יין ביום טוב,
אז זה נראה לו דבר חיובי באיזו מידה,
אבל לא קשור בכלל לארבע כוסות.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי בעיה גם לשונית,
כי בגמרא מקודם הופיעה המילה "ידי יין יצא" במשמעות יותר מחייבת כלפי המצווה של ארבע כוסות,
ואילו בהמשך הוא רק קורא לזה "אס שמחת יום טוב".
וכאן אנחנו מוצאים את ההבדל בדברי הרמב״ם.
הרמב״ם באמת לא גורס ככה, הרמב״ם אומר שאם שטען בבת אחת אז לא ידי יין יצא,
אלא ידי חירות יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא, זו דעת הרמב״ם. הרמב״ם אומר לא ידי יין יצא, לא ידי יין אלא כוונה ידי חירות לא יצא. זאת אומרת, מה שנאמר מקודם, שאם שטען חי שיוצא ידי עין ולא יצא ידי חירות,
כשמדובר על שתייה בבת אחת, אומר הרמב״ם,
אז זה נקרא שהוא יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבע כוסות.
כאן אנחנו רואים, המילה חירות זה מילה של פסח,
זו לא מילה שקשורה ל"יום טוב סתם" יצא ידי חירות.
כאן אנחנו שומעים מדברי הרמב״ם שיש באמת,
כשאנחנו לומדים את הרמב״ם אנחנו מבינים וצריכים לפרש
שהמשמעות היא שיש בעניין היין של ארבע כוסות שתי בחינות.
יש עניין כאילו של הכוסות במובן הראשוני של המילה ויש ידי חירות.
זאת אומרת ארבע כוסות יש בהן משהו יותר מזה מאשר סתם שתיית יין של קידוש.
שמה הנקודה?
הנקודה היא ידי חירות זה באמת העניין המיוחד של ריבוי שתיית יין בליל הסדר כביטוי של חירות.
זה מה שאנחנו רואים בדעת הרמב״ם, בשונה ממה שעושה בפירוש רש"י.
ואז
כשאנחנו לומדים את זה ומנסים להבין מה למדנו כאן,
אז אנחנו פה למדנו דבר מעניין,
למדנו בעצם שאפשר להגיד וצריך לפרש אם כן,
שזו המחלוקת שמתגלית כאן בפירוש הסוגיה,
כי באמת אפשר להסביר שארבע כוסות זה כמו מצווה של קידוש.
קידוש יש רק כוס אחת ופה יש ארבע כוסות,
אלא מאי?
הכוונה היא שבעצם אם ננסה לבדוק את ליל הסדר, את הסדר של ליל הסדר,
אז אנחנו יודעים שהכוסות
צמודות לברכות.
זאת אומרת, כמו שיש קידוש
ויש ברכות שאומרים אותן גם עם היין,
כך גם עניין של ארבע כוסות: הכוס הראשונה על הקידוש,
הכוס השנייה על ברכת הגאולה, הגעה על ישראל בסוף ההגדה,
הברכה השלישית היא ברכת המזון,
הברכה הרביעית היא מה שנקראת ברכת השיר,
זו הברכה שמסיימת את החלק של ההלל.
זאת אומרת שבעצם אנחנו מגלים כאן שארבע כוסות,
אפשר להבין שזה משהו שקשור לברכות,
כמו שבחתונה לוקחים כוס,
כמו שבברית לוקחים כוס, ככה גם בליל הסדר, כל ברכה טעונה כוס.
זה בעצם דבר חשוב,
אבל לא יוצא מגדר הרגיל. וכידוע, בברכות האלה שאנחנו אומרים,
הם בעצם אפילו לא צריכים לשתות רוב כוס. בחתונה אין חיוב לשתות רוב כוס, הכול זה רק חשיבות של הברכה.
אז קידוש, באמת כן נאמר שצריך לשתות את הכול.
אז גם כאן צריך לשתות את הכול.
זה מחזיר אותנו למה שראינו מקודם בתוספות,
שהתוספות אומרים שבעצם לא כולם צריכים לשתות, אלא רק בעל הבית, וזה כמו קידוש.
אז זה כאילו יוצא שבמקום קידוש אחד,
כמו בכל שבת ויום טוב,
בליל הסדה יש ארבעה קידושים, ככה אפשר באמת לומר.
ארבעה קידושים על כל ברכה או ברכה,
ועל זה באמת צריכים לשתות, אבל רק אחד צריך לשתות, זה לפי דעת התוספות.
אבל אם אנחנו אמרנו שאצל הרמב״ם זה לא ככה,
הרמב״ם למד שצריכים כולם באמת,
שכולם צריכים לשתות,
זה חיוב של כולם, זה מלמד אותנו שהוא הבין שארבע כוסות זה משהו בנוסף לעניין הזה של הברכות שאומרים אותם ביחד,
את הכוסות שמצמידים אותם באמת לברכות. זה משהו יותר מזה,
שבאמת מוסיפים את השתייה באופן ממשי, לא סתם חשיבות של ברכה,
אלא זה משהו יותר משמעותי ששותים גם מן היין,
ולא רק אחד אלא כולם.
וזה מסביר לנו מצד אחד את מה שאמרנו כעת בשני הדברים: א. שבאמת כולם חייבים,
וב. מה שאמרנו בדעת הרמב״ם בפירוש של הסוגיה בדף ק"ח,
זה באמת דבר נכון ויפה, שבדף ק"ח אנחנו מגלים כאן
שלפי הרמב״ם אם הוא שותה בבת אחת אז הוא לא יוצא ידי ארבע כוסות שצמודות לברכה,
אבל הוא יוצא ידי חובת חירות.
מה זה החירות?
החירות זה החידוש של הברכה,
של השתייה שהיא לא קשורה לברכה אלא מצד השמחה של החירות.
יש בפסח עניין מיוחד של חירות שבא לידי ביטוי בעניין של מצווה לרבות בשתיית יין שזה גדר של חירות.
על פי זה גם אפשר להבין נושא אחר שפחות מוכר לנו כמו כוס חמישית. כידוע בהמשך הסוגיה יש את הגרסה של הריף וגם כנראה ברמב״ם
שיש גרסה שיש גם כוס חמישית.
והכוס החמישית, המיוחד שבה,
שאומרים אותה עם הליל הגדול,
אבל לא אומרים אותה עם ברכה, אין שם ברכה.
אז זה בעצם כאילו מחלוקת,
כיוון שאם סוברים ששתיית היין היא רק חלק מגדרי ברכות ברגיל,
אז באמת לא שייך שיהיה כוס חמישית.
אבל אם אנחנו אומרים ששתיית היין היא לא קשורה דווקא לברכות, אלא יש עניין בעצם ריבוי השתייה של היין,
אז אפשר להבין איך מגיעים לכוס חמישית,
שהיא באמת הכוס שאיננה קשורה לברכות,
אלא אומרים אותה לפי הרמב״ם והריף,
הריף והרמב״ם, באמת שניהם אומרים את זה, זה קשור להלל הגדול.
הלל הגדול זה אמירה של דברי שבח גדולים וחשובים,
אבל זה לא, בלי ברכה נוספת.
ולכן אומרים את הכוס, שותים את הכוס החמישית.
וכשתמצאו לומר, אני אומר בדרך, אפשר לומר שזה מה שנקרא כוס של אליהו. אנחנו עושים כוס של אליהו,
לוקחים את הכוס שבעצם היא כאילו, מה זה הכוס של אליהו, ולמה זה קשור לאליהו.
זה קשור לאליהו במובן הזה שאולי בהלכה המקובלת אנחנו לא שותים יין שלא ביחד עם הברכה, רק בפורים. בפורים שותים יין גם בלי ברכה.
אבל להצמיד את השתייה לברכה זה עניין אחד כמו קידוש.
אבל עדיין לא אמרנו ששותים את היין ככה באופן חופשי.
הכוס החמישית אמורה להיות ביטוי לג'סטייה ברמה הזו.
ואת החלק הזה זה כאילו כוס של אליהו, לעתיד לבוא, כשיבוא אליהו הנביא, מבשר טוב ובעזרת השם יזכה לגאולה שלמה,
אז יהיה מקום לשתות יין, כאילו בהלכה, לפי הדרך המקובלת אצלנו,
גם באופן חופשי ובלי קשר לעניין של הברכה. כמו אז ימלא שחוק פינו.
יכול להיות שזה באמת הפירוש של העניין של הכוס החמישית,
שזה דבר מיוחד בנוסף למה שאנחנו מוצאים בארבע כוסות.
הנה כי כן, אנחנו רואים שבאמת יש לנו ביין כמה ביטויים: עניין של הקשר עם הברכה, שזה כמו קידוש,
אבל יש משהו יותר מזה שאצל הרמב״ם משמע שזה קיים אפילו בזמן הזה.
אז שנזכה בכל אופן לקיים את זה כולנו,
בעזרת השם, ויהיה חג שמח וכשר.
שלום שלום שמח.
