שלום ואנחנו במסכת זבחין שזה המסכת של הדף היומי והיום באמת היום
שיעור שאנחנו נותנים היום הוא שיעור של הדף
של דף פ"ט שזה פרק כל התדיר
כל התדיר זה המשנה שפותחת את פרק עשירי ועוסקת בסוגיה הזו
עניינים של קדימויות
יש הלכות מיוחדות שקשורות לקדימויות מה מקדימים למה כשיש שני דברים לעשות
אבל זה נושא שהוא כמובן נמצא בקודשים,
לכן המשניות של פרק עשירי עסוקות בקדימויות ובקורבנות.
וההתחלה שלה הוא: "כל התדיר מחברו" אני קורא במשנה,
"כל התדיר מחברו קודם את חברו.
התמידים קודמים למוספין,
מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש,
מוספי ראש חודש קודמים למוספי ראש השנה, שנאמר מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד,
תעשו את אלה".
זאת אומרת,
יש כאן משנה שמפרטת את כל מיני סדרים של קדימויות
שנוהגים בהם,
ושבאמת בקורבנות צריך לדעת שהולכים לפי התדיר ויש על זה דרשה מהפסוק.
הגמרא אומרת מנהלן והיא מפרטת כאן את הפסוקים, יש דרשה כזו ועוד דרשה,
גמרא קצרה שמפרטת את זה, ואחר כך יש בסוגיה בדף צ׳ וצ׳ א' דברים נוספים שקשורים לכך.
אבל זה באמת המקור העיקרי, למרות שזה נזכר גם כמובן במקומות אחרים בגמרא,
יש לנו את הכלל שאנחנו מכירים, תדיר ושאינו תדיר,
תדיר קודם, יש לנו, זה דברים שאנחנו מכירים,
למשל,
מתי אנחנו נביא את זה לידי ביטוי בצורה מוכרת אולי, נגיד, למשל בקריאות התורה,
כאשר יש קריאת התורה למשל בחנוכה וראש חודש,
אז מה קוראים קודם?
קוראים קודם הקריאה של ראש חודש ואחר כך קריאה של חנוכה.
תדיר ושאינו ראש חודש זה תדיר יותר מחנוכה,
לכן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. אז זו דוגמה
של תדיר ושאינו תדיר.
ועל זה אנחנו דנים ומדברים בכל מיני פעמים, בכל מיני נושאים.
יש למשל שאלות שהשגת אריה, למשל דן,
למשל מי שיושב בסעודה וצריך לברך ברכת המזון ולא קרא קריאת שמע,
אז השאלה היא מה לעשות, לקרוא קריאת שמע ואחר כך לברך, קודם לברר ואחר כך קריאת שמע.
אז מה זה יהיה תלוי? תדיר ושאינו תדיר,
תדיר קודם. והתדיר כאן, מהבחינה הזו, זה למשל, השגת הראייה אומר,
זה קריאת שמע. למה קריאת שמע? כי קריאת שמע, יש מצווה בכל יום לקרוא פעמיים.
אז ממילא אנחנו אומרים, מי שתדיר קוראים קודם קריאת שמע.
בעוד שברכת המזון,
יכול להיות תיאורטית שבן אדם יברר ברכת המזון בכל יום, אולי אפילו כמה פעמים,
אבל מחויב הוא לא מחויב אפילו לא פעם אחת, כי אם הוא לא יאכל סעודה של פת,
אז הוא לא יברך בכלל. אז לכן קריאת שמע נחשבת לתדיר לעומת ברכת המזון כדוגמה.
וכן הלאה, יש בזה כל מיני דוגמאות. ומה שאני רוצה, בתוך הדברים מבחינת הלימוד,
אנחנו כדרכנו מבקשים תמיד ללמוד קצת בעיון, והעיון מחייב פה קצת איזשהו ניסיון לעקוב ולנסות לחקור.
אמרנו שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם זה גזירת הכתוב, הגמרא לומדת את זה מפסוק,
אבל גם את הפסוק יש לנו כאילו כאילו צורך או רצון להבין מה אומר לנו הפסוק, מה העניין הזה שתדיר קודם.
אז אני הייתי אומר שיש כאן באמת אולי גם כאן בעניין כמו זה,
אפשרות לשתי גישות
איך להציג את הדברים, ואני אראה את זה אחר כך,
איך שזה בא אולי לידי ביטוי במחלוקות מסוימות, כי יש מחלוקות בדברים האלה,
בדברי הגמרא והראשונים, ואני אפרט.
למשל,
שני הצדדים בלימוד, יכול להיות שכל מה שאנחנו לומדים תדיר ושאינו תדיר, שתדיר קודם,
זה באמת משהו, אפשר להגיד, טכני כזה.
תכלס, יש לי שני דברים לעשות, אז מה לעשות?
אז צריכים להגיד לך משהו לעשות, אז אומרים תדיר קודם.
זאת אומרת, זו כאילו הוראה שהיא לא מבטאת משהו מהותי,
אלא רק כאילו טכני,
שמלמד אותי על הסדר של הדברים.
לעומת זאת,
אפשר היה להבין, ואולי יש שמבינים שזה לא סתם ככה תדיר קודם,
כיוון שיש שני דברים ויצטרך להחליט מה קודם, אז אומרים שתדיר יהיה הקודם,
אלא יש בזה כאילו סברה פנימית,
תדיר קודם, כי ככה הסדר הנכון.
הסדר הנכון הוא שבאמת תמיד מצד אחד אנחנו אוהבים את הדברים שהם אינם תדירים,
וזו באמת נקודה מאוד מעניינת, גם בנושא של קורבנות, כמו שכתוב פה, התמיד קודם למוספין, מוספין זה מוספין של ימים טובים,
של חגים, אפילו של שבת,
כבר יש לנו מוסף,
אנחנו באיזשהו מקום תמיד מתלהבים מהמוסף,
מהעניין החגיגי המיוחד של דברים מיוחדים, של ימים מיוחדים,
אבל באים ללמד אותנו, לא, תדיר קודם, אי אפשר לחגוג את חגים אם אין לך את התשתית של הימים הרגילים של היום-יום.
וזה באמת הערך של תמידים כסדרם,
שזה כידוע ערך כשלעצמו,
שבא לידי ביטוי גם בקורבנות,
שקורבן התמיד הוא דבר יום ביומו, יש כל יום תמיד,
פעמיים בבוקר ובין הארבעים.
זאת אומרת שעניין הזה של תדיר קודם זה לא רק עניין טכני,
אלא זה עניין מהותי,
מהותי שאי אפשר שיהיה הדבר שאינו תדיר בלי הבסיס של הדבר התדיר.
זאת אומרת, בלי הבסיס השגרתי,
המצוי של היום-יום,
אי אפשר שיהיה דבר שאינו תדיר. ולכן המושג של תדיר ואינו תדיר מקבל כאן, אם כך,
איזשהו טעם ומשמעות יותר פנימית, שאולי היא משפיעה גם על ההבנות ההלכתיות שיש כאן בסוגיה. ואני אתן עכשיו שתי דוגמאות.
שתי דוגמאות לעניין הזה.
דוגמה אחת זה דיון,
אנחנו מוצאים את זה בגמרא במסכת ברכות בדף כ"ח,
אנחנו מוצאים בגמרא דיון ומחלוקת לגבי תפילות,
בדרך כלל בשבת,
תפילה בשבת אנחנו יודעים יש שחרית ומוסף ומנחה אחר כך,
אבל מה קורה לבן אדם שהעריך מאוד בשחרית
ומוצא את עצמו בזמן של מוסף בזמן שזה כבר,
הגיע הזמן של מנחה.
זאת אומרת, עכשיו עומדת לפניו שאלה, מה לעשות? להתפלל מנחה או להתפלל מוסף?
לכאורה, לפי הסדר הרגיל, הוא היה מתפלל קודם מוסף,
אבל מצד שני כבר הוא נמצא בשעה של תפילת מנחה.
על זה נאמר בגמרא,
במסכת ברכות בדף כ"ח,
שבאמת הוא התפלל קודם מנחה ואחר כך מוסף, ככה נאמר. למה? כי תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. הנה יש לנו פה דוגמה מאוד מעניינת,
של תדיר ושאינו תדיר שכתוצאה מהסברה הזו של התדיר אנחנו אפילו אומרים
כתוצאה מן הסברה של התדיר אנחנו אפילו מקדימים את המנחה למרות שבאופן רגיל מקדימים את המוסף.
מקדימים את המוסף כי עוד לא הגיע זמן מנחה אבל אם הגיע כבר זמן של מנחה בצהרי היום לאחר חצות אז במקום שתתפלל קודם מוסף אומרים לך שתתפלל קודם מנחה.
זו גמרא מפורשת והלכה מפורשת ופסוקה בדף כ"ח כפי שאמרתי
במסכת ברכות.
באים הראשונים וגם הפוסקים ושואלים על גבולות הדין הזה.
והשאלה היא באמת,
כל זה ברור כאשר מדובר על שעה שהוא יכול להתפלל מנחה ויכול להתפלל מוסר ויכול להתפלל את שתי התפילות,
אז אומרים תדיר ושינו תדיר, תדיר קודם.
מה יהיה למשל כאשר אין לו כבר זמן
ונמצאים בסוף היום ועוד לא התפלל מנחה ולא התפלל מוסר?
ויש לו עכשיו אפשרות להתפלל תפילה אחת.
אז בעצם כאן נחלקו הדעות.
כי כשמדייקים בדברי הראש,
כפי שמסומן פה בדף המקורות,
אנחנו מגלים שהוא סובר, הראש סובר,
שבחי גבנא,
גם בחי גבנא, יעדיף להתפלל את מנחה ולא יתפלל את המוסף.
זה בעצם מה שיוצא מדברי הראש על פי ירושלמי שהוא מצטט.
לעומת זאת, במגן אברהם,
על השולחן ערוך בהלכה הזו, גם מסומן בדף המקורות,
מגן אברהם אומר שלא,
שכל מה שאמרו שתדיר קודם, שהמנחה קודמת, זה שאפשר להתפלל את שתיהן.
אבל כשאי אפשר להתפלל אלא אחת,
אז מעדיף שיתפלל דווקא מוסף. הוא מביא גם סברה.
האמת היא שהוא מביא גם סברה לעניין הזה, סברה יפה כשלעצמה.
הוא אומר שהסיבה היא כי מנחה, אם אתה לא מתפלל מנחה,
אז אתה יכול לעשות תפילה של תשלומים ואחר כך.
כידוע מי שלא יתפלל תפילה מאיזושהי סיבה, בעיקר של שוגג,
אז הוא יכול, עושה, חייב ויכול לעשות תשלומים, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים.
אז יתפלל תפילת ערבית פעמיים.
אז למנחה יש תשלומים.
בעוד שלמוסף הוא אומר אין תשלומים, כי אין דין של תשלומים למוסף.
מי שלא יתפלל מוסף לא יכול לעשות השלמה.
אז המגן אברהם מצד הסברה הזו אומר, אם כן עדיף לנו שיתפלל עכשיו מוסף, בגלל אותה מנחה לא יתפלל, ויתפלל דווקא בתשלומים.
זה מה שאומר המגן אברהם.
אבל כפי שאמרנו, יש בזה כנראה מחלוקת.
על המחלוקת הזו, כאן צריך אם כן באמת להבין
בכל זאת מה המחלוקת, אז אני חושב שזה באמת העניין.
המגן אברהם אומר סברה,
למה כשיש אפשרות להתפלל רק תפילה אחת שבאמת לא יתפלל יותר,
יתפלל בכל זאת רק מושא ולא מנחה? סברה סברה, אבל בכל זאת,
הרי תדיר קודם,
הוא אומר, על כגון זה לא נאמר תדיר קודם. אם אני תופס את העניין רק כמשהו,
נקרא לזה טכני,
אז צריך להקדים מנחה למוסף.
אבל כשיש לי רק אחד, אז כבר לא נוגע העניין הזה לזה.
אז באמת אם זה לא נוגע,
אז אני אעדיף סברה אחרת ואומר שיתפלל מוסף, בית המנחה יתפלל בתשלומים.
לעומת זאת,
אם אני מבין שהמושג של תדיר ושאינו תדיר, של תדיר קודם,
זה משהו מהותי, בסברה מהותית יש בדבר, שלא שייך לציין את הדברים שאינם תדירים, אם לא בהתבסס
על הקומה הראשונה, זאת אומרת,
אי אפשר להיות כאילו בקומה שנייה בלי קומה ראשונה.
אז זה לא יכול להיות שאתה תצא מהשבת שאת הדברים הרגילים שהם א'-ב' אתה לא עושה,
אתה עושה מפלל מוסף.
זאת אומרת, לא שייך שתתפלל מוסף
אם לא התפללת את התפילות הרגילות שמחויבות מצעד כל יום.
זאת אומרת, אפילו שבת, אז זה שבת מלבד,
אנחנו אומרים, את השבת אשר לעולדת התמיד. זאת אומרת, עולת השבת באה כתוספת לעולדת התמיד,
אז לא שייך שהדברים שקשורים לתמיד, דהיינו,
שחרית ומנחה לא יתקיימו ויתקיים מוסר. זאת אומרת, יש פה איזה משהו,
זאת אומרת, אם ככה למדנו מכאן שהמושג של תדיר ושאינו תדיר, שתדיר קודם זה לא רק בשביל הסדר,
שאני לא יודע מה לעשות מי ראשון מי שני,
אלא גם כשיש לי צורך להחליט
אחד כן ואחד לא, מה כן ומה לא, אני אעדיף את התדיר, כי לא שייך שיהיה זה שאינו תדיר בלי התדיר.
זאת אומרת, זה בעצם דבר יפה שמתברר פה בתור מחלוקת
בין הפוסקים ממש לגבי השאלה הזו,
אם יש לו זמן להתפלל רק תפילה אחת, הם גם אומרים תדיר קודם.
דוגמה אחרת לכיוון אחר, ואולי, אבל שוב נראה לי שזה יהיה תלוי בעניין הזה שכעת אמרנו,
זה למשל בעניין של תדיר דה רבנן.
זאת אומרת, כאשר הדין של התדיר הוא לא חיוב של דאורייתא,
אלא תדיר שהחיוב שלו הוא רק תדיר מדרבנן.
זאת אומרת, יש לו, עומד לו דבר מול דבר,
דין של דאורייתא ודין של דרבנן.
וכאן אנחנו שוב מוצאים בעצם מחלוקות בעניין הזה,
מפני שכשאנחנו לומדים,
בסופו של דבר אנחנו לומדים בגמרא,
וזה שוב במסכת ברכות, אבל זה מובא גם במסכת זבחים בסוגיה פה,
וגם במסכת סוכה שציינתי בדף המקורות, בדף נ"ו,
יש לנו דבר שאנחנו מכירים מדי שבת בשבתו,
אנחנו עושים קידוש.
כשאנחנו עושים קידוש, מה אנחנו,
איך סדר הברכות?
אנחנו מברכים קודם בוראי פרי הגפן,
אחר כך אנחנו מברכים את הברכה של הקידוש.
אז בעצם זה מחלוקת בית הלל ובית שמאי, כפי שאנחנו רואים בגמרא ובמשנה,
והלכה כבית הלל,
שמברכים קודם את ברכת היין ואחר כך את ברכת הקידוש.
בדברי בית הלל נזכר שם
שעניין של ברכת היין קודמת בגלל שהיא תדירה.
ברכת היין היא תדירה ביחס לברכת היום.
ברכת היום היא רק של שבת, ברכת היין שייכת בכל יום אם אדם שותה יין.
נכון שאולי לא שותים תמיד יין, אבל תאורטית יש דבר כזה, אנשים שותים יין.
ואז כשהם שותים יין באמצע השבוע גם מברכים בורא פרי הגפן.
לכן ברכת היין היא באמת נקראת ברכה שהיא תדירה.
אבל התדירות של היין היא בעצם תדירות של רבנן.
התדירות היא תדירות דרבנן כי ברכת הנהנין שאנחנו מברכים כברכת היין היא לא חיוב דאורייתא,
היא חיוב רק מדרבנן.
אז הנה יש לנו בעצם דוגמה שגם דבר שהוא תדיר מדרבנן מקדים את הברכה של הדאורייתא.
וכאן אנחנו בעצם,
למה זה ברכה דאורייתא? כי ברכת היום, ברכת הקידוש, אנחנו הרי אומרים שזכור את יום השבת לקדשו,
אנחנו אומרים שברכת היום יש בה חיוב של דאורייתא זכור את יום השבת לקדשו.
זאת אומרת שבריכת היין היא כאילו מדרבנן ובריכת הקידוש היא מן התורה ובכל זאת אתה מקדים את בריכת היין שהיא דרבנן.
אז איחור לפי פשוטה של סוגיה אנחנו רואים מכאן שתדירות היא גם בדבר של דרבנן.
אבל באמת ששוב כשלומדים אנחנו מגלים שיש הרבה שסברו אחרת.
וכאן ציינתי בדף המקורות יש כאן איזה חשבון של הגמרא שם במסכת סוכה אבל הנודע ביהודה למשל זה פשוט אצלו
שדבר של דרבנן
לא יקדים דין דאורייתא.
לא יכול להיות, דין דרבנן לא יקדים דין דאורייתא, רק מה שאומרים זה רק
על דבר שהוא דאורייתא ודאורייתא,
אבל דבר שהוא דרבנן הוא לא יקדים את דין דאורייתא, כך אומר הנודע ביהודה ועושה חשבון בעניין הזה של מסכת סוכה בסוגיה שם המצוינת בדף המקורות,
מי שיעיין ימצא ויבין את החשבון שלו.
אבל לגופם של דברים אנחנו בעצם שואלים על הנודע ביהודה, איך אתה אומר?
שדין דה רבנן לא מקדים,
הרי ברכת היין אמרנו בפירוש שכן,
אז צריך לתרץ שאין הכינם מבטילל בעצמם,
לא אומרים את זה כנימוק יחיד, אולי זה גופא,
הם אומרים נימוק נוסף למה יין קודם לברכת היום, לא רק בגלל התדירות, אלא בגלל שהיין גורם לברכת היום שתיאמר, כמו שמי שיעיין בגמרא ימצא.
אבל בינתיים הנה גילינו שיש לנו פה איזושהי מחלוקת,
האם באמת דין דה רבנן יש בו גם כן דין של תדירות. ואולי זה קשור לדברים שאמרנו מקודם. כי אם אומרים סתם מבחינת הסדר הרגיל,
אז מבחינת הסדר הרגיל,
אז באמת יכול להיות שגם דה רבנן קודם לדורה הייתה, הרי הוא צריך לעשות את שניהם. אז מה לעשות קודם?
אז זה לא עניין של חשיבות,
אלא זה עניין של סדר, קבעו שתדיר רגיל, אז ברכת היין היא תדירה.
אז גם שזה דרבנן לא אכפת לי, אני מקדים.
אבל אם אני אומר שזה משהו מהותי,
אז לא שייך לדבר על מהות
במובן הזה של תדיר, שהוא יקדים את שאינו תדיר, כאשר מדובר על דרבנן מול דאורייתא.
זאת אומרת, לא שייך להגיד את זה, זה שייך להגיד כאשר מדברים לפחות על אותה רמה,
שהחיובים שניהם מדרבנן או ששניהם מדאורייתא.
ולכן, ככה אפשר להבין את הנודע ביהודה,
שהנודע ביהודה היה לו ברור,
היה לו ברור דווקא שלא שייך להגיד תדיר,
מול שאינו תדיר, כאשר כל הדבר התדיר הוא חיוב מדרבנן.
כי כאן הסברה המהותית לא נמצאת.
וכיוון שהיא לא נמצאת, אז לא שייך להקדים. אז הנה, זו דוגמה באמת לעניין הזה. ועוד מצאנו דברים אחרים בעניין הזה, כולם נמצאים בדף המקורות, הרי אי אפשר את כל התורה כולה על רגל אחת. אז מה שאמרנו להיום מכאן, אפשר ללמוד ולראות את המקרים האחרים ולדון בהם גם על פי הסברות שאמרנו, ואידך זיל גמור.
ושלום שלום.
