שלום, בסוגיות שלנו היום, מהדף היומי, באחת הסוגיות,
אז היום אנחנו בחרנו סוגיה מפרק קול התדיר מסופו,
וזה דווקא דבר שנדון במסכת זבחים כלפי עניינים שנוגעים למסכת זבחים,
אבל זו סוגיה שיש לה ערך כללי לדברים הרבה שנדונים בכל מיני סוגיות,
ובעיקר דווקא בסוגיות במסכת שבת.
אז זה לפעמים נאמר, דברי תורה עשירים במקום אחר, לפעמים זה מפתיע לראות איך סוגיה במסכת זבחים מהווה אחד המקורות החשובים לדיון הכללי שנוגע למלאכות של שבת.
אבל יש לזה ממילא גם הדיון עצמו כאן,
שקשור לעניין של קודשים.
ובכן,
כוונתי לסוגיה שנמצאת פה בדף צד א' עמוד ב' במסכת זבחים.
כאן כתוב בגמרא:
עומר שמואל,
המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים.
זאת אומרת, יש דבר כזה, בדרך כלל אנחנו יודעים שיין זה מובהק כנלווה לקורבנות,
ונזכור ויתאין יין, כמו שאנחנו רגילים לומר בפרשיות של המוספים,
אבל יש דבר כזה, מתנדב יין.
אדם שמתנדב יין, מה עושים עם היין כשהוא מתנדב כאילו למזבח יין בפני עצמו?
אז שמואל מחדש שהמתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים. זאת אומרת, שמים את זה, שופכים את זה, את היין,
על גבי האש של המזבח.
ככה הוא אומר פה.
ואז הוא לומד את זה מפסוק,
שהאמר קרא, ויין תקריב לנסך, חצי יין יישאר ריח ניחוח לה' שהיין עצמו הוא נחשב בגדר קורבן, כאילו קורבן שמקריבים על גבי האש.
אבל הגמרא שואלת את זה,
כי הגמרא שואלת, עד שאתה כאילו מקריב את היין אתה מכבה את האש ויש איסור בתורה לכבות את האש של המזבח
ולכן יש כאן איזו קושייה.
ואז הגמרא בסופו של דבר אומרת,
אומרת הגמרא הכיבוי במקצת לושמי כיבוי, אחר כך אומרת הגמרא הסבר אחר, בסופו של דבר באה הגמרא ואומרת שדברי שמואל קשורים לרבי שמעון של מסכת שבת.
וזה הדבר המעניין פה, מה שמופיע פה בגמרא.
זאת אומרת, כי לכור ההסבר שמופיע פה,
אומנם הוא מזלף את היין על גבי האישים, על גבי האש,
ויש בעיה שהיין שנשפך על גבי אש
הוא במידה זו או אחרת מכבה את האש.
זאת אומרת שיש פה שאלה איסורית שכרוכה בצורה הזו של הקרבת הקורבן,
אבל לפי ההבנה של שמואל פה בגמרא,
הוא סובר,
שמואל סובר,
שהדבר הזה מותר
מבצד העניין, כי הוא באמת לא מתכוון הרי לכבות, הרי הוא שופך את היין והוא לא מתכוון לכבות.
כיוון שהוא לא מתכוון לכבות, אז לכאורה צריך להיות מותר, כי דבר שאינו מתכוון,
אנחנו אומרים גם במסכת שבת וגם בסוגיות אחרות וכל מיני איסורים,
אם הדבר עושה דבר שאינו מתכוון, אז הוא יהיה מותר.
אבל כנגד זה מתעוררת פה השאלה, הרי זה פסיק רשע.
זאת אומרת, הרי זה פסיק רשע,
הרי אי-אפשר שלא יכבה,
זאת אומרת, אפילו שאתה לא מתכוון,
אבל אי אפשר שזה לא יכבה. זה מה שאנחנו קוראים פסיק רשא,
שזה מהווה כאילו דבר ששובר את העניין של אינו מתכוון, וזה כאילו הופך אותו, כן, למתכוון.
ועל זה באה התשובה המוכרת לנו מכל מיני סוגיות, וזה אחד המקורות של הסוגיה,
זה מה שנקרא פסיק רשא דלא ניחא ליה.
זאת אומרת, שמה שנאמר פה,
שאנחנו אומרים שהוא מזלף את היין על גבי האש לפי שמואל,
מצד אחד הוא לא מתכוון,
מצד שני זה פסיק רשע,
מצד שלישי,
אפשר לומר, זה פסיק רשע, זה לא ניחא ליה, אז שוב זה צריך להיות מותר.
זה מוביל אותנו לשאלה שהיא מאוד מוכרת לנו בהרבה סוגיות,
בעיקר באמת במסכת שבת, כי זו שאלה שהיא מעשית מאוד בהרבה מהלכות שבת לגבי כל מיני דברים שנעשים בפועל,
שאדם עושה פסיק רשע,
אבל אנחנו אומרים שלא ניחא ליה.
לא ניחא לזה, זאת אומרת, הוא בעצם לא רוצה בתוצאה הזו,
הוא בלאו הכי מתכוון למשהו אחר.
כמו זה ששופך את היין על המזבח,
אז הוא בעצם שופך את היין,
והמטרה שלו זה להקריב את היין על המזבח,
לא לכבות את האש.
אבל זה פסיק רש"א,
אז כאילו יוצא שפסיק רש"א זה לא ניחא לזה, בעצם מה שכתוב פה בגמרא.
אבל בעיון בגמרא, כאשר לומדים פה,
אז רואים שהדברים הם פה באמת לא כל כך פשוטים,
וצריך להבין את המחלוקת שישנה פה בתוך המשא ומתן של הגמרא,
מפני שיש פה את המקשן ויש פה את התרצן.
שמואל הוא זה שאומר שמותר, אבל הגמרא כנגדו,
בעל הסוגיה, בעל הגמרא בעצמה, כאילו מציגה עמדה נגדית שאומרת שזה באמת אסור.
זאת אומרת שאולי יש פה ויכוח לגבי פסיק ר' שדלוני חלה, יכול להיות.
זאת אומרת שמי שסובר שאסור הוא סובר שזה באמת פסיק רשא דלא נכא ליה, זה לא נחשב לדבר שמאפשר את העשייה ולכן הוא אומר שאסור, ואילו שמואל מצידו יהיה פה בצד השני שפסיק רשא דלא נכא ליה שיהיה באמת מותר.
הדברים האלה מובאים ונדונים על ידי הראשונים בכמה סוגיות,
זה נדון על ידי תוספות בכמה מסכתות,
אני ציינתי פה בדף המקורות את התוספות בדף ק"ג עמוד א'
במסכת שבת אבל זה מופיע גם במסכת כתובות בדף ו' עמוד א' וזה מופיע בדברי ראשונים הרבה הסוגיה הזו כמקור לשאלה החשובה הזו שמוכרת לנו כל כך.
למשל אבל בדברי הראש פה מסומן גם בדף המקורות בדברי הראש
יש כאילו אפילו סתירה מסוימת בדבריו כי במקום אחד הוא מביא את הגמרא הזו כראיה שבסקרי שדלוניחא לזה מותר.
ואני אסביר,
מפני שמוכרת לנו המחלוקת של תוספות ובעל הערוך, שהיא מופיעה גם בכמה מקומות, אם הזכרתי את התוספות בשבת בק"ג א',
יש מחלוקת בין תוספות לבעל הערוך לגבי פסיק ר' שדה לא ניחלה, כאשר הם יוצאים מתוך הנחה שיש היתר לפסיק ר' שדה לא ניחלה, זאת אומרת זה לא חמור כמו פסיק ר' שניחלה,
בסקרי שזה לא נכלה הם באמת סוברים שזה שונה,
אבל נחלקו התוספות בבעל הערוך.
תוספות אומרים שזה אומנם לא נחשב למתכוון,
אבל הוא בכל אופן אסור.
זאת אומרת, האיסור במקומו עומד לפי תוספות.
ואילו בעל הערוך אומר שבסקרי שזה לא נכלה, זה לא רק שהוא לא חייב,
אלא הוא גם מותר מלכתחילה.
כאן בסוגיה הזו אפשר כאילו להגיד שזה המקור של הסוגיה הזו,
שהיא כאילו אומרת לנו שזה מותר, כי הנה עובדה, שמואל אומר שמתנדב אדם, הוא באמת מתיר לעשות את העניין הזה.
אז זה מצד אחד.
מצד שני, אם הולכים עם דעת המקשן,
המקשן הוא באמת חולק על שמואל והוא סבר דווקא שאסור.
אז מה אולי הוא סובר?
הוא סובר עם ככה שפסיק ר' שדה לא ניחא לי,
אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא סובר,
אבל ייתכן שהוא סובר שאומנם הוא לא יהיה חייב,
אבל הוא יהיה אסור.
נאמר אולי כדברי התוספות, זאת אומרת יש לנו פה מקום לדיון ויש מי שאומר,
בצורה הזו מופיעה בדברי הראש,
שאולי פסיק ר' שזה לא ניחא לי,
שזה יהיה אולי אפילו מותר, זה דווקא בעניינים שקשורים למלאכות שבת,
כי במלאכות שבת אנחנו באמת יודעים שיש תמיד את היסוד הזה של מלאכת מחשבת,
זאת אומרת כאילו המלאכה צריכה להיות יותר ממוקדת ומסודרת ומאורגנת,
עם כוונה ברורה ומושלמת,
ואז אתה יכול להגיד שבענייני שבת,
אז היתר יותר ברור,
ככה לכאורה אפשר באמת להגיד,
אבל בדברים אחרים כמו כאן,
בסוגיה שעוסקת בעניינים של הקרבת הקורבנות שהוא מתנדב יין,
אז זה לא עניין של מלאכה של שבת,
אז יכול להיות שבגלל זה המקשן סובר שאסור.
ואם אנחנו נעיין בדבר,
אנחנו נמצא, או נחפש, אם נמצא,
ונחפש קודם כל את שיטת הרמב״ם, למשל, בעניין הזה,
אנחנו נגלה שהרמב״ם באמת חולק על שמואל. זאת אומרת,
הרמב״ם לא סובר כדעת שמואל,
אלא סובר כדעת המקשן.
זאת אומרת, שהוא סובר באמת שהדבר הזה אסור, זה מבואר בכסף משנה בהלכות מעשי הקורבנות, מקום שמצוין פה בדף המקורות,
וזה מופיע על ידי המגן אברהם בסימן ש"כ,
גם זה פה בדף המקורות,
שהוא באמת לא קיבל את דעתו של שמואל.
וכאן צריך באמת להוסיף הסבר ולהבין את העניין אולי עוד יותר בצורה מאורגנת ועמוקה.
כפי שאמרתי,
יש מי שמסביר שהטעם של פסיק רשא דלא ניחא ליה,
שהוא יהיה אולי,
שהוא לא יהיה חייב אבל בכל זאת אסור,
זה תוספות,
כפי שאנחנו מכירים אותו שם ממסכת שבת וממסכת כתובות.
תוספות סוברים,
שפסיק רשא, זה לא ניחא ליה,
זה בגלל שלא ניחא ליה, אז זה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה.
זאת אומרת, ואז ממילא זה ככה,
כיוון שמלאכה שאינה צריכה לגופה,
אנחנו נגיד שהלכה כרבי שמעון בעניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה,
שהוא סובר שפתור,
במלאכה שאינה צריכה לגופה בענייני שבת,
זה גדר בפני עצמו, אני מקווה שהוא פחות או יותר מוכר,
מלאכה שאינה צריכה לגופה,
לכן אם לא ניחא ליה, זה תמיד מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ולכן, כיוון שרבי שמעון אומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא באמת פטור,
אבל בכל זאת אסור.
לעומת זאת, הרמב״ם באמת סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא פוסק בזה כמו רבי יהודה.
וכיוון שהוא פוסק כמו רבי יהודה, אז אם אתה רוצה להגיד שפסיקרי שזה לא ניחא ליה,
זה אפילו יהיה באיזושהי דרגת קולא, אתה בכלל לא יכול לומר.
כי אם אתה תולה את הגדר של לא ניחלה ביסוד של מלאכה שאינה צריכה לגופה,
זה מועיל למי שסובר באמת בשבת שמלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור.
אבל מי שסובר שבמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב,
אז ממילא אין לו בכלל נקודת אחיזה להקל בעניין הזה של לא ניחלה.
וייתכן שזו אם כן שיטת הרמב״ם שבאמת סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, שחייב.
בעיון בסוגיה פה, במסכת צבחים שאנחנו נמצאים בה,
אנחנו רואים את הדיון הזה שהוא בעצם מופיע פה בגמרא,
כי הגמרא כאילו חשבה, ככה משמע בסוגיה,
הגמרא כאילו חשבה ששמואל שהתיר את הזילוף הזה של היין על גבי האש של המזבח,
היה מבוסס בדבריו על רבי שמעון בדין של מלאכה שאינה צריכה לגופה,
שזה אולי משפיע אפילו בעניינים לאו דווקא של שבת.
ככה כאילו הגמרא חשבה להסביר את דעתו של שמואל,
זו הייתה דעתה של הגמרא,
וזו דעתו של המקשן, ועל זה מקשים עליו, על שמואל,
איך אתה יכול להגיד כך,
הרי אתה בעצמך מוכר לנו מסוגיה אחרת,
וזה המשך הגמרא פה בעניין של כיבוי גחלת,
שאתה סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה דווקא כרבי יהודה ולא כרבי שמעון.
אז לפי דבריך אתה בעצמך לא שייך שתאמר
שמותר לזלף את היין על גבי המזבח.
לעומת זאת,
הגמרא מתרצת שאומנם נכון שמואל סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה שחייב,
אבל כאן זה לא מבוסס על דעתו של רבי יהודה, על דעתו של רבי שמעון זאת. זאת אומרת, הגמרא בעצמה כאן כאילו מראה לנו את שתי הגישות היסודיות האלה בפסיק ר' שדלא ניחא ליה.
האם זה מבוסס על העיקרון של מלאכה שאינה צריכה לגופה כגורם להיתר,
או שזה בכלל לא קשור לזה, וזה הופך להיות, לא ניחא, זה ממילא נחשב לדבר שאינו מתכוון, בלי שום קשר ותלות בעניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
אז שמואל מצידו כנראה ככה סובר,
אבל המקשן שהקשל שמואל חלק עליו ואמר שלא שייך להגדיר את זה כהיתר, אלא רק על בסיס הסברה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן הוא טוען כנגדו.
אם אני חוזר שוב אל שיטת הרמב"ם מבחינת ההלכה,
אז אנחנו, כיוון שהרמב״ם סובר באמת,
כנראה, כדעת המקשן, הוא באמת לא מביא בשום מקום,
כפי שאנחנו יכולים לציין כאן, הוא לא מביא בשום מקום את הגדר של פסיק ר' שדלא ניחלה,
כי הוא הבין שאם שייך להתיר זה רק מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה,
ובמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דווקא סובר שחייב, כדברי רבי יהודה, כדעתו של המקשן בסוגיה.
זאת אומרת שהמחלוקת פה בגמרא,
כפי שאנחנו רואים אותה,
במסכת זבחים היא מהווה מקור יסודי לשיטות השונות והמוכרות,
צריכות להיות מוכרות,
בענייני שבת, בפסיק ר' שדלא נכלה,
האם זה מבוסס על מלאכה שאינה צריכה לגופה,
או שזה גדר אחר של דבר שהופך להיות איזה מנותק לגמרי כדבר שאינו מתכוון.
הרמב״ם באמת לא פוסק כמו שמואל,
והוא גם לא מביא בשום מקום את היסוד הזה של פסיק ר' שדלא נכלה.
באמת, הוא כנראה,
ונקבל את המקשן שדחה את דברי שמואל כפי שאנחנו יכולים לראות פה בסוגיה וכפי שהכסף מישנה מביא על זה בהלכות מעשה הקורבנות.
זאת אומרת שהסוגיה הזו היא בהחלט, כמו שאמרתי,
סוגיה מאוד מרכזית ויסודית לעניינים המוכרים לנו גם בהלכות שבת,
אבל כפי שאנחנו רואים זה קשור לדברים הרבה כאן לעניינים של הקרבת הקורבנות.
אז הנה כחן, זה באמת לימוד מאוד מעניין וחשוב.
אז כל טוב ושלום שלום.
אז כל טוב ושלום שלום.
של של של של של
