טוב, שלום לכולם, ואנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו.
השיעור היום במסכת זבחים בסוגיה בפרק שמיני,
זה הפרק שעוסק בענייני תערובות,
שזה נושא שקשור לזבחים, לקודשים, אבל קשור כמובן לדברים הרבה בכל התורה כולה. והמשנה אומרת,
כל הזבחים שנתערבו בחטאות,
המתות או בשור הנזקל, אפילו אחת בריבו, ימותו.
זאת אומרת,
התערובת כולה אסורה והגמרא שואלת על זה כמובן
מה יפילו?
זאת אומרת הרי בעצם אם כל הרוב זה של חטאות שמתו בעליהן או חטאות שכבר אי אפשר להקריב וצריכים להמית אותן והן לא יכולות כבר להקריב וגם לא לפדיון כפי שהן זה הדין הרי בקודשים שנפסלו
אז בכל אופן אומרת הגמרא אחי כמה כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות
או שור הנסכל.
זאת אומרת, לא מדובר שיש הרבה חטאות מיטות, אלא להפך.
יש קורבנות אחרות של קודשים, או לאו דווקא של קודשים,
והתערב בהם קורבן אחד של קודשים, של פסול,
של חטאת שמתה שאי אפשר להקריב אותה,
ועליה נאמר שהכול יהיה פסול. ועל זה שואלת הגמרא בדף א"ג,
שואלת הגמרא,
בעצם מסבירה בכל הסוגיות האלה את הסיבה,
למה שהכל אסור,
שכל התערובת אסורה,
מפני שאין פה אפשרות להשתמש בכלל של ביטול ברוב.
אי אפשר לבטל ברוב מכל מיני סיבות שהגמרא מנסה להסביר אותן.
בסופו של דבר בר אשי בדף ע"ג ואומר שאפילו תנא רבונון בעלי חיים חשיבה ולא בת לי. זאת אומרת שיש כאן בעלי חיים, יש כמה דברים בהגדרות של ביטול ברוב שאינם יכולים להתבטל כמו בעלי חיים.
אבל אז הגמרא שואלת ונמשוך ונקרב אחד מעיני ונאמר כל דפריש מרובה
זאת אומרת כל דפריש מרובה פריש בואו נמשוך, נוציא אחד החוצה, נוציא אחד אחד החוצה
ונגיד כל פעם כל דפריש מרובה פריש.
אומרת הגמרא: אפשר לעשות דבר כזה? הרי זה קבוע,
הרי זה דבר, כשזה נקרא כבר, שזה בא מן הקבוע, שכבר הייתה תערובת, שכבר ראינו פה את הספק במקום הקביעות שלה,
ואי אפשר עכשיו להתיר את מה שאתה תוציא החוצה,
וכי הכלל הוא בקול קבוע כמחצה על מחצה דמי,
שזה שולל את האפשרות להסתמך על קול דפריש.
אבל הגמרא לא מוותרת, היא שוב שואלת ואומרת נכבישינו דניידי בנימה קול דפריש, זו באמת שאלה שמופיעה פה ולא מופיעה בסוגיות האחרות
שעוסקות בענייני רובק קבוע,
נכבישינו דניידי, זאת אומרת רש"י מסביר פה,
נכבשינו אומר רש"י יקוף אותם שינודו ולא להבד קבוע. להתחיל כאילו ללחוץ עליהם באיזושהי צורה באופן כזה שזה לא יהיה קבוע ואז יצאו אחד אחת מכל הקבוצה ואז כתוצאה מזה תוכל לקחת ולומר על כל אחת שיוצאת כל בהמה, הבעל חי שיוצא, להגיד עליו כל דפרי שמירו בפריש, שערובה הרי בהמות כשרות ואינן פסולות כמו שהסברנו.
אז הגמרא כאילו שואלת את זה,
ואז על זה יש תירוצים בגמרא, שלכאורה זה כבר אפשרי, זאת שאלה נכונה,
אבל יש גזירה, השמא ייקח מן הקבוע הזה, כאילו רק איסור של גזירה.
אבל מעיקר הדין למדנו מכאן, וזה אחד הדברים המעניינים פה,
הנכבשינו דניידי, זאת אומרת,
שאתה לוקח תערובת,
כשיש תערובת, ואם אתה כאילו כופה, רש"י אומר,
את אותם שינועו ולא יהיו במקום אחד,
אז על ידי הפעולה הזו,
אתה מגיע למצב שאתה כן יכול להגיד קול דה פריש מרובע פריש. וכאן כמובן השאלה הגדולה נשאלת,
אם אתה, הרי אמרנו ככה, שאם אתה לא לוקח,
אם אתה לוקח בעצמך את אחת מהבהמות שנמצאות בתערובת הזו,
ואומר, אז על זה בוודאי תגיד שיש בזה דין של קבוע,
ולא תגיד קול דה פריש מרובע פריש, הרי זה מה שהגמרא אומרת מההתחלה.
אז מה אם אתה עושה כזה מין דבר,
נכבשינו דניידי אתה עושה מין קונץ כזה שעל ידי זה כאילו איזה מין הערמה או משהו כזה וכאן צריך להבין איך הגדר הזה מועיל לפתור או להתמודד עם השאלה של קבוע על ידי כאילו פעולה שנראית כמו איזה הערמה וכאן אנחנו מוצאים בדברי המפרשים דהיינו בדברי הראשונים בעצם שתי צורות של שתי תשובות
שני הסברים נגיד
התוספות כאן במקום אומרים,
כגון שלא בפנינו פירשו במקום קבוע,
היא הייתה פרישה בפנינו, היו אסורים. זאת אומרת, האמת שתוספות אומרים תירוץ,
לא תירוץ, הסבר שהוא מתבקש כאילו לדעתם,
שמדובר שנכבשינו,
אבל הניידות הזו, היציאה מכל התערובת,
היא נעשית שלא בפנינו. כאילו באמת בשיטה מקובצת פה על הצד, בצד, בדף גם כן,
אומר כאילו מסתירים, מתחבאים, איך הוא אומר, שנסוג פנינו אחור, זאת אומרת להסתובב אל הצד השני כדי שלא נראה מהיכן תירש, מעניין.
זאת אומרת, יש פה באמת משהו שהוא נראה כמין הערמה מסוימת וזה הסבר אחד.
לעומת זאת,
בתוספות, למשל במסכת פסחים בדף ט עמוד ב' כפי שמצוין בדף המקורות,
שם אנחנו רואים שהם מדברים קצת אחרת והם מסבירים שנכבשינו דניידי כי לכאורה כפי שאמרנו אם אתה רואה את היציאה של אותה כל מי שיוצא מתוך הקבוצה השלמה ואתה רואה את זה אז מה אתה מרוויח הרי אמרנו שזו בעיה ואתה רואה פה גדר ממש שאסור מדין קבוע כפי שנסביר את זה עוד מעט
אז התוספות שם בפסחים מסבירים שכאן זה אחרת.
ולמה כאן זה אחרת? בגלל שזה באמת לא קבוע.
למה זה לא קבוע?
בגלל שאין פה,
היא הנותנת.
זה לא מראש ידעת שיש בהימות מותרות כשרות ובהימות אסורות פסולות. אתה ידעת, אבל לא רק שידעת שיש כאלה,
אבל לא ידעת איפה כל אחד,
זה היה תערובת,
ולכן כיוון שהיה תערובת אז הם לא היו ניכרים ביחד, אז אין לזה כבר דין של קבוע.
זאת אומרת שיש כאן איזשהו,
זאת אומרת, אני יודע שיש בהמות אסורות,
אבל אני לא יודע לזהות אותן.
ממילא, אם אנחנו באמת מתבוננים פה בדבר הזה, אנחנו רואים שיש פה באמת שני מגמות.
לפי התוספות בזבחים, זו לא הנקודה.
אולי אפילו לא היה מועיל העובדה שאתה לא יודע בדיוק איפה
נמצא האיסור ואיפה נמצא ההיתר,
אלא העיקר שלא תראה איך שהוא יוצא משם.
זה בעצם הדגש.
בעוד שלפי התוצאות בפסחים העניין הוא אחרת, אפילו אם אתה רואה כשיוצא מהתערובת את היציאה מן התערובת,
אבל הנקודה היא שמלכתחילה הקביעות פה לא הייתה מוחלטת,
ככה הוא יכול לבוא ולומר,
מפני שהיה תערובת שלא ידעת לומר איפה ההסתר ואיפה האיסור.
זה כאילו כמין מחלוקת שאתה מוצא פה בדברי הראשונים,
ואני חושב שיש לעיין בדבר הזה, וזה מביא אותנו להבנה בכלל של כל העניין הזה של רוב וקבוע. כידוע,
אנחנו בדרך כלל, כשלומדים את הסוגיות האלה,
אז הדוגמה שאפשר להגיד הכי מוכרת לנו זה הדוגמה של חנויות.
תשע חנויות שמוכרות בשר כשר,
חנות אחת שמוכרת בשר טרף, אסור, פסול,
ואז אנחנו דנים, כשאתה מוצא,
אז אומרים שם, שאם יש בשר שנמצא מושלך כאילו ברחוב
ואתה לא יודע מאיפה הוא בא,
מהחנויות הכשרות או מהחנות האסורה,
אז אומרים כל דפריש מרו בפריש.
אבל אם אתה בעצמך לקחת
את הבשר ואתה עצמך לקחת בחנות את הבשר ואתה עכשיו לא יודע אם קנית בחנות הכשרה או בחנות הטרפה,
זה נקרא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצת דמי.
ואז אתה אומר שזה ספק וספק אסור.
זה הדין המוכר הקלאסי של דין קבוע.
אבל זה,
וזה כפי שאנחנו רואים מופיע בהרבה סוגיות, זה מופיע בסוגיה של חמץ ומצה, זה מופיע פה בסוגיה של זבחים,
זה מופיע בסוגיה במסכת כתובות לגבי פסולי קהל,
בכל מיני סוגיות אנחנו מוצאים שהנושא של קבוע הוא מאוד משמעותי ומשפיע על הלכות רבות.
אבל כפי שראינו יש כאן איזה גישות שונות שצריך לדעת להסביר אותן.
וההסבר כפי שאני חושב שצריך להתייחס אליו הוא בעיקר מן הגמרא,
על פי מה שאנחנו מוצאים בגמרא במסכת סנהדרין.
בגמרא במסכת סנהדרין שמה לכאורה הגמרא
שמדברת על המקור של הדין של קבוע.
ושם מדובר בגמרא, במסכת סנהדרין בדף עט,
יש לנו שם המחלוקת בין רבי שמעון לרבנן לגבי מי ש... בעניינים אחרים לגמרי,
בעניין של מי שמתכוון להרוג את זה והרג את זה. זאת אומרת, יש שם שאלה אם מי שמתכוון להרוג את זה והרג את זה האם הוא נקרא רוצח שחייב או לא נקרא רוצח שחייב בדין תורה?
וזו מחלוקת רבי שמעון ורבנן.
שרבנן אומרים שהוא באמת נקרא רוצח שחייב,
ועוד שרבי שמעון אומר שאף על פי שהוא התכוון להרוג אחד,
בכל אופן כיוון שהרג את השני אז הוא פטור. והגמרא מסבירה שם בסנהדרין בדף ע"ט,
הגמרא מסבירה,
כדאי לעיין שם בגמרא וללמוד אותה,
שיש לרבי שמעון מקור מהפסוק
לגבי הלימוד הזה.
ואז שואלת הגמרא מה עושים חכמים עם הלימוד מהפסוק
שרבי שמעון מביא אותו כמקור לדבריו,
אומרת הגמרא שרבנן לומדים משם את הדין של קבוע.
זאת אומרת, הדין של קבוע יש לו מקור מן הפסוק,
מן הפסוק שמובא שם בגמרא.
ואז ממילא כשאנחנו צריכים כאילו להסיק את המסקנה מתוך הסוגיה שם,
אז על פי דרך הלימוד זה צריך לומר בערך ככה.
צריך לומר שאם אתה סובר שעכשיו מה יהיה הדין למעשה,
אם אתה תגיד שאתה פוסק את דברי חכמים בסוגיה של "נתכוון להרוג את זה והרג את זה",
אז יש לך באמת את הפסוק שמלמד שקבוע,
בקבוע לא הולכים אחר הרוב.
אבל אם אתה סובר כרבי שמעון,
אז לכאורה הפסוק נדרש למה שרבי שמעון לומד שם לגבי מי שמתכוון להרוג את זה והרג את זה,
ואז בעצם יוצא שאין לו פסוק ממנו הוא לומד את הדין של קבוע.
וזו שאלה ששואלים כל הראשונים.
זאת אומרת, על מי השאלה?
השאלה היא אם לפי רבי שמעון באמת אין דין של קבוע,
כי אין לו מקור בפסוק.
יתרה מזו, זו לא שאלה רק על רבי שמעון,
אלא זו שאלה שאנחנו, כשלומדים בבירור הלכה נגיד,
זו שאלה שהיא מתבקשת על שיטת הרמב״ם.
מפני שכשאנחנו לומדים את הרמב״ם בהלכות רוצח,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
אנחנו מוצאים שהרמב״ם פוסק כרבי שמעון בסוגיה של סנהדרין,
ואז הרייבד באמת משיג אליו ואומר איך אתה פוסק כמו רבי שמעון, הרי אין הלכה כרבי שמעון,
אבל הרמב״ם פוסק כרבי שמעון, ואז מתבקשת השאלה לפי הרמב״ם, אם ככה לא יהיה דין של קבוע?
אבל כשאנחנו לומדים את כל ההלכות ברמב״ם בסוגיות האחרות,
אנחנו מוצאים שהרמב״ם סובר שיש דין של קבוע,
ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם ככה באמת מה המקור של דין של קבוע,
ביחד עם הפסיקת ההלכה כדעת רבי שמעון.
ומכאן אני מגיע באמת למסקנה שיש כמה מרבותינו הראשונים שמסבירים את זה,
שיוצא מתוך דבריהם שהמחלוקת היא פה בסופו של דבר גם על דין קבוע מבחינת ההבנה של דין קבוע.
כי יש כאן באמת שתי גישות לדין של קבוע.
יש גישה אחת של דין של קבוע שבעצם זה חידוש,
כי מעיקר הדין כל אחד יגיד, הולכים אחר הרוב, הולכים אחר הרוב,
וזה הרי בעצם תמיד דבר שכל כך נראה לנו, כל כך פשוט,
שולחים אחר הרוב,
ואם ימלא לדין של קבוע הוא כאילו סתירה להבנה הרגילה,
וכיוון שהוא סתירה להבנה הרגילה אנחנו רואים אותו כדבר אפילו תמוה,
ואז אנחנו אומרים שיש גזירת הכתוב שמלמדת אותנו שיש דין של קבוע,
ולפי זה באמת יש בראשונים שככה מבינים,
ואז גם אומרים שאין לך בו אלא חידושו, יש מושג כזה שאומר,
מצוין פה בר"ן במסכת חולין,
מביא שם את הדברים האלה ואומר,
קבוע זה חידוש ואין לך בו אלא חידושו. מה פירוש שאין לך בו אלא חידושו?
אתה מצמצם את החידוש עד כמה שאפשר,
ולכן כשיש מצב כמו בסוגיה שלנו,
שמלכתחילה הקביעות לא הייתה ברורה למרות שהייתה ידועה,
אבל זה כבר לא הקביעות המוכרת לנו מהדוגמה הקלאסית של חנויות,
אז לא אומרים שם קבוע,
כי באמת קבוע זה חידוש.
לעומת זאת,
כפי הנראה,
והשיטה האחרת סוברת שקבוע זה לא חידוש,
שקבוע זה אפילו הדבר אולי להפך, קבוע זה הדבר המובן שהוא באמת הסברה ואין לנו בעצם מקור להגיד שהולכים אחר הרוב,
ההליכה, כאילו אחר הרוב היא החידוש ואת זה אולי צריך להסביר במילים אחדות,
אני אסביר את זה, זאת אומרת, את הצד השני,
כי להגיד על חרא רוב תמיד זה בעצם
כאילו הולכים אחרי סטטיסטיקה.
אחרי כמין הסתברות.
לפעמים ההסתברות היא של 50%,
לפעמים ההסתברות היא של 60%,
של 70%,
של 80%,
אולי אפילו 90%,
אבל תמיד נשאר 10%. האם ההסתברות זה דבר שהוא כל כך קובע?
האם אנחנו יכולים תמיד להגיד שההסתברות זה הדבר, אנחנו יודעים שבסטטיסטיקה תמיד יש את מה שלא כלול בתוך האחוז של הסטטיסטיקה.
זאת אומרת, בעצם אפשר להגיד שההבנה של קבוע היא בעצם הפוכה,
היא בעצם אומרת שלא הולכים לפי סטטיסטיקה בהלכה,
אלא ההלכה מדברת על זה שכל מצב שאיננו מאה אחוז זה ספק,
כי כל ספק הוא לא בהכרח ספק של חמישים-חמישים,
לכן כל מצב שאיננו מאה אחוז זה ספק.
אז תשאלו, הרי הולכים אחר הרוב, אחר הרוב לא הולכים על בסיס של הסתברות בעלמא,
אלא רק כאשר,
רק כאשר יש לנו משהו שהוא יותר מסתם הסתברות,
איפה אנחנו מוצאים את המצב שהוא יותר מסתם הסתברות?
זה באמת בדיינים.
בדיינים, כשלמשל דיינים יושבים בדין,
ונגיד יושבים שלושה אפילו, שניים אומרים כך ואחד אומר כך, הולכים אחר הרוב, וזה מה שנאמר בתורה אחרי רבים להטות.
שם ההליכה אחר הרוב זה לא סטטיסטיקה,
ההליכה אחר הרוב היא הרבה יותר מוצקה,
מפני שמה היא אומרת ההליכה אחר הרוב?
שדעת השניים היא נראית לנו דעה יותר חשובה מהדעה של האחד.
כי בשביל זה זו דעה של שניים ולא דעה של אחד.
וככה בכל פעם ברוב של דיינים אנחנו אומרים שהרוב הוא לא סתם סטטיסטיקה,
אלא הרוב הוא משהו יותר מוחשי שמבוסס על רוב.
ולכן באמת להגיד שהולכים אחר הרוב צריך לראות עד כמה שזה דומה לרוב של דיינים.
ולכן בתשע חנויות, לכן אנחנו גם אומרים ככה:
אנחנו אומרים שאנחנו לומדים שאחרי רבים להטות זה לא רק בדיינים,
אבל אנחנו מצמצמים להפך את ההליכה אחר הרוב,
להפך שזה אין לך בו אלא חידושו רק במקום שזה הכי קרוב לדיינים. מתי זה הכי קרוב לדיינים?
מתי שזה נמצא כל דה פריש.
כי אז אתה יכול באופן דמיוני לפחות לחשוב שתשע החנויות הן כאילו תשע חנויות שהפיקו דבר אחד שלם,
והם כאילו הכל יצא מהתשע חנויות.
להסתכל על תשע חנויות כמו איזה סופר גדול ביחס לחנות האחת, שזו רק חנות בודדה.
ואז אתה יכול להגיד שיש כאן באמת כמין משהו יותר מוצק שעומד מאחורי ההליכה אחר הרוב, ואז זה אולי דומה לדיינים.
אבל ברגע שזה כבר לא דומה לצורה הזו,
אז להפך, על זה אומרים כבר שזה סתם סטטיסטיקה ואין הולכים אחר הרוב. יוצא לפי זה שקבוע מקבל לפי זה גדר הרבה יותר של סברה מאשר מה שאפשר היה לחשוב.
ואז אני,
אם למשל ניקח לדוגמה, נחזור אל הסוגיה שלנו בזבחים,
אז אנחנו בהחלט יכולים לומר שפה כיוון שהיה מלכתחילה תערובת ולא היה ניכר מי הבהמה הכשרה או מי הבהמה הפסולה,
אז ממילא כאילו חסר פה בקביעות,
אז זה בעצם, כאן תהיה המחלוקת.
מי שסובר שקבוע זה רק חידוש,
להפך, שקבוע זה החידוש,
הוא יבוא ויאמר שכיוון שזה מעורב,
אז כבר אין דין קביעות, זה התוספות בפסחים.
מי שסובר לעומת זאת, שלהפך באמת מלכתחילה
הגדר של רוב הוא הדבר המחודש,
אז ממילא גם אם היה בתערובת מצב שלא היה ניכר איזו בהמה כשרה, איזו פסולה,
זה מספיק בשביל לומר,
בעצם הדבר,
אף על פי שאני לא רואה את הבהמה האסורה, אבל אני יודע שהיא נמצאת כדי לומר שאי אפשר להסתמך פה רק על סטטיסטיקה.
ולכן אתה תלך
ותאמר שזה ספק.
אז מתי אנחנו נאמר שלא? זה מה שהתוספות נדחקות פה, בזבחים,
ואומרים: נכבשינו,
וכאילו עוצבים את העיניים,
מסתירים את העיניים ולא רואים. זאת אומרת, כדי שנוכל לקרוא לזה כל דה פריש, אנחנו עושים משהו שהוא נראה כמו איזה משהו פיקטיבי כזה,
אבל הוא באמת עניינו, בגלל שבדרך אחרת לא היינו מגיעים לזה.
אז הנה כחל, זהו הדבר שאולי אני ניסיתי פה על רגל אחת להסביר קצת את העניינים של רובק קבוע,
אגב הסוגיה הזו של זבחים,
שהיא אחד המקורות החשובים לגדר הזה,
ותמיד אני אומר שהסוגיה הזו היא עמוקה מני ים,
ומי שלומד יוכל ללמוד עוד יותר, ולראות אפילו במקורות הנוספים שנמצאים פה,
כפי שצויין בדף המקורות,
ותמיד יש עוד מה להוסיף וללמוד.
שלום שלום.
שלום שלום.
שלום.
