אני רוצה היום עוד ללמוד שיעור במסכת שבועות,
שמסיימים אותה בדיוק, כי לומדי הדף היומי מסיימים אותה ומתחילים כבר מיד מסכת עבודה זרה,
שנגיע אליה גם כן בעזרת השם, אבל אני היום, שיעור למסכת שבועות
אל הנושא המרכזי והחשוב שישנו בסוף המסכת,
כי מסכת שבועות מחולקת, כפי שאנחנו כבר, מי שלמד יודע,
לכמה חלקים, גם השבועות עצמן מחולקות לסוגים שונים של שבועות.
והשבועות שעליהן מדברת המסכת בסופה,
זה באמת השבועות שקשורות לעניינים של דיני ממונות.
אנחנו יודעים שלפי דין תורה יש חיוב שבועה מן התורה במודה מקצת הטענה,
או כשיש עד אחד
כנגד הנתבע,
וגם בשבועת השומרים, יש שבועת השומרים, אלה שלוש שבועות שיש על פי דין תורה.
ויש כמובן עוד שבועות מדרבנן,
שרבנן הוסיפו כל מיני שבועות,
גם כשאין חיוב מן התורה.
הנושא שעליו אני רוצה לדבר, אם אנחנו פותחים למשל את המשנה
בתחילת פרק שביעי,
אז הכלל, או קובעת לנו את הכלל,
שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים.
הסגנון העדין הוא שהשבועה היא חיוב שמוטל מלכתחילה על הנתבע,
יש תובע ויש נתבע.
הנתבע כאשר הוא במצב של מודה במקצת הטענה, כמו שאמרנו,
או שיש עד אחד כנגדו,
אז,
או בשבועת השומרים, אם טוענים שיחזיר את מה שהוא קיבל לפיקדון,
אז הוא נשבע,
והשבועות האלה הן שבועות שהוא נשבע ונפטר.
זאת אומרת, דין שבועה זה נשבע ולא משלם.
אבל יש דינים, כמו בהרבה דברים,
יוצאים מן הכלל,
ואז בהמשך המשנה,
המשנה מפרטת את כל ה... יש פעמים שבהם אומרים שנשבעים ונוטלים.
זאת אומרת, שהשבועה עוברת לצד השני במצבים מסוימים,
והתובע שתובע נשבע ונוטל.
זאת אומרת, ולא הנתבע, אלא התובע.
ואז יש לנו כמה דברים כאלה, כמו שהמשנה אומרת, השכיר,
הנגזל והחובל,
הגוזל והנחבל, סליחה, לא החובל אלא הנחבל,
אלה, יש עליהם תקנה שאם הם טוענים טענה, אז לא הגזלן נשבע ולא הבעל-בית נשבע ולא החובל, אלא הם נשבעים ונוטלים.
זו תקנה לטובתם.
והרביעי שמפורט פה במשנה זה שכנגדו חשוד על השבועה.
על זה אני רוצה קצת להתעכב היום,
שכנגדו חשוד על השבועה, זאת אומרת שאם הנתבע הוא אדם חשוד,
חשוד על שבועה, זאת אומרת,
מה זה חשוד על שבועה?
אדם שכבר נתפס
בשבועת שקר,
אדם שנתפס בשבועת שקר,
או גם,
בכל ההלכה הזו מפורטת,
כל מי שנפסל לעדות הוא גם נפסל לשבועה.
אז יש לנו אנשים שהם חשודים, נקראים חשודים על השבועה,
אז הם נמצאים אולי במצב שהיו צריכים להישבע,
אבל הם כבר לא נאמנים להישבע כי הם כבר חשודים.
עליהם נאמר,
על המקרים האלה שכנגדו נשבע ונוטל.
יש לנו דין שכנגדו נשבע ונוטל.
זה דין שנזכר פה במשנה.
על הדין הזה שכנגדו נשבע ונוטל יש לנו דיון בתוספות
בהמשך הסוגיה פה בדף מ"ז,
כמובן מודגש ומצוין בדף המקורות.
זה נזכר גם פה בתוספות, כפי שאני אומר בדף מ"ז,
בדיבור המתחיל מתוך שאינו יכול להישבע,
וגם במסכת בבא מציע בדף ה',
שיש שם בתוספות הרחבת דברים אפילו לעומת מה שנאמר פה בסוגיה שלנו, בתוספות.
ועל מה בעצם סובב הדיון?
הדיון סובב על כך כי יש לנו במקביל, יש לנו גם דין אחר.
כאן נאמר שכנגדו נשבע ונוטל.
זאת אומרת שאם, כפי שאמרנו, הנתבע חשוד,
אז אנחנו אומרים שהוא לא נשבע,
אלא שכנגדו, זה התובע, יישבע וייטול.
שואלים, לעומת זאת, אנחנו יודעים שיש דין אחר
שקוראים לו "מתוך שאינו יכול להישבע משלם",
וזה הגמרא מפרטת פה בדף מ"ז.
בדף מ"ז מובאות שתי דוגמאות בתוך הדברים.
דוגמה אחת מאוד פשוטה,
היא הדוגמה אם אדם תובע מחברו "מנה לי בידך",
ועלה אומר, אז אם הוא היה אומר חמישים,
זה נקרא מודל מקצת הטענה,
אבל הוא אומר חמישים ידענה וחמישים לא ידענה.
זאת אומרת, הוא מודה שהוא חייב חמישים באמת,
אז הוא לכאורה מודה במקצת הטענה,
אבל על החמישים הנותרים הוא לא אומר שהוא לא חייב, הוא לא כופר,
אלא הוא אומר שהוא לא יודע.
אם יש מצב כזה ולא שייך, אם כן, להשביע אותו, כי מה נשביע אותו?
שהוא לא יודע?
זה לא שבועה שכאילו מעניינת אותנו, עוד נשוב ונדבר על זה, וזה נושא שצריך לדבר עליו.
אבל חמישים ידענה וחמישים לא ידענה, היות שלא שייך להישבע שהוא לא יודע.
זה כאילו לא שבועה מעניינת מבחינת ההלכות.
אז אומרים, זה נקרא שהוא לא יכול להישבע, אין לו, תובעים אותו מנה.
הוא אומר שהוא לא יודע, ואם הוא לא יודע אז אומרים שמתוך שאינו יכול להישבע, משלם.
זאת אומרת שיש גדר כזה של "מתוך שאינו יכול להישבע",
משלם. כי מי שמחויב שבועה ולא יכול לקיים אותה,
אז כאילו יש כאן איזה דין שהוא משלם.
נשאלת אם כן השאלה, מדוע בדוגמאות של חשוד,
שעליהן אנחנו אומרים במשנה,
שכנגדו נשבע ונוטל,
מדוע כאן אנחנו גם יכולים היינו לומר,
כיוון שהוא חשוד,
המתוך שאינו יכול להישבע, הוא חשוד,
הוא לא יכול להישבע כי הוא חשוד,
המתוך שאינו יכול להישבע, משלם,
מדוע אומרים שכנגדו נשבע ונוטל?
זו שאלה שנדונת פה בתוספות, כפי שאמרתי, בדף מ"ז,
ובהרחבה יותר בתוספות דווקא בבבא מציע בדף ה'.
יש על כך שני תירוצים.
תירוץ אחד מופיע גם בגמרא בשבועות,
ובמסכת בבא מציע הוא מוסיף עוד תירוץ. מהו התירוץ הראשון?
התירוץ הראשון הוא שבעצם אמנם הוא חשוד,
אבל כאילו אנחנו דואגים לו.
כי אם באמת אנחנו נגיד על חשוד
שמתוך שאינו יכול להישבע משלם,
שנטיל עליו את הדין הקשה הזה,
שמתוך שאינו יכול להישבע משלם,
אז כאילו יש חשש שכל אדם שיודע על חבר או על מישהו שהוא חשוד,
אותו בצורה כזו שיטיל עליו שבועה,
יגרום לכך,
אם מישהו חייב לחברו נגיד חמישים,
וחברו, אז מה יעשה האדם שטובה? יגיד לו, מנהלי בידך.
מה הוא יגיד?
הוא יגיד, לא, מה, אני חייב לך רק חמישים.
המתוך שאינו יכול להישבע, מייד הוא משלם, כי מודה מקצת הטענה נשבה.
אז כל אחד ינצל את האפשרות הזו
לחייב בן-אדם ולנצל את העובדה שהוא לא יכול להישבע.
אז כיוון שהוא חשוד,
אז בכל זאת, אף על-פי שהוא חשוד,
וזה לא כל כך דבר מכובד להיות חשוד,
אבל זה לא מצדיק את זה שיהיה אפשר לחייב אותו שלא כדין,
אז ממילא לכן באו ואמרו חכמים שכנגדו נשבע ונוטל.
זאת אומרת, זה בעצם איזה מין הגנה על החשוד.
זה תירוץ אחד של התוספות,
מופיע גם פה וגם בבבא מציע.
התירוץ השני מופיע רק במסכת בבא מציאה,
ושם התוספות אומרים, ועוד, אומרים התוספות,
יש סיבה אחרת.
במקרה של חשוד,
אתה לא יכול להגיד לו מתוך שאני יכול להישבע משלם, כי הוא מצידו אומר,
אני לא יכול להישבע, אני רוצה להישבע, אתם לא מרשים לי להישבע.
זאת אומרת, אתם לא מרשים לי להישבע.
זה לא שאני לא יכול להישבע. כשאחד אומר,
חמישים לא ידענה, הוא לא יודע,
אז על זה אנחנו אומרים,
אתה לא יכול להישבע כי הטענה שלך היא טענה כזו שלא מאפשרת
לא נותנת את המסגרת של חיוב שבועה.
אבל כאשר אתה חשוד,
כשהוא חשוד,
הוא בעצם יכול לומר: אני מצידי רוצה להישבע,
ורק אתם לא נותנים לי.
אז על כגון זה שהוא מצידו רוצה להישבע,
אתה לא יכול להגיד מתוך שאני יכול להישבע משלם,
אלא אתה באמת אומר שכנגדו נשבע ונוטל.
זה בעצם שני התירוצים הידועים והמקובלים על השאלה הזו לגבי לעשות את ההבחנה בין חשוד לבין
הדוגמאות האחרות שבהן אנחנו אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
כשאנחנו לומדים בעיון את הסוגיות האלה,
אז אנחנו כמובן אוהבים לחקור ולדון ולברר.
ומה הבירור שאותו אנחנו צריכים לברר?
מה באמת ההבדל בין שני התירוצים בתוספות? זאת אומרת, יש כאן שני תירוצים בתוספות, ודווקא התוספת בשבועות,
אולי באופן מפתיע, אולי לא באופן מפתיע,
אומר רק תירוץ אחד ולא את שני התירוצים.
השאלה היא באמת, מה באמת ההבדל בין שני התירוצים?
אז רגילים לומר ככה,
רגילים לומר שהמחלוקת בין שני התירוצים בתוספות זה באמת על ההבנה של חיוב שבועה מן התורה בכלל.
מה זה נקרא כשהתורה חייבה שבועה?
האם הפירוש הוא שהתורה חייבה לשלם,
רק יש לו אפשרות להיפטר על ידי שבועה,
או שהחיוב הוא באמת רק על שבועה?
זאת אומרת, האם יש פה בעצם חיוב תשלום?
אלא במקרים מסוימים, כמו מודה מקצת הטענה,
יש לו את האפשרות להיפטר מהתשלום,
אבל באמת מעיקרה יש לו חיוב של תשלום. ככה רגילים לומר שזה הגדר של מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
זאת אומרת שכאילו הוא אומר, אתה בעצם חייב לשלם.
אז אם אתה חייב לשלם,
אז אתה רוצה להיפטר, תישבע.
אז לכן אפשר להגיד ששני התירוצים פה חולקים בשאלה הזו, האם זה באמת הגדר
בחיוב שבועה, שזה מלכתחילה חיוב של תשלום,
או אולי לא.
החיוב הוא דווקא החיוב של שבועה, ורק של שבועה.
אלא שאם אתה כבר לא יכול להישבע את מה שאמרו לך שאתה צריך לעשות,
אז כאילו אם אתה לא יכול, תשלם.
אבל זה לא מתחיל בתשלום, אלא מתחיל בשבועה.
איפה יכולות להיות הנפקא מינא? בדוגמה הזו של חשוד.
זאת אומרת, אם אני אומר שהחיוב הוא של תשלום,
כמו של תשלום, אז זה גם בחשוד,
החיוב שלו הוא לשלם.
אם הוא לא יכול להישבע, אז משלם.
אלא מה, אנחנו פשוט מגינים עליו, בעצם היה צריך לשלם.
אלא כיוון שחושבים שיש עניין להגן עליו,
אז מגינים עליו בדרך הזו.
אבל בדוגמה,
לפי התירוץ השני,
התירוץ השני הוא סובר שהגדר הוא פה רק חיוב שגועה, אין חיוב תשלום בכלל.
אלא אם הוא לא נשבע, הוא משלם.
אז זה, כשיש מקרה שהוא אומר חמישים ידענה וחמישים לא ידענה,
אז הוא לא יכול להישבע בעצם מצד הטענות שלו, הן מסודרות בצורה הזו, שהוא לא יכול להישבע.
אז זה באמת מובן שמתוך שאני יכול להישבע, משלם.
אני יכול להבין את זה.
אבל כאשר הוא רק חשוד,
והוא בעצם מצדו אומר: אני רוצה להישבע,
אז זה שלא נותנים לו להישבע לא צריך לגרום לכך שהוא ישלם.
לכן אומרים:
אם ככה, נהפוך את השבועה,
נעביר אותה אל הצד השני שכנגדו נשבע ונוטל. אז יכול להיות ששני התירוצים האלה סוברים,
מחולקים בהבנה של חיוב שבועה. זה בעצם ההסבר הפשוט
שמסבירים כשלומדים את התוספות ורואים את שתי הטעמים האלה, ככה מסבירים את זה.
יכול להיות בזה נפקא מינות.
הנפקא מינות יכולות להיות,
למשל, כשיש שבועה של גלגול שבועה,
אנחנו יודעים שמגלגלים לפעמים שבועה,
אז אם מגלגלים משבועה אחת לחברתא,
האם על השבועה השנייה גם כן נגיד מתוך שאינו יכול להישבע משלם?
כי המתוך שאינו יכול להישבע משלם לא שייך אולי על השבועה של הגלגול,
כי בגלגול אין חיוב תשלום, יש רק חיוב שבועה.
זה בעצם החילוק שרוצים לומר.
אני אבל מצידי רוצה כרגע להתעכב בעניין הזה, להעיר פה איזו הערה חשובה
שנוגעת לסוגיה שלנו במסכת שבועות.
כי במסכת שבועות, בהמשך לדין הזה,
שנגדו נשבע ונוטל, אז כתוב במשנה שקראנו אותה קודם,
אז כתוב ככה
במשנה בהמשך, בדף מ"ה עמוד א',
כתוב: היו שניהם חשודים,
חזרה שבועה למקומה, דברי רבי יוסי,
רבי מאיר אומר יחלוקו.
זאת אומרת, יש כאן
אנחנו אומרים שכשהיה חשוד על השבועה, איך אמרנו? שכנגדו נשבע ונוטל, והסברנו
שני ההסברים מדוע לא אומרים כאן מתוך שאני יכול להישבע משלם. בסדר.
אלא אמרנו, כנגד זה אומרים שכנגדו נשבע ונוטל,
וזה בסדר.
אבל פעמים שגם התובע הוא חשוד.
אז מה עושים כששניהם חשודים?
אז על זה יש במשנה מחלוקת.
דעה אחת אומרת חזרה שבועה למקומה,
דעה שנייה אומרת יחלוקו.
מה זה חזרה שבועה למקומה? אז הגמרא בעצמה אומרת שנחלקו בזה רבותינו שבבבל עם רבותינו שבארץ ישראל.
רבותינו שבבבל אמרו
חזרה שבועה לסיני,
זאת אומרת רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני.
הוא לא יכול להישבע, הוא לא יכול להישבע.
כאילו מחזירים את השבועה לסיני, אז אין שבועה, אז אין כלום.
אז זה סתם שני בעלי דינים.
אתה תובע ממישהו כסף, הוא אומר שהוא לא חייב.
גמרנו, פטור.
זה בעצם רבותינו שבבבל.
רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה השבועה למחויב לה.
חזרה השבועה למחויב לה, פירושו של דבר,
היות שהוא היה צריך להישבע אחד,
העבירו את השבועה לשני במקום לראשון,
והוא לשני הזה גם כן לא יכול להישבע, אומרים חזרה השבועה למחויב לה, גמרנו, חוזרים בחזרה.
מה פירוש שחוזרים בחזרה?
במילים הפשוטות:
מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
זאת אומרת שבשניהם חשודים אומרת כאילו הגמרא כאן חוזרים בחזרה לדין של מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
חוזרים אל הדין של "מתוך שאינו יכול להישבע משלם".
אבל יש כאן דעה אחרת שאומרת "יחלוקו".
"יחלוקו" אומר כאן זה מין דין חדש כזה, דין של "יחלוקו".
הדבר שצריך להבין, לכאורה, אם אנחנו צריכים לדון פה מבחינה הלכתית,
מה צריכה להיות הדעה שלנו כלפי הדעות האלה המופיעות כאן כששניהם חשודים?
היות שבעצם אנחנו הרי סוברים שמתוך שאינו יכול להישבע משלם,
על לכאורה הדעה ההלכתית המתקבלת, המסתברת,
היא הדעה שסוברת שחזרה שבועה למחויב לה.
זאת אומרת, הוא לא יכול להישבע, רצינו להגיד שהשני יישבע, השני גם לא יכול להישבע,
חזרה שבועה למחויב לה.
המחויב לה פירוש לנתבע שהוא לא יכול להישבע, משלם.
וזה הולך לפי הכלל שמתוך שהוא לא יכול להישבע,
משלם.
זה באמת הגדר המובן לגבי העניין של הסברה שחזרה שבועה למחויב לה. ולכאורה כך צריכה להיות ההלכה.
באופן מפתיע אפשר לומר,
בפוסקים אנחנו רואים
שיש שפסקו, וזה אפשר לראות ב"שולחן ערוך" את דעת הרמ"א שמביא,
שאומר דווקא יחלוקו.
הדעה הזו של יחלוקו היא כאילו לא מובנת לנו.
למה יחלוקו?
הרי אתה סובר מתוך שאינו יכול להישבע משלם, זוהי הלכה פסוקה.
זו שאלה שנדונת פה בתוספות בדף מ"ז לדיבור המתחיל מתוך,
כי זה באמת כאילו לא מובן.
אם אנחנו סוברים מתוך שאינו יכול להישבע משלם,
אז נכון שבחשוד אנחנו לא אומרים "מתוך שני יכול להישבע משלם".
באמת לא אומרים,
כפי שאמרנו קודם.
אבל כששניהם חשודים, מדוע לא נחזור אל הדין של "מתוך שני יכול להישבע משלם"?
ולכאורה היה צריך להיות ככה דין בהלכה, ובכל זאת אנחנו רואים שמצד אחד פוסקים "מתוך שני יכול להישבע משלם",
ומצד שני אומרים שכששניהם חשודים,
יש ראשונים שאומרים,
תוספות מופיע בשולחן ארור, שאומרים "יחלוקו".
כאן אנחנו צריכים להבין מה פשר השיטה הזו של היחלוקו
בניגוד לכלל המקובל של מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
זה מטיל עלינו איזשהו צורך וחובה להסביר
שאולי בעצם גם מתוך שאינו יכול להישבע משלם, שאמרנו שהחיוב הוא כאילו בתשלום,
שזה שייך גם בחשוד,
כפי שראינו,
זה צריך להסביר האם זה באמת סברה כזו,
או שזה רק זירת הכתוב שמתוך שאינו יכול להישבע משלם,
ולא שזה איזושהי סברה.
כי אם זו סברה,
אז היה פה פשוט שחזרה שבועה למחויב לה.
אבל אם אנחנו אומרים,
יכול להיות שזה לא סברה, אלא יותר בהבנה של גזירת הכתוב,
כפי שבגמרא בהמשך אומרים,
אז יכול להיות שכשניהם חשודים,
אז בסופו של דבר לא אומרים
שחזרה שבועה למחויב לה, אלא אומרים שחולקים.
למרות שפוסקים את ההלכה מתוך שאני יכול לישבע משלם. זה בעצם ההלכה שצריך לעמול קשות כדי ליישב אותה,
ועוד יש הרבה מה לדבר על זה,
אבל הלומד ילמד ויחכים, ויש בזה עוד הרבה נפקא מינות,
גם לגבי הדין של שבועה מדרבנן,
אבל אין כאן המקום להאריך בזה.
שנתיים נישאר בזה, ובעזרת השם נמשיך הלאה.
במשכת עבודה זרה אמרנו, בעזרת השם.
