שלום לכולם, ואנחנו
כדרכנו ממשיכים בלימוד הסוגיות שלנו,
על-פי הסוגיות שנלמדות בעודף היומי, על-פי הלכה ברורה,
ואנחנו מתחילים עם כל הציבור הלומד את מסכת עבודה זרה.
הסוגיה הראשונה שבה אני רוצה ללמוד ולהתרכז היום במסכת עבודה זרה,
הרי מסכת עבודה זרה בתחילתה עוסקת בכל הייסורים שאסור לעסוק עם הגויים
לפני יומי דם,
והעניין הוא פשוט בשביל לא להתחבר אליהם בימים של עבודה זרה, וזה פשוט. ובכל זאת יש כאן איזשהו איסור,
שהגמרא מנסה לברר מה בדיוק ההגדרה של האיסור,
למשל למכור להם דברים,
למכור להם בהימות.
והשאלה, מה הם עושים עם הבהימות? הרי הם השתמשו בבהימות לעבודה זרה שלהם, אפילו להקריב קורבנות לעבודה זרה.
אז זה כמובן הגדר המובן מאליו של האיסור
שנאמר במשנה הראשונה מה שאסור להתעסק עם הגויים.
אבל הגמרא בצורה יותר ממוקדת מבררת את העניין בדף ו',
הגמרא שואלת: היבאיה לאור
משום הרווחה או דילמה משום לפני עיוור לא תיתן מכשול?
זאת אומרת,
מה כאן העניין באיסור הזה שאסור למכור להם דברים כמו בהימה באמת של לקראת יום החג שלהם?
האם זה משום הרווחה?
משום הרווחה, רש"י אומר,
דרווח ואזיל ומודל עבודת כוכבים ועבר ישראל משום לא יישמע על-פייך, זאת אומרת, אתה כאילו משתתף בעבודה זרה בזה שהוא יהיה מרוצה שיש לו דברים מתאימים בשביל העבודה הזרה שלו,
או שיש פה גדר איסור מיוחד שנקרא: לפני עיוור לא תיתן מכשול.
לא בגלל שאני עובר את העבירה,
אלא על-ידי זה שאני גורם לו שהוא יעבוד עבודה זרה, זה עצמו איסור.
וזה בעצם קשור לנושא כללי של "לפני עיוור לא תיתן מכשול", שזה פסוק, כידוע, בתורה,
והפירוש הפשוט שלו זה "לפני עיוור לא תיתן מכשול", זה כפשוטם של דברים,
אבל כידוע, הפסוק נדרש
בצורה יותר רחבה, שלא מתייחס רק
לעניין של מכשול פיזי פשוט שאתה מעמיד לפני אדם שהוא עיוור,
אלא לאדם שאתה גורם לו לעבור על איסור של תורה,
ואולי גם על איסור דה רבנן, שזה נושא לפני עצמו,
זה נקרא עבירה שלפני עיוור לא תיתן מכשול.
אתה כאילו מכשיל אותו בעבירה הזאת, וזאת אולי הסיבה שאסור לתת לגויים את הבהמות,
או להקנות להם דברים שהם יכולים להשתמש בהם לעבודה זרה שלהם, כי זאת לדעת.
גם הגויים, מבחינת ההלכה ודברי תורה,
מצווים שלא לעבוד עבודה זרה. הרי זה אחד משבע מצוות בני נוח,
שלא לעבוד עבודה זרה.
ולכן אנחנו צריכים להיזהר לא לתת להם
להיכשל באיסור הזה.
זה מביא אותנו כמובן, הגמרא שואלת בעצמה מהי נפקא מינא, מה ההבדל אם אני אומר שהאיסור הוא משום הרווחה או שהאיסור הוא משום לפני ור לא תיתן מכשול?
אומרת הגמרא, נפקא מינא דהית ליה בימה לדידיה,
היא אמרת משום הרווחה אקמה ובכלי,
בכל זאת הוא נותן לו איזשהו רווח,
מפני שבכל זאת יש לו יותר, בכל אופן,
אבל יש לו יותר שמחה בעבודה זרה.
אבל היא אמרת משום לפני ורלו תיתן מכשול,
אז הוא באמת לא עובר. למה? בגלל שיש לו בלאו הכי,
יש לו בלאו הכי בהימה אחרת שאיתה הוא יכול לעשות, נאמר,
את העבודה הזרה שלו בקורבנות,
ולכן אתה לא מכשיל אותו. ואז שואלת הגמרא, ועתניא אמר רבי נתן,
אמר רבי נתן,
מניין שלא יושיט אדם כושל יין לנזיר ואיבר מן החי לבני נח, תלמוד א' לפני איבר לא תיתן מכשול.
והגמרא אומרת שהאדם שנותן כושל יין לנזיר,
או איבר מן החי שוב לבן נח לגוי, שהוא מצווה על איסור איבר מן החי,
ונזיר מצווה על איסור של יין,
אז הוא עובר לפני איבר לא תיתן מכשול.
ואז הגמרא יוצאת מתוך הנחה שבעצם יש לו בעצמו גם כן את האפשרות לשתות יין.
למה זה נחשב לדבר שאני עובר בלפני עיוור,
כאשר אמרנו שאם יש לו אתה לא עובר?
מתרצת הגמרא: "אחא במעסקינן דקאי בתרי אברא דנארא".
זאת אומרת, הגמרא אומרת שמה שכתוב שלא יושיט יין לנזיר,
זה באמת שאין לו,
זה באמת שנמצא בתרי אברא דנארא, זה דוגמה לדבר שאתה נמצא בצד אחד של הנער, כאילו הוא נמצא בצד השני,
אין לו בצד השני יין,
וכשאתה מביא לו את היין מהצד האחד לצד השני, זאת אומרת שהוא לא היה יכול, נגיד,
להשיג את זה לבדו בכוחותיו שלו,
אז אתה עובר לפני עיוור לא תיתן מכשול. זאת אומרת, הגמרא באמת אומרת פה בצורה די ברורה שהכלל,
האיסור הכללי הזה שלפני עיוור לא תיתן מכשול, הוא רק כאשר באמת אין אפשרות לעיוור הזה, במירכאות,
להיכשל באיסור מצד עצמו, אלא רק מכוח העובדה שאתה נותן לו.
זה בעצם מה שנאמר כאן,
וזה גדר מאוד חשוב שכל מי שלומד ורגיל ללמוד מכיר את המושג הזה, "אחד אברה דנארא, טרי אברה דנארא".
כאשר נמצאים משני צדי הנער,
עוברים בלפני עיוור לא תיתן מכשול, כאשר נמצאים בצד אחד של הנער שניהם,
אז כאילו הוא לא זקוק לך, הוא יכול לבד גם כן לקחת,
ולכן אז אתה לא עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול. זו המסגרת הכללית של האיסור הזה. בעניין הזה אני רוצה להתרכז בכמה נקודות.
שאלה אחת, והיא מאוד משמעותית,
שאלה אחת מאוד משמעותית,
זאת אומרת שאם נמצאים בחד אברה דנערה,
זאת אומרת שנמצאים באותו צד, אומרת הגמרא שלא עוברים על "לפני עבר לא תיתן מכשול".
השאלה היא אם נמצאים באמת בחד אברה דנערה,
ממילא כבר אין איסור בכלל לתת לו,
או שיש בכל זאת איסור לתת לו. זאת אומרת, אולי,
אומנם אין את האיסור הבסיסי, היסודי, המוחלט של התורה של "לפני עבר לא תיתן מכשול",
שזה מוגבל דווקא למצב של תרי אברה דנערה,
אבל בכל זאת גם באחד אברה דנערה אולי יש איסור.
כשאנחנו בודקים את העניין הזה אנחנו בעצם מוצאים,
אפשר להגיד, שלוש דעות בעניין הזה.
התוספות פה בסוגיה, לפי התוספות פה בסוגיה בדף ו' עמוד ב', בדיבור המתחיל מניין,
יוצא שבאמת אין שום איסור לתת לאותו עיוור
דברים שנמצאים אתו באותו צד של הנער.
כאילו פשוטה של סוגיה מדבר על הדברים האלה עד הסוף.
זו שיטת התוספות
פה במסכת עבודה זרה.
לעומת זאת, במסכת שבת,
זה נמצא הכול בדף המקורות, בדף ג',
זה נמצא בעוד מקומות,
שם רואים התוספות שהוא סובר שגם מחד אברה דנערה,
גם במצב כזה יש איסור.
יש איסור לתת לגוי או לכל אדם שאתה מכשיל אותו בעבירה,
גם כשאתה נמצא באחד אברה דנערה.
ואז יוצא שלפני "בר לא תיתן מכשול" זה איסור מן התורה בתרי אברה דנארה,
אבל כשאתה נמצא באחד אברה דנארה, בכל אופן זה אסור מדרבנן.
שתי הדעות האלה נמצאות בדברי הרמ"א בשולחן ערוך,
יורה דעה, וגם זה בדף המקום.
דעה אחת מחמירה, דעה אחת מקלה.
אבל הדעה, אני חושב, האמצעית היא המעניינת,
אפשר להגיד יותר,
והיא דעה של ראשונים,
דעה של כמה מרבותינו הראשונים,
ומבוטאת פה בדברי הש"ח על הרמ"א, באותו מקום שהזכרנו.
והש"ח מביא את הדעה הזו, האמצעית.
הדעה האמצעית אומרת שאומנם אין איסור לפני "עיוור לא תיתן מכשול",
אבל יש איסור של מסייע לאדם בעבירה,
כאשר אתה מסייע לו לעשות את העבירה,
וגם כאשר אתה נמצא בחד עברא דנערא.
אבל כאן הדבר המעניין זה הוא אומר דווקא כשמדובר על ישראל ולא על גוי. הרי כאן הסוגיה התחילה,
מדברת על "לפני עבר לא תיתן מכשול" כשהיא מדברת על גוי.
זה חידוש גדול,
שאנחנו צריכים להיזהר גם לא להכשיל את הגויים במה שאסור להם.
זה דבר מעניין כשלעצמו.
ובכל זאת,
לפי השח, שזו דעה אמצעית, כפי שאמרתי,
יוצא מכאן שיש אפשרות, יש מצב של חילוק, בכל אופן, בין גוי לישראל.
כאשר מדובר בתרי אברה דנארה,
שיש את האיסור הידוע היסודי של התורה של "לפני עיוור לא תיתן מכשול",
אז זה באמת נוהג אפילו בגוי,
אבל כשאתה נמצא באחד האברה דנארה, באותו צד של הנער, כמו שהסברנו מקודם,
אז אין את האיסור של "לפני עיוור לא תיתן מכשול",
ובכל זאת זה אסור כשמדובר על ישראל.
כאן צריך כמובן להסביר, אז רגע, אם אמרנו שיש איסור לגוי ו"לפני עיוור לא תיתן מכשול",
אז למה האיסור הזה לא יהיה באיזושהי רמה,
גם כשמדובר על הגוי בחד אברה דנארה?
התשובה היא שזה שני איסורים שונים.
זה באמת דבר מעניין, אני חושב, וחשוב להדגיש אותו.
זה שני עניינים שונים.
עניין אחד זה "לפני עיוור לא תיתן מכשול", שזה איסור עצמי.
כשאתה רואה עיוור ואתה שם לו מכשול,
בין אם מדובר על מכשול פיזי, בין אם מדובר על מכשול נקרא של דבר מצווה,
כבר עבירה לפי העניין הזה,
אז זה בין על גוי בין על ישראל,
כי האיסור הוא לא לשים מכשול לפני העיוור.
אבל כשאתה מדבר על איסור של מסייע כזה,
שמדובר באחד אברה דנארה, כאשר לפי הגמרא אין לנו את האיסור של לפני עיוור לא תיתן מכשול,
אז האיסור כלפי ישראל הוא מבוסס על עיקרון אחר.
כשמדובר על ישראל אנחנו אומרים את הדבר הידוע,
שכל ישראל ערבים זה לזה.
כשיהודי עושה עבירה,
זה אכפת לי מזה.
זאת אומרת, צריך להיות אכפת לי. זה לא יכול להיות שאני אהיה אדיש כלפי העבירה הזו. לא רק שאסור לי להיות אדיש,
לפעמים אני צריך להוכיח אותו על זה שלא יעשה עבירה,
לפעמים אני צריך, אם אני יכול, להפריש אותו מהאיסור.
אבל ברור שהדבר הכי ברור הוא שאל תיתן לו את הדבר.
זאת אומרת, אל תיתן לו את הדבר. כשאתה נותן לו את הדבר, אז אתה הפוך ממה שהיית צריך לנהוג, דווקא מצד האחריות הקולקטיבית שיש בין כל אדם מישראל,
זה צריך לגרום לכך שאתה לא תיתן לישראל לעבור את העבירה.
ולכן גם כשמדובר בחד אברה דנארא,
שמבחינת האיסור שלפני עיוור לא תיתן מכשול, אני לא שם לו מכשול, הוא יכול לקחת לבד.
אבל כשאתה נותן לו את זה, אפילו בחד אברה דנארא,
אתה בדיוק עושה את הדבר ההפוך,
אתה עושה את הדבר ההפוך ממה שהיה מתבקש ממך בתור מי שערב לישראל אחר, שלא ייכשל באיסור.
זה באמת צורה שצריך, כמו שאומרים, לקחת אותה לתשומת לב,
וזה לא שייך לגוי,
כי אין לי אחריות על הגויים.
אחריות כלפי הגויים, אין לנו ערבות.
יש לנו רק את האיסור של "לפני עיוור לא דעיק". כשהוא עיוור, צריך להיזהר ממנו גם כן.
אבל כשהוא לא עיוור,
לא צריך להיות אכפת לי מה שהוא עושה.
אז אין לי את הבעיה לאף הוא שם איסור המגוי.
זה גדר אחר, זה גדר שמבוסס על ערבות.
הערבות הזו היא בעצם, נגיד את זה בצורה יותר ברורה,
כאשר יהודי מישראל עושה עבירה,
ואדם אחר עומד לידו והוא מפגין אדישות, או שהוא איזושהי צורה של שותפות בעבירה,
ככה לכאורה יוצא,
אז הוא בעצמו שותף בעבירה עצמה,
הוא שותף בעבירה עצמה מדין הריבות, וזה לא שייך לגבי גוי.
אז זו השיטה האמצעית, כפי שאמרתי,
שחלק מרבותינו הראשונים אמרו, וזה מובא על-ידי הש"ח, וזה נראה כסברה הלכתית די ברורה וחזקה.
ואף על פי כן, אני כאן רוצה לציין,
כי אף על פי שאמרנו את מה שאמרנו,
יש לנו שתי סוגיות
שבהן יש דיון על מישהו מסייע לדבר עבירה.
זה מעניין,
שתי מצבים, ושם כתוב בגמרא, מסייע אין בו ממש.
זאת אומרת, כאילו סותר קצת את מה שאמרנו עכשיו.
הגמרא מביאה את זה במסכת שבת,
בדף צדיק ג', לגבי אם מישהו לוקח מסע,
אז יש שם דיון לגבי שניים שעשאוה,
כאשר שניים ביחד עושים,
אז לגבי שבת כתוב שהם פטורים, כי רק אחד עושה, אבל כתוב למשל,
כאשר אחד יכול,
כאשר שניים עושים בצורה כזו שאחד יכול לבדו והשני לא יכול לבדו,
והשני הזה שהוא לא יכול לבדו, אבל משום מה כאילו עוזר לו.
זאת אומרת, כאילו עוזר לו, אז הגמרא אומרת על זה שמסייע אין בו ממש.
כאן
צריך היטב להגדיר, כי הגמרא מביאה עוד דוגמה, יש דוגמה גם במסכת ביצה, בדף כ"ב,
גם שם אנחנו רואים דבר דומה,
שהגמרא אומרת "מסייע אין בו ממש".
באמת,
לכאורה היה מקום להקשות,
כי אם אנחנו רואים פה שהכוח של הערבות
אוסר עליי לסייע לו,
אז למה שם אנחנו אומרים שמסייע אין בו ממש?
אז צריך להסביר ששם המסייע אין בו ממש, כי הוא בעצם כבר עושה את העבירה.
הוא יכול לעשות את העבירה לבד.
זה שאני כרגע עוזר לו כאילו קצת,
והעזרה שלי היא לא ממשית, כי היא לא מועילה מצד עצמה,
כי לא היה לי את הכוח לבד לעשות בלאו הכי,
הוא עושה את העבירה. אז כיוון שהוא עושה כבר את העבירה שאני כאילו מסייע, אין בו ממש. זה גמרא, מפורש בשבת.
כאן, הרי הוא לא עושה עדיין את העבירה, אני נותן לו. אני נותן לו את, נגיד, הנזיר.
אני נותן לו את הכוס יין.
נכון שהוא היה יכול לקחת לבד,
אבל אני נותן לו את הכוס יין. הוא לא לקח, אלא אני נותן לו.
אז לכן, כיוון שאני נותן לו,
אז הערבות אומרת שאסור לך לתת לו.
אבל כאשר הוא כבר עושה את העבירה והוא בסך הכול עקבי בדעתו לעשות את העבירה,
זה שאני כאילו עומד לידו ומסייע בו, זה באמת חידוש, כי לכאורה הוא קצת סותר את מה שאנחנו אומרים, חלוק. חילוק יש, כמו שאמרנו,
אבל באמת קצת קשה. אבל החילוק, אני חושב שהוא נכון, ההבדל בין שני הדוגמאות הוא ברור.
כאן מדובר שהוא נותן ושם מדובר שהוא לא נותן, כי הוא עושה בעצמו את העבירה ולכן זה משנה.
זה בעצם עניין אחד, או שני עניינים כבר,
שיש לדבר בנושא הזה.
נושא אחר, נוסף,
שמדברים עליו,
זה דווקא בירור שיטת הרמב"ם, וזה דבר מאוד מעניין כשלעצמו,
בירור שיטת הרמב"ם בעניין הזה,
מפני שהרמב"ם מביא את הנושא של "לפני עבר לא תיתן מכשול" בכמה הלכות.
אני ציינתי בדף המקורות
מקור אחד, כי אפשר לפרט הרבה ולא ראיתי לנכון.
אבל הדבר המעניין בדברי הרמב"ם,
שכולם טמאים, האמת היא, כולם טמאים על הרמב״ם ושואלים,
כי כאן בגמרא די ברור שיש הסכמה שלפני עיוור לא תיתן מכשול,
זה רק בתרי אברה דנארה,
והרמב״ם את הנקודה הזו משמיט,
הוא לא מזכיר את הפרט הזה של תרי אברה דנארה בהלכות שלו, וזה קושי שכולם עמלים למצוא הסבר לעניין הזה,
כי באמת
אפשר להבין שהאיסור ישנו גם באחד אברה דנארה,
אבל הגמרא לכאורה כן אומרת את התירוץ הזה, זה צריך, כמו שאומרים, אולי להסביר.
אולי הרמב״ם סובר שהגמרא, מה שהיא מתרצת,
היא מתרצת את זה רק לפי השיטה שנותנים לגוי, האיסור זה "לפני עבר לא תיתן מכשול",
אבל אולי הרמב״ם הבין שהאיסור הוא משום הרווחה,
וכאשר יש איסור הרווחה,
אז ממילא, היות שהוא לא מפרט שום דבר, אלא רק אומר סתם שאסור למכור ולתת לגויים,
אז אולי הוא לא הבין שזה מצעד לפני עיוור לא תיתן מכשול,
ולכן אולי הוא לא סובר את התירוץ הזה בכלל.
מעבר לזה, צריך לדעת שיש עוד כל מיני הגדרות
שנוגעות לגדר הזה של תרי אברה דנארה,
מקור יפה מאוד, באמת, שאולי קשור לעניין גם של הרמב"ם,
זה נזכר בדברי התוספות, אגב, דברי התוספות במסכת פסחים,
שגם זה ציינתי פה בדף המקורות,
בדף כ"ב בפסחים.
אנחנו מוצאים שם,
תוספות אומרים שכתוב פה בגמרא "לא יושיט אדם כוס של יין לנזיר",
הגמרא אומרת שלא יושיט זה תרי אברה דנערה,
אבל יש הסבר אחר למילה לא יושיט,
שלא יושיט זה לא הכוונה מצד תרי אברה דנערה,
הדגש הוא שזה כוס יין שהוא שלו,
זאת אומרת כוס יין שהוא שלו בעצמו,
אז על זה נאמר תרי אברה דנערה, זה מה שיוצא לפי התוספות.
זאת אומרת, לא מדובר על מי שנותן,
אפשר לתת כוס יין שלי בעצמי, לתת לנזיר.
כשכתוב "לא יושיט" הוא מנסה להבין,
התוספות מנסים לומר שכשאומרים "לא יושיט" זה לא הכוונה שזה שלי,
לא הכוונה שזה שלי ואני נותן לו,
אלא הכוונה שזה שלו ואני מעביר לו.
ואז לפי התוספות הזו אומר רב פני יהושע, חידוש יפה,
שכאשר אני כן נותן לו את שלי,
אז ההבדל בין תרי אברה דנרא לא רלוונטי.
זה יפה.
כי דבר שהוא שלו יכול להגיע לזה לבד.
ממילא העזרה שלי משמעותית רק כשזה בתרי אברה דנארה,
אבל כאשר אני נותן לו את שלי,
אז גם כשאני נמצא בצד אחד של הנהר, אז גם כן אסור.
ממילא יוצא שהדין של תרי אברה דנארה כבר לא כל כך מוחלט בצורה החלטית, כי יכול להיות שבאופן מעשי יש איסור שלפני ורלו תיתן מכשול,
גם כשמדובר באחד אברה דנארה.
זה נושא שדנים עליו הרבה ומבררים אותו הרבה,
כי הוא נושא כללי בהרבה דברים בדברי תורה, החילוק הזה, תרי אברה דנר, אחד אברה דנר,
אם אומרים את החילוק הזה או לא אומרים,
ולכאורה הסוגיה, הבסיס שלה, זה באמת הסוגיה שלנו.
וכל מי שיעיין יותר, בוודאי יתן לחכם ויחכם עוד.
שלום שלום.
שלום שלום.
" " "
