שלום, אנחנו עם הסוגיות שלנו בלימוד,
סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
ואנחנו כמובן במסכת שבועות,
והיום אני רוצה לדבר על נושא שהוא מאוד קשור לענייני השבועות.
גם נזכר בגמרא, בגמרא זה בדרך כלל מופיע כדבר מרכזי בסוגיה בדף ל"ה, ל"ו,
שם הדברים האלה נזכרים,
וכוונתי לנושא של אזכרת השמות,
שמות של הקדוש ברוך הוא,
הגדר שלהם, מה הדרגה
של השמות והמשמעות של העניין הזה לגבי שבועות
וגם בכלל, ותכף נראה מה הכוונה גם בכלל שלאו דווקא לגבי שבועות,
כי זו באמת השאלה.
כי אנחנו יודעים שצריך להיזהר בשמות.
יש שמות,
אם אנחנו מנסים לרגע לעשות לעצמנו סדר,
אז אנחנו יודעים שיש שמות
שאפילו אסור לנו לומר אותם.
יש שמות שאנחנו אומרים אותם בתפילה,
אבל יש להם דרגת קדושה כזו שהם אינם נמחקים. זאת אומרת, צריך לשמור על קדושתם שאינם נמחקים.
יש שמות שיותר נקראים בגדר כינויים שהם בעצם אפילו נמחקים.
וזה בעצם שלוש קבוצות של שמות שישנם בכלל, ועל זה יש לנו נפקמינה ועניין גם בדיני שבועות, במסכת שבועות,
וגם באופן כללי בכלל.
אני אסביר מאיפה אני מתחיל.
הסוגיה שממנה אני כרגע כאילו בא ממנה
היא בדף ל"ה. ל"ה דף ל"ה זה פרק רביעי במסכת שבועות,
עוסק בשבועת העדות.
אנחנו יודעים שבענייני שבועות יש כמה סוגים של שבועות.
אפשר להגיד: יש שבועת העדות, כמו בפרק הזה,
יש שבועת הפיקדון
ויש שבועת ביטוי.
המסכת עוסקת למעשה בכל השבועות האלה. יש שבועות של פיקדון, שזה שבועת ממון,
יש שבועת העדות,
שזה שבועה שאתה רוצה שיעיד מישהו, אתה רוצה לחייב מישהו שיבוא ויעיד,
ואם הוא לא יגיד ונשא עוונו, זאת אומרת שהוא צריך להישבע שאין לו מה להגיד.
זאת אומרת, זה נקרא שבועת העדות.
ושבועת ביטוי זה שבועה שאדם נשבע על דברים מסוימים,
בין הלשעבר בין להבא. זאת אומרת,
לפעמים הוא נשבע על מה שהיה ולפעמים הוא נשבע על מה שיהיה.
אנחנו משתמשים בדברים פשוטים כאלה, הוא נשבע שהוא אכל,
אולי הוא אכל, אולי לא.
יש שבועה שאומרת שהוא יאכל, אולי הוא יאכל,
אולי לא, אבל זה בעצם עכשיו הוא מתחייב מצד השבועה.
עכשיו בענייני שבועות,
יש לנו פה למעשה דיון מאוד רציני בראשונים.
האם יש תוקף לשבועה,
האם יש תוקף לשבועה בכלל על ידי זה שהוא נשבע,
או שהוא באמת צריך להזכיר את השמות,
להזכיר שם השם?
מי שאומר שזה בא צריך להיות משם השם,
הוא בעצם בא מכמה פסוקים, כתוב לא תשבו בשמי לשקר,
או לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא.
כאן מפרשים שהפסוקים האלה מתייחסים לענייני שבועות.
אז אני מוכרח לפרט ככה, בדף המקורות ציינו את דברי הרמב״ם והרייבד.
מדברי הרמב״ם נראה שבאמת אין דבר כזה שבועה
שהיא לא תהיה מחוברת לשם ה'.
זאת אומרת, שבועה שלא מתחברת
וכוללת את ההתייחסות לשמות,
לשם וכאן העניין הוא גם השמות וגם הכינויים
כפי שאמרנו,
אז שבועה צריכה להיות,
אז היא מקבלת את הכיסוי המלא של דיני שבועות, שזה א' בכלל נקרא שבועה שהיא מחייבת וב' אם הוא עובר על השבועה
שהוא נענש, יש כמה הלכות למי שעובר על השבועה,
יש קורבן,
יש גם מלקות למי שעובר על השבועה.
אז פה שוב צריך לציין עוד נקודה.
לגבי שבועת העדות
ושבועת הפיקדון,
זה נראה שהזכרת השם מוסכמת על כולם.
וזה בתוכן של הסוגיה בדף ל"ה, בסוגיה שאנחנו כאילו ממנה באים,
כי שם מדובר על עניין של השמות.
יש לנו לימוד שבאמת אומר שצריך שיהיה, באמת,
זה נראה כאילו שצריך שיהיה דין של שבועה עם הזכרת השם.
לעומת זאת, לגבי שבועת ביטוי,
לגבי שבועת ביטוי, כאן אנחנו באמת מגלים שיש פה חילוקי דעות.
כי למשל אצל הרמב״ם אנחנו רואים שהשבועה צריכה להיות באמת עם הזכרת השם גם בשבועת ביטוי.
לעומת זאת, אצל הרייבד, הרייבד אומר שגם אם לא אומרים בהשגה של הרמב״ם על ההלכה המצוינת פה בדף המקורות,
אנחנו באמת רואים שהרייבד אומר שהשבועה יכולה לחול גם בלי כינוי,
בלי הזכרת כינוי או שבועה.
יש כאן זה, זאת אומרת שזה לא צריך להיות.
אמנם הוא מסכים שלגבי עונש של מלכות, לא יהיה עונש של מלכות בלי שיהיה הזכרת השם.
הר"ן על הרי"ף מצוין פה בדף המקורות,
הוא דן בעניין הזה באריכות,
והוא בסופו של דבר מביא דעה נוספת של ראשונים,
שיש דעה של ראשונים שאנחנו יודעים שזה הרשב"א,
שהוא באמת סוגה שלא צריך בכלל את הזכרת השם.
ואין דין כזה ששבועה דווקא צריכה להיות קשורה לשם.
לפי זה יוצא לנו פה דבר מעניין.
מי שסובר שהזכרת השם זה תנאי לדיני שבועות ברמה כזו או אחרת,
אז לפי דעתו זה הפירוש של הפסוק "לא תישא שם ה' אלוקיך לשווא".
אבל מי שסובר שהדין של שבועות איננו קשור בהכרח להזכרת השם,
וגם אם אין הזכרת שם, השבועה יש לה את אותו תוקף
ואת אותו חומר, אותה חומרה,
יוצא לפי זה שהוא לא מפרש את הפסוק "לא תישא שם ה' אלוקיך לשווא"
במשמעות של דיני שבועה,
אלא הוא מפרש את הפסוק הזה לעניין אחר. אז נשאלת השאלה לעניין מה?
וזה הדבר המעניין שכאילו תלוי אחד בשני.
כי אם הפסוק מתפרש לענייני שבועה,
אז הוא מוסבר רק לענייני שבועה.
אבל אם הוא לא מוסבר לענייני שבועה,
כי לא צריך בשבועה הזכרת שם בדווקא,
אז יוצא שהפסוק הזה יתפרש לדברים שאינם קשורים לשבועה.
לשם כך אולי כדאי לעלות ולהביא סוגיה במסכת ברכות.
יש לנו במסכת ברכות, בדף ל"ג,
יש לנו בגמרא שם דיון על מי שמברך ברכה שאינה צריכה.
אדם מברר ברכה שאינה צריכה, זאת אומרת, אנחנו יודעים שצריך להקפיד בברכות, אנחנו רגילים בזה, שלא לברך ברכה שאין בה צורך.
ואז יש בזה לא סתם לא לברך, אלא זה נראה דבר חמור שהוא מברך.
מה החומרה הגדולה כשמברכים ברכה שאינה צריכה?
זה בגלל שיש אזכרת השם. הגמרא שמה בברכות באמת אומרת שזה כאילו עובר על מה שכתוב, לא תישא השם השם אלוקיך לשווא.
אם כן, העניין של ברכה שאינה צריכה היא כאילו גם קשורה לפסוק של לא תישא השם השם אלוקיך לשווא.
ועכשיו העניין בעצם מתברר לפי מה שאמרנו.
אם אנחנו מפרשים שהפסוק לא תישא השם השם אלוקיך לשווא מתייחס לשבועות,
אז ממילא לגבי ברכה שאינה צריכה, הפסוק הזה הוא לא מהווה איסור מוחלט.
ובאמת, לכן רבים מן הראשונים באמת מפרשים שהאיסור של ברכה שאינה צריכה הוא לא מן התורה,
הוא איסור דה רבנן.
זאת אומרת, יוצא לנו פה נפקא מינה מעניינת,
שאם אנחנו אומרים שבשבועות אפשר,
יש דיני שבועות בלי אזכרת השם,
אז יתפנה אפשר להגיד הפסוק שלא תישא שם השם אלוקיך לשם,
באופן מיוחד להתפנה לדברים אפילו אחרים, כמו ברכה שאינה צריכה.
זאת אומרת, שאם אנחנו רוצים לפרש
שכשברכה שאינה צריכה עובר על איסור דאורייתא ממש מצד הפסוק הזה,
אז אנחנו מבינים את זה אם הפסוק לא נצרך לענייני שבועות.
אבל אם הוא נצרך לענייני שבועות כי בשבועות
זה דין של הזכרת שם ביחד עם השבועה,
אז זה ממילא יוצא שהזכרת השם כשהיא לא קשורה לשבועה,
גם כשהיא בברכה שאינה צריכה,
זאת אומרת זה יהיה רק איסור דה רבנן.
מתוך הדברים האלה אנחנו באמת יכולים להבין שיש פה באמת אולי שני גדרים בענייני הזכרת השם.
יש באמת שני גדרים בענייני הזכרת השם.
האם הזכרת השם,
אם היא קשורה דווקא לשבועה ומשם זה מתחיל,
בשבועות כאשר יש הזכרת שם,
אז מה הבעיה כשהוא לא תישא שם השם אלוקיך לשווא?
הוא בעצם מחלל את השם חלילה.
כי הוא מזכיר את השם ונשבע,
והוא בעצם מחלל את השם על ידי זה שהוא נשבע לשקר.
והוא לא מקיים את השבועה.
זה בעצם נחשב לשבועת שקר שזה מחלל את השם.
אם אני מפרש
את העניין של "לא תישא שם ה' אלוקיך לשווא לענייני ברכה",
שם זה אני לא מחלל.
כשאני מברר ברכה שאינה צריכה,
אני לא מחלל את השם.
אני מברר ברכה שאינה צריכה.
אז יכול להיות שזה איסור דאורייתא,
יכול להיות שזה דרבנן,
אבל זה לא נחשב
לאיסור של חילול השם.
אז עכשיו אבל מה שצריך כן לומר,
אם הפסוק "לא תישא שם ה' אלוקיך לשווא" מתייחס לברכה שאינה צריכה,
זה אומר שהחומרה של הזכרת השם לשווא היא חמורה ביותר אפילו כאשר הוא לא מחלל את השם,
אלא רק מזכיר אותו בצורה של שם שמיים לבטלה,
כמו בברכה שאינה צריכה.
אם אנחנו אבל אומרים שלא תישא שם השם אלוקיך לשווא מתייחס דווקא לשבועה,
אז כאשר לא מדובר על שבועה ולא מדובר על חילול,
חילול במובן של שקר כמו בשבועה,
אלא רק הזכרה של שם שמיים לבטלה,
שם זה אולי רק איסור דה רבנן, כפי שכעת אמרנו,
וזה בדרגה פחות חמורה, כי לא על זה אמרה תורה,
לא תישא, שם השם אלוקיך לשווא. זה מסביר לנו כמה דברים כשמדובר על הזכרת השם. כמו שאמרנו,
אנחנו יודעים,
אנחנו יודעים שכמו שאמרתי בתחילת דבריי,
יש שמות
שאסור להגות אותם בפה.
אנחנו יודעים את השם המפורש, מה שנקרא,
יש עוד שמות שאנחנו לא אומרים בכלל, אפילו לא בתפילה,
גם לא בקריאת התורה,
למרות שהם כתובים, אבל לא נאמרים.
ויש שמות שבהם אנחנו כן אומרים,
אבל כאן אנחנו צריכים להיזהר בברכה שאינה צריכה,
ובכלל שלא להזכיר שם שמיים,
וגם להיזהר שלא למחוק.
על זה באמת ישנה שאלה,
שעל זה מדברים,
האם למשל יש שמות,
שמות,
דברים שמזכירים כאילו את השם,
וזה לא בדיוק הזכרת השם.
תן למשל לדוגמה מאוד מוכרת לנו,
היישוב בית אל.
היישוב בית אל,
עיר בית אל,
זה בעצם יכול להיות פה שאלה. עד כמה שאני יודע,
יש יהודים שנזהרים שלא להזכיר את השם הזה.
בפני שיש פה איזו בעיה של הזכרת השם,
וברגע שיש הזכרת השם שלא לצורך,
זה בעיה.
איך אתה יכול להגיד את זה,
את השם הזה?
יש על זה אפילו דיון אצל כמה תשובות של מגדולי הפוסקים.
למשל, החתן סופר.
החתן סופר מדבר באמת על המילה הזו, בית אל,
בתורה,
בפסוקים, האם זה באמת נחשב לשם של קודש,
או שזה לא נחשב לשם של קודש. מתוך דבריו משמע שכדי שזה לא יהיה נקרא שם של קודש,
זה חייב להיות במילה אחת.
אבל אם זה בשתי מילים,
אז אולי זה כן שם של קודש.
אבל בפוסקים אנחנו יודעים למעשה שהתירו והקלו בדבר הזה, הרבה פוסקים,
שאפשר למצוא את דבריהם, הם באמת הקלו. והשאלה היא אם באמת אפשר להקל.
הדרך להקל אצל המשיבים האלה,
היא בדרך כלל כשהם אומרים שלא התכוונו פה כבר לשם קדושה. כשאנחנו מתייחסים אל קריאת שם העיר הזו,
לא מתייחסים פה אל הקדושה,
שבמשמעות השם,
אלא מתייחסים
אל השם של המקום, כי זה הפך להיות שם של המקום.
זאת אומרת, אתה לא מכוון פה לשם של קדושה.
היות שאתה לא מכוון לשם של קדושה,
אז ממילא זה כבר לא בעיה.
מה שאני אומר, זה כולה.
זה לא מובן מאליו.
מי שמחמיר, אי אפשר להגיד שהוא לגמרי טועה.
אבל הכולה הזו שכולם משתמשים בה, או רובם,
רובנו משתמשים בה,
היא באמת מבוססת על כך שאין פה כוונה לקדושה.
היות שאין כוונה לקדושה, אז אין את הבעיה של האיסור.
זה מתחבר אל מה שאמרתי מקודם.
זאת אומרת, הסברה הזו, שהיא מקילה, מאוד מקילה,
היא מתאימה באמת לכך שאנחנו לא מפרשים את הפסוק "לא תישא שם ה' אלוקיך לשווא"
לגבי אזכרה לבטלה.
כי אם היה הפסוק מתייחס אל העניין הזה,
ולאו דווקא לגבי שבועה,
אני חושב שהיה קשה מאוד להקל בבקולות האלה.
אם אנחנו מקילים זה בגלל שלא תישא שם השם אלוקים חלשיו מכוון דווקא יותר לשבועה.
ואנחנו סוברים שבשבועה הצורך בפסוק, הזכרת השם זה חלק מה...
נקרא לזה מהעניין הכולל של שבועה. שבועה בשלמותה, על כל המשתמע,
קשורה להזכרת השם.
אבל כשלא מדובר על שבועה,
אז ממילא זה כבר לא באותה דרגה.
ולכן כאן אפשר להקל ולומר שכאשר אתה לא מתכוון לקדושה, אתה יכול להגיד שזה מותר.
כפי שאמרתי, זה לא מובן מאליו,
אבל זה הכיוון שעליו אני חושב,
על זה צריך לסמוך כשמדובר באמת בהזכרות של שם.
יש כאלה שקוראים להם
בשם כזה, בת אל, יש בית אל ועוד שמות כאלה.
אז אם זה בשתי שמות,
אבל כיוון שמתייחסים אל השם כשם ולא מתייחסים
אל הזכרת השם,
בקדושה לכן זה מותר זה באמת מסוג הדברים שזה כאילו תלוי למה אתה למה אתה מתכוון
ניתן דוגמה נוספת
זה באמת דבר שהוא מעניין בדברי הפוסקים
אנחנו רואים התייחסות מאוד מעניינת לגבי המילה שלום
שלום
זה מעניין
בגמרא פה במסכת שבועות שאנחנו לומדים הגמרא מפרטת פה בדף ל"ה את השמות שאינם נמחקים
ולא מונה בתוכם את המילה שלום
אבל בגמרא, במסכת שבת, בדף י',
הגמרא אומרת שאסור לומר שלום בבית המרחץ.
זאת אומרת, זה בעצם, אם אמרנו מקודם
שיש שלוש קבוצות,
הדכורה אמרנו שאם לא נאמר שאינו נמחק,
זאת אומרת שמותר גם להגיד בבית המרחץ.
על השלום לא שמענו שאסור למחוק,
אבל שמענו שאסור לומר בבית המרחץ.
באמת זה מחלוקת בפוסקים.
באמת זו מחלוקת בפוסקים, כי יש כאלה שאומרים
שאם באמת אמרו שאסור לומר שלום בבית המרחץ,
כי שם השם נקרא שלום,
אז ממילא זה גם אסור למחוק. זה מאוד משמעותי. היו כאלה שנזהרו לא לקרוא לבן אדם בשם שלום,
ואם כן, אז גם לא לכתוב את השם שלום, אלא לכתוב רק ש"ו ולא לכתוב את השם בשלמותו. זאת אומרת, כי חששו לזה שזה אולי כן נחשב לשם מלא,
אבל הרמב״ם לא מזכיר את זה,
ובדברי הראש, יש כאן את הנקודה המעניינת הזו, שהראש אומר, בתשובת הראש,
אומר על השם שלום,
שזה אמנם אסור להגיד בבית המרחץ,
אבל השם הזה בכל זאת נמחק.
זאת אומרת, השם הזה נמחק, כאן שוב, זה שם שמה שיוצא שזה תלוי אם אתה מתייחס אליו לקדושה או לא מתייחס אליו לקדושה.
אם אתה מתייחס בקדושה,
אז השם הזה הוא כבר הופך להיות לשם קדוש.
אבל אם אתה לא מתייחס אליו בקדושה,
זה כמו שאמרנו, זה תלוי איך אתה מתייחס אליו.
אם אתה מתייחס אליו לא בקדושה,
לא לשם קדושה, אז אפשר יהיה להגין.
בכל זאת, החמירו שלא לומר אותו בבית המרחץ ובגבואות המטונפים.
זאת אומרת, יש כאן הרבה מסלולים ודברים של קולות
מסוימות לגבי אזכרות שמות,
ושזה מבוסס על זה שיש על מה לסמוך בקולה,
כי האיסור עצמו הוא לא ממש קשור מדאורייתא מצד הפסוק,
אלא כמו שהסברנו בכל אופן רק מדרבנן. אני חושב שזה ההסבר לכולה ולמשמעות של הדברים האלה,
שאם כן זה יהיה תלוי אם מתכוון לקדושה או לא מתכוון לקדושה.
אפשר על זה להוסיף עוד, כי יש באמת, למשל,
הגמרא אומרת שהשם שלמה בשיר השירים זה קודש.
אז הרמב״ם באמת את זה אומר,
ששלמה בשיר השירים זה קודש,
כי בשיר השירים כשכתוב שלמה זה מתכוונים לקודש,
מתכוונים לערך הפנימי,
למשמעות הפנימית של שלמה,
שהוא בעצם מי שהשלום שלו.
ושיר השירים זה קודש,
אבל כשזה לא בשיר השירים, לא מתכוונים לקדושה, אז זה לא קודש.
אז זה בעצם נקודות מאוד חשובות שצריך לתת עליהן את הדעת,
שיש שמות ויש מצבים שאם זה לא לקדושה,
אנחנו אכן מקלים בעניינים האלה מפעם לפעם בכל מיני דברים כפי שהזכרנו.
זה לעכשיו בכל אופן נושא מאוד
הזכרת השם.
תמיד כמובן שמלכתחילה צריך זהירות רבה וידיעה גדולה לא להיכשל, בעזרת השם.
שלום, שלום.
:::
