שלום, אנחנו לומדים את השיעור שלנו,
שנמצא פחות או יותר מסביב ללימוד של הדף היומי,
והלומדים עברו כבר ממסכת מכות למסכת שבועות.
אף אנחנו לומדים משהו ורוצים ללמוד איזושהי סוגיה במסכת שבועות,
אבל אנחנו דווקא נתחיל בלימוד שלנו אפילו כבר בקפיצה קטנה,
ונעבור מיד לתחילת פרק שלישי במסכת שבועות.
נמסכת שבועות בפרק השלישי, כי זה נושא שממנו
נראה לי שיש פה איזה דבר עיוני מאוד חשוב,
והוא גם קשור לנושא כללי שעוד לא יצא לנו לדבר בשיעורים שלנו,
כי הנושא שעליו אנחנו מדברים זה השאלה של חצי שיעור אם אסור מן התורה.
אנחנו יודעים בדיני תורה שיש חיוב על כל מיני דברים שאסור לאכול,
בעיקר במאכלות אסורות.
זה יכול להיות במאכלות אסורות מצד טריפה,
איסור נבלה או טריפה, או בכלל,
וגם למשל איסור אכילה ביום הכיפורים כמובן,
ויש עוד כל מיני איסורים, ואנחנו יודעים שיש בכל דבר שיעורים.
יש שיעור לחיוב של האיסורים.
ואז התעוררה שאלה, וזו שאלה כללית,
שעליה מדברים לגבי חצי שיעור. מה הדין לגבי חצי שיעור?
וזו מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש במסכת יומא דווקא,
בדף ע"ד,
זה הכול מצוין כמובן, בדף המקורות,
שם אנחנו לומדים לגבי חצי שיעור אם אסור מן התורה או לא. רבי יוחנן אומר שחצי שיעור אסור מן התורה,
וריש לקיש אומר שחצי שיעור מותר מן התורה, ככה ריש לקיש אומר.
ואנחנו, אם אנחנו רוצים ללמוד את זה מתוך מסכת שבועות, להתחיל בה,
אז הנה אנחנו יכולים לפתוח במשנה בפרק שלישי,
המשנה אומרת פה שבועות שתיים שהן ארבע,
שבועה שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי. יש כל מיני שבועות שאדם נשבע שהוא לא יאכל,
ובסופו של דבר הוא אוכל, אז הוא עובר על השבועה. אנחנו יודעים שאם אדם נשבע בשבועה שהוא לא יעשה משהו והוא עשה, אז הוא חייב,
יש לו אפילו חיוב מלקות על עבירה שעל אדם חייב, כל מיני דינים על אדם שעבר על שבועתו.
שהוא חייב. אבל כאן יש במשנה מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים.
רבי עקיבא אומר,
רבי עקיבא אומר, ואכל כלשהו חייב.
זאת אומרת, אם אני אומר שאני לא אוכל משהו, אז כלשהו. זאת אומרת, אפילו משהו קטן, אם הוא אמר שהוא לא יאכל, נגיד, לחם או דברים כאלה,
או כל דבר,
אז הוא אפילו לא אכל לחתיכה קטנה שבקטנות חייב.
באים חכמים ואומרים לו לרבי עקיבא,
כאן מצינו ואוכל כלשהו שהוא חייב.
איך זה יכול להיות שהתחייב אדם,
בדרך כלל אנחנו יודעים שבכל החיובים על מאכלות אסורות,
אז החיוב הוא נקבע לפי השיעור,
ואז נאמר תמיד, מקובל לנו, בדרך כלל השיעור הוא כזית.
כזית זה השיעור שקובע לגבי איסורים.
דווקא ביום הכיפורים אנחנו יודעים שהשיעור הוא אפילו לא כזית, אלא ככותבת,
אבל בכל אופן לא כל שיעור, בוודאי שלא יהיה ככה, ולכן חכמים חולקים על רבי עקיבא,
וזו במשנה, בדף י"ט עמוד ב', תחילת פרק שלישי.
וכמובן שהלכה כחכמים, יחיד ורבים, הלכה כרבים,
ולכן אנחנו אומרים שגם בשבועות
אדם שנשבע שלא יאכל משהו,
אז החיוב והעונש שמוטל עליו
הוא יהיה דווקא על אכילה כשיעור, זהו השיעור של כזי,
כפי שדעת חכמים ולא כדעת רבי עקיבא.
זו המשנה, ולכאורה זו הלכה פשוטה.
אבל מה בלימוד ובעיון אנחנו פתאום מגלים פה עוד דבר מעניין.
בדברי הראשונים אנחנו מוצאים מחלוקת
על גבי ההלכה הזו.
באים הראשונים ושואלים, ורגע, ואם הוא בכל זאת
אוכל פחות מהשיעור הזה? הלכה כחכמים, בסדר,
אבל אם הוא אוכל פחות מהשיעור,
האם זה מותר או אסור?
אז יש כאלה שרוצים לומר שזה הכלל,
הרי אנחנו יודעים, כיוון שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במסכת יומא לגבי חצי שיעור,
אם אסור מן התורה או לא אסור מן התורה, והלכה כרבי יוחנן,
שחצי שיעור אסור מן התורה, הדכורה יש מכאן להבין שגם באיסור של שבועה,
שאיסור שבא מכוח שבועה,
גם בו יחול הכלל הזה שאדם שאוכל חצי שיעור מהכזית שהוא אסר על עצמו,
אז גם כן יהיה אסור מן התורה לאכול את החצי שיעור הזה גם כן, כמו שרבי יוחנן אומר, בכל האיסורים.
וככה באמת פוסק הרמב״ם בהלכות שבועות, כמו שמצוין פה בדף המקורות.
אבל הנה, ראו זה פלא,
יש בראשונים כאלה שחולקים על כך ואומרים שזה לא אותו דבר.
מה שנאמר לגבי כל האיסורים זה לא נכון לגבי שבועות. הדברים האלה מובאים מבחינת דף המקורות,
הם מובאים בעיקר בדברי הר"ן על ריף מסוים פה.
הוא מביא את שתי הדעות,
וצריכים באמת, כשאנחנו לומדים להבין, במה נחלקו בעלי הדעות? הרי לכאורה זה פשוט שחצי שיעור אסור מן התורה, כדברי רבי יוחנן.
על גבי זה אנחנו מוצאים פה דיון שקשור להבנה הכללית של חצי שיעור שאסור מן התורה.
באמת, כמו שציינו, רבי יוחנן אומר שחצי שיעור אסור מן התורה.
אבל כשלומדים את הגמרא ביומא, שזה הדף המקורי לעניין הזה,
אנחנו מגלים שם בדברי רבי יוחנן עצמו, בגמרא שמביאה את דבריו,
יש כאילו שני טעמים בעניין הזה של חצי שיעור שאסור מן התורה.
מלכתחילה הוא אומר את הסברה מן סברה,
הוא אומר, למה חצי שיעור אסור מן התורה? בגלל שזה חזילי צטרופי.
חזילי צטרופי, זאת אומרת, אם אתה אוכל חצי שיעור, הרי יכול להיות שאחר כך תשלים עוד חצי שיעור,
אז זה יבוא לשיעור שלם.
ממילא כבר אסור לאכול את החצי שיעור, כיוון שזה עלול לבוא לידי השלמת השיעור, למרות שאתה כרגע אולי ממש אוכל רק חצי שיעור.
אז זה הטעם האחד. אבל בהמשך הגמרא שם אנחנו מוצאים שרבי יוחנן בעצמו מביא ברייתא,
שלומדת את זה מדרשת הפסוקים,
ממה שכתוב "כי כל אוכל חלב", כך הגמרא אומרת שם,
"כי כל אוכל חלב", כי כל לריבויה, יש דרשה של ריבוי.
הריבוי הזה מלמד אותנו על חצי שיעור שאסור מן התורה.
אז יש שם, בדברי הגמרא אנחנו רואים כאילו שני טעמים.
עכשיו, מה זה,
ובדברי הראשונים זה באמת נושא כללי שנדון הרבה בדברי הראשונים,
נושא מאוד חשוב בהרבה הלכות,
גם בהלכות יום הכיפורים,
כפי שאולי נוכל לפרט בהמשך,
יש המון שאלות שמתעוררות בעקבות הגמרא הזו.
כי מה השאלה? השאלה אם יש שני טעמים,
אז השאלה היא איזה טעם הוא עיקרי.
בדרך כלל אומרים טעם אחד,
אבל אם אומרים שני טעמים, אז עכשיו אנחנו כבר לא יודעים.
אפשר להגיד שהטעם העיקרי הוא בכל זאת מה שאמרו בהתחלה,
שזה חזי להצטרוף חצי זית אחד עם החצי זית השני,
והאפשרות השנייה, כבר לא אומרים את הטעם הזה, אלא אומרים שזה בא לידי דרשה של פסוקים.
וזה נושא שנדון הרבה על ידי ראשונים, כבר התוספות שואלים שם את השאלה הזו, בשביל מה צריך את הפסוק, אם יש את הסברה.
בכל אופן,
בסופו של דבר הדיון הוא מה באמת הדבר הקובע.
ולחלופין,
אפשר אפילו להגיד שהנושא של חזל יצטרופי בעצמו אולי תלוי בזה, כי אפשר להסביר חזל יצטרופי בשתי צורות.
אפשר להסביר שהסברה של חזל יצטרופי זה כסברה פשוטה.
אתה אוכל, אל תאכל, אדם הולך לאכול חצי זית של דבר אסור.
אומר לו, אל תאכל,
אתה עובר איסור. אבל אני לא עובר, אני אוכל רק חצי זית. כן, אבל מייד אחר כך אתה תתפתה בעצמך ותמשיך לאכול עוד חצי זית. זאת אומרת, זה מן הסיבה שבאמת הוא יגיע ממש עכשיו לצירוף.
האפשרות השנייה היא שאחד זה להצטרוף איזה רק מושג תיאורטי.
עצם הדבר שזה יכול להצטרף, זה הופך אותו לאיסור.
זאת אומרת, אפשר להגיד שזה איסור עצמי,
ואפשר להבין שזה לא איסור עצמי, אלא כל האיסור הוא רק מצד החשש שמא תצטרף אחר כך החלילה הנוספת שהיא תשלים את השיעור. הנושא הזה נדון על-ידי הראשונים,
ובסופו של דבר יש לזה כל מיני נפקמינות,
למשל.
כי באמת השאלה הגדולה, וזה כבר מתקרב עכשיו לסוגייתנו,
זו בעצם השאלה. הרי האפשרות האחרת שם, אם לא להגיד את הסברה של חזילית סטרופי,
זה העניין שיש דרשה,
הדרשה נאמרה לגבי חלב, לגבי חלב, שזה אחת מהמחלות האסורות,
כל אוכל חלב ונבלה שם מדובר.
אז דורשים את הפסוק שמדבר על איסור חלב ולומדים ממנו חצי שיעור.
אם באמת לומדים ממנו חצי שיעור, אז אנחנו יודעים את זה על חלב.
מי אמר שאנחנו יודעים את זה על כל דבר?
מי אמר שאנחנו יודעים את זה על כל דבר? באמת אולי לא.
ואפילו אם כבר יודעים את זה בצורה רחבה,
אז יכול להיות שרק על מחלות אסורות,
אבל דבר שהוא לא מאכל אסור,
אז הנה ניקח לדוגמה את העניין של שבועות, שאנחנו מדברים פה במסכת שבועות.
כשאדם נשבע שהוא לא יאכל,
הרי זה לא הופך את החפץ, את האוכל למאכל אסור,
כמו חלב ונבלה,
אלא זה רק בגלל שהוא הטיל על עצמו את האיסור בשבועה,
אז אנחנו אומרים: לא יאכל דברו, שאסור לו לחלל את דיבורו.
ואז למה דווקא בשיעור?
מפני שכשאדם נשבע שלא יאכל, אז ההנחה היא אכילה שיש בה ממש.
אבל חצי שיעור, חצי שיעור זה לא על זה הוא התכוון.
אז היות שהוא לא התכוון על זה, אז זה באמת לא יהיה אסור.
והיות שהריבוי מתייחס רק למחלות אסורות, במחלות אסורות אנחנו יכולים להגיד להפך.
אנחנו יכולים להגיד, יש כאלה שמסבירים,
שבעצם אולי היה אסור מלכתחילה רק מעט, אפילו כלשהו,
אלא באו חכמים ואמרו שצריך שיהיה כזית.
זאת אומרת שזה מין גדר שקבעו על האיסור,
אבל בעצם הוא יכול היה להיות מלכתחילה בכלשהו,
ולכן זה לא דומה לשבועה,
כי בשבועה, כשהוא נשבע שלא יאכל,
הרי העניין שלא יאכל, מבחינת דעתו של אדם,
כשאדם אומר, מה זה נקרא לאכול?
אז האכילה של האדם, זה מה שחכמים אומרים במשנה כאן,
שהאכילה זה כוונה כזית.
ממילא אפשר באמת להגיד שאם לומדים את הגדר של חצי שיעור מצד הפסוק,
שזה באמת לימוד שיש איסור עצמי לחצי שיעור,
אולי זה לא שייך באמת לשבועה,
שזה לא איסור אכילה בעצם,
וזה גדר שונה.
זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בנושאים אחרים.
למשל, יש שאלה גדולה בעניינים של מלאכות שבת.
גם במלאכות שבת אנחנו יודעים שיש הרבה מלאכות שכדי להתחייב אדם צריך לעשות כשיעור,
גם הוצאה מרשות לרשות, וגם כשמדובר על בישול ואפייה, זה לא כל בישול של כל גרגיר וגרגיר,
אלא צריך להיות כשיעור, ואז תהיה השאלה,
אם הוא עושה חצי שיעור,
האם זה אסור או לא?
רש"י במסכת שבת אומר שכמו שנאמר חצי שיעור אסור מן התורה לגבי מחלות אסורות,
ככה גם בשבת.
ממילא אנחנו יכולים להבין שכמו שנאמר במחלות אסורות,
אז ככה זה גם בשבועות בסוגיה שלנו.
במסכת שבועות גם כן אנחנו יכולים להבין שחצי שיעור אסור מן התורה.
אבל הנה אנחנו, כפי שציינו בתחילת דברינו,
במחלוקת ראשונים.
הרמב״ם באמת אומר שחצי שיעור נעשה,
הרמב״ם בפירוש אומר שמי שנשבע שלא יאכל משהו והוא אכל בסופו של דבר רק חצי מהשיעור מכזית או סתם כל שיעור,
אז הרמב״ם אומר שהוא עובר עליו על האיסור, כמו בכל דבר שחצי שיעור אסור מן התורה.
ואילו הרמב״ן,
שזה שמהר"ן, ציינתי את הר"ן במסכת שבועות,
הוא מביא, וזה הכוונה דברי הרמב״ן בחידושים על מסכת שבועות, מי שיעיין ימצא אותו,
הוא באמת אומר שלא, לא שייך פה גדר של חצי שיעור.
כשאנחנו מנסים לפתח לעצמנו במה הם נחלקו,
הנה זה ברור שהם נחלקו בשאלה שהצגנו לפנינו כאן.
כי מה שמע מכאן? שהרמב״ם באמת הבין שהדגש על האיסור נשאר גם לפי מסקנת הגמרא על הסברה של חזל יצטרופי.
סברת חזל יצטרופי היא סברה שעומדת בזכות עצמה.
חזל יצטרופי, אסור לאכול דבר שהוא דבר איסור,
אפילו כשאתה בא לאכול חצי שיעור,
כי אולי זה יצטרף.
זאת אומרת, החשש כפשוטו, זו הסיבה שאסור לכל חצי שיעור. אם אני אומר שזוהי הסיבה,
הסברה הזו, שזה הדגש, הדגש הוא על הסברה,
אז אין הבדל בין מאכלות אסורות לבין מלאכות שבת לבין האיסור שנובע משבועות, וזו דעת הרמב״ם.
לעומת זאת דעת הרמב״ם, כפי שהר"ן מביא,
והרמב״ם בעצמו נמצא, כפי שאני אומר בחידושים, למסכת שבועות,
הוא באמת סובר כפי הנראה, שאחרי שהגמרא מביאה את הפסוק,
אז זה כבר לא הסברד עיקר,
אלא הפסוק עיקר,
והפסוק מלמד על איזה איסור עצמי שקיים במאכלות אסורות,
וזה לא בהכרח קיים לגבי שבועות, כי זה לא שייך לגבי שבועות,
וגם אולי לא במלאכות שבת,
ולכן יוצא שחצי שיעור ודברים אחרים שאינם במאכלות אסורות,
אין עליהם את האיסור של חצי שיעור.
זאת אומרת, הדיון הוא, אם כן,
כל דבר של חצי שיעור באיסורי תורה: האם זה מה שאנחנו מוצאים, זה מצד הסברה שהצטרף,
או שיש איסור עצמי באותם דברים שנאמר עליהם שחצי שיעור אסור מן התורה.
והדיון הזה משפיע על הרבה הלכות. אנחנו בעיקר-בעיקר
באים לדיון הזה, בעיקר בהלכות יום הכיפורים, אני מוכרח לומר,
כי בהלכות יום הכיפורים, שם אנחנו מכירים,
כידוע, את ההלכה,
שאדם שהוא חולה אפילו, שיש בו סכנה, או אישה יולדת,
שמאכילים אותה ביום הכיפורים, אז אנחנו יודעים להכיל לשיעורים, ככה כולם יודעים להגיד,
להכיל לשיעורים.
מה זה להכיל לשיעורים?
להכיל לשיעורים זאת אומרת שמה?
שלא נותנים את השיעור המלא, אלא אומרים, אם כבר הוא צריך לאכול,
או היא צריכה לאכול,
אז שתאכל חצי שיעור.
זאת אומרת שאכילת חצי שיעור זה כאילו פתרון,
אבל חצי שיעור בעצם אסור מן התורה.
אז מה כל כך ההתלהבות הגדולה מחצי שיעור? אבל מובן שהאיסור של חצי שיעור הוא לא כמו האיסור של השיעור השלם,
ולכן אנחנו מתירים חצי שיעור.
אבל כאן באמת יש מקום לעיין, וזה מה שכנראה, יש פה עיון מאוד לימודי משמעותי:
האם חצי שיעור הוא בכלל נקרא איסור?
אולי אפילו לא נקרא איסור,
כי כל הסיבה שזה אסור זה מפני החשש שיצטרף,
אבל הוא בעצמו לא איסור. זה יותר טוב להגיד את זה אם אומרים את זה. זה יותר מובן,
למה נותנים באמת חצי שיעור לחולה ובאמת עדיף מאשר שיעור שלם.
כי יש, בדברים האלה ידועים דברי רב חיים מבריסק,
שהוא סבר שלגבי חולה שיש בו סכנה,
באמת חידוש גדול, אפשר לתת לו כשיעור אפילו.
כי הוא אומר, צריך לתת לו לאכול, אז הוא יוכל. שואלים, הרי, הנה מה חצי שיעור? הוא אומר, מה ההבדל? חצי שיעור אסור וזה אסור.
אז זה כמובן יהיה תלוי.
אם אתה אומר שחצי שיעור זה בכלל לא נקרא דבר אסור,
אלא זה רק מפני החשש שיצטרף אחר כך,
אז זה בעצם בכלל לא נקרא איסור, אז זה עדיף כבר לתת חצי שיעור.
אבל אם אתה אומר שחצי שיעור אסור בעצם,
ואתה אומר שמותר לו לאכול,
אז אפשר לתת לו לאכול גם שיעור שלם.
זה בעצם מה שרב חיים אומר, ועושה חילוק בין יולדת לבין חולה.
חולה שיש בו סכנה ממש,
הוא אומר שלא צריך להקפיד על שיעורים, רק אצל יולדת,
וזה עוד נושא שאני לא אאריך בו עכשיו,
אבל הרעיון והיסוד הזה של חצי שיעור אסור מן התורה,
מה הגדר שלו, וזה משפיע גם על הלכות שבועות,
גם בדברים שלא הזכרנו עכשיו,
זה דבר כללי ויסודי שכדאי לתת עליו את הדעת, כפי שפחות או יותר עשינו עכשיו, והלומד שילמד עוד יוסיף ויחכים.
כל טוב ושלום שלום.
כל טוב ושלום שלום.
:::::::
