ובכן, אנחנו בפאה, פרק ה', משנה ו',
כן, פרק ה', משנה ו', אומרת לנו כאן המשנה,
בעצם המשנה הזאת מסיימת דיני לקט, יש במתנות עניים לקט,
בזמן שאדם נוקט נופלים לו שיבולים,
אז למדנו את כל הדינים, באה,
אומרת בעל השדה,
למרות שהוא עני והוא יכול לקחת מתנות עניים משדות אחרים,
אסור לו לקחת לקט משדהו,
כמו שדיברנו במשנה הקודמת.
אז באה המשנה ללמד שיש לאפשר לכל העניים במידה שווה לזכות בלקט
ואסור להפלות. אומרת המשנה,
המוכר את שדהו יחד עם הקמה, מוכר את השדה עם הקמה.
המוכר מותר, כי מרגע זה הוא כבר במקרה שהוא עני.
זה כבר לא שלו.
והלוקח אסור, אבל הלוקח, גם אם הלוקח עני, איך הוא קנה שדה? נגיד, פחות מאתיים זוז.
עכשיו אין לו מאתיים זוז.
אז במקרה הזה הלוקח כבר לא יכול,
למרות שרגע קודם הוא יכול היה ללקט כרגע, כבר זה אסור.
הירושלים אומר שמדובר כאן במוכר שדה וקמתה, אבל אם הוא ימכור רק את הקמה בלבד
ושיער לעצמו את גוף הקרקע, במקרה כזה שניהם אסורים.
כל אחד בא על השדה בגלל שהשדה שלו, בא על ההקמה של ההקמה שלו. והפסוק כתוב, ועוד תכלה פאת צדך ולקט קצירך לא תקלה. אז גם הצד של הקציר מגביל וגם הצד של השדה.
דין נוסף, לא יסקור אדם את הפועלים על מנת שלקד נוח הרב.
כן?
זאת אומרת, הוא עושה תנאי,
נותן הטבה לפועל, תשמע יש לך כאן בונוס, הילדים שלך יוכלו לאסוף את הלקט ולפעמים הפועל מתרצל משכורת יותר נמוכה, הוא אומר טוב יש לי כאן בלי עין הרע הרבה ילדים, יבואו יאספו
אז הוא עושה חשבון שכדאי לו, אז הוא יוצא שבעל השדה מרוויח מהלקט וזה אסור לו,
כן?
חוץ מזה אתה שולל את האפשרות מהעניים האחרים ללקוט, אין לך רשות,
אתה לא בעל הבית הזה, כן?
יש אומרים שזה בעצם הקדמה למשפט הבא, מי שאינו מניח את העניים ללקוט,
רוצה ללקוט בעצמו ולחלק לעניים. הוא אומר, אני לא אקח לעצמי, אבל אני אאסוף ואני אחלק.
כאן אי אפשר לעשות את זה.
כי יש כאן חשש שאם אתה תיקח לידך, אתה תעדיף עני זה על פני עני אחר.
או שהוא מניח את אחד ואת אחד לא,
או במקרה כותרת שנייה,
פרט שני לכותרת, אחד הוא מרשה והשני אומר, איתך אני לא רוצה לרעוד בשדה.
או שהוא מסיע את אחד מהם,
מסייע אחד מהם, כלומר הוא עוזר לאחד ולאחרים הוא לא עוזר.
הרי זה גוזל את העניים שגרע את זכותם ללקוט, למה? על זה נאמר אל תסג גבול עולים.
אז דורשים מזה,
אל תקרא עולם אלא עולים.
כן, הכוונה לעולי מצרים, כלומר אותם תנאים וזכויות שהתורה נתנה ליוצאי מצרים, ביניהם מתנות עניים.
יש אומרים, לעולים זה הכוונה ליורדים, סגין האור.
העניים בתחתית,
בעשירון התחתון,
קוראים להם עולים,
בעצם הם יורדים, אז הכוונה בדיוק הפוכה.
כן,
אז באה התורה להזהיר שלא להשיג את גבול העניים ולא לקפח את
המתנות.
מעניין, תוספות יום טוב אומר,
יש את הפסוק הזה פעמיים במשלי.
אחד, פרק כ"ב, הוא אומר שם אל תעשה גבול עולם, אל תעשה גבול עולם אשר עשו אבותיך.
בשני כתוב,
פרק כ"ג,
אל תעשה גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא.
אז מתייחסים, מה שאמרו אלה עולי מצרים, מתייחסים לפסוק הראשון,
אשר עשו אבותיך.
והמפרשים,
אלו שירדו מנכסיהם מתייחסים לפסוק השני שבשדה יתומים אל תבוא גמרא.
ובכן אנחנו בנושא של הצלף.
אנחנו נסכם מה שראינו אתמול ונמשיך.
ראינו הצלף יש בו עשרה מיני מאכלים שאוכלים ממנו והחלוקה הבסיסית האביונות זה הפרי. יש את הקפריסין שזה הקליפה, יש מצרפים לפרי.
אחר כך, כששאלים מותמרות,
זה ברור שזה דבר שאוכלים אותו,
אבל אין לו שם של פרי.
והדיון הוא מה מברכים.
אז על האביונות מברכים בורא פרי העץ, ועל הקפריסין ראינו מחלוקת. האם זה נסחף לעניין שגם מברכים בורא פרי עץ? אבל בכל מקרה,
לשני הדברים האחרים מברכים בורא פרי האדמה.
כן?
עכשיו,
אז הגמרא מנסה להשוות את זה לעורלה,
ונעשה לשו... וגם למעשר, ובסוף נתחבר לשביעית.
אז דיברנו על השומר,
שהשומר, הרי יש לפירות האלו דין ש... יש ככה, יש פרי ויש שומר.
הקפריסין יש לו דין שומר.
עכשיו, מה הבעיה בשומר הזה?
יש שלושה מצבים בשומר. יש שומר שנשאר עם הפרי עד עיבולה בתרייתא. אפילו שכתבת אותו, הוא נשאר במקום.
יש שומר שאחרי שנופל הפרי ממש עם רגע בשולו השומר נופל ואז הפרי נושר.
יש מצב שהוא נושר עוד טרם בשולו.
אז כאן הדיון בכפרס שבאמת המציאות היא שהוא נושר אפילו טרם בשולו,
אז כבר הוא לא נקרא שומר.
ההשוואה לרימון,
בסוף המסקנה הייתה שברימון אם השומר נופל הפרי נרקב.
וכפרס ואביונות, אם השומר נופל,
הפרי עוד ממשיך להתקיים, הוא לא תלוי בו.
אצל רימון יש פרח ועליו יש אבקן, הם קוראים לזה נץ.
הנץ נופל, הפרי נרקב, אז לכן יש לו דין של שומר, למרות שהוא מתאחר ליפול. זאת אומרת, הוא נופל לא כמו פירות, אך השומר לא נשאר בזמן.
אז הגמרא אומרת ככה,
עכשיו, בעורלה יש דין שאיסור אכילת עורלה זה לא רק לפרי כי גם,
לא רק לפרי, גם לשומר.
כי כתוב,
וערלתם את עורלות פריו את התפלו פריו. מה אני שומר לפרי?
אני אחזור עוד פעם,
בלי להסביר הרבה את הקטע משורה חמישית בראש העמוד,
כדי שניכנס עוד פעם לעניין.
אבל אני אומר,
על פי מה שהסברנו עכשיו, והסברנו קודם, אני אקצר.
אמר רבא, איכא אמרינא דנשא שומר לפרי,
איכא דאי תא באמת תלוש במחובר, במצב שהשומר נשאר, במקרה שלנו זה הכתפרס, נשאר גם אחר כך.
אכא במחובר אי תא בתלוש ליה תא. בכתפרס הוא נמצא כשהוא מחובר, אבל כשהוא תלוש הוא איננו כבר, הוא נפל.
האיטי ואביי מרימון, פיטמה של רימון, זה הפרח,
מצטרפת לנושא של טומאה,
שיעור של טומאה שכביצה והנט שלו, זה האבקן שיושב עליו,
אין מצטרף.
מיריק אמר הנט שלו אם הוא מצטרף,
העלמד אליו אוכל הוא ותניה גבי עורלאה,
קליפי רימון,
הקליפות של הרימון והנט שלו, קליפי אגוזים והגרעינים, חייבים בעורלאה.
אז רואים שלמרות,
כן,
למרות שזה לא אוכל,
אז בכל אופן יש בו דין עורלה, אלא מה רבא,
אז למה אתה רצית להוריד כתפרס בגלל שהוא נופל קודם?
הרי גם הנץ נופל קודם.
אלא מה רבא, איך אמרי נעשה, הוא שומר לפרא, איך עד היית בשעת גמר פרא?
אבל אי כפרס, לא היית בשעת גמר פרא.
הוא נופל עוד לפני שהפרי מתבשל על העץ, כלומר עוד שלב יותר מוקדם.
הנץ עוד נשאר עד גמר בשביל הפרי, אז הוא נופל.
אז זאת אומרת, הכתפרס הוא קצת קודם,
לכן אין בו עניין של עורלה.
הנה היא, שואלת הגמרא, ואמר רב לחמה רבה רבוע, אנא מתחילי דעורלה.
יש שלב של תמרים ראשונים, תמרים קטנים, שיש להם קליפה כזאת.
גם הם יש להם כמו כתפרס שדיברנו, או כמו ברימון.
מתחילי דעורלה, אסירי.
הואיל, מה זה הם אסורים?
כן, הם אסורים מדין עורלה.
הואיל ונעשו שומר לפרא. ואמרנו את הפסוק כבר, ערלתם עורלתו את פריו.
התורה מרבה לא רק את הפרי, גם את השומר שלו.
ושומר לפרא, אימה תהווה בכופרה. לכאורה, מתי הוא השומר של התמרים האלו? עוד טרום, טרום, טרום, שהתמרים עוד לא יהיו בכלל בשאול קטנים.
אז אם כן רואים ששומר,
יש לו, גם אם אחר כך הוא איננו כבר,
הוא נקרא שומר ויש בו דין עורלה,
זו ההוכחה החזקה, וככר אליה שומר לפה רבי נחמן סבר לה כי רבי יוסי אומר את הגמרא רבי נחמן הולך כמו רבי יוסי שמה הוא אומר?
דתנן
רבי יוסי אומר
במסכת עורלה פרק א' משנה ז',
רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי אבל פלי ברבנן עליה חכמים חולקים עליו באמת הלכה כמו חכמים רבי יוסי טוען שהוא כבר פרי
יש סמדר ויש כמו בענבים, ויש מצב שהוא כבר בשל, אז זה שני סוגים של פריים.
מתגבול הרב שמעי נרדה ובשאר אילן היא מפליגיה לרבנן נעליה?
אתה רוצה להגיד שיש כאן הגדרה לגבי ענבים שרבי יוסי טוען שסמדר זה פרי וחכמים חולקים.
מזה אתה מסיק מסקנה שחכמים בכל מקום חולקים שפרי קטן זה לא פרי.
אומרת הגמרא, בואו נכניס עוד נושא לסלט שלנו. הכנסנו כבר עורלה ומעשר, נכניס גם שביעית.
יש דין בשביעית
שאסור בשנת השמיטה להשחית עץ מאכל, למה?
כתוב,
איך הפסוק שם אומר,
לאוכלה, והיה שבת הארץ הזו לאוכלה, לאוכלה ולא להפסד,
לאוכלה ולא לסחורה,
וכולי וכולי, לאוכלה ולא להפסד.
אז אם יש כבר עץ עם פירות,
אסור לך לקצוץ אותו, כי אתה גורם הפסד לפירות.
אז אם כן, אמרנו שמה,
ממתי כבר אסור לקצוץ את האילנות בשנת השמיטה, בגלל שאתה עושה הפסד לאוכל,
הפסד לפירות?
בשביעית בית שמא, אומרים, כל האילנות, מי שיוציאו,
ברגע שיוציא פרי קטן,
יווצרו את הפרי אחרי הפרח,
זהו, סטופ, אסור לך לגעת בעץ
מבחינת לחתוך
רק בשביל אם אתה תפגע בפירות.
ובתלל אומרים לו, מה פתאום?
יש הבדל, או, שלום.
החרובים משישרשרו,
והגפנים,
זאת אומרת, החרובים גדלים בשרשרת.
אז כשהם,
זה שלב יותר מאוחר.
כלומר,
לפני כן הם אומרים בעצים שאני אומר לך,
עכשיו אין מי שיוציאו אלא קצת אחרי זה מקלים מי שישרשרו לשון שרשרת ועקפנים מי שיגרעו
שייראו לא מספיק שהפרי אלא כשזה נקצה נהיה קצת בהיר רואים את הגרעינים
והזיתים מי שיניצו יש נץ על ה... כן תמיד אתה קונה זיתים כשאתה קונה היום זיתים זה אינסטנט
קונה זיתים יש לו למעלה כזה נץ והזיתים מי שיניצו שאר כל העניינות אנחנו מסכימים
כמו בית שמאי, שזה מי שיוציאו.
ואמר רב אסי, הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פולה לבן.
הבוסר הוא בעצם מצב של גרוע, הגמרא תסביר מיד מה זה הגרוע.
ענבים גסים כגרוע,
הוא בוסר, אומר רש"י, כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע, זה אותו מצב.
פולה לבן,
הגמרא מיד תשאל, מה שייך פולה לבן לענבים?
כולי זה משהו כתניות.
אומרת הגמרא, הוא פולה לבן,
פולה לבן סרקדתך, אלא אמה שיעורו כפולה לבן.
הגודל, הגודל כמו פולה לבן.
אם כן, מה הוא רוצה להגיד?
שלאמה רב אסי,
האם אומרים,
בוסר,
בוסר הוא גרוע,
הגפנים משייגרעו, כן? אמרנו, הגפנים לפי בית הלל משייגרעו.
ואמרנו, הוא בוסר, הוא גרוע.
ואנחנו אומרים,
מאן שמה תדאמר בוסרין סמדר לאו,
רבנן, הוא קטני, שאר כל האילנות משיוציאו.
אז אם כן, ממילא זאת הוכחה. אתה רוצה להגיד שזה רק כרבי יוסי,
גם חכמים אומרים משיוציאו שאר האילנות, רק ספציפית אלו יש להם מגדרים.
אלא אמר רבא, איך אמרי ננדא ושומר? לכן המסקנה,
מה זה שומר לפרי?
הקליפה הזאת, אז ראינו מצב ראשוני שנופל,
קודם רגע, קודם נופל הקליפה.
אמרה, היא אומרת, לא, אפילו אם קצת קודם,
כשמתבשל הוא נופל, עוד לפני שנושר הפרי.
ויש מצב שאם באמת הוא נופל קודם, אבל אם הנופל השומר, הפרי נרקב,
אז אנחנו כבר אומרים, אין לו דין ששומר. אלא מה רבה?
איכה אמרי נדב ושומר לפרא,
מה זה שומר?
דווקא אם נופל השומר הפרי נרקב, אז הוא תלוי בו תלות מוחלטת,
כי בלי השומר הוא נרקב. איכה אמרי נדב ושומר לפרי, כי כמו ברימונים,
נופל הנץ, הפרי נרקב. איכה דכי שכת לילה לשומר מית פרא.
אכה אצל כתפרס,
אצל אביונות, עץ הצלף, שאנחנו דנים עליו, כי שכת לילה מית פרא.
אומרת הגמרא, הנה אני אתן לך דוגמה, אבה עובדה
היה מעשה שקלוע לנץ דה רימונה ויבש
ואבש רימונה, ושקלוע לפרחה דה בתיתה, ויתקיים בתיתה.
אם כן, מה זה בתיתה? אביונות, זה השם נרדף לפרי של הצלף.
אתם זוכרים את השמות?
אביונות זה הפרי,
כתפרס הקליפה של הפרי, האם זה פרי או לא.
שני הדברים, מעלינו תמרות.
אז אם כן, כאן הוא קורא לזה ביטיטה.
וילך את הגמר בערבה שזריק את האביונות והאכיל את הקפריסים. איפה?
בעורלה, בחוץ לארץ, אז את הפירות הוא החמיר,
אבל את הכתפרס הוא אכל.
אז יוצא, דרך אגב, הסוגריים האלו, אתמול דיברנו על זה,
אומר כאן במסורת תש"ז, זה בסוגריים. למה?
כי מרש"ל מחק את זה, כי היא מבעל... אתם רואים ז' מסורת תש"ס?
פציעות קטנות,
מהרשל,
כן,
מהרשל מחק זוק, מ"ז,
כי הוא מן בעל הלכות גדולות ואינו מן הגמרא וכן ולעדיה בראש.
אז התוספות נדבר על זה,
תשימו לב,
אולי נגמור את הגמרא, נציז את התוספות, אבל צריך לדעת שלפעמים יש לעיתים רחוקות נדירות,
יש איזה קטע בגמרא,
בדרך כלל הוא מסומן שחדר על פי ההערות שהם עשו בגמרות שלהם, נכנס לתוך הדפוס.
אבל זה לא כלל,
החוקרים, חוקרי התלמוד, שאין להם יחס קדושה, מנסים לבנות על זה
תילי-תילים של המצאות.
אבל צריך ללכת את הגמרא כדבר חתום וסגור על ידי רבינה ורב אשי,
שכאן ושם, איפה שהיה חריגות, ציינו אותם הראשונים.
ולא כל בעל דוקטורט שרוצה להשיג דוקטורט הוא חותך בגמרות, זה ממש נורא.
למה אני אומר? כי יש מחקר תלמודי, רוצים להפיץ איזה,
מה שנקרא, כל מיני שיטות חדשות, חודר גם לחינוך הדתי.
זה סכנה גדולה מאוד.
הלאה.
"פי הלכתה כמרמרה רבשית זורק את אבינות ואכיל את הכוסין ומי ידה לגבי עורלה לאף פרא", או עכשיו חוזרים מסכת ברכות.
אז מה ראינו?
הוא שהכתפרס לגבי דיני עורלה,
אז לא פרא, כן, דיברנו את השיקולים, חוץ לארץ, ארץ ישראל,
אז לגבי ברכות נע מאליו פרא, זה המשך דברי הבעל הלכות גדולות.
ולא מברכים עליה בורא פרי האצל, אלא בורא פרי אדמה.
טוב,
נשאיר את התוספות, אולי בכל אופן אנחנו נקרא אותו במהירות.
היה אומר הרב רבי מאיר,
וכדי לגבי עורלה עליו פירא הוא, היינו משום דכל המקל בארץ, הלכה כמותו בחוץ לארץ.
אבל בארץ ודאי אבי פירא, מברכים עליו בורא פרי העץ,
ובברכות ליכא חילוק בין בארץ לחוץ לארץ.
כי מדומני שבאמת כך נפסק להלכה.
הלאה.
אומרת הגמרא, נושא חדש, פלפלה.
עכשיו, אני רוצה להגיד שהפלפלה כאן זה קצת מטה. היום אנחנו קוראים פמפל, מה שקוראים גם בה.
הפלפל כאן זה הפלפל, התבלין, הגרעינים השחורים האלו שמרסקים אותם מאבקת פלפל, כן, פלפל שחור. עכשיו, הפלפל הזה מופיע, בהתחלה הוא ירוק, הוא מתייבש, הוא נהיה קשה,
אולי לא ירוק בדיוק,
ואז יש מצב שאתה אוכל אותו כשהוא עוד ירוק, כמעט שהוא יבש, הוא נהיה מר מאוד, זה כבר לא אוכל, אנשים לא אוכלים אותו. נפקא מינה,
אם מברכים בכלל על דבר כזה, לא מברכים, ודבר שני,
מי שאוכל אותו ביום כיפורים.
על כך נדבר פלפלה.
יש אומרים שהכוונה רטיבי או יבשתא, מה שנראה מושגים כאן,
לא כמו שהסברתי עכשיו, אלא אם זה מעורב באיזה תבשיל או לא מעורב בתבשיל.
אז בואו נראה את הגמרא.
פלפלה, שוב, לא הפלפלה חיה גמבה.
רב ששת אמר שהכל.
רבא אמר לו כלום וככה הלכה.
אז הרבא לתמי.
דאמה רבא כס פלפל ביום אדי כיפורי, מי שכוסס את הפלפל ביום הכיפורים,
כוסס זה שובר אותם בפה.
פטור, פטור, לא שמותר לאכול את זה,
אבל לא עובר איסור של יום הכיפורים.
כס זנגווילה ביום אדי כיפורי, זנגוויל,
קוראים לזה בכינוי, איך? ג'ינג'ר.
איך? ג'ינג'ר.
ג'ינג'ר.
זהו.
אז מי כס ביום אדי כיפורי, גם הוא חריף פטור,
מיטיבי, אנחנו בשורה השנייה, בשורות הרחבות בדף ל"ו עמוד ב', היה רבי מאיר אומר ממש מה שנאמר והרעלתם עורלתו את פריו,
איני יודע שעץ מאכל הוא?
מה תלמוד לומר,
כן, מה תלמוד לומר עץ?
הפסוק אומר ככה,
תראו, תורה אור א', "כי תבואו אל הארץ נתתם כל עץ מאכל
והרעלתם עורלתו את פריו שלא שונים לכם ערלים לא יאכל.
אז אם כן,
אז מה צריך להגיד?
כי תבואו, מה? כי עצמא חלו.
אם אתה מדבר על פריו, אז ברור.
מה תלמוד עצמא חל? אביא עץ שטעם עצו ופריו שווה.
יש דבר כזה.
הרי היה בטרם בריאת העולם, השם ברא את העולם ובעקבות חטא האדם. הלימון.
כן? טוב. קח את העלים שלו ותשתמש בו ותשמח. זה ממש אותו דבר. זה ממש אותו דבר. יפה, שתם עצו בריאו שווה. ואיזה זה הפלפלים.
ליאמדך שהפלפלים חייבים בעורלה.
שפלפל זה נקרא עץ.
הגדרה של עץ, ובארחים עליו,
כן, חייבים עליו בעורלה. כידוע, העורלה, שאסור לאכול שלוש שנים,
שייך רק בעצי פרי ולא בירקות וכדומה ושיחים.
למדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום,
שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל
בלחם לא תכסר כל ברה.
אפילו פלפלים יש לנו למרות שהמקור של הפלפלים זה יותר באפריקה וכדומה,
אבל יש לנו כאן את המקור כמו שכתוב שמהמקדש יוצאים
הוורידים של כל האוצרות בעולם, מכאן המקור.
אז ליד המקור יש תמיד פרוספריטי.
אומרת הגמרא,
אם כן,
רבא אומר לו כלום,
אז אומרת הגמרא, מה רואים כאן?
חייבים בעולה.
אז אם כן, למה אתה טוען שזה לאו פרא לפי רבא?
ואתה אומר שלא מברך כלום.
אומרת הגמרא,
"לה קשיא הבר הטיבתא ביבשתא" זה שתי פירושים.
או שהוא אוכל את זה לך טרי,
הבר טיבתא, אז זה כן פרי.
זה מה שאנחנו מדברים.
אבל כשזה מתייבש, הוא מקבל חריפות כזאת חזקה,
שזה כבר לא נחשב אוכל.
זה כבר "לאו בר איניש אחי לחי".
כן.
יש כאלו שאוכלים פלפל חריף, כן.
כן, זה ממש חי. אז זה בסדר, זה לא אוכל.
עמרי אלה רבנן רמרי מר, עוד כמה הלכות בעניינים אלו כס זנגווילה ביום הדין פורי פטור.
שואלת הגמרא, והאמר רבה,
כן, מה זה חטא כאן? היא ביומה, אמר רבה, היה מלטה דעתה מבין דויה, שבאה מהודו. מה זה המלטה? רש"י אומר,
ליטרויה בלעז. מין
מה, מה?
בזנגלין.
-תבלין בזנגלין. -תבלין דעתיה שריה,
ומברכים עליה בורא פרי האדמה.
אין בה משום, לא בשול עכו"ם ולא בשום גאול עכו"ם.
זה לא דבר שעולה על שולחן מלכים, או שנאכל כמות שהוא חי.
הרי אתם יודעים, בשולי עכו"ם נאסרים רק דבר חשוב,
ורק דבר שלא נאכל חי.
אבל אם זה דבר שנאכל חי, יש דיונים על קפה,
לשתות אצל גוי, כל מיני, ההגדרות הבסיסיות,
מה שקודם כל צריך להעלות על שולחן מלכים חשוב,
התנאי השני שלא נאכל חי, הבישול עושה לו משהו.
אבל אם אתה יכול לאכול אותו בלי הבישול, אז אין בו משום...
אומרת הגמרא, איה מלת דעת עמית בשריה, מה זה שריה? רש"י אומר,
אין בה לא משום בשול נוחים ולא משום גאול נוחים.
כן, למה? מפני שזה,
כן,
כן, מפני שהוא למעשה,
מה?
היה עמלת בענדוי שריה, ובהכים עליו בורא פרי אדמה.
אז אם כן, מה זה ענדאי רש"י אומר כושים,
אבל בעצם בדרך כלל מפרשים שזה מהודו.
אומרת, אמר לה קשי, שוב פעם, גם שם אנחנו נתרץ, סבא הרטיבתא ביבשת, הזנגוויל יבש,
אז זה לא אוכל,
אבל אם הוא רטוב,
או רטוב היינו שהוא עדיין לח לא התייבש, או הוא מעורב כבר בתבשיל אחר,
אז זה ודאי שיש לו דין של אוכל.
חביץ גדרה, חביץ מאכל דייסה כזה, דייסתי, לא חבית,
אלא חביץ, כן, חביצה, וכן דייסה,
רבי יהודה אומר שהכל נהיה בדברו.
כן,
רש"י אומר חביץ גדרה, מין מאכל כפוי כמו חלב,
שחבצו בקיבה,
כך עושים מאכל כפוי בגדרה לקמא פרשה קמחה מה זה התפריט הזה המרשם קמח ודבש ושמן וקראו לאברושדי
אז אם כן הוא אומר מאכל כזה
מה הדין בורא מיני מזונות אז יש ככה
דעה ראשונה חבית זרע כן דייסה רבי דודו אמר שר קונים גם את דברו רב כהנא אמר בורא מיני מזונות
אומרת הגמרא אם זה דייסה גרידה בלי תערובת של דבש ושמן
כולן מה לא פליגי דמברך בורא מיני מזונות
כי פליגי בדייסה כי אין חביץ גדירה דייסה כמו חביץ גדירה היינו הגמרא תגיד שיש בו גם כן דבש ושם אותו בתוך הגדירה
רב יהודה אמר שהכל קידוף שהעיקר רב כהנא אמר בורא מיני מזונות סבר סמי די עיקר מה זה סולת?
הקמח הוא העיקר, וזה בעצם מסביר לכן אומר בורא מיני מזונות.
אמר רב יוסף,
כבתי דרב כהנא מסתברא למה דרב ושמואל ראשוני המוראים דאמרי תרוויו.
כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו בורא מזונות. כתוב כל שיש בו, אז לכאורה אנחנו רואים שצריך לברך בורא מיני מזונות.
כן,
רב עקיבא איגר מפנה אותנו כאן לדף מ"א עמוד ב'
באמת, בתוספות דברו המתחיל, כן, אין לנו כרגע זמן לעיין שם. על כל פנים, נראה את העניין, כל שיש בו חמש בני דגן, הגמרא עכשיו תדון על דבריהם.
יש כאן תוספות חשוב מאוד, נקרא אותו במהירות רטיבה,
כגון ליטר ובלעז מבכים עליו, בורא פרי אדם אבל יבשת עליו ומבכים עליה. חן הלכה בזנגווילה שקוראים זינזיברו בלעז, חן כלו של גרופלאי.
זה, מה זה הגרופלאי הזה?
מה הוא אומר, מה זה גרופאי?
שאין רגלים לאכול, מה זה?
מה זה?
הציפורן, מה שנקרא נגלח.
ציפורן, יש כאלה, לוקחים את זה לפסמים.
אתם יודעים מה זה ציפורן, ממש...
אז גם על זה,
שאין רגלים לאכול לאברטיבה, כגון בליטוריו, אין מברכים עליהם כלל ביבשתה, אבל אצל קינמון שקוראים כנילה,
מברכים עליו עולה פרי האדמה,
מפני שרגילים לאוכלו ביובש, וגם הוא גדל על הארץ, כמו קנים. מעניין, אני הבנתי, כי נמון זה עץ, זה קליפה של עץ.
אז כנראה בגלל שזה קליפה, ועל צוקר מברכים בורא פרי העץ,
כי יערי עם דבשי זה צוקרו.
ואגוז שקוראים מוסקדה, מברכים בורא פרי העץ, שגם נוהגים לאכול אותו ביובשה.
מעניין, הרמב״ם פוסק שעל סוכר מבשלים שעקול, וכן פוסק השולחן ערוך, ולמה? אומר הרמב״ם, מה?
אולי איזה סוכר, הוא מדבר על סוכר. סוכר של קנה סוכר וגם סוכר של סלק סוכר משמע.
הרמב״ם דיבר על קנה סוכר,
אבל התהליך של סלק הוא אותו דבר,
כי הרמב״ם אומר,
למה מבשלים שעקול? שלוקחים את הקנה, מבשלים אותו,
ואז זה נוצר מין,
מין, מה שנקרא, נוזל,
ואז אתה מייבש אותו כמו שאתה עושה בהפרות המלח,
זה הופך להיות גושים ומפוררים את זה,
אז הוא אומר, כיוון שזה עבר תהליך כזה, שהכל,
ובאמת, אבל רוב הראשונים חולקים עליו, השולחן ערוך פסל כמו הרמב״ם,
ואנחנו למעשה, אומר המשנה ברורה, מעריך מאוד מאוד בזה,
כדאי ללמוד את הדברים,
אבל הוא אומר, כיוון שהכל הוא הברכה המנצחת כל ספק,
אז הוא אומר, כיוון שיש לנו כאן בעיה עם שיטות,
בואו ניקח את העניין של שהכל וככה נצא ידי חובה.
אז ככה הוא מכריע גם כן, למרות שיש חבל של ראשונים שחולקים על הרמב״ם והשולחן ערוך.
מה זה?
סוכר.
סוכר?
זה הכל זה אדמה, על קני סוכר גם...
מי אומר ככה?
אני פשוט קראתי את זה, גם סוכר, ולא יקבלו רצוי עז.
הוא אומר כאן... הוא שואל למה לא אדמה?
אה, למה לא אדמה?
סוכר שלנו ודאי אי אפשר לברך על עץ, זה מסלק.
כל דבר,
תוספת אומר,
רצום לברך בפרי העץ כי ירי אם דבשי.
כן?
זה צוכרו, זה הכוונה של קנים כאלו.
ואגוז שכורי מוסקד, המברכים בבורא פרי העץ. טוב, בואו נלך הלאה.
אומרת הגמרא,
בסדר?
גמרא, גופא,
שלוש שורות אחרונות: רב ושמואל דהמרי תרוויו,
וכל שיש בו מחמשת המינים, מברכים עליו בורא מזונות. ואתמר נאמר אבו שמואל אמרו, כל שהוא, שינוי קצת. קודם אמר, כל שיש בו מחמשת עיני דגן. בפעם השנייה היו אומרים, כל שהוא מחמשת המינים, מברכים עליו בורא מיני מזונות. אומרת הגמרא, מה צריכה? דאי אשמינא, צריך את שני הביטויים. דאי אשמין, כל שהוא אב אמינא, משום די יטה בעיני.
רק אם אתה רואה את חמשת עיני דגן, בישלת למשל
סולת, או ביקש גריסים,
ואתה רואה את החמש מיני דגן,
אבל על ידי תערובות, אם בישלת אותו עם עוד דברים אחרים,
לא יברך מורה מיני מזונות.
למשל, שם את הדבש, או דברים אחרים כמה. משמעלן, כל שיש בו,
ויש מינן, כל שיש בו, הווה מינה, כל שיש בו, חמשת המילים אין,
אבל אורז זה דוחן לא,
כן?
אבל אורז זה, יש מחלוקת מה זה אורז, זהו, זה מחלוקת גדולה.
רש"י אומר מייל,
ודוחן זה פאנץ, אבל תוסות אומר,
רש"י פירש אורז מייל ויש רש"י רייזו, מה שאנחנו קוראים אורז.
לאי פירוש של פירש דוחן היינו מייל,
אבל כן,
מה הוא אומר כאן?
כל שהוא אומר רש"י, דאף אגב דכלום אחד מינה בעינן דלהווה מחמשת המינים,
ואילולא מברכים עליה באורז ונבונות. אורז, אז אם יש בהם אורז ודוחן, לא.
למה?
משום דבר, על ידי תערובת.
אבל איתה בעיני,
למה לא מברכים על אורז ודוחן? כי רק בחמשת נידי דגן אנחנו אומרים,
אפילו שמעורב דבר אחר, אתה נשאר הברכה של מזונות.
אבל אורז ודוחן,
אם יש בו תערובת של דבר אחר, מתבטא למזונות, איתה מברך עליו,
שהכול.
אז אומרת, אבל איתה בעיני, לכאורה נדייק מזה, אורז ודוחן,
אם הוא נמצא
בעיניים עין הוא לא בתערובת אתה רואה שזה אורז למשל לקחת אורז ובישלת אותו במים והאורז נשאר כמו שאנחנו אוכלים אורז
אז אתה מברך על הבורא נזונות דרך אגב ההלכה אמן אורז מזונות נפשות עוד מעט נראה
מניהם אפילו אורז ודוחן נם מברו בורא נזונות כמה שלן כל שהוא מחמשת המינים הוא דה מברכים עליו בורא מן נזונות לפוקי אורז ודוחן
דעת רבי שמואל, שהורז ודוחאן לא מברכים בורא מיני מזונות, בניגוד לפסק, כמו שנראה בהמשך. ואפילו איטי בעיני,
אפילו שאתה רואה את ההורז בעיניו, לא מברכים בורא מיני מזונות.
שואלת הגמרא, והורז ודוחאן למה מברכים בורא מיני מזונות?
ועתיניא, הביאו לפניו פת אורז,
לקחת את האורז אפשר לעשות ממנו פת.
ופת דוחאן, מברך עליו תחילה וסוף כמעשי גדרה.
מה זה מעשי גדרה?
חמש מדיני דגן שבישלת אותה, מה מברכים?
בורא מיני מזונות ועל המחיה.
לגבי מעשה גדירה, תניא, בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, וסוף עליו ברכה אחת מעין שלוש.
אומרת הגמרא, כן,
כמעשה גדירה ולא כמעשה גדירה.
זה לא לגמרי דומה למעשה גדירה, זה דומה בנקודה אחת, מה?
כמעשה גדירה, די מברכים עליו תחילה וסוף.
יש ברכה לפניה, לא כמעשה גדירה,
ואילו במעשה גדירה בתחילה בורא מיני מזונות, ובסוף ברכה אחת מעין שלוש על המחיה,
ואילו אחה בתחילה מברך עליו שהכל נהיה בדברו,
ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונומה, הכל מה שברא.
מעניין, הטוס עוד מבאר את הברכה,
נחכה רגע בביאורו,
אולי נמצא זמן לבאר את כל הברכה הנפלאה הזאת של בורא נפשות,
אבל את התוספות האלה מוכרחים לקרוא,
אז בואו נעצור כאן רגע שנייה, נראה את התוספות הראשון בעמוד.
בורא נפשות רבות וחסרונן.
אז יש שני אלמנטים כאן,
בורא נפשות וחסרונן, על כל מה שבראת לחיות.
יש דברים שהם צרכים בסיסיים, בלי זה אדם לא חי.
ויש דברים שהם,
כאן כתוב אשר בורא נפשות רבות וחסרונן זה כל מה שבראת לחיות ממך.
כן, זה הנוסחאות שקיימים,
השונים. ככה הנוסח שאנחנו משתמשים.
איך יש למישהו נוסח אחר, שרגיל בזה, עדות אחרות?
אם כן, אומר כאן, כמו לחם ומים,
אז יש החלק הראשון, בורא נפשות, חסרונם.
בלי זה אי אפשר לחיות, לחם ומים.
שאי אפשר בלא הם.
ועל כל מה שברא לחיות בהם נפש כל חי,
כלומר, על כל מה שבעולם,
שגם אם לא בראם, יכולים העולם לחיות.
איך אומרים?
כל התוספות.
בלוהם, שלום ברכים לתענוג ועלמק ימות תפוחים,
וכיוצא ומסיים, ברוך חיי העולמים.
אבל הוא מציין,
הירושלמי אומר, במקום ברוך חיי העולמים,
ברוך אתה ה' חיי העולמים. בבקשה.
כן.
אז אם כן, אומר ככה, אומרת הגמרא.
מה אמרת?
כן.
בבקשה. זה שם הברכה, פול. זה לא איך שצריך להיות על מוסר.
הנוסח זה כמו שאנחנו... -זה השם הברכה.
אה, לא, יכול להיות שהנוסח לפי דוועתו הוא כך.
לכאורה זה הנוסח.
טוב, ואילו, אך ה... כן.
אומרת הגמרא...
כן, שואלת הגמרא, ואורז לב מעשה גדירה הוא?
מה אתה אומר, זה לא כמו מזונות?
מעשה גדירה?
ואתה ניעלו עם מעשה גדירה.
חילקה,
חילקה זה גריסים שאתה מחלק אותם לשתיים,
תרגיס, כשאתה לוקח את החיטה, שעובר אותה לשלושה חלקים,
סימנך, כמו באנגלית, טרי, סורי, כן?
טריגיס, ויש, לא גורסים כאן סולת.
כן, א', הוא אומר כאן, הגאות הבאה, הוא אומר, טריגיס זריז, כן צריך לומר, זה לא נפרד. תיבת סולת נמחק,
תיבת סולת נמחק, כי זה לא החלוקה.
זריז נתחלק לארבע, והרסן לחמש,
ואורז,
אז אם כן, כל זה נקרא מעשה גדרה ומכליל גם אורז?
אומרת הגמרא, נכון, יש שיטה כזאת,
שאורז זה כמו דגנים. באמת, אלו שעוסקים בבוטניקה,
המשפחה של דגנים ואורז ועוד, איך הם קוראים לזה? נדמה לי שם מדעי, כל זה נחשב לאחד.
החלוקה בין הדגן לבין חמשתנני דגן לבין אורז ודוחן וכולי,
זו חלוקה משנית.
גם במדע של הבוטניקה קיים הדבר הזה.
אבל יש אומרים שאורז בהחלט הוא במשפחה הזאת.
ואומרת הגמרא נפקמינה לנושא של מצה, לנושא של חמץ,
שואלת הגמרא איך רואים כאן שאורז זה גם מזונות? כי זה נקרא גדרה בהגדרה הזאת. אומרת, המאני רבי יוחנן בן נורי,
דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר אורז מן דגן וחייבים על חימצו כרת.
יש איזה מצד אחד דבר טוב, אפשר לעשות מזה מצות,
מצד שני יש בו חימצו כרת.
ואדם יוצא בו ידי כרועתו בפסח במצוות אכילת מצה.
אבל רבנן, יחיד ורבים, מלאכה כרבים, רבנן לה,
הם לא סוברים שעורז ומין דגן.
אז באמת, מה שמצאת זה שיטת רבי יוחנן בן נורי,
זה לא השיטה.
שאלת הגמרא, ורבנן לא?
מה אתה אומר,
רבנן לא סוברים שאורז ברבע לחמש השיעור בשבת בעזרת השם.
נדמה לי מנחה ברבע לשש, אז כדאי אולי אפילו
בעשרים לחמש.
כן, אומרת הגמרא, ורבנן לא, והתניא.
אתה אומר, חכמים לא מחשיבים אורז כמזונות?
הכוסס את החיטה.
מה זה כוסס? אוכל אותם חי.
לא מבשל אותם.
לוקח את גרירי החיטה, סליחה, האורז ואוכל כאן החיטה.
אוכל את החיטה בעודה חיה,
כן, כמו גרעינים, מברך עליה בורא פרי האדמה.
תחנה, הפעה ובישלה,
לא עפה אותה, קודם הפעה, אחר כך בישל.
עכשיו, מה קורה?
בזמן שהפרוסות קיימות,
בתחילה מברך עליה מוציא לחם מן הארץ, הסובר עליה שלוש ברכות, ברכת המזון.
אם אין הפרוסות קיימות בתחילה,
אם אין הפרוסות קיימות,
אם הפרוסות לא קיימות, עוד מעט נראה מה זה נקרא פרוסות לא קיימות, מה הגדר.
נפקא מינא למציות בפסח
כששוברים מצות ועושים מזה, מתגנים אותן.
אז קודם מפעית אותן,
עכשיו ערבבת אותן בביצה ואתה
מתגן אותן.
השאלה, מה מברכים שהכול או בורא מיני מזונות? סליחה, המוציא לחם או בורא מיני מזונות? נפקא מינא ליטול ידיים?
כמובן, אם אתה אוכל מצייה גדולה, בכל מקרה קובע סעודתו
גם על מזונות, צריך ליטול ידיים.
הכי טוב, בפסח
אתה הולך לאכול מציות, אנשים אוהבים את זה, לקחת מצה רגילה, לטול ידיים, לברך על המצה,
מוציא לחם מן הארץ,
ואז לאכול את המצייה.
אבל יש חבר'ה שאומרים, אין לי זמן לברך ברכת המזון, אני רוצה.
אבל אם אתה, זו הסעודה שלך, המצייה,
ממילא, גם אם זה מזונות,
אתה חייב ליטול ידיים ולברך המוציא.
קבע עליה סעודתו.
טוב, זה כללים שאנחנו תוך כדי לימוד זורקים כאן את העניין.
על כל פנים, מה הוא אומר?
אז נראה עוד פעם.
ורבנן לא מכניסים את העוז בכלל, והכוסס את החיטה מברך עליה, בור ופרי עליה. מה? טחנה את החיטה ועפה אותה ואחר כך בישלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחילה מברך עליה, מוציא לך מן הארץ, עשו מברך עליה ג' ברכות
אם אין הפרוסות קיימות, בתחילה מברך עליה בורא מיני מזונות, ובסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלוש.
והנה, מכאן הקושייה, הקטע הזה, הכוסס את האורז,
אוכל אורז חיים, ואכל בורא פרי האדמה,
טחנו,
עפאו ומשלו,
אף על פי שהפרוסות
קיימות, בתחילה מברך עליה בורא מיני מזונות,
ובסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלוש.
אז הנה אלענו ברייתא, שלכאורה זה דת חכמים שמברך מזונות על האורז.
אומרת הגמרא על דרך ההוכחה,
בוא נבדוק, מי זה השיטה של הברייתא הזאת? מה אני?
היליימה, תגיד לי גם כאן, זה רבי יוחנן בן נורי, שהוא סופר אורז זה מין דגן?
אומרת הגמרא, היליימה רבי יוחנן בן נורי, אמר אורז מין דגן הוא,
אז זה לא שייך מזונות? אתה מוציא לחם מן הארץ מבית, ושלוש ברכות בית ברוכי.
אלא לאו, רבנני וטיופתא דרבי שמואל,
טיופתא.
אומר התוספות,
אומר התוספות, אם הפרוסות קיימות, יש מפרשים,
דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כל כך, שאם ייקח הפרוסה שלא יישבר.
כאן התוספות אומר, ראינו את האורז.
טיופתא, אז רב שמואל, באורז,
אבל הדוכן לא אבי טיופתא ואפשר דעה אבי הלכת גבוהתאיו, ולא מברכים עליה ומבורא מיני מזונות.
רק על אורז קבעו שאין הלכה.
ובאמת, בהלכה כתוב אמן.
אורז, נזונות, נפשות.
מה זה?
איך הגיעו?
נראה, עכשיו סתרו את דבריו, את דברי רבו שמואל, שאמרו שמברך אורז, מברך שהכל או בורא מינינו. אני לא בטוח אם זה היום השמות. למשל, אני יודע, הגריסים שלנו, סליחה, הקוסמת שלנו, שאנחנו קונים קוסמת, זה לא סוג הקוסמת חמש מיני דגן.
זה משהו אחר.
אני לא יודע אם זה אותו דבר.
למה כמה מוחים בוענת המצואות? אה, למה? כי זה לא מיני דגן.
אז זו הפשרה.
מצד אחד,
מצד אחד,
באמת זה מין, תוספים שתי קצוות.
כן?
מה השיקול כאן, כן?
זאת אומרת,
כי יש כלל שברכת המזון, שזה הבסיס לאחת מ-N3,
מה זה אחת מן שלוש? קיצור של שלוש ברכות. אז שמה בתורה זה צמוד ללחם.
מרחיבים את זה על שבעת מיני דגן בפסוק שלפני כן.
שבעת... סליחה, על חמשת מיני דגן שמופיע קודם, יחד עם עוד שבעת פירות שנשתבחה בארץ ישראל.
אז זאת אומרת שאתה יכול להרחיב את הנושא של ברכה, אחד אכלת, הסבתה וברכת,
גם על חמשת עיניי דגן.
אבל אורז הוא לא מהקבוצה הזאת, לא מדגן ולא מ...
אז אכן, ברכת המזון, שהיא ברכה מיוחדת, שעליה יש את הקיצור של ברכה אחת מעין שלוש,
לא משתייך לאורז.
אבל הברכה הראשונה, הבורא מיני מזונות,
זה בא להגיד, זה לא שייך להגדרה של ברכת המזון,
זה בא להגיד מה שמזין.
אז הערך התזונתי של אורז הוא כמו חיטה,
במידה מ... אולי זה הבחנה. טוב.
אומרת הגמרא, אמרמר, בוא נחזור על האורז, לא עוזבים אותנו עם האורז.
יש שאומרים שהרי אשכנזים לא אוכלים אורז בפסח, נו, אז אנחנו יוצאים לדי חובה.
כן, מה?
אז היו עושים, לא, אז היו עושים מזה מצות.
אז אפשר לאכול, לפי רבי חבר הכנסת נורי,
אפשר לאכול רק להקפיד, כמו קמח.
איך מישהו אומר, קמח זה חמץ או...
תלוי על...
אז ממה עושים, אתה שואל ילד, תגיד לי,
קמח חיטה זה חמץ או בטח זה חמץ?
אז ממה עושים מצות?
הוא אומר, מקמח מצות.
הילדים האלה במושגים, הם אומרים, זה הכי חמץ.
נכון.
יש היום עושים גם דברים אחרים לכל מיני חולים,
שעקרונית ברור שעושים מחיטה, אבל יש ציליה,
ממה עושים את זה?
שיבולת שוען, כן, כל חמש שנים.
סוג.
על כל פנים, בואו נראה. אמר מר,
הכוססת החיטה מברך עליה בורא פרי האדמה.
שואלת הגמרא, ועת עני הבורא מיני זרעים.
אומרת הגמרא, שכחת?
יש אחד במשנה, קוראים לו רבי יהודה,
שהוא אוהב לתת חלוקה משנית, הוא אומר, וברכות חשוב לדקדק ולחלק.
שמה הוא אמר, איך אמרנו כאן בתחילת הפרק, רבי יהודה אומר,
מה הוא אומר לנו, רבי יהודה בדף למדי,
רבי יהודה אומר, על הירקות הוא אומר פרי אדמה, רבי יהודה אומר, בורא מיני צ'אים, קטניות נחלק.
אז גם כאן זה שיטת רבי יהודה, שמה הוא אומר?
אומרת הגמרא,
כן, ואתם, רבי יהודה רבנן דתן, ועל ירקות, מה הוא אומר? בורא פרי אדמה,
רבי יהודה אומר בורא מיני תשעים, אז גם כאן יש לו חלוקת נוספת.
רש"י אומר, אה דקטני בורא מיני זרעים, רבי יהודה, ידקטני לכל מין ומין מעין ברכתו, כפרש לקמן בפרקים דף מ',
הליבה הילקה לשיטתו, ייקח לירקות בורא מיני תשעים,
לחיטין דה זרעים נינו בורא מיני זרעים, ולרבנן בין זרעים, בין ירקות בורא פרי אדמה, ולא באינן לכל מין ומין מעין ברכתו.
אמר מר, הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה,
תחנו, עפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות
קיימות מברך עליו בורא מן המזונות
ולבסוף
בתחילה מברך עליו בורא מן המזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש.
שואלת הגמרא, ועתניא לבסוף ולא כלום,
כן?
מה הכוונה?
גם רש"י גם תוספות אומרים לא הכוונה, ולא כלום.
ולא כלום מהברכות החשובות.
בורא נפשות בטח שיברך, תראו רש"י אומר ולא כלום,
כלומר אין טעון מבוכות פירות ארץ ישראל,
ברכה אחת מעין שלוש, ולא כלום,
ולא כלום, מזה ולא כלום,
אבל בורא נפשות רבות וככל מידי דליתם מישיבת המינים, ודאי שכן הוא מברך.
כן, תוספות כאן מעריך,
אם כן,
אז ועתניא לבשו ולא כלום,
אז איך אתה אומר ברכה אחת מעין שלוש, אמר רב שישת לקשיאה הרבן גמליאל
והרבנן, דתניא, זה הכלל.
כלשהו משיבת המילים רבן גמליאל אומר שלוש ברכות.
אז נכון,
או על המחיה או על העץ על פרי העץ
או על הגפן.
וחכמים אומרים ברכה אחת,
אז רבן גמליאל טוען שלוש ברכות,
כמו ברכת המזון,
לא מעין שלוש,
הוא מברך את כל הברכות.
וחכמים אומרים ברכה אחת
מעין שלוש,
אז זה שיטת חכמים.
זה מה שהוא שאל,
ועתניה וסוף ולא כלום, בורא נפש עוד, אז הוא אומר שיטת רבן גמליאל,
רגע, מה הוא רוצה להגיד?
אז רגע, איך התירוץ?
עוד פעם, אמר מרקוססטה, אורן ורבן פרי אדמה, התחלפה שלו, אף על פי שהפרוסות קיימות.
ועתניה ועתניה וסוף ולא כלום,
וכאשר רבן גמליאל רבנן.
זאת אומרת, המיליון היו לומדים את שלוש ברכות,
וכן אומרים אחד מעין שלוש.
ומעשה, או ההמשך, מעשה רבי רבי גמליאל זקינים שהם סומים בעלייה ביריחו הביאו לפניהם כותבות,
מה זה כותבות הכוונה לתמרים,
דבש, מה שאחד משבעת המינים שכתוב בפסוק,
והחלום, נתן רבי פשוט לרב עקיבא לברך, קפץ וברך,
מה ברך לאחריהם?
ברכה אחת מעין שלוש.
אמר לרבי רבי גמליאל עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראש שלך בין המחלוקות?
צריך לברך, תברך בברכת המזון שלוש,
מלאות, מה פתאום אין שלוש?
אמר לרבנו, אף על פי שאתה אומר כן,
וחכמיך,
חבריך אומרים כן, אחרת,
אם תנו רבנו, אתה בעצמך נותן לו כבוד, יחיד ורבים, הלכה כרבים.
מה זה אומר? בכל מקרה יש כאן מחלוקות.
גם אם אני אסבור כמוך,
מה אתה רוצה כאן?
אז מסבירים שהוא אומר, תראה,
כולם מודים שאם יברך בריקת המזון יצא ידי חובה.
זה ה...
רק לא צריך.
אז לכן תכניס את עצמי לברכה שאני הכוללנית הזאת, הגדולה,
ואז כולם בדיעבד מסכימים איתי.
כן,
בשמו של רבן גבליאל.
כן, כמובן.
לא, אז הוא אומר, זה לא בדיוק לך שנעצריך, מפני שבכל אופן זו שיטת רבן גבליאל. הוא אומר, תראה,
אם אתה תסבור כמוני, אז בדיעבד כולם יסכימו איתי.
אתה לקחת, לקחת, אבל מה זה לכולה?
אתה מברר ברכה אחרת.
שם השם אחד. -שם השם אחד, מעין שלוש. קיצור, כן, בחשבון הזה הוא לא מכניס.
אומר תוספות, נתן לו רשות לברך. סבור היה שברך ג' לא יכול להיות כי מה שהוא סובר.
אם תאמר רבי יא קיימלן דני זמנין על הפירות,
זאת אומרת רבי יא סבור שהוא היה מברך על כל זין מינים ג' ברכות שלמות,
וכי בירר וכי אב מים ג' לעצמו דווקא, כי אמר אין זמנין על הפירות, ואחרים אצלכו כל אחד עצמו.
ותאמר לרבן גמליאל דאמר ג' ברכות שמות סבירה לידי זמנים על זין המינים אי סבירה לידי ברכה תאונה כוס אם כן יזמנו
אם כן מה זה הזין הזה כאן אם כן לעולם
יזמנו לעולם
אם כן יזמנו לעולם אם כן המילה יזמנו נמחקת יש לומר זה יכול היה להיות שלא ישתקלל מן הכוס של ברכה
ואם תאמר על אותו מברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת אם כן אין לדבר סוף
אחד אינו שותה וכיבוד רק מלוא דוגמאו, מודה רבן גמליאל
תמיד לפי דבריו צריך לברך ברכת המזון, וברכת המזון זה על כוס, אז הוא לא יגמור אף פעם
כן, וכילט לך ברכה אחת מעין שלוש, חוץ מזה לרבן גמליאל אין לך ברכה אחת מעין שלוש, מה יוצא? טוב,
רק אז נשארת השאלה שלכם מה אתם אומרים,
לכאורה זה ברכה שאינה צריכה
טוב, אולי במקרה כזה,
שבכל אופן יש לו על מה שיסמוך בלימוד שלו.
כן,
רבי יהודה אומר משמו,
כל,
משמו של רבן גמליאל, הכוונה, כל שהוא משבעת המינים הפכנו את הדף ולא מין דגן,
כן?
במין דגן יש חילוק אם הוא עושה אותו פת, כולם מודים אחר שלוש ברכות.
או מין דגן ולא עשה פת, רבן גמליאל אומר שלוש ברכות, וחכמים אומרים ברכה אחת.
כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן, רבן גמליאל אומר ברכה אחת מעין שלוש.
אז רבן גמליאל אומר שמברך ברכה אחת מעין שלוש על האורז והדוחן.
חכמים אומרים ולא כלום שוב פעם ולא כלום, הכוונה בורא נפשות,
ולא כלום מהברכות החשובות.
במה יוקמתא כרבן גמליאל? אתה מעמיד את הבריתא כרבן גמליאל? בוא נראה את הסיפא, נראה שזה לא יכול ללכת כרבן גמליאל.
אימא סיפא דרישא, החלק השני של הרישא.
אם איננה פרוסות קיימות, למדנו את זה קודם,
אם עשית מהאורז לחם
ואתה בישלת אותו,
אם איננה פרוסות קיימות,
בתחילה מברך עליה הבוראים ונזונס, ומברך עליה ברכה עד מעין שלוש. שמעני,
היא רבן גמליאל,
אשתא כותבות והדייסא אמר רבן גמליאל, גימל ברכות. בדייסא ברור שאין אפילו מראה לחם,
זה לא היה לחם אף פעם.
אז אם על זה הוא אומר ברכת המזון,
אז פשיטא שלקחת לחם ואפית אותו ואחר כך בישלת אותו,
אז שיברך ברכה שלמה של ברכת המזון.
אשתא, אז אי אפשר להעמיד את זה כמו רבן גמליאל. היא רבן גמליאל, אשתא עכשיו,
הכותבות, מה זה כותבות, אתם זוכרים?
התמרים, משבעת המינים.
ויש ככה, אני אומר תמיד את הסימן,
יש בהלכה כותבות ויש גרוגרות,
ותמיד מתבלבלים.
אז מה הסימן שנתנו?
גרוגרת זה טעינה וכותבת זה תמר.
מה הסימן?
כי טעינים יש בהם גרגירים, תמיד תחשבו.
הטעינים האלה הם גרגירים, אז יש גרוגרות.
יש אחת שהיה מתבלבל בין כותבת לגרוגרת, לבוגרת, לדוגרת.
יש איזה,
שמשון מלצר כתב פעם איזה דבר יפה.
על אותו אחד שציין את הכול. יש איזה שמונה-תשע מושגים, והוא החליף את הבוגרת והדוגרת. הוא אומר, יש לי בה דוגרת.
הדוגרת והלימודים, בוגרת.
טוב,
היא רבן גמליאל, אה, שתי הכותבות, תמרים. ועדיי שמה רבן גמליאל ג' ברכות, שהן לא היו לרגע לחם.
אם אינה פרוסות קיימות, אם בא אלא פשיטא רבנן.
אז רגע, אם זה רבנן, כאשר דרבנן על רבנן,
כי הרבנן לא אומרים שמברך, מברך על,
כן?
קשה דרבנןא דרבנן,
כמובן, כי אם מה ברישא,
כן?
ולא דגן, אבל יש לך ברכות.
מה הוא אמר כאן?
כאן הוא אמר,
אז הוא אומר, קודם כל מיני דגן ואספת
אומר ברכה אחת מאין שלך, אני לא אומר כלום.
מה הוקמת כרבן גמליאל? אה, את הברייתא הקודמת בעמוד הקודם.
אמרת שזה רבן גמליאל.
אם זה רבנן אז יש סתירה שכאן הם אומרים ולא כלום, לא מפרש שם הם אומרים כן.
אומרת הגמרא,
גאילה לעולם רבנן ותני גבי אורס ולבסוף אינו מברך חלה ולא כלום.
אז תכתוב את זה לגבי אורס
ורק על דוכן אולי, אבל לגבי אורז אומר באמת ולא כלום.
רש"י אומר,
ולא מין דגן שבין דגן יש חילוק עם עשאו פת, הכל מודים שצריך להומרו לאחריו גמל וחוט.
או אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת, בשתיים אלו נחלקו רבן גמליאל חכמים.
במה יוקים תלאו דליל דקטני לבשו ברכה אחת מעין שלוש?
כרבן גמליאל.
אז אמור סיפא דרישא דהיים מתני דמתני גביה כוססת החיטה
דאי רישא דידא וקטני סיפא, הן הפרוסות קיימות. אז זה לא מברך אחת מין שלוש. אשתא אפילו הדייסא אמר רם גמליאן מת ניטין בת רייתא.
או מין דגן ולא עשה אופת מברך ג. ברכות. הן הפרוסות קיימות שבתחילתו היה פת ממש מבעיה.
ודאי אם נימוח שצריך לברך על ברכה אחת מין שלוש אלא לאו רבנני דאם רגע בדייסא ברכה אחת.
ואי נמי משנמוח אכליו פתו ואי כדייסה ואיכתה לא גרסינן.
טוב,
אומרת עוד קטע, נראית אמר רבא,
היי רי אתה דחקלאי,
מה זה רי אתה דחקלאי? זה חביץ גדרה, מין מאכל כזה שהחקלאים אוכלים, כנראה אין להם הרבה זמן,
אז עושים ככה מין דייסה.
דמפשי בי קמחה,
שמרבים בו בתערובת הרבה קמח, מברך בו, ראים להם מזונות,
מה איתה מה?
דסמידה עיקר,
הקמח הוא העיקר בטרות הזה, לכן מברך על זה בורא מיני מזונות.
דלה מפשי, אבל אם דלה מפשי, דמחוזה,
בעיר מחוזה היו עושים דייסה מזויפת,
שמים פחות חומר כזה, אולי לא מזויפת,
הם אוהבים יותר מתוק, יותר דבש, יותר חלב.
דלה מפשי ביה קמחה מברך על אף שהכל נהיה בדברו.
מאי תמא? דובשה עיקר.
אומרת הגמרא, ועדר אמר רבא, אחר כך אמר רבא,
אידי ואידי. קודם הוא אמר את החילוק הזה. עכשיו הוא חזר, הוא אמר, אידי ואידי בורא מיני מזונות.
למה?
דרב ושמואל אמרי תרווי וכל שיש בו מחמשת המינים,
מברכים עליו בורא מיני מזונות. וככה נפסק באמת להלכה.
אמר רבי יוסף,
האי חביצה דאידמא פיירורים,
כן,
אם יש את החביצה הזאת שעושים מקמח ודבש,
כן, כי אין, אני חושב, מפערים בתוך האיפס לחם.
אהה,
בתוך האיפס שמים לחם.
פנקס, איך עושים את הפנקס הזה? לוקחים בתחתית...
למחק שמים את זה ליחד עם ביצר ועם הסוכר,
ואז מתגנים אותה.
מתגנים או מתחתית הסיר או מחבת? -מתחתית האזרחית.
אהה, אז הוא אומר,
הי חביצה דאית בפירורים כזית, בתחילה מברך עליו, יש בזה פירורים בגודל כזית, בהתחלה מברך המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף מברך עליו שלוש ברכות, ברכת המזון.
אבל דא לידא פירורים כזית, בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש.
אז אם כן, אומרת הגמרא, מאיפה אני יודע את זה? אמר רב יוסף, מינָא מינָא לה,
מאיפה אני המצאתי את ההלכה הזאת? דתניא.
יש דין לגבי מנחות,
או אפילו ביקורים, שהכהן פעם ראשונה מקריב מנחות,
אז הוא מברך שהחיינו.
דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים,
אומר, ברוך שהחיינו, כי הוא היה בזמן הזה.
נטלן לאוכלם, מברך המוציא לחם מן הארץ.
הרי מנחות פוטטים אותם לפתיתים,
ותנאי עלה וכולם פותתן בגודל כזית.
אז מזה אני הבנתי בגלל חותך לפני הקמיצה שהוא עושה מהמנחות,
עושה אותם פתיתים כזיתים,
כתוב פתות אותה פתיתים.
אז אם כן פתיתים כזית מברך, חמוצי מזה למדתי.
אמר לאבייה, אלא מהתנאי, תנא דבי רבי ישמעאל,
יש התנא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, אמר פורחן עד שמסירן סולטן,
הוא אומר, לא, את המנחות פוטטין עד שאתה מחזיר אותו כמו סולל.
אחינם דלא באי ברוכי המואצי, לחם מן הארץ?
אז אולי לדעתך הוא יסבור במקום המואצי לברך מזונות?
בכית עם האחינם והתניא.
אי אפשר להגיד ככה.
כתוב, לקט מכולם כזית והכלן,
אם חמץ הוא אנוש כרת,
ואם מצא הוא, האדם יוצא ידי חוותו פסח,
אז אם כן, אם תגיד שבאמת זה ככה, שמה,
שאם הוא מחזיר אומר בורא מיני מזונות,
אז למה אם הוא חמ...
מילא חמץ אנוש כרת, אני מבין, אבל אם מצא אדם יוצא ידי חובתו בפסח, איך הוא יוצא ידי חובתו בפסח? זה לא לחם?
זה מזונות?
אך עסקינן בשערסן.
מה זה שנקרא שערסן?
שהוא הלך ועפה אותה מחדש,
ערבב ועפר אותה,
יחי עם הסיפא, והוא שחלן בכדי החלת פרס.
מה זה החלן? אם עשית מזה פרוסה,
היה צריך להגיד שחלו.
אם חזרת והפית אותו, את הפירורים,
אם אתה מדבר על הפתיתים האלו, על הפירורים, אז זה נקרא שחלן.
אבל אם אתה רוצה ממנו פרוסה, מה זה?
ויהיה פשערסן, אי שחלן, שחלום מבעילה.
אך המעסקינן בבא מלחם גדול.
כלומר, אם הלחם הבסיסי שממנו חתכת את הפתותים האלו,
עוד קיים, אז זה נקרא לחם.
איך אומרים?
יש לו אח גדול ששומר על השם שלו. זו מין הגדרה מאוד מאוד חדשנית.
הוא אומר,
תראו רש"י פורחן ומנחות אפויות באמצע העמוד מול תורה אור.
על המחבת על המחשת, קודם כמיצת מחזיר המזוזתן. אך הנ"א דפאלי גאה דאקטני מברך חמוצי.
ותנ"א לקט מכולם תטעי המנחות כזית.
מי דקאמר יוצא בו ידי חובתו פסח משום אכילת מסע.
דמצוות עשי דכתיב בערב תאכלו מצות,
והטעם לחם בעינן,
במצות ההגדרה היא לחם, דכתיב בה לחם עוני,
עלמא לחם עבה, ומברך המוציא, והמתיתים על כוכך רבי ישמעאלי,
דהקטני לקט מכולם כזית,
עלמא בפתיתים פחות מכזית, קאי, זה ההוכחה שלו,
בשערסן כשחזר גמלן יחד חזר והפען,
הרסן לשון ארי סוטיכם,
והוא שחלן בכדי אכילת פרס, לא, זה עוד לא ראינו,
כן.
אומרת הגמרא, מה היה והלאה?
אז מה באמת הלכה למעשה?
הרי מה אנחנו עושים לגבי אימפתתן?
מה הברכה?
המרבשי שאה,
הייך אבי צפה אגב דליל בפירורים כזית,
מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ.
אמרבה יש שניי, והוא דאיכה עלי טוריתא דנהמה,
שיש לזה צורת לחם,
לא פיררת אותו לגמרי.
זה התנאי שיהיה צורת הלחם,
כן?
טרוקנין חייבים בחלה,
וכי עתה רבין אמרה, טרוקנין פטורים מהחלה.
זאת אומרת, אין חיוב חלה, זה רק מאיסה של חמשת מיני דגים. זה מין כיסה כמו של סופגניות, מאוד רך. רש"י אומר, טרוקנין אומר רש"י
איפה זה רוש החלן לכדי החילת פרס?
אה, זה היה קודם.
כן, קראנו.
אז הוא אומר,
הרסן זה מין עיסה מאוד מאוד רכה, עיסה רכה.
זה ה... אז לא עושים ממנו,
באמת, כשעושים סופגניות, העיסה היא רכה מאוד, לא עושים ממנו הפרשת חלה.
אם כן, והוא דאי קל, תרוקני חייבים בחלה.
אז כנראה זה לא כמו הפחות רך,
כי עטא רבין לאברה יוחנן, טרוקנין, טורים מהחלל.
מה הטרוקנין? הבעיה קובה דה ערה.
כן, מה זה קובה דה ערה? זה עושה מקום חלל בקירה,
זה מה שאמרנו, זה אני חושב הפנקרס.
שמה רש"י אומר, תראו,
שורה אחרונה, ארבע שורות,
עושה מקום חלל בקירה ונותן תוכו מאי וקמח כמו שעושים באילפס.
זה, אז זה הוא אומר,
כן,
כובא דאבה, ואמר אביי הטריתא פטורה מנחלה.
מה הטריתא? איכא דאמרי גביל מרתך.
זה נותנים קמח ומים בכלי, בוחשים בכף, שופכים על הקירה כשהיא ניסקת.
ואיכא דאמרי נעמה דאנדקא,
והצג שעופים בשיפוד,
מושכים אותו, רש"י אומר תמיד, בשמן או במי ביצים ושמן.
אז אם כן, כל אלו פטורים מנחלה.
ואי כדאמרי לחם עשוי לקותח שמפררים אותו בתבשיל חלבי כזה. אין עופים אותו בתנור אלא בחמה, בשמש.
תניא רבי חייא לחם עשוי לקותח פטור מנחלה והתניא חלה וחלה.
התניא כתניא תמה רבי יהודה אומר מעשיה מוכיחים עליה.
תלוי איך אתה עושה אותה.
השען כעבים חייבים כלימודים פטורים.
אם ארוחה, אם מכין אותה כמו חלה, עורך אותה בצורה יפה, סימן שהוא רוצה שזה יהיה לחם.
אבל אם הוא עושה את זה ככה, כפצ'ה מצ'ה, ככה, העיקר שיש לו את החומר, כי הוא רוצה לפורר את זה.
רש"י אומר כלימודים, כנסרים,
לא הקפיד על הריסתם.
דוגמה, שנינו מועד קטן, עושה לו לימודים,
לוחים לבור של יין חסותו. כלומר,
יש לנו כלל שבעניין הזה תלוי איך הכנת אותו.
אם המטרה שלך באמת לחם, אז אתה משקיע בו, אתה עורך אותו, מה שנקרא, אתה עושה את זה כמו צמות וכדומה, קולע אותו.
אבל אם אתה עושה פלטה בלי צורה, אז זו הכוונה, שאתה ממילא מפורר אותו.
כן.
טוב, נראה הלכה.
אולי זה נוגע לנו בעניין שיעביר לנו את פסוקי ההלכה.
אנחנו בדף
טוריתא דנאמה. אנחנו דווקא נלמד את הטוריתא דנאמה, למרות שדילגנו, נדמה לי, למ"ד ה-ל"ו.
לא, ל"ד למדנו.
אבל כלצורך השלמת,
השלמת היום.
לחם נתייחד במעלתו וחשיבותו, מפני שדרך בני אדם לקבוע את עיקר סעודתם עליו.
ובארך בפניו המוציא, לאחריו ברכת המזון.
אומנם, ישנם אופנים שהלחם השתנה והפסיד מעלתו וברכתו בורא מיני מזונות,
ולאחריו
ברכה אחת מעין שלוש. הדבר תלוי בתנאים מסוימים כדלהלן. פירורי לחם
לחם המפורר לפורים דקים אף שלא ניכר עליהם תואר לחם
אינם יוצאים לעולם מתורת לחם וכליהם המוציא ברכת המזון.
כן?
כך אומר קס"ח משנה ברורה שקטן מ"ט שם.
אבל אם שרה אותם במים, או,
דרך אגב, זה אחד הפטנטים למי שרוצה לעשות מצייה,
לשרות אותם במים רותחים,
לפני שאתה עושה טייסה עם הביצה,
כן? אבישלם אמר, עד שנתלבנו המים מחמתם,
כתוצאה מהמגע של המים החמים עם המצות, הם קיבלו את הצבע של הקמח,
אבד מהם שם לחם ומברך עליהם בוראים נזונות ועל המחייה.
אומר בקפ"ח, בעיירה, אם שרה אותם ביין אדום,
אם שרה אותם ביין אדום, יש מי שדובר שם מיד שקלטו צבע אדום,
נשתנה ברכתם בורא מיני מזונו.
צריך עיוני דין. -הלחם מבושל.
חתיכות לחם שנתבשלו, ויש בכל אחת מהם כזית,
לא מתן מהם שם לחם, ואפילו אין עליהם תואר לחם לאחר שהתבשלו.
מברך עליהם המוציא ברכת המזון. אך אם אין,
אבל אם אין בהם כזית,
אף על בי שנשאר להם תואר לחם אחת ושום וברך עליהם בוראים להם זונות ורחה אחת מהן שלוש.
בישול לעניין זה הוא שהניח את החתיכות בכלי ראשון שהיה צולדת בו אף כשאינו על האש.
החניתן בכלי שני איזה נחשב בישול ומים עירוי.
הפטנט שאנחנו רוצים לעשות למצות של מצייה שאתה לוקח קומקום ושופך עליהם מים רותחים.
ספק הוא אם דינו כבישול או לא.
כמו כן בטיגון נחלקו הפוסקים בבישול.
לצאת הפוסקים לברך עליכם אחר, תחילה ויפתרם. זה הפטנט שאמרנו.
קצ"ב אומר בעיירה, טיגון שנחלקו הפוסקים באופן ששם שיעור שמן מחבט,
שמוציף טעם בצבע התפשיט שהוא דומה לבישול. אבל אם שם רק מעט שמן, כדי שלא יישרף, אינו נקרא טיגון, אלא אפייה. ומאידך, אם תיגנר בהרבה שמן, בשמן עמוק,
כתוב בספר שמירת שבת כהלכתה,
בשם הגרשה, רבי שמז זלמן וירבך,
שוודאי נחשב לבישול.
אז יש לנו הבדל אם שם קצת שמן או מעט שמן או הרבה שמן עמוק.
ובכן ברוך ה' לעולם אמן ואמן בעזרת השם בשבת בשעה רבע ל-25:00.
