טוב, מוריי ורבותיי, אנחנו בדף ל"ו היום,
כן?
אז נראה רגע את המשנה, פרק ה' משנה ה'.
וכן היום הדף שלנו הוא דף ל"ו, אבל אנחנו עוד בדף ל"ה עמוד ב',
נראה כאן את פרק ה' משנה ה'.
כן,
אנחנו יודעים שכל מתנות עניים פטורות מן מעשרות והשאלה תהיה מה קורה אם בעל הבית מחליף
ביבול שהחליף בעל הבית עם העניים תנורת הלקט,
כן?
עכשיו אומרת המשנה המחליף עם עניים בשלו פטור ושל עניים חייבים
אז אם הבעל השדה לקח את העלקט שמגיע לעניים, את המתנות העניים,
והוא נתן להם את הלבול אחר, נגיד שהעניים מסכימים.
בשלו, הלקט שקיבל הוא פטור ממעשרות. למה?
כי זה הלקט שהתורה פטרה אותו, זה מין הפקר כזה.
אבל עכשיו מה שקיבלו ממנו העניים זה תבואה רגילה שחייבת במסרות,
כן?
אז מה בעצם,
הוא יצטרך לפצות אותם. אומר כאן ברטינורא: נותן תבואה ופירות לעני בחילוף מה שלקט שלא פטור, אומנם הסר.
מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכה ופה ושל העניים חייב. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו חייב הסר קודם שייתן אותו לעני.
כמובן העני מקבל את זה מתוקן.
שניים, הדין השני, שניים שקיבלו את השדה,
שותפים בהריסות.
זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן חלקו מעשר עני. אומר ברטנורא,
מדובר שהם עניים בהריסות,
הם לא בעלי השדה, הם מקבלים, יורדים לאחוזים או מחצי השליש הרביעי, כמו שאומר ברטנורא, והם נעשים כבעל הבית.
ובעל הבית עני, אסור בלקט של שדהו.
למה? גם אם הוא עני, דכתיב לא תלקט לעני, עזרה לעני שלא ידקוט בלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר.
דווקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חברו. לכן הם יכולים לעשות החלפות.
הוא ייתן לשני, שהאריס השני ייתן את חלקו, והאריס השני ייתן לו,
כן?
אז אם כן, זה נותן לחלקו,
המקבל שדה לקצור באה המשנה ואומרת כאן המקבל שדה לקצור
זאת אומרת אני שכרת פועל והוא אני ואתה כפועל שכרת אותו לקצור תמורת חלק מהיבול הוא לא מגדל עריס או קבלן מקבל את כל העבודה מקבל שדה זורח מטפח קוצר ואז יש לו חלקים קבועים
כאן הוא לקח אותו רק לקצור שכיר לדבר מסוים והמשכורת שלו היא לכמות היבול, חלק מהיבול שהוא יקצור אז הוא לא רשאי לקחת לקט שלחה ופאה כמו כן מעשר עני כי הוא נחשב לשותף ושותף הוא בעלים ולא יכול לקחת גם אם הוא עני רבי יהודה אומר המתי בזמן שקיבל ממנו למחצה שלישי והרביע
אז הוא לא יכול. אבל אם אמר לו,
אם הבעל הבית אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט שלך פיה ואסור במסרני.
למה?
כי הוא זוכה בזה לאחר הקצירה. מה שתקצור אחר כך, אני אתן לך מזה שליש.
במועד שחל המתנות בזמן הקציר זה לא היה שלו, אז לכן מותר לו לקחת.
אבל הוא לא רשאי ליטול חלק ממסר עני.
למה?
כי החיוב של מעשר עני זה רק לאחר הקצירה,
ואז הוא כבר כן שותף.
כלומר, השאלה, רגע, שותפות. הפרינציפ כאן, שאדם, גם אם הוא עני, אסור לו לקחת מהמתנות עניים לעצמו,
אלא צריך לתת את זה כמובן לאדם שהוא עני.
יכולים לעשות כל מיני,
כל מיני, נקרא לזה, טריקים,
כמו שראינו כאן במשנה. טוב, נחזור למשנה, לגמרא שלנו.
אנחנו במסכת ברכות דף ל"ה עמוד ב'
באמצע העמוד. חזרנו ללכות ברכות, בעצם כאן נכנסים לגופם של דברים.
אנחנו ניתן סקירה ראשונית מה הולך לקרות היום.
יהיו ארבעה נושאים בדיני ברכות.
אך קודם כל דיני יין ודיני שמן והשוואה ביניהם, ליין יש ברכה מיוחדת בעורי פרעי הגפן שמן הוא חשוב ושם אנחנו לא רואים ברכה מיוחדת מה הדין בקמח חיטים? יש שלושה מצבים מהקמח נעשה בדרך כלל מאפה או לחם או מזונות אבל אם אתה לוקח את החיטים עצמם אוכל אותם שלמות זה נקרא כוסס חיטים
לפעמים קולע אותם, זו ברכה מיוחדת שמברך עליהם בורא פרי אדמה.
אחר כך, אם הבאת את זה לשבח יותר גדול, הפיתה זה או המוציא או מזונות.
מה יהיה הדיון? קמח, אדם אוכל קמח.
האם מברך שהכול, או שבכלל הוא בורא פרי אדמה?
והדבה, כן?
אז הגמרא תדון בכל מיני קמחים,
דיני קמח.
והדבר האחרון, יש לנו כאן קורה.
קורה זה הדקל,
מין קליפה של הדקל או ענפים דקים שבתחילת צמיחתם, שהיו אנשים שאוכלים אותה. מה מברכים על זה?
איזה ברכה? מצד אחד זה עץ,
מצד שני זה לא פרי,
אז על כך יהיה דיון. ומכאן אנחנו ניכנס לדיני קורה,
לדיני צלף.
צלף זה עץ שנותן ארבע פירות כמו שנראה,
בעצם ארבעה דברים ששניים, אחד מהם לפחות נחשב פרי,
ולעניינים מסוימים שניים נחשבים פרי.
השאר יש להם שימוש, אבל ברכות
יורדות ברמה שלהם.
ומכאן נראה את הדין של צלף גם לגבי ברכות,
גם לגבי עורלה,
גם לגבי מעשר,
גם לגבי שבית.
בעצם זה יוביל אותנו לדיון וננסה לעקוב.
אז אנחנו באים לנושא הראשון, שזה יין.
כן, אני לא רוצה לפרט יותר, אם היה לנו זמן,
אני הכנתי את המבנה של הסוגיה,
לפי הסיכום, כי נחזיק ראש, שנשתדל לא לאבד אותו.
הראשון, יין. אמרנו על הפירות, ככה אמרנו בתחילת הפרק שלנו,
כן, בתחילת פרק שישי,
אז אמרנו,
כיצד דבחים על הפירות? על פירות האילן, הוא אומר בו,
פרי העץ חוץ מהיין שעל היין אומר בורא פרי הגפן
ואחר כך הוא אומר על האדמה חוץ מן הפת שמברך עליו המוציא
אבל אנחנו עסוקים בגפן
חוץ מן היין
שעליו מברך בורא פרי הגפן שואלת הגמרא
מה ישנה יין?
למה יין יש לו ברכה מיוחדת?
אי למה משום די ישתנה לעילויה ישתנה לברכה
מפני שזה שינוי למעליוטה.
הרי יש לנו כאן את הענבים,
הגפן נותן ענבים, ובעצם היין זה שיא השבח,
בעצם עיקר הגידול של הגפן הוא ליין, אז לכן ככל שאתה מעלה אותו, משבח אותו,
כן, עילוי מלשון שבח, אז אתה מוסיף בברכה.
אז רגע, בואו אני אוכל... על כך יש לי שאלה.
והרי שמן
די ישתנה לעילויה ולא ישתנה לברכה.
הרי אולי בשמן זה יותר בולט.
היום משתמשים הרבה בזיתים למאכל,
אבל בעיקר השמן,
בזמן הקדמון ודאי, גם היום רוב הזיתים הולכים לייצור השמן זית, זה עיקר מעלתו.
אז ודאי, אז גם שמן,
כשאתה אוכל את הזיתים אתה מברר בו פרי העץ, כשאתה שותה שמן זית,
אז לכאורה גם מקסימום בורא פרי העץ, אבל לא חיברנו ברכה מיוחדת,
למרות שזה קיבל שדרוג ברגע שעשית מזה שמן, כמו היין מענבים.
אז אם הסיבה שעשו ברכה מיוחדת ליין בגלל שהשתבח בייצורו,
אז גם בשמן היה צריך לתת ברכה אחרת.
והרי שמן דה ישתנה לעילויה ולא ישתנה לברכה.
מאיפה אנחנו אומרים?
איפה אנחנו יודעים שלא ישתנה בברכה? אמר רבי יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן שמן זית מברכים עליו בורא פרי העץ
אחר כך הגמרא תגיד איך אוכלים שמן זית
לא שאוכלים שמן זית סתם, זהו
או לרפואה או שזה בתור תבשיל שאתה שם את זה בלחם וכדומה זה יהיה דיון מה הכוונה באיזה מקרה אבל קודם כל
המקסימום שהגענו הוא בורא פרי העץ, אין ברכה מיוחדת.
אמרי,
מנסה הגמרא להגיד,
תראה, בבורא פרי הגפן הפתרון הוא פשוט,
אבל מה תכתוב כאן ואצל זית?
אתה, משום זה לא אפשר,
אין אפשרות לשדרג אותו על הבסיס הזה.
כי בעצם ייצור השמן מהזית זה לא הקדוש ברוך הוא עשה, זה הבן אדם עשה.
אז מה תגיד בורא פרי הזית?
הרב, אתה שית את הזית,
אתה שית את השמן מהזית,
כי בזית העץ והפרי יש לו אותו שם.
בענבים לעץ קוראים גפן ולפרי קוראים ענבים. אז אתה יכול להגיד בורא פרי הגפן.
הקדוש ברוך הוא בורא גפן שזה העץ ואני הוצאתי ממנו מהפרי של הגפן שהשם ברא אבל כאן מה תגיד בורא פרי הזית?
אבל אם אתה, הזית זה גם הפרי, אז זה גם בברכה ובתפילה צריך להיות מבורר.
אז אין את אותה מטבע שיכולת לתת.
בואו נראה, אתה משום זה לא אפשר. איך היא נבריך?
נבריך בורא פרי הזית, פיר הגופי זית יקרה.
בסדר?
אז אתה לא מתמקד.
ונבריך עלי בורא פרי עץ הזית?
אמרת, מה, יש פתרון? בורא פרי עץ הזית.
לכן, אומרת הגמרא, הדבר הזה,
אנחנו מוותרים על התירוץ הזה, למה בירכנו גפן, בגלל שחשיבות עילויו.
אלא,
אומרת הגמרא, ניסיון אחר, שאלת למה יש ליין ברכה משודרגת,
בורא פרי הגפן?
אלא אמר זוטרא, חמרה, היין זין, מישך לא זין.
היין מזין והשמן לא מזין.
שואלת הגמרא, מישחא, מישחא, יש ככה, נגיד כאן הקדמה
יש דברים משביעים ויש דברים מזינים ויש דברים שאפילו אין להם קלוריות, נגיד היום מחפשים דברים בלי קלוריות
מים ומלח, הגמרא אומרת, זה לא מזין
ושאר הדברים הם כן מזינים אבל לא משביעים, נראה דרגות
אז הגמרא אומרת, אולי בגלל שהיין מזין
אומרת הגמרא, גם שמן בוודאי מזין.
טוב, דברים אחרים,
אתה מדבר על דברים שהם משודרגים כמו ענבים, יין,
זיתים, שמן.
אז אומרת הגמרא,
אלא מרמר זוטרא חם ראה זין,
ולכן יש לו שבח,
הוא מזין,
אז לכן עושים בורא פרי הגפן, מישכה לא זין,
הוא לא מזין.
שואלת הגמרא, מישכה לא זין,
ואתנ"ן למד ומשנה הנודר מן המזון.
אדם שעשה נדר,
אוסר על עצמו נדר הנאה ממזון.
מותר במים ומלח.
זה הדבר היחידי שמותר,
מים ומלח.
ואבינן בא, מים ומלח הוא דלא יקרה מזון.
הקולמילי יקרה מזון.
אם כך, כל דבר כן יקרה מזון. ני מטה וטיופתא דרב ושמואל,
שמה הם אמרו שכששמן זית מברים פה אחרי
בפרי העץ, דאמרי אין מברכים בורא מיני מזונות אלא בהי המינים בלבד.
אז לכאורה, רגע,
אתה אומר לגבי נדר שהכל בייסור חוץ ממים ומלח ומצד שני אתה אומר אין מברכים בורא מיני מזונות אנחנו עוד נגלוש לשאלה של אורז בסוגיה הבאה מחר בעזרת השם
מה מברכים? אתם יודעים, אורז זה מין יצור מעניין, מברכים ברכה ראשונה להלכה,
מזונות ואחר כך נפשות, ראשי תיבות אמן,
אורז, מזונות, נפשות.
אבל שם התקיים הדיון.
זה לא פסח.
זה לא. עמדים רואים באורז זה... טוב, אבל בברכה לא. לגבי...
אז נראה כאן את הסוגיה, אומר טוב נראה כאן על כל פנים
אז הוא אומר ככה
אם אתה טוען שאלה בתוך שאלה בעצם הנושא הוא האם שמן מזין או לא אז הוא אומר לו לכאורה מהמשפט הזה שמי שנודר שלא מן המזון אז הוא רק מותר במים ומלח אז ודאי ששמן הם לא בחוץ הם לא בכלל הזה חוץ מים ומלח הם כן נחשבים
מזון. אבל הוא קודם שואל,
אתם בעצם, קשה עליכם, אתה טוען,
ומישך לו זין ואתנען, הנותר מן המזון מותר במים מלח, ואבינן בה.
ושאלנו, מים מלח, עוד לא יקריא מזון.
כל מילה אחרת כן נקרא מזון, ניי מטה וטיוב תא דרב ושמואל, דאמרי, אין מברכים בורא מיני מזונות, אלא חמשת המינים,
חיטה, שורה,
שיבולת שועל, וכוסמין, ושיפון.
אתם יודעים, קל לזכור את זה, יש שני אבות חיטה,
זה השעורה והחיטה.
החיטה,
מה תחתיה יש?
הכוסמין, זה המין השני.
חטא וכף דומים.
השאר זה תולדה של שיבולת שועל, שינים.
שיבולת שועל, שיפון ושעורים, שיבולת שועל ושיפון.
למעשה השעורים הוא אב המשפחה השני.
יחד חמשת מיני דגן שהם מזוויעים.
אז אם כן, ואמר אבו נא,
שמה תירץ אבו נא, ואומר כל הזן עליי.
אז אם כן, כשהוא אומר כל הזן עליי, אז זה כולל את כל הדברים.
יש הבדל מזון, או אם הוא אומר מזין,
זה ההבדל.
יש דבר שמזוויע ויש דבר שמזין.
זה שני דברים שונים.
אלמא מישך זית, זה כן מזין.
אלא, אומרת הגמרא, חמרא סייד.
היין לא רק מזין, הוא גם משביע.
ומישחא לסייד.
באמת השמן כן מזין, אבל לא משביע.
יפה מאוד. אז לכן אנחנו באמת אומרים ברכה מיוחדת על היין,
בורא פרי הגפן.
מה שאין כן לגבי שמן,
כיוון שהוא רק מזין ואיננו כזה משביע ולחם לבב אנוש יסעד אנחנו לא ולכן ושמן הוא שמן סליחה לחם גם יש לו ברכה מיוחדת כי שוב פעם זה מחזק את זה שגם משביע אבל שמן הוא לא משביע הוא מזין זה הבדל גדול אומרת הגמרא מה?
יין משביע בוא נבדוק
וחמרה מסייד, והא רבא, אבא שתי חמרי כל מעלי יומא דפסחא, ידוע שבערב פסח אסור לאכול יותר מדי,
שיאכל מצה לתיאבון.
ורבא היה שותה כל ערב פסח הרבה יין,
כל מעלי יומי דפסחא, כל ערב פסח היה שותה יין, כי איכה דניגררי לליבי שהתגרר התיאבון לכל מצה ונאכול מצה טפי טובה.
התפי, שיאכל לאכול בלילה המצה.
אומרת הגמרא, תלוי,
באמת יין הוא משביע ויין הוא מגרע תיאבון. תלוי כמות.
טוב הגריר, אם שותים הרבה יין, זה גורם לתיאבון. ההיגיון היום אומר הפוך, אבל אם שותים הרבה יין, זה מגרע כנראה את מיצי הקיבה, זה מעורר את כל המערכת שהיא אחר כך רוצה לתקן את עצמה.
אז זה גריר. פורטה, מי ששותה קצת יין ועוד קצת יין זה משביע.
אז אם כן,
שואלת הגמרא,
ומי שייד כלל? בכלל, יין, אתה בא להגיד לי חילוקים.
הרבה יין מגרה, לא משביע. קצת יין, משביע.
יש פסוק, כתוב, ויין ישמח לבב אנוש ולחם,
אנחנו אומרים,
כתוב ולחם לבב אינו שיסעד אז רואים כאן שתי צלעות בפסוק הלחם שעיד והיין משמח אבל לא כתוב שהוא משביע
אפילו קצת
אפילו קיצן קצת גם לא משביע שואלת הגמרא
ומי שעיד כלל האם יין בכלל משביע והכתיב הפסוק הזה הוא בספר תהילים בברכי נפשי כן
ק"ד:
"ויין ישמח לבב אנוש להציל פנים משמן ולחם לבב אנוש ישעד",
כן?
אז אם כן, יין ישמח לבב אנוש, הוא קיצר את הפסוק,
ולחם לבב אנוש ישעד.
אז אם כן רואים שיין לא סועד,
אומרת הגמרא: לא.
נעמא הוא דסייד חמרה.
אז אם כן, נעמא הוא דסייד. חמרה לא סייד.
אז איך אתה רוצה להגיד לי שלכן מברכים בוראי פרי הגפן כי הוא משביע?
אלא אומרת הגמרא, לא, הפסוק אומר משהו אחר.
הפסוק אומר, היין, חוץ מאשר הוא משביע, הוא גם משמח.
הלחם רק משביע.
בדבר אחד הם שותפים, הלחם והיין, שניהם משביעים.
אבל הוא אמר, ויין, בנוסף למה שיש פלוס
כמו הלחם שהוא משביע, הוא גם משמח.
זה מה שהוא רוצה להגיד.
אלא חמרה, התבטרתי.
חמור זה היין, כן, חמרה זה גם חמור.
אז היין יש בו שניים מעליותה, סייד ומשמח.
נעמה לחם מיסה סייד, סמוכי לא משמח.
אומרת הגמרא, רגע, אם אתה אומר יין סייד,
יין סייד,
אז בוא נעשה את זה כמו לחם.
אחרי שאוכלים לחם יש ברכת המזון שלוש ברכות,
אז נברך גם כן,
על היין, לא רק מעין שלוש, אם זה משביע תברך ברכת המזון המלא יחי נבריך עליה שלוש ברכות, לא מעין שלוש ואנחנו מברכים על הגפן מעין שלוש אומרת הגמרא לה כבעי עיני סעודתיו עליהי
המציאות היא שמי שרוצה לאכול לא הולך לשתות על היין, היין זה בשביל תוספת או
אחד רוצה ככה, איך אומרים, לדפוק את הראש, או כן, כל מיני, זה.
אבל יין זה גם... כשיש סעודה,
יש ליד זה סעודה,
אבל יין לבד, אדם לא קובע ליין לבד. עוד לא ראינו שאדם קובע ליין לבד. אבל אם אין לחם, אבל זה כבר לא רגילות, אתה רוצה לקבוע סטנדרט. זה הגמרא אומרת.
או, אמר לי רב נחמן, בר יצחק לרבה, מה שאתם אומרים,
אי קבע ילוויסו עתה יומי.
אם בן אדם כן קובע, נו.
אז הוא אמר לו, לכשיבוא אליהו.
אומר לו, יש בעצם המקור הזה,
כתוב בעזרא, עד עמוד כהן לאורים ותומים. שם העזרא אומר להם שיש דברים שיפתרו רק כשיעמוד הכהן עם האורים ותומים, הוא יענה לנו על השאלות האלו.
על המשקל הזה אנחנו אומרים, כשיבוא אליהו.
אליהו לא יפתור שאלות הלכתיות,
כי לא בשמיים היא. אליהו יפתור בעיקר שאלות מציאותיות, דברים של מציאות. -הוא יכול...
-מה? -הוא הממזר.
כן, או כמו, נגיד, אילו מציאות שלו, יהיה מונח שיבוא אליהו, הוא יגיד, זה של ינקל'ה.
אבל לא יפסוק הלכות, כי אנחנו פוסקים הלכות כאן בארץ, לא בשמיים היא.
אם כן, אומרת הגמרא, כיוון שלא קו איני שתותה אלו,
אמר לי רב נאוויצר לרבה, אי קבע לעשות דעתי ומאי.
זה נקרא קביעות או לא? אמר לך שיבוא אליהו ויאמרי אבי קביעותא.
השתמיה בטלה דעתו אצל כל אדם.
הנוהג הקבוע הוא כאן קובע.
יש כאן מקום לפלפל, מספיק בטלה דעתו, מה אנחנו צריכים את אליהו, אבל בכל אופן,
בטלה דעתו אצל כל אדם.
כן,
נאו אומר כאן ז', פסחים, ל"ד, סוכה ד'.
יפה.
אומר תוספות,
טוב הגריר, התוספות האחרון.
מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנחה ולמעלה.
ואם רוצה לשתות, צריך לשתות הרבה, זה טוב רם מגלגל.
איך הוא יגיע לסדר? אני לא יודע עם איזה ראש.
כן, יגיע מהר מאוד המיטה.
יצאו עוד ארבע כוסות בלרסניה.
עד כה יהיה אינשום שווה בלרסניה.
כן, טוב.
זה כבר עניין של מזמיע, שבע, לא שבע.
טוב, מדברים על אדם שרגיל לשתות, אז אולי הוא מחזיק ראש עוד.
מה זה הרבה, מה זה קצת, גם כן הכל יחסי.
יש כאלו שפחות היה חסיד אחד שהיה שותה כל בוקר,
שתי כוסות של קוניה, אז בא ליטאי ואומר לו, תגיד לי, עכשיו גמרנו להתפלל,
זה מה שיש לך לעשות?
אז הוא אומר, תראה, אנחנו מלאי חיות, החסידות זה חתן.
אז הוא אומר לו, טוב, תשתה, תשתה כוסית אחת.
כוסית, אומר לו, תשמע, כתוב שניים עדים, על פי שני עדים יקום לרע.
הוא אומר, טוב, אז תשתה שתי כוסיות.
הוא אומר, קטן פסול עידוד.
החסידים, אנשים שמחים כאלו, אז
הם רגילים לעשות,
אם כן, מיסה ציד.
אומרת הגמרא, גופא,
אמר רב יהודה מר שמואל,
וכן אמר רב יצחק,
חוזרים לשמן. דיברנו על יין, חוזרים לשמן.
וכן אמר רב יצחק, מר יוחנן, שמן זית מברכים עליו בורא פרי העץ.
אז אמרנו, למה אין לזה ברכה בשוני מזית?
אתה אוכל זית, אתה אומר, בורא פרי עץ. אתה אוכל שמן, בורא פרי עץ. למה לא? אז הסברנו.
זה סייד, לא סייד. זו המסקנה הייתה.
חשיבותו מצטמצמת כי הוא לא סייד. אוקיי.
אז עכשיו אומרת הגמרא,
אבל איך בכלל אפשר לאכול שמן זית?
שואלת הגמרא,
גופה,
אמר רב יהודה אמר שוייכל אמר רב יצחק אמר
וכאן. שמן זית, מברכים עליו בורא פרי עץ.
איך ידענו?
אי ליה מדי קשת אי ליה שהוא שותה את זה.
עוזוקי מזיק ליה.
הרי זה מזיק, מזיק את הגוף. יש אומרים, הוא מזיק את השמן. יש ראשונים אומרים, זה בלטשכי.
שותה את השם, תשתה מים, תשתה, אני יודע.
מה, שמן זית, כל לוטר עולה איזה 40 שקל שמן טוב. יש בזה להזדיק לעוד שבת.
כן.
זה בזבוז.
אבל הפירוש הפשוט הוא מזיק לגוף.
ראיתי ראשונים, אני לא זוכר,
הם אומרים,
הוזוקי מזיק לשמן, לשמן, כן?
אז הוא אומר, הוזוקי מזיק לשמן, תניא, השותה שמן, יש דין כזה.
מי שלזר אסור לאכול תרומה, רק לכהן. עכשיו, אם ישראל זר אכל תרומה בשוגג, הוא משלם קרן וחומש.
קרן זה גזלת את הכהן, חומש זה קנס.
למרות משוגג משלם קרן וחומש. יפה, במזיד יש דין אחר. עכשיו, אם אחד שותה שמן של תרומה,
אז את הקרן הוא משלם בגלל שהוא גזל את הכהן, זו תרומה של כהן.
ובשוגג מדובר, כן?
אבל הוא אינו משלם את החומש. למה הוא לא משלם את החומש?
בגלל שהוא לא נהנה. מה, על מה כל העניין שיהנה, כן? רש"י אומר,
משלם את הקרן עשר שורות אחרונות,
קישר מזיק את חברו בממונו לקחת את הרכוש של כהן ואין משלם חומש לגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה אז נאמר אצל חומש יאכל הביטוי יאכל פרט למזיק
זה אחד ששותה שמן זה לא נקרא אכילה זה מזיק את עצמו
וכאן רואים שמזיק את עצמו יש באמת דין שאם אדם שותה תרופה לוקח מים לא מברך
הוא לא שותה מים לצמאות,
ואם הוא שותה את זה עם קוקה-קולה,
אז רוצים לומר שכן אברך. שמעתי בשם משה מזלמנט, שהוא אומר לא, גם כאן לא.
אבל לדעתי, אני לא מבין את זה כל כך, כי התפשטות לסוגיה משמע שכל העניין שמים אין לו טעם,
אבל אם אתה לוקח את זה עם משהו שטעים,
אולי כן צריך לברך. קראתי לספק, לשאול קצת קודם... כן, כן, אבל אם רק לבלוע את הכדור,
אין בעיה.
מה יהיה? אדם צריך לקחת כדור ביום כיפור,
אז יפלא איזם טיפה מים.
כן, חוץ מזה, זה לא כשיעור, אז זה גם כן,
אבל זה לא נקרא שתייה, זה לא נקרא שתייה.
אם כן, אז בואו נראה.
אומרת הגמרא,
אם אתה טוען שהוא שותה את השמן ועל זה אתה שואל,
אומר בורא פרי עץ, מה פתאום?
הרי לגבי תרומה,
מי ששותה שמן של תרומה, קרן הוא משלם כי הוא גזן, לא משלם את החומש.
אבל אם הוא סח את השמן, סליחה זה כמו שתייה,
סח את גופו של תרומה, משלם את הכרן, משלם את החומש, כי הגוף נהנה מן השמן.
אז איך אתה רוצה להגיד שיברך בורא פרי העץ כאשר הוא לא נהנה,
אלא דכאכיל על ידי פת,
טובל את הלחם שלו בשמן ואוכל?
אז אומרת הגמרא, יאחי, בכלל לא מברכים על השמן.
אב יעלי פת יקר והשמן תפעל ותנן.
זה הכלל, אנחנו נלמד את זה בדף מ', כמדומני,
לקמאן מ"א,
מ"ד,
זה הכלל,
כל שהוא עיקר ועימות תפלה,
מברך על העיקר באותה תפלה. יש שאלות שונות, שאתה אוכל גלידה עם גביע וכולי,
מהו העיקר, על מה מברכים כל מיני ציורים,
דיונים הלכתיים,
אבל הפרינציפ הראשוני שמברכים על העיקר פותר את התפל.
נגיד האדם אוכל דג מלוח, מה שנקרא ארינג.
האשכנזים קוראים לזה ארינג. ארינג זה שמועה טובה.
הוא אומר, הכנת לי שמועה טובה.
הוא רוצה לך, ארינג, ארינג זה שמועה.
כן,
לשמוע.
אז איך אוכלים את הארינג? היא מצייה, אבל המצייה היא לא בשביל המצייה.
המצייה בשביל שתאכל לאכול את המלוח הזה.
אז לכאורה יש דיון איך תאכל.
כן, אז לכאורה צריך לברך שהכול, אם אתה אוכל את כל המציעה בשביל שתאכל את הדג, אז צריך לברך שהכול.
זה צריך פיצה, אתה גם אוכל את זה בשביל זה, הכל גדול. זה צריך פיצה, כל הדיונים, ברכות, זה הסוגיה הכי קשה מבחינת הפסידה ההלכתית.
על כל פנים, בואו נראה הלאה.
אם כן, אז אם אתה תגיד, בגלל שהוא טובל את זה בלחם,
אז בכלל הוא לא מברך על השמן ותנן זה הכלל, כלשהו עיקר ועימו תפלה,
תפלה נספח מברך על העיקר ופותר את התפלה,
אומרת הגמרא, אלא דקשתי לי על ידי הנגרון.
מה זה הנגרון?
זה לוקחים, זה טרד,
אנחנו לוקחים טרד, סילקה זה טרד.
עכשיו עוד מעט יש את היאי רצון שעושים לליל ראש השנה,
אז הגמרא אומרת סילקא היא לשון הסטלקוס עוננו
אז אנשים לוקחים סלק, זה בסדר, עלי סלק, למה? כי העיקר זה הלשון,
היום איך שמשתמשים במילים, שזה אם אין טרד אבל במקום שהגמרא מדברת היא קח בליל ראשונה סילקא זה הכוונה לטרד וכן הירושלמים לוקחים, השנה אני לא יודע, אומרים לי יש בעיה עם הטרד לא מוצאים בשוק
כן איפה?
עלים? עלים קניתם?
אה,
לא.
כן, הבעיה, איזה עלי של בושקתיף או... זה הזוי עלי בושקתיף.
כן, צריך להשיג את זה.
בהרבה מקומות לא מצאנו.
על כל פנים, זה טרד, אז מה, לוקחים את הטרד הזה, מבשלים אותו,
זה הנגרון, מוסיפים לזה שמן.
אומר,
מים ששלקו בהם טרדים.
טרדים זה טרד, כן?
כן, זה סילקה.
דאמר ראשון, אניגרון מיה דסילקה.
מה זה אניגרון?
מים שבישלו סלק, ומסופים לזה שמן.
אנסיגרון מיה דכולו יא שלקה, של שאר ירקות, כמו שאומרים.
אם כן,
אבלי אנגרון ייכר ושמן... אז שוב פעם,
אם אתה, אניגרון זה מין תערובת, אומרים גם יין שמים שם שמן וסלק,
אז שוב פעם,
אתה לא תברך בורא פרי העץ על השמן,
כן, כי התערובת הזאת היא מה קובע כאן האניגרון,
אז אתה מברך על האניגרון ולא על בורא פרי האדמה ולא על השמן.
שוב פעם, הווה לעין גרון עיקר ושמן תפל ותנען זה הכלל, כלשהו עיקר וימו תפלה, עברנו לדף ל"ו, כן,
מברך על העיקר ופותרת התפלה.
עונה הגמרא ואומרת,
אחא במעסקינן בחושש בגרונו,
שזה בא בתור תרופה דתניה.
אז שמים כמות גדולה של שמן, אז זה כבר הפרופורציה.
יש מחלוקת בראשונים האם זו שאלה של אחוזים
או זו שאלה של חשיבות.
לפי הפשט נראה כאן כאילו אחוזים, אז אחוז השמן גובר על המי סילקה, ויש אומרים לא, זו החשיבות של התערובת הזאת, מה אתה מתמקד.
אתה רוצה את השמן רק,
רק אתה לא יכול לאכול את השמן,
כן, אז זה כמו שפעם נתנו שמן דגים לילדים, אז נתנו להם שוקולד בשביל שיסכימו לבלוע את זה.
אז ממתקים אותו על ידי זה, אבל העיקר זה השמן.
אח המייסקינא,
כן, אז מכאן רואים, אם יש טעם, אז כן מברכים.
אה, שם טעם. כן, בגלל שיש פה טעם.
אח המייסקינא חושש בגרונו, דתניא, החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחילה בשבת.
מה זה?
יערנו, ישעה אותו בגרון,
ישתה ויגרגר ויערנו בגרון, כי יש כאן עניין של רפואה בשבת, כידוע, גזרו חכמים, זה גזירת רבנן,
לא להשתמש בתרופות בשבת מדי רבנן.
למה?
שמא ישחוק סממנים. היום זה לא מצוי כי הכל בא בקפסולות.
אנחנו עוד זוכרים שהיית בא לבית מרקחת, לפעמים הוא אומר לך, תבוא עוד שעתיים,
או לפעמים הוא אומר, תשב.
היית רואה, הוא נכנס למכין, מוזג.
היום זה, אתם יודעים, יש שיטת מוסר, יש קלם ויש נוברדוק, אתם מכירים רבי ישראל סלנטה, נוברדוק זה שפלות האדם, אדם צריך, הם היו מחנכים אותם להוריד את, מי אתה? עפר והפר. אחד התרגילים היו אומרים,
לך לבית מרקחת,
זה מבקש כדי שתגיד, אתה רוצה קילו מסמרים?
קילו מסמרים.
אז יצחקו ממנו, יגידו,
או, אם אתה מוכן להשפיל את עצמך בצורה כזאת,
אתה מגיע לדרגה של הענווה,
מי כאן אחרי...
אבל כבר אומרים היום שיטת נווארדוק לא עובדת, היום העולם בשמחה, פשוט מאוד.
אתה בא היום לבית נרקע, ככה אתה יכול לקנות גם מסמרים.
היום זה הפך להיות,
זה הפך כבר סופר,
טוב, הכול יהיה שם.
אז זה כבר לא יהיה ביזיון.
מי שמכיר את תנועת המוסר. טוב, כן, גלשנו.
אז הוא אומר,
"דתניא החושש בגרונו לא יראינו בשמן תחילה בשבת מגזירת סממנים,
אבל נותן שמן הרבה לתוך הנגרון ובולע",
שאז באמת הוא לא עושה את זה לשם רפואה בולטת, כך רגילים גם ביום חול.
אז הוא מברך על זה, בורא פרי העץ.
זו הכוונה,
שהוא שותה את זה יחד עם עיני גרון.
אז זה לא מזיק לו.
ואז גם מצד רפואה זה מותר בשבת.
ועל זה אמרה המשנה מברך בורא פרי העץ. שואלת הגמרא פשיטא, אם כך, מה רב יהודה בשם שמואל וכו', רבי יצחק שמה,
מה החידוש? מה הוא דתימה כיוון דרפואה כמכוון לא לברוך עלי כלל?
כמה שמאלן כבן דהית להנאה מיניה באי ברוחי
רש"י אומר לא ישן וטוס עוד חולק עליו
אומר תוספות
כבן דהית להנאה מיניה באי ברוחי השני ונראים הדברים דאם אדם שותה משכים אם המשכים רעים לשתות דהית להנאה מיניה לא באי ברוחי ואיית להנאה מיניה ולא הרפואה באי ברוחי
כן לכאורה טעם והנאה זה אחד גורר את השני
אבל כאן הוא מדבר על מים רעים, כן?
מים רעים. זאת אומרת,
נגיד מים אין להם טעם,
אבל מים רעים זה מקולקלים.
טוב,
נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
כן, הגענו לשורה עשירית בערך.
אה, אחרי שדיברנו שמן יין, אמרנו נדבר על קמח חיתים.
קמחא דחיתא, מחלוקת. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה,
כמו שאתה אוכל חיתים עצמם,
אותו דבר שומרת ברכה,
ורב נחמן אומר שהכל נהיה בדברו. איך תזכרו?
נהיה, נחמן, נון ונון, שהכל נהיה.
אז אם כן, רב יהודה אומר, בורא פרי האדמה.
כן?
אז זה אומר רב יהודה. ורב נחמן אומר שהכל נהיה בדברו.
אמר רבא לרב נחמן, אל תחלוג על רב יהודה.
צודק רב יהודה.
למה? לא תפלוג על עידי רב יהודה.
כי רבי יוחנן ושמואל מראשי האמוראים קיימי קוותיו דאמר רבי יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן שמן זית מברך עליו בורא פרי העץ
עלמא אף אגב דשתנה במלתי קאי למרות שהוא שינה את צורתו מזית הפך להיות שמן אז הוא שומר על ברכתו
על הזית אתה מברך עץ וגם על השמן אותו דבר
כאן על החיטים אתה מברך בורא פרי האדמה ואז גם אם עשית קמח טחנת אותו כמו את השמן אתה מסקת אותו את הזית יצא שמן שמר על ברכתו גם כאן שמר על ברכתו מה תגידו על קצה הלשון יש לכם קושייה אז הגמרא שואלת אף אגב דשתנא במלתי קאי אך אינם ואותו דבר גם בגרעיני חיטה דשתנא במלתי קאי שומר על ברכתו
לא יורד בדרגה.
אומרת הגמרא, מי דמי. מה אתה מדבר?
אתה מדמה שמן מזיתים לקמח מחיטה?
שמן מזיתים, תחנה סופית. המטרה של גידול, השמן של הזיתים זה השמן.
הגעת לתכלית, לכן הוא שומר.
אבל קמח הוא שלב ביניים. הקמח נועד בשביל אחר כך לאפות ממנו.
אז מי אומר שהוא שומר? הוא אומר לו, מי דמי.
אה תמלית לילויה אחרינה בשמן זית,
אבל לך הילית לילויה אחרינה בפת,
נכון?
בקמח.
שואלת הגמרא,
מה?
בסדר, הבנתי,
אבל מה, בגלל שיש לו עוד קומה להגיע, בגלל זה הוא מאבד את מעלתו?
וכי הילית לילויה אחרינה לא מברכים עליה בורא פרי אדמה?
אלא שהכל?
ואמר רב זירה, אמר רב מתנה, אמר שמואל,
הקרא, או זה גם ליל ראש השנה, קרא זה דלעת,
דלעת.
הקרא חיה עד לעת חיה וקמחא דסהרי קמח של שעורים מברכינן עליהו שהכל נהיה בדברו.
קרא, בדרך כלל אוכלים אותו מבושל.
אם אתה אוכל אותו חי, מברך שהכל, יורה דרגתו.
אתם יודעים, סברס, פעם היו מברכים בורא פרי האדמה.
היום מברכים בורא פרי עץ.
למה? כי פעם זה היה גידול בר.
יש בהלכה דבר שגידול בר יורה דרגתו בברכה.
עכשיו בייטו את הסברס. היום מגדלים סברס.
אבל בעצם עץ הסברס, מהגדרתו הבוטנית ההלכתית, זה עץ, זה לא...
כן.
יושב על ה...
כן, אבל שמה, שמה אני זוכר שהיינו מברכים על זה בורא פרי אדמה
בשנים האחרונות הסברס
הכל כבר פלסטיק, כן, הכל כבר יצור תעשייתי
היו, מה, היום, כן, כך אומרים לברך על הבורא פרי העץ כי יש עוד הגדרה בוטנית
נסתכל עוד פעם במילון, על כל פנים
אלא אם כן אתה כותב משהו מבר אבל היום
כבר אפילו הבר כיוון שמגדלים יש חקלאים שמגדלים את הסברי הנה זה יש לו מחיר ממש טוב היום
זה פרי שיקר יחסי בלי קוצים אלא אומרת חזרו בתשובה הצברים חזרו בתשובה אלא אומרת הגמרא ואמר רבי זעיר אמרתה אמר שמואל הכרה חיה דלעת שאוכלים אותו בלי לבשל וקימחא דסהרי קמח שסורים
מברכין הנעלה היו שהכל נהיה בדברו.
ואם הוא הדגיש רק קמח שעורים, שעורים זה ברמה פחות מחיתים.
אז למה לא אמר חיתים? כנראה שאם תאכל קמח שעורים לא יברך שהכל. מה יברך? בורא פרי האדמה.
מה אליו? דחיתא בורא פרי האדמה. כי אם גם חיתים יברך,
שהכל תגיד את החידוש על חיתים.
כי שעורים תמיד זה בדרגה, זה מחל סוסים,
מחל בהימות.
אז ודאי.
אומרת הגמרא, לא,
דחיתא נמי שהכל נהיה בדברו
ולשמיעינן דחיתא וכל שכן דסהרי
איה השמיעינן נהיה משמע לדחיתא ואמינא
עכשיו הפוך היינו מבינים אני מילי דחיתא שלפחות מברך בורא פריאה מברך לפחות שהכל
אבל
אבל הייתי חושב ששעורים אפילו שהכל לא יברך
למה? אבל דסהרי לא לברך עלי כלל
כמה שמאלן שלא
אומרת אל תחשוב ששעורים קמח שעורים כיוון שכמו שנראה עוד מעט יש לו בעיה
אז לא מבכים בכלל לכן העדיף להגיד את החידוש על קמח שעורים
ואוהדים גם קמח חיטים אז ככה שקמח חיטים אכן מבכים עליו שהכל ולא בורא פרי האדמה שואלת הגמרא למה?
למה היית חושב ששעורים קמח שעורים לא מבכים בכלל?
אנחנו בשורות הרחבות ומי גרע ממלח וזמית
רש"י אומר, זמית זה מי מלח. יש, הערוך כאן אומר שזה,
כן,
יש שאומרים מרק, ויש שאומרים כאן
שזמית זה הקצב של המרק למעלה.
כן, על כל פנים,
ומי גרע ממלח וזמית אתנן על המלח ועל הזמית אומר שהכל נהיה בדברו.
אז מה זה יותר גרוע ממלח וזמית?
אומרת הגמרא, אי צריך, בכל אופן, כן צריך שקר,
מלך וזמית, אבי דיני ששאדי לפומי.
לפעמים האדם צריך לוקח קצת מלך, שם בפה.
אבל קמחא דסא רי, אויל וקשה, לקוקיאני,
לתולעים, זה מביא ריבוי תולעים בבטן,
אז לא לבערך עלי כלל,
כמה השמלן,
אפילו שזה מזיק, כיוון דאית להנאה, מני בי ברוכי.
באמת שאלו פעם את הרב אליושי,
ויש ספר נהדר,
שהוציאו התלמידים שלו, הוא היה מלמד כל יום גמרא על ברכות.
היום הצצתי, אז הוא שואל,
שאלו אותו,
מה הדין אם אחד לא עלינו חולה סכרת
והוא אוכל סוכריה?
יברך או לא? זה מזיק לו.
אז הוא אמר, בטח, הנה הסוגיה שלנו אומרת
יש להפריד בין הנא לבין הזוגי.
זה מה שרואים כאן, קמח סורי מזיק, אבל מה ההכרעה?
למה מברכים?
מפני שיש לו ענק. יש את זה בעניין. כן, נכון. אז לפחות יש איזה... זאת אומרת, למרות שזה גורם לבן אדם נזק,
כמו כאן קוקיאנה,
רש"י אומר, מה זה קוקיאנה?
אומר רש"י,
מה עילה?
מי גרם מלח זמית ויחד את עסק הדתין דלא תיבהי ברכה? זמית שלמירה.
מה זה שלמירה?
אומר כאן הגאות טבח,
מי מלח, נכתב בצידו פירוש מי מלח.
קוקיאנה תולעים שבמאיים, דאית להנאה באכילה.
אז הנה יש לנו כאן הכרעה מעניינת לשאלות האלו. זה שאסור לו לאכול, הוא עובר איסור חמור, איסור חמור, זה בריאות, כן.
הלאה.
הנושא הבא,
קורה.
קורה זה המתקרבים לסוכות, יש אומרים, ענפי הדקל בהתחלה הם מרקים.
אוכלים אותם.
ויש, לפי אמירה שימש מהקליפה,
היום כשאתה הולך לקנות עולה ואומר לך,
אל תרוס לי את הקורה.
זה הקליפה החומה הזאת.
כן, כן, זה לגבי, כי איך אומרים, לא ראית, לא ידעת.
הלבבות של?
הלבבות דקן. לא הלבבות דקן. לא הלבבות דקן? לא, לא.
מה זה משהו מבחוץ?
ענפים בהתחלה הם רכים מאוד,
יש כאלו היו אוכלים את זה.
אז הוא אומר, על קורא,
רב יהודה אומר, בורא פרי אדמה.
כי זה לא מטרת העץ, זה משני.
ושמואל עוד מוריד עוד דרגה.
שמואל אמר שהכול נהיה בדברו, כך גם ההלכה.
רב יהודה אמר,
בורא פרי אדמה, למה? פי ראו.
זה פרי, אבל לא עיקר הפרי, אז במקום בורא פרי העץ,
אומר בורא פרי אדמה. שמואל אמר שהכול נהיה בדברו,
הואילו סופו להקשות.
תחכה עוד כמה זמן,
אז הענף הזה מתקשה לא ראוי באכילה.
אומרת הגמרא,
אמה ליה שמואל, שמואל שאומר שהכול,
אומר לרב יהודה: אתה צודק.
תראו איזה אובייקטיביות.
הוא אומר לו: שיננה. בהרבה מקומות שמואל אומר לרב יהודה בש"ס: שיננה.
שיננה, בדרך כלל הפירוש הנכון, שנון,
חריף.
שיש לו שבע שיניים. כן, יש גם פירוש כזה.
אבל הפירוש הכבוד, כן, שיננה, חריף.
אמר, שיננה, כבתך מסתברה.
למרות שאני אומר אחרת, ואני ממשיך לחשוב ככה,
אבל מסתבר כמותך.
דעת צנון,
סופו להקשות. הידוע, צנון, אם אתה משאיר אותו הרבה זמן,
אז הצנון הופך להיות יבש כמו צנון, כמו שאומרים.
ככה, או שהוא טרי, יש בו איזה חיוד.
אבל אתה משאיר אותו הזמן, הוא הופך להיות,
אומרים ביטוי כזה, יבש כצנון.
אז כתוב על צנון,
סוף עול להקשות, ובכל אופן אתה מברך עליו, בורא פרי אדמה.
דעה צנון ספור להקשות, ומברך בורא פרי אדמה.
אומרת הגמרא, יש הבדל, יחי ההבדל הקטן.
צנון, בשביל מה אתה זורע אותו?
בשביל לאכול את הפרי, את הצנון.
את הדקל, בשביל מה אתה זורע?
בשביל התמרים.
לא בשביל הקורה.
אז יש הבדל משמעותי. לכן, אומר לו, ולא היא, צנון נא תא אינשי אדתא דפוגלה, פוגלה זה הצנון הטרי.
דיק לאללה נא תא אינשי אדתא דקורה.
אז יותר מזה,
הוא לא מעוניין, כי אם יורידו לו את הענפים, אין המשך לעץ,
לא יהיה לו ענפים,
מאלה לא יהיה לו פירות, אז אחד סותר את השני.
אז אכן אומר אין להשוות ביניהם אל תביא לי ראייה מצנון שם מטרת הגידול זה הצנון כאן מטרת הגידול זה התמרים אז אדרבא מי שמוריד את הדקל נו אני אסלח לו אבל זה לא טוב לי
אומרת הגמרא וכל שואלת הגמרא אז מה אתה אומר לי פרינציפ
אם לא נוטעים על דעת הגידול הזה אז לא מברכים עליו את הברכה
המתאימה, הרי יש צלף, או כאן אנחנו נשים לסוגריים ארוכים של צלף
שגולשים להלכות שביעית, בסוף, בהתחלה עורלה ולגבי מעשרות.
מה זה הצלף? הצלף, אומרים כאן בשכונה יש עצי צלף גם כן.
צלף, כן.
צלף זה לא שמים אותו כי אין גבול, צלף. גדר, גדר חיה, כן.
יש לו ארבע פירות.
היום אף אחד לא שם לב על זה, כי
יש פירות במובן. -כפחים, הציצים. -כן, יש שם.
אז יש ככה, יש אביונות, זה הפרי העיקרי. היו פעם מחמיצים אותו.
יש גם את הקפריסין, זה הקליפה שעוטפת אותו, ויש עוד שני דברים, עלים ותמרות,
משהו קטן בתוך העליל. עכשיו, החיתוך הרגיל הוא ככה, האביונות זה הפרי העיקרי.
יש את הקפריסין, שזה הקליפה שעוטפת אותו, משייכים לפרי.
שני הדברים האחרים הם נספחים והיו אוכלים אותם.
אז אומרת הגמרא, מה אתה אומר?
אם הפרינציפ, אם אתה נוטע את זה בשביל לאכול,
אז זה שומר את הברכה,
זה בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה.
הנה בואו נבדוק את הצלף.
"והרי צלף
דנא תאין שא הדתא דפרחא"
מה זה הדתא דפרחא?
זה אומר שם הפרי, זה מה שנקרא אביונות.
הותנן
על מיני נצפה, נצפה זה הכוונה לצלף,
על העלים ועל התמרות
אומר בורא פרי אדמה,
ועל האביונות שזה הפרי עצמו ועל הקפריסין זה הקליפה השוטפת אומר בורא פרי העץ.
אז מה אנחנו רואים כאן?
כן?
אז מה אנחנו רואים? שלמרות
שהאדם נוטע אותם בשביל לאכול את הכל,
הוא רוצה לאכול לא רק את האביונות והקפריסים, הוא רוצה גם את הדברים האחרים. בכל אופן, יורד לדרגתו.
אומרת הגמרא,
ועל האבינו הפריסים, אומר בורא פרי עץ, אמר רב נחמא רצחא, צלפ נא תא אינשא אדתא דשותא,
דקלה נא תא אינשא אדתא דקורא. זאת אומרת,
הקושייה היא כזאת, כאן רואים שמברכים על הכל,
רק מבדילים בין עיקר לבין הפחות חשוב,
את האביונות וגם את הקליפה שעוטפת אותו,
אומרים בורא פרי העץ ואילו את המשני העלים והתמרות מברך בורא פרי אדמה.
אז לכאורה מה הוא שאל?
הרי כאן רואים שהמטרה זה האביונות, בכל אופן אתה מברך גם על השאר,
אז הוא אומר יש הבדל.
בצלף,
כשאתה מוריד את כל הדברים האלו זה לא מזיק לעץ,
אתה מוריד את האביונות, הקפריסים,
את העלים ואת התמרות, זה גידול. אז ממילא, כיוון שזה לא מפריע לעץ, אדרבה, אומרים אם אתה מוריד את הפירות זה מחזק את העץ,
ככה יש עליו נטל
שהוא צריך לספק את העניינים לפרי.
אומרים, למשל, צמח של פרחים.
אם אתה לא קוטם אותם,
אז הם לא יצמיחו פרחים. אם אתה גוזם אותם, מוריד את הפרחים,
שמציצים כל פעם, הם נותנים הרבה יותר.
אז אומרת הגמרא, יש הבדל, אל תקשה לי מצלף.
אמר אבנאחרא יצרצלף נא תא אינשי אדתא דשוטא.
אדתא, אם כן, הם עושים את זה לאכול את העלים ואת הטמרות, שלא מתמעטים רש"י אומר את האילן, לא מזיקים את האילן,
אבל דיק לאלא נא תא אינשי אדתא לאכול את הקורה. למה?
שהאוכלו ממעט את ענפי האילן. כך מסבירה שהיא.
ואף על גב, אומרת הגמרא, דקלסי קילס שמואל לרב יהודה,
הילכי תק בתי דשמואל.
זה שני דברים, פרינציפים,
פרינציפ הלכתי לא זז, הוא אומר, תראה, אני רוצה להיות אובייקטיבי, יש לך איזה סייאטה,
אבל עדיין לא מבטל את השיקול ההלכתי שבנוי על גורמים נוספים.
על הגמרא.
המעניין,
עד קמחא.
איפה ראינו כאן קמחא דסארי?
כן, למעלה.
ואילכתא שכתוב בספרים לא גרסינן,
אה, לפני כן, דלשון הלכות גדולות הוא עד קמחא.
המעניין,
יש גמרות שכתוב,
הוא אומר, זו תוספת שהוסיף בה להלכות גדולות, זה לא מעיקר הגמרא.
איפה זה קמחא דסארי?
-כן, את קמחא והילכתא, איפה זה קמחא דסארי?
כן,
כאן בגמרא שלנו אין את הגרסה הזאת, קמחא דסארי.
טוב,
על כל פנים, זה מעניין, התוספות היו,
יש קטעים בגמרא שנוספו על ידי,
אבל בפרינציפ,
רב אשי ורבינה כתבו את הגמרא, הכול במקורם,
כי החוקרים המודרניים שאין להם קדושה לתלמוד, הם קוראים את התלמוד, מוסיפים.
זה בכלל לא שייך, זה מהסבוראים, ועושים כל מיני מחקרים שכאילו כל הגמרא כאילו מבויימת, חס ושלום מסתתם פיהם.
הם מסתמכים, הנה, גם התוספות אומר שזה הוסיף בעל הלכות גדולות. זה חריג, לכן מציינים את זה.
טוב, נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
כן, אנחנו צריכים להזדרז קצת.
אומרת הגמרא,
כיוון שדיברנו על צלף, עוברים לדבר צלף בנושאים נוספים. הנושא שלנו זה ברכות.
אמר רב דרע, צלף של אורלה,
יש, אנחנו נקדים כאן, נאמר. אורלה זה מצווה תלויה בארץ,
ולכן עניינה בארץ ישראל יש איסור אורלה.
זה לא הגברא, זה על הארץ,
זה מצווה תלויה בארץ.
בחוץ לארץ, מדאורייתא, אין איסור אורלה.
אתה יכול לטעת, אלה החכמים אמרו
מדרבנן אורלה נוהג גם בחוץ לארץ,
אבל זה רק איסור דרבנן,
ולכן מקילים באורלה בחוץ לארץ.
אז עכשיו,
אומר אבידם הרב, צלף של אורלה בחוץ לארץ את האביונות, שזה עיקר הפרי,
אל תאכל שלוש שנים,
אבל אוכל את הקפריסין, שזה נאמבר טו, כן אוכל,
ובארץ ישראל כמובן לא,
אז הוא יוצא שלפי החלוקה הזאת, אביונות זה פרי, קפריסין זה לא פרי.
ולגבי ברכות ראינו שנתנו להם אותו דרגה, בורא פרי העץ.
למימרד אביונות פרי וקפריסין לה פרי ורמינו על מיני נצפה, נצפה זה הצלף.
על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי אדמה ועל האביונות ועל כמור פרי העץ.
אז רואים שקפריסין זה כמו אביונות,
אז למה אתה אומר שבחוץ לארץ אתה זורק תאיבי ואינו תאכל את הקפריסין?
אומרת הגמרא, הוא זה אמר כי רבי עקיבא זה מחלוקת תנאים, והוא סובר כאן כמו רבי עקיבא דתן.
רב אלעזר אומר, לגבי מעשרות קופצים עכשיו, צלף
לגבי מעשרות.
הרי מדאורייתא
לרוב הראשונים רק מדגן תירושוויצהר, שאר הפירות,
יש אומרים גם שבעת המינים,
שאר הפירות דה רבנן, גם בארץ ישראל
זה אני כבר מקדים את המאוחר
אז הוא שואל מה יהיה צלף לגבי מעשרות?
רב אלעזר אומר צלף מתעשר
תמרות ואביונות וקפריסין
כן?
אפילו שאינו פירות
צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין
אבל לא העלים, הרב עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות
והוא מבדיל בין האביונות לבין הקפריסים, שוב פעם, הקליפה שוטפת אותו.
מפני שהוא פרי,
אז רק האביונות, אז הוא סובר כמוהו.
שואלת הגמרא, ונאם ההלכה כי רבי עקיבא, מה אתה מכניס אותי כאן למעשר לסבך אותי בעוד נושא? תגיד, הלכה,
אני סובר כמו רבי עקיבא,
הלכה כי רבי עקיבא, שאביונות זה פרי ושאר הדברים זה לא פרי. היא אמרה לך רבי עקיבא, ואמינה אפילו בארץ.
אז הייתי אומר שגם בארץ רק אביונות נאסר דברים לו,
כמשמע לן כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ.
יש כלל,
כיוון שבחוץ לארץ זה דה רבנן,
אז כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ.
לכן הוא הדגיש את הדבר הזה, שלא תחשוב שגם בארץ.
אבל בארץ לא.
אומרת הגמרא, אז תגיד שוב פעם כדי לא לסבך אותך בעוד נושא עורלה ומעשר.
ונאמה, כבר אנחנו הסתבכנו,
ועיניי מהלכה כי רבי עקיבא החוץ לארץ, וכל המקל בארץ רק בא לחוץ לארץ.
אומרת הגמרא, אי אמר אחיה ואמינא אני מילגה במעשר אילן דבארץ גופה מדי רבנן.
זה נכון לגבי אילנות שגם בארץ ישראל זה רק דה רבנן, כי התורה אומרת ראשית גנך תירושך ויצריך.
רק תבואה ושמן, זיתים ויין, הם הדברים שהם עשות.
אז בארץ עצמו גופה,
הצלף וכל האילנות האחרים הם מדרבנן.
אז לכן אתה יכול להקל.
אבל לגבי אורלה,
דבארץ כל האילנות הם מדאורייתא,
הימה בחוץ לארץ נע מניגזור.
לא רק על האביונות,
אלא גם על הקפריסין וכולי.
כמה שאלה.
שמה?
שלא. שלא. לכן הוא התנסח בצורה כזאת.
אומר תוספות, כדאי לראות את הסוד האחרון בעמוד,
וסבר, לא נתה אינשי הדתא דקורא,
סבר גמרא קוותי דשמואל,
ואם כן,
אותם לולבי גפנים,
דלה נתה אינשי הדתא דאחי,
מברכים עליו שהכל יהיה בדברו. אותם שקדים, יש שקדים שבשלב הראשון הם ירוקים,
ואוכלים אותם עם הקליפה,
כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה,
ולא נעטי לאוין שעדת הדעה אחי, הם נוטים אותם שעל מנת שיתבשלו השקידים
ויהיה להם מחיר טוב בשוק.
אז מי שאוכל אותם,
לימי חלוק שהם רכים, כי אם לאכול הגרעינים שלהם כשהתבשלו,
זו המטרה, מברך עליהו נמי שהכול, כשהוא אוכל אותם ירוקים, מברך שהכול.
אותו פרנסיפ.
זו שיטת תוספות, אני לא מדבר עכשיו להלכה.
הלאה.
מספרת הגמרא, רבי נא אשכחי למר בר אבשי
הוא מצא, מצא, פגש אותו.
מה הוא הסתכל?
הוא לא הסתכל על הבגדים שלו, הסתכל מה הוא עושה.
איך אומרים?
הזדמנות ללמוד הלכות.
אז הוא ראה אותו, רבי נאשכם ארזר, הוא רואה אותו בדיוק דקזריק אביונות, זה היה עורלה,
וקאכיל קפריסית.
אמר לה, מה ידעתך, כי רבי עקיבא?
זה היה בבבל, כן?
מה ידעתך, כי רבי עקיבא דמקל?
אז אם כך, כל המקל בחוץ לארץ, הלכה כדברי המקל, אז תלך כמו בית שמאי, תלך יותר רחוק.
מה אמרו בית שמאי?
ולמה אמרו בית שמאי? דמיקי לתי. הם אומרים שבכלל גם האביונות אתה צריך לאכול.
אין עורלה בחוץ לארץ גם על האביונות.
אם אתה אומר הלכה כדברי המקל בחוץ לארץ,
אז למה נעצרת ברבי עקיבא? יש שיטת בית שמאי?
הגמרא תגיד בסוף, בית שמאי נופלים,
בית שמא במקום בית הילל, אין המשנה.
אז לכן בכלל לא מתרשים.
רבי עקיבא ורב אליעזר נשאר דעתו, למרות שאין הלכה כמותו,
יישאר דעתו. אבל בואו נראה.
אומרת הגמרא,
אז הוא אמר לו, אה, אתה סובר כרבי עקיבא? אז אם כך, כי זה חוץ לארץ.
אז היא תלך כמו בית שמא, מה אמרו בית שמא?
אם הכילי תפי דתנן, צלף, בית שמא,
יאמרים כליים בכרם.
או ידוע שהירק,
הירק, אם אתה עושה אותו בכרם, אתה עושה כלאי הכרם.
אבל אילנות בכרם, אין כלאי הכרם באילנות.
עכשיו, מה אתה מחשיב צלף?
אז אומרת הגמרא, בבית שמעון אומרים כלאיים בכרם.
ירקות. מה? כי זה ירקות. ובית הילל אומרים אין כלאיים בכרם, זה עץ.
אלו, אלו מודים שחייב בעורלה.
הם מודים שחייב בעורלה, היינו צריך שלוש שנים. וירקות אין עורלה, רק בעצים יש עורלה שלוש שנים.
גם כן ראינו מחלוקת, זאת אומרת, כי כרם עונה את הריבה.
הגוף הקשי, אתה אומר סתירה במשפטים האלו.
אמרת צלף, בית שמא אומרים כליים וכרם, כי זה ירק.
עלמא מין ירק הוא, ואחר כך אתה כותב,
אלו ואלו מודיעים שחייו בעולם, עלמא מיני לנו.
הלו קשיא, בית שמא יספוקים מספקי להוא ועבדי אכל לחומרא ואכל לחומרא.
בארץ ישראל הם הולכים לחומרה גם כשבאים לעניין של כרם,
של כליים וכרם, אומרים לא, זה נחשב ירק.
כשבאים לעניין של אורלה שלוש שנים, אומרים לא, זה אילן,
כי תמיד הולכים לחומרה, זה ספק עץ סם.
מכל מקום לבית שמאי וספק אורלה.
אה, אז אם כן יוצא שצלף יש בו ספק אורלה,
זה לא ודאי,
ומסתפקים אם זה ירק או אם זה עץ,
אז אם כן, תנן, ספק או לא, בארץ ישראל אסור.
בסוריה מותר, ובחוץ לארץ יותר, זאת אומרת, יש כאן דרגה, ארץ ישראל, גם סוריה מצב ביניים.
אם דוד המלך הייתה לו סבלנות והיו כובשים את כל הארץ ורק אחר כך כובשים, או על פי בית דין,
אז סוריה הייתה במעמד הלכתי, גם היום זה ארץ ישראל, אבל במעמד הלכתי של מצוות התלויות בארץ כמו סוריה, כן?
כן.
כן, מנקים את השטח, שמרחם.
אה, אנחנו לא יודעים מה קורה, רואים שהכול...
למות המשיח.
על כל פנים, סוריה זה דרגה, לכן סוריה מחמירים קצת יותר, כמו ש...
חוץ לארץ זה כבר דרגה ג' שיותר מקילים. אז לכן הוא אומר, כן?
מה הוא אומר כאן?
ספק או בעצוריה אסור? סוריה מותר,
תראו רש"י, בסוריה ארם צובא שכבש דוד הוסיפה על גבול ישראל. בחוץ לארץ הלוקח מן החשוד על העולה ויודע שיש בפרדסו זקנות ונטיעות.
הוא יודע בפרדס שלו יש גם עצים שיש בהם עורלה ויש עצים ותיקות שאין בהם.
יורד ולוקח, אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות.
אני לא צריך לחקור, בחוץ לארץ זה רק דה רבנן, אני יכול להקל.
אבל ולוקח, ובלבד שלא ירנו לוקט.
לא תלך איתו לשדה והוא מוריד מעץ העורלה.
אבל, כן, אז רבי עקיבא, אז למה אתה לא הולך, תגיד שמותר לאכול אביונות, מה אתה זורק את האביונות? אתה הולך אחר המקל בחוץ לארץ, מותר לאכול את האביונות.
אמר לו רבי עקיבא, במקום מודד הרב דינן כבתי,
אבל בית שמאי, במקום בית היללי המשנה, שואלת הגמרא, ותה פוגלי,
אה, יש משהו אחר?
יש דין של שומר.
הקליפה של הצלף, מה זה?
נקרא קפריסין.
עכשיו, מה מטרתו? הוא שומר.
יש שני מושגים שנראה עכשיו, שומר ויד. שומר מגן על הפרי.
לגבי טומאה תוכלין, השומר מצטרף בשיעורו לפרי. אתם יודעים, פרי, כדי שקבל טומאה, יעביר טומאה, מחלוקת, רש"י ותוספות, אבל בכל אופן,
בשביל להעביר טומאה צריך כביצה,
גודל כביצה. אז גם הקליפה מצטרפת לשיעור, וגם היד.
נראה, מה זה יד? זה אותו עוקץ שאם אתה לוקח אותו, יכול לקחת איתו יחד את הפרי. נגיד ברימון אתה לוקח את הענף המקוצץ,
תופס אותו מלמעלה, הפרי נדלש איתו.
אז אם מי שנוגע ביד מטמא גם את הפרי,
הוא חלק ממנו. אז יש כאן הגדרות שונות. בואו נראה,
הזמן לא מאפשר לנו, אז רק נגלוש כמה שורות.
אומרת הגמרא,
או, שימו לב איך שאנחנו גלשנו, לא לשכוח את העיקר.
אנחנו בלכות ברכות, רק צלף נכנס כאן כניתוח,
מה דינו לגבי כל העניינים האלו בהשוואה לברכות.
אז אם כן,
ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי,
ובעורלה כתוב, והרעלתם עורלתו את פריו,
את התפל לפריו, יש זירת הכתוב בעורלה,
שגם הדבר התפל תראו,
רש"י אומר שורה שנייה דהינא מרבי עקיבא דאמר לעניין מסר דלאו פרנינו,
אבל בעורלה יש דין מיוחד,
אסירי קפריסין דאב אלי שומר כי כתוב את פריו את התפל, מי הניעו תפל שומר לפרי אמרה ואה איך יאמרי נעשה שומר לפרי איך דאית באמת תלוש במחובר אחא במחובר איתא בתלוש דאיתא הקפריסין יש לו תכונה מסוימת שהוא מרגיש שהפרי עומד להתבשל הוא נושר,
נושר לפניו,
שאתה כותב את הקפריסין במלוא הודו והדרו אין לו עטיפה אומו,
קב"ה מגיש לך את זה,
איך אומרים?
מוכן לאכילה.
אז אם כן, אומרת הגמרא,
מתי נעשה שומר לפרי לגבי עורלה איכא דאיתא במתלושתא? כשאתה תולש אותו עדיין יש את הקליפה עליו,
אבל בצלף,
באביונות,
הקליפה נופלת קודם,
אחא במחובר איתא לושתא.
הייתי ואביי, כתוב פתמה של רימון,
יש פרח על הרימון ועליו יש נץ, האבקנים האלו.
אז פתמה של רימון מצטרפת למעלה טומאה,
ביצה, ששיעור כביצה,
והנץ שלו אין מצטרף.
אז מי דקאמר הנץ שלו אין מצטרף?
על מה דליו אוכל הוא?
ותניא גבי עורלה,
כליפי רימון והנץ שלו, כליפי גוזים והגרעינים, חייבים בעורלה.
אז אם כן,
כן פתמה של רימון, הפרח שבראשו,
כמו שיש תפוחים מצטרפת לכביצת טומאת אוכלים, והנץ שלו נץ ברימון ככפרס מי ויונות.
הנץ זה כי בדיוק
ולא מצטרף, אף על גם דקיימלן בהעור והרוטב,
כן?
אז הוא אומר,
אין מצטרף, אמרנו בהעור, שומרים מצטרפים לטומאה קלה, מה זה טומאה קלה? טומאת אוכלים.
אני מילא קליפת האגוז והרימון, אבל הנץ שומר על גבי שומר, כי הפרח הוא השומר הראשון ועליו אין מצטרף.
ואחי אמרינן באור והרוטב. חייבים באור לה,
דרחמנה רבינו מאת פריו,
והרלתם את פריו, הטפל ופריו. הנץ ליתה שומר בתלוש,
וכשמתייבש נופל מעל הקליפה.
אז אם כן,
אלא אמר רבא, איך אמרינן תנסה לאוש שומר לפרא, איך דיתה בשעת גמר פרא?
היי כפרס ליתה בשעת גמר פרא,
הכפרס לא נמצא בזמן גמר הפרי.
כלומר, הוא עוד נושר לפני שקוטבים אותו.
רגע לפני שהוא מתבשל,
אז הוא פורס כנפיים ונופל.
הנה, ואמר רב נחם רבא רבו, האנה מתחילי דאורלה,
תמרים קטנים של אורלה, אסירי,
הועיל ונעשו,
הם כבר נחשבים פרי, נעשו שומר לפרי.
מה זה המתחילי? רש"י אומר, האנה מתחילי דפרי,
אומר, מה תכלי תמרים,
כן? ככפרס, יש להם קליפה כזאת על התמרים הקטנים.
אז הוא אומר,
או-אה, אנחנו כבר גלשנו.
טוב, אנחנו נצטרך מחר לעשות את הקטע הזה.
בקיצור, אנחנו, אני מקווה שאנחנו שומרים חשבון, כן?
הנושא צלף.
כן, כן.
שמה שנה מהר אדוניים.
