טוב, אז אנחנו בשליש השני של העמוד על נושא של שלקות
אחרי שלקות
אמר רבי נחמן ואליצר שפה זה כבר משהו, לא רוצה את זה, אין מספיק זמן? כן, כן.
איפה זה יוצא?
אה, שלוש שורות אחרי זה, דרש...
אז טוב, אז אם כן נקרא את הקטע הזה. דרש רב חיסדא משום רבנו, אומן הוא רב.
שם בבבל הרב, כידוע,
הוא היה חי בארץ ישראל, ירד לבבל, והתמנה שם לראש האמוראים שלשלקות,
מברך עליהם, בורא פרי האדמה. כלומר, ירקות מבושלים, בורא פרי אדמה.
אבל רבותינו היו... מדוע? כי שומרים על איכותם.
רבותינו היורדים מארץ ישראל, אומנו אולמי שמי דרבי יוחנן, אמר,
מי שלא מוצא אותי, אני בשליש השני של העמוד.
כן? ורבותינו היורדים מארץ ישראל, אומנו אולמי שמי דרבי יוחנן,
אבל שלקו דברי שהכל נהיה בדברו.
ואני אומר, כל שתחילתו הוא בורא פרי אדמה,
אם הברכה בראשיתית הוא בורא פרי אדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו,
הבישול מוריד אותו.
כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו, שלקו בורא פרי אדמה. כלומר, יש ירקות שאכילתם, תפוח אדמה,
אתה לא יכול לאכול אותם חי.
אז יכול להיות שבמקרה כזה אפילו לא יברך,
אבל אם יש ירק שאפשר לאכול אותו בדוחק,
והשבח שלו שאתה מבשל אותו,
אז עיקר בכרתו בורא פרי אדמה כאשר הוא מבושל.
ואם ירק נאכל חי, עיקר אכילתו חי, נגיד כל הירקות עגבנייה, ואם אתה מבשל אותה, אולי ודאי שאיכותה, הוויטמינים לפי כל חוקרי המזון,
כן, יש להם איזה פגיעה בכל הערך התזונתי.
אז אם כן,
זו ההבחנה כאן,
הבחנה מעניינת, לעשות השוואה לתורת התזונה בימינו.
מישהו,
ראיתי מחקר חדש שהופך את כל היוצרות, זאת אומרת, לא קראתי מחקר, רק כותרת.
הלאה, אומרת הגמרא,
בישנמה כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו, בורא פרי אדמה משכחת לה בכרוב,
בקרבה וסילקה,
סילקה זה טרד וקרה זה דלת.
זה מזכיר לנו עכשיו את ליל ראש השנה,
את כל היעי רצון.
אלא כל שתחילתו, בורא פרי אדמה,
אשלקו שהכל איך היא משכחת לה אמר רב נחמן אמר יצחק משכחת לה בתומי שום וקרטי קרטי שוב פעם זה הבצל הארוך גם כן ליל ראש השנה היום יש איזה איך קוראים לזה? קרישה קרישה קרישה קרישה יש איזה עוד שם פרסה טוב איך?
פרסה על כל פנים דרש רב נחמן משום אז אם כן ברור שכאן הפגיעה באיכות יורדת גם הברכה יורדת
דרש רב נחמן, תשימו לב שבהלכות, בהלכות ברכות קורה דבר מעניין,
שככל שהברכה היא יותר כללית היא פחות חשובה בערך שלה, הדבר הפרטי הספציפי שיורד לפרטים הוא יותר ערכו חשוב,
למרות שאצל בני אדם זה בדיוק הפוך,
כשאתה לוקח את הכלל הוא יותר חשוב, ככה אם היו שואלים אותנו מה עדיף,
מה עדיף? אז הברכה שיש לה בתוכה כרטיס שכולל בתוכו הרבה הוא יותר חשוב כי הוא מכסה יותר אלא כאן יש עניין שבאמת השבח של הקדוש ברוך הוא כך אומרים נדמה לי המאירי השבח של הקדוש ברוך הוא כאשר אתה משבח אותו בדבר ספציפי כי הגויים גם מאמינים שיש בורא עולם אבל הם אומרים תעזוב מה כל דבר זה בהשגחת השם כאן הברכה הספציפית מראה לך לפרטי פרטות לכן היא גם חשובה יותר
יש גם עניין אחרת,
אפשר לקח לגמור מסכת ברכות בשתי דקות,
ללמוד בעל פה ושהכל נהיה בדברו,
ונגמר גפן והמוציא לחם וכל הברכות,
כן, נגמר הסיפור.
אומרת הגמרא,
דרש רב נחמן שום רבנו ומנו שמואל,
שלקות מברים עליו בורא פרי אדמה,
וחברינו היורדים מארץ ישראל ומנו אולם,
שמואלה הוא יכול להר שלקון וברכים עליהם שהכל נהיה בדברו.
ואני אומר,
במחלוקת שנויה. בא שמואל אומר, אני אומר במחלוקת דתניא יוצאים ברקיק השרוי
ובמבושל שלא נימוח
דברי רבי מאיר.
אז אם כן הוא אומר יוצאים ברקיק השרוי,
כמובן יוצאים על, כאן הוא מדבר על
כן,
הרקיק השרוי במים, אכילת מצה.
רש"י אומר, הרי אכילת מצה של מצווה לכל מצה. עכשיו יש שאלה, אדם מבוגר,
אין לו שיניים, יש לו בעיה,
אז אם הוא שורה את המצה במים, יוצא ידי חובה.
אבל אם בישל אותה, לא יוצא ידי חובה
של אכילת מצה, זה כבר הבטלתם של המצה.
רש"י אומר,
יוצאים ברקיקה השרוי, במאי מדי אכילת מצה של מצווהו. קרינו להם בלחם עוני. עדיין זה לחם עוני.
אבל לא במבושלם,
אומר רש"י מול תוראו,
דתו לאו לחם יקרה.
תם מצה.
זה אותו נורא. זה אותו רעיון. דתו לאו לחם יקרה. כלומר, זה כאילו עוד יותר חמור. זה כבר לא לחם.
לכן גם כן אחד הפתרונות למצה עשירה, מציעה,
מה לעשות איתה?
לגבי השאלה האם מברכים בורא מיני מזונות או המוציא,
הפתרון לבשל את המצות קודם. יש מסתפקים בעירוי מים רותחים,
ועל ידי זה בעצם אתה מוריד את הרמה של המצות האלו לבורא מיני מזונות.
אז אם כן, כאן רואים את היסוד הזה.
ורבי יוסי אומר, יוצאים ברקיק השרוי,
אבל לא במבושל.
אז אם כן,
לפי רבי מאיר,
אנחנו אומרים גם במבושל, רבי יוסי: וכן הלכה כמותו, רק בשרוי ולא במבושל,
אף על פי שלא נמוח,
אפילו שאתה רואה את צורת המצה בשלמותה, ולא ידחו לעלמה השלקות מברכין עליהם בעורף פרי אדמה,
הוא חוזר למחלוקת הראשונה לא לגבי מצות,
לגבי ירקות מבושלים,
כולי עלמה באמת שלקות מברכים עליהם בעורף פרי אדמה,
ועד כאן לא כאמר רבי יוסי, כלומר רצו הרי לתלות מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי לגבי מצות,
במחלוקת השלקות, אותו דבר.
כי רבי יוסי טוען, אין הבדל בין מבושל לבין...
סליחה, רבי מאיר, אין הבדל בין מבושל ושרוי.
שניהם שומרים על אותה רמה ואתה יוצא ידי חובה.
אז זה כמאן דאמר שאם בישלת ירקות הברכה נשמרת, בורא פרי האדמה.
רצו לתלות זה בזה, אומרת הגמרא, לא,
אתה לא יכול לתלות זה בזה.
באמת, שתי התנאים, גם רב מאיר וגם רבי יהודה,
שדיברו לעניין מצות. לגבי ירקות מבושלים הם יגידו שבורא פרי אדמם.
כולן, מה שלקום, מברכים עליהם בורא פרי אדמם, ועד כאן לא קמה רבי יוסייתם, אלא משום דבריין ענתה מצה וליקה.
אבל אך אפילו רבי יוסי מודה שגם רבי יוסי, ששם הוא אומר שלא יוצאים במצה מבושלת,
בירקות מבושלים שומר על רמת הברכה ונשאר בורא פרי אדמם.
אמר רב חייא,
מעניין המסורות הרבות שחוזרים עליהם מפי חכמים שונים. אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן. בשם רבי יוחנן, שהוא ראש האמוראים בארץ ישראל,
שלקות מברכים עליהם באורו פרי אדמה.
אבל מסורת אחרת בשם רבי יוחנן,
רבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן, שלקות מברכים עליהם שהכל נהייה בדברו.
אמר רב נחם בר יצחק קבע הוא לה לשבש תה כרבי יומין בר יפת.
אז הוא אומר, קבע עולה, הלך וסמך על הגרסה של רבי יעמי ברייפת,
תא היא ברב זיירא.
וכי מה העניין רבי יעמי ברייפת אצל רב חייא בר אבא?
איך אתה בכלל בא להשוות בין שני המסורות?
רב חייא בר אבא, דייק וגמיר, שמעת?
הוא היה מדייק על השמועה,
היה מדקדק מאוד מאוד, דייק וגמיר, שמעת? אומר כאן רש"י,
למה הרב נחמן קבע אהולה לשבש את הית כרבי בניומין?
אומר רש"י,
אהולה שאמר משום רבי יוחנן לאל שהכל עמד וכבש בו שוקר רבי בניומין עד שנתקע בליבו,
עכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן. אבל המקור של כל הדברים שלו לא היה רבי יוחנן, רק
רבי יומין אמר את זה בשם רבי יוחנן, אז זה כבר, איך אומרים, חדר לראשו כרבי יוחנן.
אומר רש"י,
איתי בר רב זירא במחלוקת זו שהואזכרה בבית המדרש. כימה העניין להזכיר דברי רבי יומין אצל דברי רב חייא
בר יפת אצל דברי רב חייא בר אבא בחוק בית המדרש, הרי אינו כדאי לחלוק עליו.
כן? למה? כי המסורת של רב חייא הייתה יותר מדויקת.
מה העניין? אני חוזר לגמרא. רבי יומין בר יפת אצל רב חייא בר אבא.
רבי חייא בר אבא די ויגמר שמה תמירה בכל רבי ורבי יומין בן יא בר יפת לא די.
זה הבדל ראשון. ועוד רבי חייא בר אבא כל תלתינ יומין כל שלושים יום.
מהדר תלמודי כמירא רבי יוחנן רבי.
חוזר על סיכום כל השיעורים ורוצה לשמוע אם הוא לא טעה בהבנה.
מהדר תלמודי כמירה יוחנן רבי.
ורבי יוני בר יפת לא מהדר, ועוד
דבר שלישי, בר מין דן הוא בר מין דן
בר מין דן הוא בר מין דן, כן?
יש לנו, יש עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן שבאמת זה שלקות מברכים שעקו, למה?
דעהו, יש לנו מאי סירב, דעהו תורמסה, אתם יודעים מה זה התורמסה, היום כבר לא רואים,
פעם זה היה, לא היה לו במבל או ביסלי,
מה, מכרו ממתקים לילדים, תורמוס?
היו בשוק, מין כמו עדשים כאלו צהובים,
היו מבשלים את זה, והסוחרים זה היה,
מבשלים אותו הרבה,
וזה היו מוכרים בשקית קטנה של מיארד, לא היה דברים אחרים.
אז הטורמוס, היום ביסלי, במבה, כל הדברים.
אם דעהו טורמוסה זה בגודל של עדשי שוקולד כאלו, גם מאותה צורה, רק צהוב.
דאו תורמוסא דשאלקליה שבע זמלין מגדרה, ואך לא רק שמבושל,
מבושל מאוד מאוד, שענוק, ובכל אופן אכלו לו בקינוח סעודה,
וכיוון שזה בקינוח אז זה לא נפתר בעיקר הפת,
בעיקר הסעודה,
כל מה שאתה אוכל בסעודה אתה יוצא ידי חובה, לא צריך לברך עוד,
אבל למה כל מה שנספח, איך זה נקרא בהלכה,
כל... מלפט את הפת. מלפט את הפת, כן.
על כך יש חילוקי דעות. נראה כאן בגמרא דעה שאפילו עוף
לא נקרא ללפט את הפת, למרות שאנחנו לא הולכים כך. על כל פנים,
אבל ודאי שהדברים האלו, הקינוח סעודה צריך לברך בנפרד.
ושאלו לרבי יוחנן ואמר לו: מברכים עליהם בורא פרי אדמה. הנה מעשה רב
שילקו, בישלו את התורמוסים.
אמנם את התרומוס זה יכול להיות,
אולי הכוונה לא צריך שבע פעמים, אחרי שש פעמים אפשר כבר לאכול אותי. זה לא בנירוטות שבע פעמים, זה למה פעמים. למה?
זה מהלמוד.
מחליפים את המים כל פעם. סרוקים את המים.
ועוד אמר הבכייה,
עוד,
אוה, אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח,
הוא בירך עליו תחילה וסוף.
הוא מלך את הזית ובירך עליו, מה זה תחילה וסוף? הוא רכה לפניה וברכה אחריה.
וכך יבוא הדיון, מתי הם מברכים ברכה האחרונה?
אבל לענייננו, היא אמרת בשלמה שלקות, הרי ידוע שמליח כרותח.
אתם יודעים את המושג הזה?
מליח נחשב כמו בישול,
באיסור ויתר וכדומה. כן, לא באותה מאה אחוז, אבל בעיקרון מליח כרותח.
ולכן,
היא אמרת בשלמה שלקות במילתא יוקאימי,
אם אתה מבשל ירק או במקרה פרי עץ הזית,
זה לא חשוב, זה אותו פרינציפ.
אם אתה אומר שלקות במילתא יהיו קיימי,
אז בתחילה מברך עליו בורא פרי העץ, כמו זית שהוא עץ,
אחד משבעת המינים, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש,
כי כל דבר של שבעת המינים לא מברכים בורא נפשות, כי אם ברכה אחת מעין שלוש,
אלא היא אמרת שלקות לה במילתא יהיו קיימי.
אם תגיד שדבר מבושל יורד ברכתו, נגיד בורא פרי אדמה יורד לשעקול, וגם בורא פרי העץ יורד לשעקול,
כי לכאורה היה צריך להוריד אותו לדרגה אחת לבורא פרי אדמה,
אבל גם זה שעקול,
אז אם כן,
בי שלמה בתחילה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, אלא על בסוף,
מה אם מברך?
מה הוא יברך?
הרי הוא לא אכל,
הוא לא בירך בורא פרי העץ, זה לא שייך שיברך.
אחת מין שלוש.
אומרת הגמרא, דילמה זה לא ראייה, בורא נפשות רבות וחסונה כל מה שברא,
אנחנו אומרים בראת, כל מה שברא, זה הוא היה מברך.
אז אין לך להביא ראייה.
אומר כאן רש"י,
בר מנדם, בר מנדם,
דבר משתי ראיות שאמרתי שאין רבי בן יומין,
בר יפת, כלום, מעניין, כל פעם מתקן כאן המסורת הגאות הבא,
מוסיף בר יפת אלא אצל רבחיה יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות שהכל
אמר לי בורא פרי אדמה על התרומוסים האלו
אף על גב דשאלקה קאי במלתי עומד עדיין בחשיבותו שאכל זית מליח שהמלוח זה כמה ימים קאי מלם פסחים מים ומליח כרותח אבל לא כבושים
כן זה כבר בהמשך
אז אם כן ראיה אי אפשר להביא מכאן
מעניין, תוספות שואל על תומי ובי קארטי, רק נראה את ההתחלה, כי אנחנו צריכים, עוד לא פתחנו את הדף של היום.
הוא אומר, הרי נראה לה עיניים הבישול משביחן,
בייחוד קארטי.
קארטי זה משביח אותו, ממתק אותו.
ושום, שום אני לא יודע, שום זה,
אז אומר תוספות, יש לומר, דהיינו בשביל הבשר והמלח שבתוכן,
ונראים הדברים, זה כל דבר שהוא כל כך טוב מבושל,
כמו חי, וחי כמו מבושל, כמו מיני קטניות וכן תפוחים, יש להם ברכה ראשונה שכל כך
שווים, מבושלים כמו חיים. "מתם זה מבכין הנמי על היין מבושל, בורא פרי הגפן".
הרי אחד הפטנטים שלו יהיה מגע של גוי, לבשל את היין.
שכל כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם לכן.
וקרא וסיקה וקרומחה, יוצא בהם שטובים ויותר מבושלים מחיים, כשהם חיים מבכים עליהם שהכול.
ומבושלים בורא פרי האדמה,
וכן הוא ממשיך הלאה את הרשימה.
כן, טוב,
מעניין.
לכאורה, התוספות האחרונה אומר, הוא היה חוזר כל 30 יום על כל תלמודו.
מה? אז נגיד,
אנחנו למדנו את כל הש"ס,
נגיד כך.
אז כל 30 יום הוא היה חוזר על המנה של החודש ואת כל מה שהוא למד בכל זמנו.
אז כל פעם זה עולה, מוסיף, עולה, מוסיף, השיעור היה יותר ארוך, החזרה.
אומר תוספות לא,
לאו דווקא כל תלמודו, כי כתוב קודם מהדר תלמודי משמע כאילו כל מה שהוא למד,
אלא כל מה שהיה לומד שלושים יום היה חוזר הכל לפנייה ביום שלושים ואחד.
זה היה התמלוח, אני הולך לקרוא אותך. נמשיך הלאה בגמרא.
אומרת הגמרא,
מטיב רב יצחק, אנחנו בשלוש שורות אחרונות של העמוד, מטיב רב יצחק בר שמואל, ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח,
יוצא בהם, מה זה המרור?
כוונה למרור.
המשנה אומרת חמישה מיני מרור הם, כן?
המשנה,
ואנחנו, מה שקודם ברשימה הוא עדיף.
אנחנו באמת, כתוב שם המרור, המרור הכוונה לחסה,
ולכן העדיפות היא לחסה.
אם כן, אז שמה כתוב,
כל מה שאדם יוצא בהם יחד פסח כמרור, יוצא בהם,
יוצא בהם.
גם בהם, היינו בפרי עצמו,
גם בקלח שלהם,
אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים.
ואי סלקא דעתך למי שאומר ששלקות של ירקות שומרים על איכותם,
למה שלא יצא ידי חובה במרור מבושל?
ואי סלקא דעתך במילתאיו כאי עומד שלוקי נמי לו,
למה תגיד שמרור לא יוצא ידי חובה מבושל? הרי זה משתבח, לפחות שומר על איכותו.
אומרת הגמרא, כמו שתרצה קודם לגבי מצה
בעניין של מצה יש את המצה, מחוץ לכל הבישולים
גם כאן צריך את המרור אחרי שאתה מבשל, המרירות, חג ה... גם שאתה מיתום עושים, כי אלוהים עושים... כן, נכון, נכון, ודאי שירק כזה רך
אז אומרת הגמרא
ועיסקא דתר במיתא יוכא שקימא מאי לא אומרת הגמרא, אל תביא לי ראיה ממרור
שאני אה תם דבאינן תם ארור וליקה.
אומר רש"י,
כן,
תבאינן תם ארור וליקה, אבל לעניין ברכה, שם פרי עליו.
אמר לירא ביר מירא גזירא.
עכשיו באים כאן לעניין נושא של קדימויות בברכות,
אבל יש שני חלקים בקדימויות של ברכות. יש,
כשיש לך עץ ואדמה ושבעת המינים וגפן ומזונות,
מגע אש, מה שנקרא, כל הסדר הזה.
על כך עדיין לא נדבר, זה יהיה בדף מ"א, ככה משהו כזה.
אנחנו מדברים על ברכתם שווה,
דברים שברכתם שווה, מה עדיף, חצי, שלם,
כל המצבים השונים, חיתים או שעורים,
הצירופים השונים, איך אנחנו באים בחשבון איתם.
סוגיה מאוד יפה, בסיסית, וכדאי אחר כך לעבור על ר"ב,
זה הסימן שעוסק בהלכות ברכות. אולי נקרא סעיף אחד,
הבאתי את המשנה ברורה, אם השם יגזור לתת,
לתת לנו עוד כמה דקות.
אומרת הגמרא,
שואלת, אמר לרבי ירמיה לרבי זיירא.
רבי יוחנן איכי מברך על זית מליח.
מה פירוש מברך?
לא את הברכה הראשונה.
אומר תוספות, ברכה ראשונה,
הרי יש לנו דין שכל דבר שאדם נהנה ממנו מעולמו כלשהו מברך ברכה ראשונה.
אבל ברכה אחרונה, גם אלו שאינם דאורייתא.
ברכה כמו יש אומרים שעל המחיה ועל העץ ועל פרי זה לא דורייתא זה מחלוקת יש רוצים לומר תלוי איך שאתה מפרש את הפסוקים
אבל ברור שבורא נפשות זה לא דורייתא
אז תקנו כן דורייתא כיוון שלגבי ברכה האחרונה צריך שיעור למה כי כתוב ואכלת ושבעת וסתם אכילה היא כזית כל מקום בתורה שאכילה זה כזית
הייתו בשתייה מלא דוגמא, רביעית.
אז אם כן, רביעית הלוג.
אז כדי לברך ברכה אחרונה צריך להיות דווקא ואכלת ושבתה וברכת.
אנחנו נראה היום חידוש.
אם אתה אוכל דבר כברייתו,
אז יש שצריך לברך ברייה שלמה. אכלת ענף שלם, אכלת תמר שלם. למרות שאין בו כמות של כזית, אתה חייב לברך ברכה אחרונה.
אמנם יש חולקים, לכן ממליץ המשנה ברורה,
הוא אומר, הרמ"א כותב את זה, שיראי שמיים משתדל לא לאכול עניו לבד. אם אתה אוכל עניו,
זה הרבה, אתה שם אשכול ענבים והוא נגמר מהר, השני אומר זה הכל בגלל מצווה, או אחרת
לא יוצא ידי חובה.
צריכים להיות בטוח שחלתי כשיעור.
על כל פנים, נראה את הדברים דבר דבר.
אם כן, השאלה על רבי יוחנן,
כמובן על ברכה אחרונה, כתוב שהוא ברך לפניו, ברך לאחריו.
ואלה לפניו מברכים על כלשהו.
אסור לאדם ליהנות בעולם הזה בלי שהוא מברך,
אפילו כלשהו.
מה שטעמת, טיפת מים או טיפת פרי,
כל דבר, טיפת עוגה, אתה חייב לברך.
אם כן, אמה לרבי ז'אירא, רבי יוחנן, איך היא מברכת על זית מליח?
כבן דשקילה לגרעיני בצרלי שיעורה,
אז כבר אין זית שלם.
אין זית שלם, אז אין ברכה אחרונה, והוא אכל רק זית אחד.
אמר לי, מי סברת כזית גדול בעינן?
כזית, משהו בינוני, כזית בינוני בעינן.
ואה היכה, לא גורסים.
אם כן היה, הוא לקח זית גדול.
והזית הגדול, אחרי שאתה מוציא את הגרעין, נשאר בו חומר לזית בינוני, ואז הוא מברך בך אחרונה.
כן,
אומר רש"י, בגבי ברכה פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה וכזית.
אמנם יש וסבעת.
הרי כתוב ושבעת,
אז כתוב שהקדוש ברוך הוא אומר,
יישא השם פניו אליך, באים ואומרים לקדוש ברוך הוא, אמרת לא יישא פנים, לא יישא כמה,
אבל הוא אומר, כיוון שישראל,
אמרתי להם ושבעת, והם מברכים אחרי כזית כביצה,
אז גם אני בא לפנים משורת הדין אליהם.
על כל פנים, המינימום זה כזית.
אם כן,
אז זה התשובה של הגמרא, הוא אכל כזית גדול,
כשהוא מוציא את הגרעין, ממילא נשאר השיעור.
וההוא דייט ולקאם ידי רבי יוחנן זית גדול,
אבל דאף על גב דשקלואה לגרעיניטי שהורידו את הגרעין,
פש ליה, פש נשאר לו שיעור הדתנן.
זית שאמרו,
הוא מביא כאן את המשנה,
זו משנה במסכת כלים,
כן?
זית שאמרו, שם יש בירור הגודל של זית לא קטן,
ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי שהוא אוגר את השמן בתוכו לא כמו שאר הפירות כדי להוציא את המיץ זה צריך לסחוט השמן כאילו כנוס בתוכו אגור ואמר רבבה הוא לאו אגורי שמו אלא עברותי שמו ואמר אלא סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו
כן אז באמת יש כאן תוספות אחד חשוב
אמרנו שכשמדברים על רבי יוחנן לא מדברים כאן על ברכה הראשונה,
כי ברכה הראשונה אפילו כלשהו.
התוספות כאן נכנס גם לדת הירושלמי, כיוון שאחרי השיעור הזה יש שיעור ירושלמי,
אז תרשו לי לקרוא אתכם יחד את התוספות, יש כאן יסודות חשובים בפסיקת ההלכה.
ננסה לעבור.
אם זה מהר מדי, אז אני אוותר, תגידו לי.
אומר ככה, התוספות הזה הוא לא מסובך.
הראשון בעמוד ל"ט עמוד א', בצר ליה שיעורה.
היינו דווקא בברכה שלאחריו. הסברנו, מה שאנחנו דנים זה ברכה אחרונה.
דבאינן שיעור,
או רביעית במשקה, או כזית במאכל.
אבל בברכה שלפניו, אפילו פחות מכשיעור,
צריך לברך. דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה, בין לעניין אכילה בין לעניין שתייה.
אבל בברכה שלאחריו,
באינן שיעור מלוא דוגמב.
על כן יש להיזהר לשתות מכוס של ברכה מלוא דוגמב,
כדי שברך לאחריו מעין ג' ברכות,
עם על הגפן וכדומה.
והארי היה אומר בבורא נפשות,
שימו לב, הוא טוען בבורא נפשות לא צריך שיעור.
אפילו שתית טיפה, זה לא ברכה חשובה, אפשר לקנות אותה בפחות משיעור.
אומר, כיוון דלה ברכה חשובה היא,
שימו לב,
למה לא ברכה חשובה?
ראינו כמה חשובה, מה?
נכון. כן.
אז הכוונה לא שיעור, לא... לא, לפני כן, אז מה שיאמרנו כלום, זה בורא נפשות. אה, כן, ולא כלום, נכון.
למעלה ראינו, לא כלום.
הכוונה, לכאורה, מי שמתבונן בתוכן של בורא נפשות, זה ברכה מאוד מאוד מאוד עמוקה וחשובה. הכוונה, כמו שדיברנו קודם, ככל שזה נהיה,
כי זה מטבע שאתה יכול לכלול את הכל,
זה כמו שהכל נהיה בדברו.
אז אם כן,
אומרת הגמרא, והרי היה אומר בורא נפשות כיוון דלא ברכה חשובה היא, אפילו בבציר פחות משיעורה,
נפיש בארמית זה יותר, בציר פחות,
אפילו בבציר משיעורה מברכים על בורא נפשות רבות, ולא נראה.
תוספות חולק על ההסבר הזה, על הרעיון.
וכיוון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן,
כי ברכה אחרונה זה ברכת המזון, ומעין שלוש זה כנגד ברכת המזון, ובורא נפשות הוא גם תקנו אותו על ברכה אחריה, כמו על הגפן. כי איכד על הגפן באי שיעורה בבורא נפשות נא מבאי שיעורה.
ובירושלמי רבי יוחנן, שאלו אותה שאלה בירושלמי.
איך הוא ברך אחרי לא אכל כזית? יש תירוץ אחר.
ושאלה רבי יוחנן, איכי בריך כזית?
הלאה וישיורא, וקבר, שם התירוץ אחר, או מה שדיברנו, שום בירייה.
הוא אכל זית שלם,
אבל אפילו שאין בו שיעור, נגמר הסיפור.
צריך לברך, אחרונה.
ואפילו לא אכל אלא פרידה אחת של עניו, או פרידה אחת של רימון,
באה ברוכי משום דבירייה, מברכים אפילו פחות מכזית.
וחולק על גמר הדידן, הירושלמי חוזק על הבבלי,
כדמשמע אחא.
אם כן אין הלכה כמותו של ירושלמי כי יש כלל בבלי שחולק על ירושלמי הבבלי מנצח. למה?
לא בגלל ששם יש יותר רוח הקודש כי הם בתראי הם 200 שנה אחרי חתימת העיר. רבי יוחנן הוא חתם את התלמוד הירושלמי ורבינה ורב אשי 200 שנה לאחריו חלדו את הבבלי הלכה כבתראי
היום נראה חידוש הלכה כבתראי מתחיל רק מאבאי ורבא
המוראי הביניים הם לא נקראים בתראי. היינו מרבי יוחנן, רבו שמואל,
זה חידוש שהיום נזכרתי בו.
כשאין בבבלי אז הרמב״ם מסתמך מביא מקורות מהירושלמי.
אבל כשיש מחלוקת בבלי-ירושלמי הלכה כבבלי.
הנה התוספות כאן אומרת בפירוש.
אם כן אין הלכה כמותו של ירושלמי.
והרב רבי יוסי,
בגמרא יש רבי יוסי בתוספות בדרך כלל רבי יוסף.
הנה באמת מתקן כאן הגאות טבח והרב רבי יוסף,
לא יוסי, יוסי זה רק או היום או בזמן התלמוד,
יוסי זה כזה אחד מהחבר'ה,
רב רבי יוסף.
היה מפרש הירושלמי אינו חולק על הגמרא שלנו, דאחה מהירי שהוסרו הגרעינים ונמלח,
אם כן, מראש הסירו את הגרעינים, אז זה לא נקרא בירייה.
אם תוך כדי אכילה אתה אוכל ומוציא את הגרעין, לא מבקשים ממך שתאכל את הגרעין, אבל אם אתה מוריד מראש את הגרעינים,
זה כבר לא ברייה.
אז הוא אומר, הירושלמי אינו חולק על ההדחה מהירה שהוסרו הגרעין ונמלח אם כן לא היה כברייתו,
אבל אם אכלו שלום אפילו היה פרידה אחת של רימון, מברך עליו תחילה וסוף,
וגמרא הירושלמי היה סבור שהזית היה שלם,
לכך הוא צריך לתרץ אותו עניין,
דאכל פרידה דבירייה ואינם חולקים יחד.
כן?
זה גרגר אחד של רימון, גרגר, כן?
לכן להלכה כותב,
כותבים הפוסקים האחרונים,
שתאכל כשיעור.
כדי לצאת מחלוקת הפסיקה,
תאכל ענב אחד, תאכל כבר כשיעור כזית.
מה?
אז לכאורה, אומר, צריך לברך.
זה אפילו גרעין אחד של חיטה. ספק ברכות, להקל, מה?
מי זה אפילו אתה כוסס גרעין אחד של חיטה?
כבירייתא, אז צריך תמיד לא לאכול,
להקפיד לא לאכול ענב אחד.
אם אין לך אפשרות,
מנה, כן.
היה תמיד שבאים תלמידים צעירים וזה, אז תמיד יש בעיה, מי יברך בך האחרונה?
אז כל אחד אומר, לא אכלתי כשיעור.
אז הוא שואל,
אני הכנתי כאן ארגזים של עוגיות, בסוף אין כלום, אף אחד לא...
ולפעמים ההפך, לא נעים לאוכל הרבה. הוא אומר, לא, אני לא אוכל בגלל...
זה בשביל הברכה,
שאני אוכל לברך בשופי.
הלאה.
אומר כאן,
וכך רוצה תראה, זה אותו עניין, דאכל פרידה.
דבריה,
כן,
דבריה היה ואינן,
כדי בראייה היה, ואינם חולקים יחד.
זאת אומרת, אין כאן מחוקר. עוד יש בירושלמי,
איפה שהוא מברך על טורמוס לחור, ונפל מידי שקל אחינא בי בירוחי זמנה חיטי.
איזושהי הלכה מעניינת.
נפל הרצפה ואתה מרים אותו, או לקחת אחר,
אז אתה צריך לברך מחדש.
מה ישנה מעמת המים? פירוש דה מברך, אדם נמצא ליד נחל, זורם.
אומר שהכול נהיה מדברו, שהוא בירך זה כבר לא המים,
זה כבר זרם קדימה.
ואענה אז הם הכי ננינו, אם צריך לברך פעם אחרת, שאענה אחא היה דעתו מתחילה לזה, הוא יודע שילכו להם המים, הוא יודע מראש שמה שהוא מברך עוד זרם קטן, אבל בתורמוסה לא ידע שיפלו מידו, והוא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דאבי ברכה לבטלה,
וכן נכון לומר כל ברכה לבטלה באשרוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
טוב,
ארחנו, בואו ניכנס חזרה,
אני מקווה העמוד הבא הוא עמוד קצר,
אני מקווה שנעמוד בעומס הזה.
כי האמת היא, כאן זה דף של ברכות הלכה למעשה.
ראינו כמה עקרונות.
יש עוד ראשונים, הראש כאן,
כדאי מאוד לעיין בזה.
שלמה?
לא הבנתי.
השיעור קדם.
אה, זה הלכה למשה מסיני. כשיעורים, הלכה למשה מסיני.
כל השיעורים. אכילה, למשל, דווקא ביום כיפור השיעור הוא אחר,
ככותבת הגסה.
תמר, כן.
יש כותבת ויש גרוגרת.
אל תתבלבלו.
מי מה? כותבת. כן. יותר גדול? כן, כן, יותר גדול. זה בין כזית לביצה. דרך אגב, לכזית עצמו קשה להיכנס עכשיו בגלל הזמן.
אנחנו מדברים על שני כזיתים בביצה, אבל יש מחלוקת, יש אומרים שזה שלוש כזיתים.
ולכן יש מחלוקת בפוסקים, שיעור כזית.
אם אומרים שני כזיתים וכביצה זה 27 גרם.
ואם ביצה זה שלוש כזיתים זה יותר,
אז אם כן זה הגדרים השונים,
אבל יש בזה הרבה דיון הלאה.
נמשיך הלאה בגמרא. אומרת הגמרא,
נספרת הגמרא,
נעימה כתנאי,
לכאורה יש לנו כאן מחלוקת תנאים.
דעה נוטרי תלמידי, דאבו יתווי קמי דה בר קפרה.
יושבים לפני בר קפרה. הביאו לפניו כרוב
ודורמוסקין ופרגיות. מעניין, דורמוסקין הוא אומר, זה רש"י אומר, שלקות מאסף שקוראים וכולי.
כך ראיתי פירוש באבא קמא של רבינו יצחק ורבי יהודה. אבל כאן פירש פרונש, מה זה?
שזיפים.
וכן שמעתי אני כאן, באבא קמא פרונש, ואי אפשר לעמידה עד אם כן, הרי ברכתו בורא פרי העץ, אך קידם וברך על הפרגיות, שבקראתם אפשר הכל מיד נראה.
טוב, מעניין, רש"י שואל,
בואו לא נקדים את המאוחר, נקרא את הסיפור. אם כן, יש כאן שאלה איך לזהות את זה. האם כירק או כפרי רש"י בפירוש שלו הראשון דוחה?
הוא אומר זה ירק ולא שזיפים.
אבל מה?
למה?
אבל מבושל.
אה, גם זה מבושל. זה בדיוק מה שיהיה כאן.
אז הוא אומר,
יכול להיות כי זה לא בר אכילה כל כך.
אז כמו כל דבר שהוא יורה דרכו,
מבורא פרי אדמה לרדת דרגה.
אתם יודעים שפרי בר שברכתו עץ, נגיד סברס היו מובכים בורא פרי אדמה.
הגדרת העץ שלו זה עץ מבחינה הלכתית.
אבל כיוון שזה היה גדל בר היו מובכים בורא פרי אדמה.
היום שביעתו אותו, את הסברס, אז חזר להיות בורא פרי העץ.
על כל פנים הוא אומר את הגמרא דען ותרי תלמידי דאבו יצוי קמאי דבר כפרה.
הביאו לפניו כרוב ודור מסקין, פירוש ראשון זה ירק, עשב.
עשב שקוראים ופרגיות, נתן בר כפרה רשות לאחד מהם לברך.
מה נתן איזה רשות ברכה?
מדברים בברכה שלפניו.
למה?
תוספות אומר, נראה דמאירא ברכה שלפניו, דהי אחרא ואמרינן דהן מזמנים על הפירות,
ומאירא בהסבו.
דווקא אז, שהיו מסיבים, אחד יכול להוציא את כולם.
היום אין לנו הסבה,
אז יהיה רק על הפת.
לכן צריך לברך כל אחד על כל דבר, הן בפירות, הן ביין.
אז אם כן,
הוא אומר, הכוונה שאחד יברר בשביל כולם.
אז היום אין לנו את הפתרון הזה, רק בלחם.
אז אם כן, הוא אומר,
נתן רשות לאחד מה?
לא אכלת כשהיאור ברכה האחרונה, הוא אתה מדבר.
הוא רוצה, מה?
לא.
כן, אבל אם הוא גם חייב,
ואתה מספק במקרה כזה, אתה יכול לכוון?
כן, לכתחילה אנחנו לא נותנים את הפתרון. המקום שיש חשש בחלוות אליו, מה הוא יכול להפסיד?
זה חישובים שונים, צלצירוף.
אומרת הגמלתה, מרשות אחד מהם לברך. קפץ וברך על הפרגיות.
הפרגיות.
הפרגיות זה תרנגולים, בשר, עוף שקוראים פרדאי רי.
כך אומר רש"י. ליגליג עליו חברו.
כעס בר כפר אמר, לא עליו לברך אני כועס.
יכול להיות שיש לי הערות עליו,
אבל לא עליו אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס.
אם חברך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אז זה חביב עליו.
אתה, על מה לגלגת?
עליו.
חזר ואמר, אחר כך הוא אומר, רגע, רגע,
אני כועס גם על המלגלג אני כועס.
לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס. ואם חוכמה אין כאן, אולי אני לא חכם,
אבל אני זקן.
אז המפרשים אומרים שכתוב,
בבית המדרש החוכמה היא קובעת את הראשוניות, מי ידבר.
אבל בסעודה הזקן.
כאן היה בסעודה.
גם אם אני לא חכם, אני הזקן כאן.
תשאלו אותי, תנו לי את הכבוד להגיד מה לברך.
אם חוכמה אין כאן, זקנה אין כאן.
תנא ושניהם להוציאו שנתן, השם מרחם.
מעניין,
לא הצלחתי לראות מה העונש, מה אומרים. מה?
כן, אבל מה זה העונש הזה?
אני לא מבין, הכתוב שברקה פה נתן לו שו"ת, כן, אבל הוויכוח שהיה, זה לא עשה בסדר בגלל הברכה, והשני ליגלג,
אבל מה,
כן, היה צריך להגיד, כבוד הרב, מה אני מברך? יש כאן צירופים.
מה אליו באקמיף ליגל? לכאורה, במה הם חולקים שני החכמים האלו?
דמברך שברך, מה הוא ברך?
הוא ברך על התרנגולת.
הוא סבר שלקות ופרגיות, שהכל נהיה על דברו.
כיוון שזה ירק שמבשלים, הברכה היא לא פרי אדמה, זה יורד חשיבותו, ומברכים שהכל. אז יש לנו כאן שהכל, שהכל.
יש כאן מקום, בבקשה.
שהכל, שהכל, שניהם שהכל.
אז מה הסידור?
כשיש לך ברכה שווה, מה שחביב, הוא עוד לא ראה פרגיות.
פעם ראשונה שראה פרגיות.
כן, אני זוכר תקופות קדומות,
לא ידענו מה זה שניצל, לא ידענו.
זה היה,
היה בדרך כלל, בגלל שהיה, המצב הכלכלי היה,
היו אוכלים בשר מבושל, מכובס,
עושים שיהיה גם מרק וגם, כמו יוצאי תימן, אין להם הרבה מנות.
מנה אחת, הכל בפנים.
יש ניצל, יש ניצל, יש ניצל, אבל על כל פנים, פתאום הגיע היום, כבר לא יודעים דברים אחרים, אבל זה היה יחסית יקר, כי ככה אתה עושה גם מרק וגם ירק עוד בפנים,
וגם חלק, אז יש לך הכל.
כן, על כל פנים,
אז מה הוא מברך?
היה לו פרגיות ושלקות, אז שניהם זה שקול, אז החביב קודם,
ילקח חביב עדיף,
ומלגלג סבר שלקות בורא פרי אדמה, פרגיות שהכל נהיה בדברו, אז אין ברכותם שוות, ילקח פירה עדיף.
לכן הפרי במקרה הזה, ירק עדיף,
וכך באמת ההלכה.
אומרת הגמרא, לא, דחולה, אל תכניס אותם למחלוקת הזאת.
שלקות ופרגיות, שהכל נהיה בדברו.
כולם סוברים. ואחא באי סברק המפלגה. מר סבב חביב עדיף,
ומר סבר קרוב עדיף. למה? מה חשיבותו דזיין?
שכמו שנראה אחר כך שהוא נותן בריאות ללב, יש בו תכונות מיוחדות שהוא מזין.
אז אם כן,
אחד סובר, כאן יש שאלה של עדיפות.
חביב, זה הפלוס שלו, אז היה צריך להקדים אותו.
או מצד שני, קרוב עדיף מפני שזינה. כאן השאלה היא לגמרי אחרת. אמר רב זירא כי אבינן בי רב הונא אמר לן
אני גרנא לידי דליפתא
מה זה? זה מין לפת, לפת ראשי לפתות, ראשי לפתות,
בערך כימות צנון.
פרמינו, עכשיו מה זה פרמינו?
חתך אותם, לפרום, כמו שאנחנו אומרים לפרום.
פרמינו, פרימה רבה,
אם זה פרימה רבה, חתיכות גדולות, בורא פרי אדמה, זה נשאר בגודל של בורא פרי אדמה.
אבל פרימה זוטה זה שהכל נהיה בדברו. למה חתך אותם חתיכות קטנות, בטל שם פרי, זה כמו רסק.
דומה.
וכי עתנא ביי רב יהודה אמר לה, הן אידי ואידי בורא פרי האדמה.
ואי דפרמין וטפיה,
זה לא מבטל את חשיבותו.
הוא רוצה להמתיק אותו, הלפת, הוא מתמתק יותר על ידי זה. כי איכד דנמתיק טעמא אמר רב אשי כי אבינן בי רב כהנא אמר לאן תבשילה דה סילקה. הסילקה זה,
בדרך כלל בתלמוד זה תרד,
גם לגבי ליל ראש השנה.
אבל בהחלט, מי שהשנה אני לא רואה תרד, אומרים שיש בשוק.
אבל אפשר גם סילקה, כי הסימנים של ליל ראש השנה,
לפי השמות שנוהגים באותו זמן,
אין בזה דף כזה.
אמנם בירושלים מקפידים את מה שכתוב בגמרא. אבל אשכנזים לא היה חשוב. כי לא היה חשוב. כי לא היה חשוב.
למשל, הם היו עושים על גזר,
שירבו זכויותינו. כי ביידיש, מר, מר, מר, גם, כן, מור, כמו באנגלית מור.
איך אומרים באנגלית גזר?
כן, באמת. טוב, על כל פניהם.
אמר אבא שי כי אבינן,
אני תמיד אומר, שאוכלים מרק בראש שנה, שיתמרקו עוונותינו.
אפשר להגיד הרבה יהי רצון. דרך אגב, אפשר, אם נגיד, אם יש תולעים ירק ואין לך משהו אחר, אתה יכול לקנות תרד
ולשים אותו על השולחן, לא מוכרחים לאכול.
כתוב, מי שלא אוהב את הדבר, או יש בעיה עם תולעים,
אז זה אומר יהי רצון על הירק המונח על השולחן,
גם אם הוא לא אוכל.
אמר רב אשי כאבינן ברב כהנא אמר לן תבשילה דה סילקה
דלה מפשו בא קמחה, היו עושים מזה פשטידה כזאת,
והיו מבשים את זה עם קמח, אבל לא הרבה קמח, בורא פרי האדמה.
למה? כי העיקר הוא האטרת.
אבל דליפתא של לפת דמפשו בא קמחה, יש כמות גדולה של קמח,
טפה יותר,
בורא מיני מזונות. והאדר אמר, לא, אידי ואידי, בורא פרי האדמה, הקמח לא משנה. למרות שלמדנו, כל שיש בו מחמשת המינים מברך בורא מיני מזונות,
כאן לא, למה?
היי דשדי בקמחא תפי לדבוקי בעלמא.
שיהיה צמיג, זאת אומרת המטרה של הקמח לגבש את הקציצות, לגבש את הפשטידה, שלא,
כמו שניצל למעלה, כן, כאן לייצר מין דבק, מין דבק שמייחד. נגיד מי שעושה קציצות של בשר, שמים שם כל מיני לחם,
פירורי לחם, דברים כאלה.
מי זה הקיצר שלה, כי זה מייצר שלה?
מלמעלה, כן, לא, שם רוצים שהביצה תיתפס
דפיילד אבוקי בעלמא עבדילה
אמר אבחיזה
אז לכן הוא אומר, זה הכל, לא חשוב הכמות, הכל נועד בשביל, לא בשביל להשביע
איך היו אומרים, בישיבות היו,
פעם לא היה כסף, היו עושים קציצות
98 אחוז לחם ו-2 אחוז בשר
אז היו אומרים עליהם,
התלמידים באו לרב ואומרים לו,
מה עשו אותנו בבלי הטיפשי? הגמרא אומרת, אנא בבלי הטיפשי, דאחלה נעמה בנעמה.
אנחנו אוכלים לחם עם קציצות, זה נעמה.
אמר, לא, התורה, תורת השם מחכים מאת פתי.
זה, אז אם כן, אומרת הגמרא,
אמר רב חיזה,
תבשיל או למה אמרנו קודם שטרד יפה ללב?
טרד יפה ללב.
אמר רב חיזה, תבשיל שטרדים יפה ללב וטוב לעיניים.
וכל שכן לבני מעיים.
אז קרן של
זה סלק וסילקה של הגמרא זה קרן? כן, כנראה למה כאן הוא קורא לזה טרדה ולא סילקה?
מעניין ב' מה הוא אומר כאן. זה חילופים, זה...
כן, טוב.
כל שכן, אמר אביי,
והוא דה יתיב, אבל יש לזה תנאי,
איך אתה בישלת אותו. דה יתיב, הטאפי, הבי טאפי,
שהוא יושב על תחתית הגדרה,
מקום שיש חום גדול,
ואבי טוך-טוך, כשהוא מתבשל הוא עושה ביאבוע, טוך-טוך-טוך, כן? מין ביאבוע כזה.
אמר אפאפא פשיטא לי מאיה, עכשיו מרקים, מרק.
מאיה דה סילקה, כסילקה דמיה.
זאת אומרת, אתה מבשל ירקות ואתה שותה רק את המים,
אז אתה מברך שהכל,
סליחה, אתה מברך את הבורא פרי האדמה.
מאיה, ככה להלכה, מאיה דה סילקה בסילקה,
למרות שמקפידים לאכול גם ירקות, כן?
אבל לכאורה כאן גם הסימון של ההלכה.
מאיה דה סילקה,
כיוון שהסלק נתן טעם, יכול להיות שלא כל הירקות,
הם נותנים טעם במרק ומוציאים את ה... זה דווקא סלק, אם נבנים לשמי שעושה בור שלו, זה רואה שהסלק נהיה לבן.
הוא מרוקן אותו.
מאיה דה סילקה כסילקה, מאיה דה ליפתה כליפתה,
ומאיה דה כולו שלקה,
הנה, כולו שלקי, כולו שלקי, כל הירקות, כשאתה מבשל במרק, אתה אוכל את המרק,
כוונה, מרק סמיך, כן, שיש בו ירקות, לא ששמת פלח של קישור במרק של חמש ליטר,
איזה צלול זה, כליפתא, ומאי דקולשנקות, שמה?
אז שוב פעם, אתה רואה שאם שמת כמות גדולה של ירקות,
יכול להיות שאם זה בטל בשישים, אז כמובן,
מה זה צלול? נגיד, במרק עוף.
אז סימן שזה לא נתן טעם אם זה צלול.
אז אם שמת כמות גדולה והטעם, המים ואתה שומע,
האם יש טעם של הירקות האלו? צריך לברך בו, בפרי אדמה.
באי רפאפה, מה יד שבטה? שבטה, יש אומרים שזה שבט, שמיר.
יש אומרים שזה שמיר.
מה הבעיה? הירק הזה, אחרי שאתה שם אותו במים רותחים ומבשל אותו,
הוא נהיה כמו עץ.
אז אומרת, הוא נותן טעם וזהו, עכשיו, כמו שנראה,
כבר אין בו שום טעם, הוא רוקן את עצמו למעלה. תפוח אדמה, נשאר תפוח אדמה,
אבל השבט הזה מתרוקן.
מאיה דשיבתא,
מאיה,
למתוקי טמא עבדי, או לעבורי זוהמה.
אם לקחת מים, שמת בו את השבט,
אז האם רצית לתת בו, האם זה בא לתת טעם,
ואז הברכה שלו בורא פרי עד המים, השוטה את המים האלו,
או, לא, זה מנטרל את כל ה... אני יודע מה שיש הכימיקלים שם.
זה בא לנקות אותו. -איזומה של דעש, של צמרה. -במים, במים, כן, אולי.
מה, למתוקי תמא אבדי או לעבורי זוה המא אבדי לה?
אומרת הגמרא, בואו נלמד קטע ממסכת תרומות,
זה ד' באוקסין. אה, לא, שם זה גם באוקסין.
השבט,
משנתנה טעם בגדרה, אין בה משום תרומה.
כלומר, אם אתה לקחת, אמנם זה רק דרבנן,
לקחת את השבט
ושמת אותו במים והפרשת ממנו את הירק הזה כתרומה, עכשיו שמת אותו בגדרה חמה,
כשהוצאת אותו,
אז אתה יכול לאכול אותו אפילו זר, זה כבר לא תרומה,
כי זה עץ בעלמאה.
ואינה מטמאה, אותו דבר לגבי דיני טומאה.
אינה מטמאה טומאת אוכלים, זה עץ, זה כבר אין בו גדר של אוכל.
שמאמינא למטוקי טמא אבדילה שמאמינא.
אז באמת,
אותם ירקות שאחרי ששמת אותם, זהו,
כמו פטרוזיליה,
ואולי הפטרוזיליה נשארה תם,
אבל כל ירק שמתרוקן,
אחר כך אין לו שם של אוכל.
הסוגיה הזאת מתבהרת בראשונים בכמה צורות.
אנחנו נלמד אולי כפי פירוש רבנו תם ורש"י, שניהם חולקים בדבר.
נתחיל עם רש"י.
תראו התוספות חביב עדיף וכן הלכה אם יש לו שני מיני פירות לפניו.
חביב עדיף
ובורא פרי אדמה, אז הוא אומר שני פירות לפניו, חביב עדיף. ובורא פרי אדמה עדיפה משהכל נהיה בדברו.
דמבוררת ואי וחשובה לעצמה מקרית.
ויברך על אותו המין שער בו פרי אדמה, אף על פי שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו,
כי זה לא שווה.
ואם לפניו פירות שהברכות שוות,
ואחד מהם הוא שבעת המינים,
לברך עליו תחילה על אותו של שבעת המינים די עדיף. וזו השיטה של תוספות, והשאלה כבר הוא מקדים את המאוחר.
מאיה דה סילקה, אומר תוספות, מברכים עליו בורא פרי אדמה, אף על פי שאין בה אלא מים, או מה ששאלת,
כן? ואת טעם הירקות, מברך המקשר לברך על הירקות,
אבדמינא לאל דמי פירות זהה בעלמא יש לחלק.
זה ממש מוציא את לשד הירק.
טוב.
כל הפירות, כל הירקות.
לא, הוא אמר, בסוף אמר כל הירקות. הוא מנה שני דברים וכל הירקות.
הלאה.
הגמרא הביאה גם שלושה דברים. תסתכל, גם יהיה כל השאר ירקות.
כמו שאומרים, ושאר ירקות
בליל הסדר.
טוב,
טוב בואו נראה כאן את הגמרא נציץ שנייה אחר כך לתוספות אומרת הגמרא
אמר הוכיח בר אשי פת צנומה בקערה מברכים עליה מוציא
אז אומר כאן רש"י יבשה שנתנה בקערה לשרוט וכן צנימים דקים
אז הוא אומר מברכים עליה מוציא לא בטל מזה שם של לחם
אז התוספת אומר אם תאמר רכי מהר אם יש שלמה לפניו
אם יש לו ליד זה לחם שלמה, אמרים לנו סמוך, תלכו לאלמא שלמה, עדיף.
ואם מדובר שיש רק את הפרוסה הזאת, הצנומה,
בקערה,
איך יפלג על הרב חייא?
המזכין על לעיל פירורים, כלומר, אחר כך נראה שהוא טוען שלא מברכים מהמוציא,
הרב חייא,
הרי למדנו למעלה,
פירורים אף על פי שאין בהם כזית, מברכים עליהם מהמוציא, הואיל והתבעת תורית עדינם, מהצורת הלחם,
ישאמר כגון דאיקה שלמה לפניו,
ובצע מן הצנומה,
אז אם כן רבכי הסברה שסבר דעה והיא כמו שלמה,
מאחר שהיא חביבה, מברך עליה.
ורבכי הסבר צריך שתכלה ברכה עם הפת.
כלומר, כשאתה מברך המוציא לחם,
אז הלחם צריך להיות שלם, ורק כשאתה גומר את הברכה
אתה חותך. ואם כן בעניין שתכלה הברכה עם פציעת הפת.
וכיוון שבוצעה קודם לכן, שלמה עדיף.
אבל היא ליכא שלמה מודה שיברך על הפירורים יום של לחם מן הארץ. כלומר, תוספות מעמיד את זה באופן שיש לו שאלה של שלם מול חלק.
אבל כמו שרש"י אומר, כאילו השאלה היא על פרוסה צנומה ששריתה אותה, כי לכאורה התבטל צורתה,
אז תוספות מעיר על זה, איך יכול להיות? למדנו למעלה, אם עדיין רואים צורת הלחם,
ובהחלט אתה רואה את הפרוסה, אתה מזהה שזה לחם.
זה לא איזה עבם, כן, זהו, אז תוספות אומר, לא ייתכן שרב חייא יחלוק, שמה?
בסדר, אבל יש רב חייא שטוען שלא מברך שהכול, לא מברך, למה הוא משלם?
כן, זה התוספות, זה המקור, אנחנו נראה את זה בפנים, טוב בואו נלמד,
אומרת הגמרא,
כל הראשונים כאן לסוגיה שלמה איך ללמוד כאן את הבעיה,
על הפרינציפים כולם מסכימים.
אמר רב חייא בראשי פת צנומה בקערה. אז רש"י אמר,
הוא לקח פת צנומה ושם אותה בקערה.
התוספות רצה להגיד שזה מתוך לחם שלם, יש ליד זה לחם שלם ופרושה.
מברכים עליה המוציא ופליגה דרב חייא דאמר רב חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת.
כלומר שבזמן צריך שתכלה ברכת המוציא עם פריסת הפרושה מן הפת
וזה פרוס ועומדו.
כלומר, רש"י ממשיך על המצב כאילו יש כאן רק פרוסה.
מה תקיף לרבה?
מה ישנה תשומה דלא משום דקליה ברכה, הפרוסה כקליה.
מה הבעיה בפרוסה שאתה רוצה רב חייא להגיד, אין המוציא לחם?
כי כשאתה מברך על הפרוסה, אין לך כאן לחם.
על הפת נמי כי כגמרא, הפרוסה כגמרא.
הרי אתה חותם, אומר, ברוך אתה המוציא לחם מן הארץ.
אז לפני שאתה גומר אתה חותך את בסוף הברכה, גם היא גמורה.
אלא אמר רבא, מברך ואחר כך בוצע.
באמת ככה הלכה.
נערדיה עבדיה כרב חייא,
רש"י אומר,
מברך אחר כך בוצע, גומר כל הברכה ואחר כך מפריש הפרוסה.
דקה לי הברכה,
הפת שלם.
כשברכת מוציא לחם, היה לך את הפת שלם.
נערדיה עבדיה כרב חייא,
ורבנן עבדי כרבא אמר אבינה אמרה לי אם אבוך
רבנן אמרה לו אמא
בדרך כלל אם זה האומנת שלו
אבוך אבית כרבחיאה דאמר רבחיאה צריך שתכלה ברכה עם מפת
אבל רבנן עבדי כרבא והלכתה כרבא דאמר מברך ואחר כך בוצע.
כאן נראה נשאיר את התוספות אולי לסוף השיעור אם נספיק.
איתמר,
הביאו לפניהם פתיתים ושלמים,
חתיכות לחם פתיתים ושלמים,
אז מה הבעיה?
כן,
אומר רש"י, אם רצה מברך על הפתיתים, ואם הפתיתים גדולים מן השלמים צריך לברך עליהם.
אז דעתו שבמקרה כזה יש לו, אין עדיפות אחת על השנייה,
אם רוצה לברך על הפתיתים, אם רוצה לברך על השלמים.
עמא רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ורבי יוחנן אמר מה פתאום שלמה מצווה ונבחר כבוד הברכה כבוד העניין שתברך על השלמים
כן אומרת הגמרא אבל מה יהיה כשנכנס עוד ערך אז עכשיו דיברנו על שלם וחצוי אם החצוי יותר גדול מהשלם אבל זהו
חצוי והשלם הוא קטן יותר אבל הוא שלם אבל מה יהיה פרוסה של חיתים הוא שלמה מן השעורים החיתים הם הרבה יותר משובחים
מהשעורים כמו שראינו למעלה אז עכשיו יש לו פרוסה של חיתים אז השבח של זה שזה איכות של לחם
אמנם לא שלם אבל השעורים איכותה פחותה אבל היא שלמה דברי הכל מברך על הפרוסה של חיתים ופותר את השלמה של השעורים
עמא רבי רמיה בר אבא כתנאי.
זה בעצם, מה שאמרת,
כן, פרוסה של חיתים ושלמה של שורים, זה בעצם מחלוקת תנאים.
יש דין כזה בתרומה.
אם יש לאדם שרוצה להפריש תרומות ומסרות,
תורמים,
יש לו מצד אחד בצל שלם קטן
ובצל גדול חצי, חצי בצל. עכשיו,
הבצל הגדול יותר טעים.
ככה היה בימיהם.
עכשיו, בצל קטן עוד לא קיבל את החריפות שלו, מה אני לא יודע,
פחות טעים, אבל הוא שלם.
השני הוא גם אולי יותר גדול בקילו מהבצל הקטן, אבל גם יותר איכותי בטעם שלו.
אז מה להעדיף?
אז עכשיו, גם כמו בברכות, יש פרינציפ שאתה מפריש, אתה מפריש מהטוב.
אתה לא מחפש את הרעיון בזמננו שזורקים את זה,
אז זה משהו אחר,
שזה רק עניין של,
הרי לא נותנים את זה לכהן,
אז זה בעל תשחית,
אבל בעיקרון צריך לתת מהיפה.
אז אם כן, תורמים בצל קטן שלם,
אבל לא חצי בצל גדול, זה אומר תנא קמא.
רבי יהודה אומר לא, כי אלא חצי בצל גדול.
אז לכולם מה המחלוקת ביניהם?
בדיוק המחלוקת, מה שראינו כאן,
פרוסה חיטה והשלם הוא שעורים.
אז הבצל הקטן הוא כמו השלם השעורים, כי זה וזה פחות חשובים.
בצל קטן פחות חשוב, שעורים פחות חשוב.
הפרוסה של החיטים היא יותר חשובה בגלל השם חיטים, אבל היא חצויה.
אז אותו דבר בעצם המחלוקת כאן. מה להעדיף?
את הבצל שהוא שלם אבל לא חשוב,
או את החצוי שהוא חשוב אבל לא שלם.
אומרת הגמרא לכאורה, מה היא לאווה?
מר סבא חשוב עדיף, ולכן אדוני תתרום מהחצי בצל ומר סבא תרום מהבצל השלם הקטן,
שלם עדיף.
אומרת הגמרא לא, לא, לא, לא,
אל תלמד מזה, שמה יש מרכיב בתרומה נוסף.
איכא דיכא כהן כולי עלמא לפליגי דחשוב עדיף.
הגדול, הגדול, הגדול, כי הוא גם יותר גדול בכמות וגם בטעם.
כל המחלוקת שאין כהן. עכשיו השאלה כזאת,
אין כהן, מה יותר מתקלקל, הבצל הקטן, הסגור או הבצל החצי?
כרגע החצי יותר חשוב, כי הוא יותר טעים, יותר גדול,
אבל מתי יבוא כהן אתה לא יודע, עוד חמש דקות, עוד חמישה ימים.
אז הוא עלול להירקב.
קיבל גדל איכה כהן דתנא כל מקום שיש כהן תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים.
רבי יהודה אומר אין תורם אלא מן היפה.
אז אם כן זה המחלוקת שאצלנו גם כן.
הוא אומר אתה מסתכל על עכשיו.
התנא קמא אומר אדוני צריך לקחת בחשבון שהכהן לא עומד בתור, יכול לעבור עוד יומיים.
כן.
אמר רב נחמא אריצרא כארי שמיים יוצא ידי שניהם.
מה הוא עושה?
מנו מר ברי דרבינה,
אחד הצדיקים הגדולים, מר ברי דרבינה,
שהוא היה ידוע כארי שמיים מכל,
שהוא אמר,
דמרבה מניח פרוסה בתוך השלמה,
הוא בוצע.
הוא היה עושה כדי לצאת כל המחלוקות,
אז הוא היה מברך על שתיהם,
מניח פרוסה בתוך השלמה,
לא הכוונה לגבי עכשיו תרומה, קפצנו חזרה לסוגיה שלנו.
תנא כדורחן, מניח הפרוסה תוך שמה ורצה מברך. אמר לי, מה שמך?
אמר לי, שלמן,
כמו במגילת רות, יש שם כזה, נכון?
מצינו שם זה, הוא אומר, הגיליון הש"ס, קול כוכבית חתוכה, זה גיליון הש"ס, רב עקיבא איגר.
שאמר לי שלמן,
מצינו שם זה בסוף מגילת רות,
ששם הוא מלא ו, שלמון.
אמר לי, שלום אתה, שלמה משנתך,
ששמת שלום בין התלמידים.
או אמר רב פאפה, עכשיו באים לליל הסדר. ליל הסדר... מה הוא בא?
לקח את שניהם.
את שניהם, את שניהם. את שניהם למה? כן.
חצי מזה, חצי מזה.
כמו בליל הסדר, וזה הכניסה לליל הסדר. מה השעה כבר?
השעה שלי והחצי.
טוב, אז אנחנו את ליל הסדר נשאיר.
בואו נציץ רגע,
בדברי התוספות יש כאן הרבה דברים חשובים,
אז רק נראה את התוספות הראשון.
וילכת הכירה ודברך אחר כך בוצא הפירוש שלא יפריס
הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה. ויש נוהגים לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך,
כדי שתהיה הפת שלמה בשעת ברכה,
ואין המנהג נכון לעשות כן.
דאבי היסח הדעת, כי הרבה פעמים אתה מתחיל אחרי הברכה לחשוב מאיפה כדאי לחתוך.
יש ילד שאוהב אפוי חזק?
אתם יודעים, מנשה בחן את רב אשי
ואמר לו, מאיפה מוצאים את הלחם? הוא לא ידע, הוא הלך לבית המדרש ושאל.
אז אמרו לו,
עשו ביקורת על מנשה, אז הוא אמר להם,
אתם לא יודעים אפילו מאיפה צריך לפצוע את הפת ואתם קוראים לי חבר שלכם.
ככה הוא לימד אותם. אז יש כאן כמה חשבונות.
ומיהו, בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך,
שלא תשמט. אז הוא אומר, אז מה כן לעשות תמיד? לעשות איזה חיתוך.
כתוב בהלכה, לא לחיתוך שאם תרים את החלק הקטן ייפול החלק הגדול. לעשות התחלה.
אבל בשבת,
כיוון שיש דין של לחם משנה בגלל עניין של המן שירד,
אומר מיהו בשבת אנחנו לחמיאו ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לפצוע קודם שתכלה הברכה,
שאז לא יהיה לו לחם משנה.
פרק שלושה אכלו מסקינן דבעינן עד שתכלה המן מפי האומים,
שלא יבצע קודם, לא יפצע קודם. ויש, מביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם, שיפצע.
מדתן ירבחיה בירושלמי, אין מברכים על הפת, אלא בשעה שהוא פורס.
והיינו, משום שאם יפרוס קודם
הברכה, שמא תיפול פרוסה מידו ולא יכול לאכול פרוסה, אחרת שיפצע בלא ברכה, אלא יצטרך לחזור ולברך.
יש כאן ברכה לבטלה,
אלא אם היה צריך לברך על כל הפת ולא יכול לפרוס קודם הברכה,
אז אם תיפול הפורסה, אני לא מברך על הפורסה.
טוב, יש כאן עוד בעיה מסוימת. תראה רק את ההלכה. אתמול בשבת למדתם הלכה?
טוב, אז רק נקרא את ההלכה, ואנחנו לא נעכב את הציבור.
דף ל"ט.
אנחנו נשלים מחר את המשנה. היום זה יורצייט של המהריל,
אבי מנגר, אשכנז, מורנו הרב בצחוק סגל, הלוי.
למה קוראים סגל לוי?
הסגל הם תמיד לוויים. סגל זה סגן לווייה.
מה זה סגן לווייה? טוב, זה חשיבות.
הרב אביגדור נבנסלד חותם על
צעיר הלוויים.
אז אני אמרתי היום שזה הכוונה, סגן הלווי. סגן זה...
אני לווי פשוט, אני לא מפקד.
יש עורמי סגן זה תפקיד.
טוב, ל״ט ברכה על מרק ירקות. או, זה דבר חשוב מאוד.
ל"ח ראיתם אתמול מרוסקים. מים שבישלו בהם הרבה ירקות עד שנתנו בהם במים טעם חזק. הנה לגבי השאלה שלך.
מברך על המים בורא פרי אדמה, אף על פי שלא אוכל מהירקות,
אך אם נתנו במים אבקת מרק תחילה באופן שיש למים טעם בפני עצמם ואוכל את המרק בלי הירקות,
מברך שהכל אף על פי שגם הירקות נתנו טעם במים. הנה כאן יש כאן גם הדרכה לא לשים אבקת מרק כי זה לא בריא, זה סתם המלצה שלי.
אבל זה גם יוצר בעיה בברכה.
מרק עוף, אתה מפסיד ברכה, מרק עוף וירקות.
מרק עוף בשר, אף פעם שנתבשלו בו ירקות, נברך על המים שהכול.
כי הטעם הניתן במרק, מהעוף.
או, זו השאלה.
במרק עוף, העיקר מהעוף,
או מהבשר חשוב יותר מטעם שניתן בו על ידי הירקות.
אם אוכל גם מהירקות שניתנו במרק,
מרק עוף למשל, למזון, אשרובת, צריך לברך גם עליהם בורא פרי אדמה.
אומר כאן בר"ב: "אם מי המרק מועטים ועיקר כוונתו לאכילת הירקות, אין לברך על המרק אלא רק על הירקות,
כי המרק תפל לירקות ונפטר בבבחתם. אם מי המרק מרומי יש בו רק מעט ירקות לתת טעם,
לברך על המרק והירקות נפטרים בבבחתם פני שהם תפלים למרק".
מרק שיש בו מזונות, מרק שיש בו מיני מזונות, אטריות, כופתאות, שכדי מרק.
אם כוונת אכילתו גם למרק וגם למיני מזונות,
פוטר בחזו את המרק התפל למיני מזונות.
אבל אם מיני המזונות מועטים ביחס למי המרק, ועיקר כמבנת אכילתו למי המרק,
יברך על מי המרק שהכל, ואחר כך יברך על המזונות,
ורואה מיניהם זה טוב שיותר שיברך שהכל על מחל אחר,
לפתור את מי המרק. מעניין, אז אם אוכלים באמצע סעודה,
אז לא מבכים. אם אתה אוכל מרק בלי לאכול לחם, אז אתה צריך לבחר בנפרד.
ברור, אבל באמצערכם.
ברוך אדוני מעולם המין והמין.
אין,
IP gotוש הכ,רא ר ר ר ר ר ר ר ר ר ר ר כיש, ר
derive ר ר רצצ750 מ אות אות מכ לו ר ר רבבבק...' לויד ר ר ר בכ �
.
.
